שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 21

בגמרא חולין (צ"ח ע"א) ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה כו' מ"ד בס' סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן והוי לי' בששים מ"ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והו"ל במאה ומי ילפינן מינה והתניא זה היתר הבא מכלל איסור לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מב"מ ל"ב קמ"ל דהכא בטל וליגמר מיני' גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר ומאי חזית דגמרי מהאי ליגמר מהאי חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי וליגמר מיני' גלי' רחמנא גבי חטאת כו' ומאי חזית דגמרינן מהאיך ליגמר מהאי חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן א"ה למאה וס' נמי לא ליגמר אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטל עכל"ה וברש"י ד"ה לטעם כעיקר וז"ל דזהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר ילפינן מיני' למאה וס' דמדאורייתא בטלו ברוב וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וששים כו' עכ"ל והקשו התוס' [בד"ה רבא אמר] וז"ל והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכ"ש מי דחקו לפרש דרבא אית לי' טכע"ק בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכ"ש כדפרישי' כו' יעו"ש ונלע"ד ליישב דקשה לכאורה דמאי החידוש של זרוע בשלה שמותר לבטל איסור והראב"ד הוכיח מכח זה דביטול איסור לכתחלה הוא מה"ת הלא לפי מה דמבואר ברשב"א והרא"ה ז"ל דבמשהו דליכא נותן טעם מותר לכתחלה לבטל ועכ"פ באופן כשאינו מבטל רק דרך התעסקו באיזה ענין וכמו בתרומה דמותר הנמצה מהכלי לבטל וז"ל הרשב"א בתה"א במשמרת מביאו הפ"ח יו"ד סי' קכ"ב וז"ל ולדעתם אפי' משהו בעין כיוצא בכענין גרגירי תרומה שבמגורה וטיחת שמן שבכרם שאין דרכם של ב"א ללקט ולטוח מבטלים לכתחלה וכן כתבתי' אני בפ' המוכר את הספינה עכ"ל יע"ש ויעוין בפר"ח ובפ"ת ז"ל כתב דבתרומה הוא רק מגזה"כ וא"כ קשה מה חידוש הוא זה הא מצינן כה"ג דמותר לבטל לכתחלה עכ"פ בתרומה ושוב אינו חידוש וכמו שאמרינן גבי בשר בחלב כיון דמצינו כיוצא בזה בכלאי' שוב אינו חידוש כמ"כ ה"נ מאי חידוש הוא זה שמותר לבטל לכתחלה הא מצינו פ"א שהותר לבטל משהו כמו בתרומה ולכן נ"ל דהכוונה הוא כך דהנה אביי מתרץ אליבא דר"י דס"ל מב"מ ל"ב מדם הפר והגמרא דפריך וליגמר מזרוע בשלה פי' הרשב"א ז"ל היינו דיקיים שניהם דיבטל בס' במינו ולא יבטל ברוב כמו לרבנן והנה כיון שאינו בטל בפחות מס' בודאי נהי דנגמור מזרוע בשלה שיבטל בששים עכ"פ אסור לבטל דהנה בשלמא באינו מינו או במינו לדידן דקיי"ל כרבנן דבטל י"ל כיון דהוא שיעור זוטר שאינו ראוי לנ"ט בא"מ וגם במינו בטל בדיעבד ברוב בעלמא לכן מותר לבטלו דהוי כמאבדו לכתחלה אבל לר"י דלא בטל אפי' לפי הס"ד בפחות מששים אלמא דמב"מ מילתא הוא ולא שייך בו ענין ביטול וא"כ נהי דיליף מז"ב דבששים בטל בדיעבד עכ"פ לכתחלה וודאי אסור דאינו מאבדו כיון שנותנו למינו שמחזקו דחזינן דאינו בטל מפחות מששים ונהי דהשתא ס"ד דיליף מז"ב מכח גזה"כ דבטל בס' אבל ודאי לא מקרי מאבדו דהרי הוא תוך מינו שמחזקו כמו שהי' בפחות מס' וא"כ שפיר לר"י הוי אסור לבטלו בששים לכתחלה ולכן שפיר אמר הש"ס דחידוש הוא שמותר לבטל דלא מצינו כיוצא בזה במב"מ אליבא דר"י בכל התורה וז"ב. ובזה מיושב קו' התוס' ד"ה [לאו למעוטי] שהקשו ודלמא זה היתר הבא מכלל איסור שבכל התורה אסור לבטל איסור והכא מותר ולפמ"ש לק"מ דאי לאו דלר"י מב"מ לא בטל בכל התורה מותר לבטל כה"ג וכנ"ל. אך לכאורה קשה א"כ לרבא דס"ל דהיתר הוא דבא מכלל איסור שלא אליבא דר"י רק לטעם כעיקר וכמו שפירשו התוס' (דלא כהר"ן ז"ל) וא"כ מאי קאמר רבא חידוש הוא דשרי לבטל איסור ולפמ"ש בכה"ג מותר בכל התורה לבטל דהוי כמאבדו ולכן י"ל דלרבא הפירוש הוא דמצוה לבטלו זה הוא החידוש ובאמת כתב הגאון החסיד המ"מ מקאזיניץ בעבודת ישראל להעמיס זה בפירש"י ז"ל דלרבא הטעם משום דמצוה יע"ש לפי דרכו הקודש כן נמי י"ל לדרכינו ועפ"י מ"ש יש ליישב דברי רש"י ז"ל דף ק"ח ע"א וז"ל מבב"ח מ"ט לא גמרינן משום דחידוש הוא דשניהם מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרו ועוד שדרך בישול נאסרו בלא אכילה הילכך לא גמרינן חומרא מינייהו ושם אי חידוש הוא אמאי קתני מתני' דבעי טעמא בלא נ"ט נמי אסור דהא חדישא חדיש בי' רחמנא ואפילו כל דהו דהא בשר בחלב הוא אלא ש"מ לאו חידושא דאהכי קפיד רחמנא דומיא דכלאי הכרם דמיתסרי נמי משום כלאי תערובות דכיון דלאו חידוש הוא גמרינן לי' מזרוע בשלה דמישתרי כל כמה דליכא טעמא עכ"ל ותמוה הרבה חדא דמז"ב לא ילפינן דחידוש היא כדמסיק אביי גופא הכא ותו דלמה לן למילף הלא שפיר איסור בב"ח הוא בנ"ט אבל אם אינו נ"ט מותר ולמה להו ילפותא כלל מז"ב יעוין בס' ברוך טעם. אולם לפמ"ש א"ש דהנה כתבנו דאליבא דידן דס"ל מב"מ בטל ברוב אינו חידוש כלל מה שמותר לבטל ביותר מששים דהוי רק משהו ובכל התורה כולה כה"ג מותר לבטל ורק החידוש מאי דמצוה לבטל והנה באמת זה טעמא בעי דמאי שייך שם חידוש בזה במה שמצוה לבטלו הלא אם בכה"ת בכה"ג מותר לבטל מאי קולא הוא זה במה שעשאה התורה את זה למצוה ולומר דמש"ה כיון דאקיל בהך חידוש הקיל נמי בששים הא זה לאו קולא היא כלל נגד כל התורה במה שהוא מצוה לעשותה אך דבאמת הטעם הוא פשוט כמו שאמרינן ביבמות [ד' א' תו' ד"ה לא תעשה] מצותו בכך שאני ואין למילף לדחות ל"ת שיש בו כרת דזה אינו מטעם דחי' רק דהמצוה הוא כך וא"א לקיימה מבלעדי זה יעי"ש כן ה"נ הפירוש שאין למילף מז"ב די"ל דמצוה בכך וא"א למיעבד המצוה באופן אחר ומש"ה אין לילף מכאן די"ל לעולם בששים נמי אינו בטל ורק בז"ב הוא מצוה לבשל ביחד וא"א לקיים המצוה מבלעדי הביטול אבל בשאר דוכתי אינו בטל בס' אך לכאורה קשה ע"ז הא כיון דבשלוהו במים וכמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל דבכל ענין התיר הכתוב וקשה למה התיר' התורה לבשל בא"מ דיהי' נ"ט יבשלו במינו דיהי' מותר דבטל ברוב א"ו ש"מ דבטל בששים ולא שייך לומר מצותו בכך כיון דאפשר לעשות המצוה בא"א כמו שמבואר בתוס' יבמות [הנ"ל] לענין כלאים בציצית אך באמת לרבא דס"ל סלק מינו כמי שאינו א"כ גם עתה הוי כמב"מ ושפיר מצותו בכך לכך אין למדין ממנו דחידוש הוא היינו שמצותו בכך וא"א בענין אחר וא"כ לפ"ז לאביי דס"ל דלא אמרינן סלק שפיר ז"ב אינו חידוש דלדידן דמב"מ מותר בכל איסורין מותר לבטל כה"ג שהוא משהו וא"ל דמצותו בכך ז"א דהא הי' אפשר לעשות המצוה [בא"א] היינו לבשלו בלא מים ולמה התירה בסתם לבטל בכל ענין ש"מ דבטל בששים וא"כ לפ"ז לאביי לדידן שלא אליבא דר"י ז"ב לאו חידוש הוא אך לכאורה קשה לאביי דלא ס"ל סלק א"כ מאי ילפותא כלל מז"ב הא נתן הזרוע טעם בהמים ובודאי אין בהמים לחוד ס' נגד הזרוע דהרי אמרינן בשר כנגד בשר משערין ויעוין בח"ר מ"ש בשם י"א מפריש דהיינו עם המים וא"כ לכאורה לאביי דלא ס"ל סלק הוי הכא להיות אסור דהא הזרוע נ"ט ברוטב והרוטב נבלע עוד בבשר אך באמת לפמ"ש הט"ז ז"ל ביו"ד [סי' צ"ח ס"ק ה'] דלא תלוי בא"מ כלל בזה בפלוגתת אביי ורבא ורק כיון דמתחלק הטעם לששים חלקים וא"כ אינו נרגש בה איסור [בפ"ע] ולכן אם נילף מכאן דבטל בששים שפיר בטל דנתחלק בכל החלקים שוים משא"כ אם הי' אמרינן דלא בטל בס' ורק משום מצותו בכך שפיר דברינו דהי' אפשר לבשל בלא מים אבל אם נילוף דבכל התורה בטל בס' גם לאביי דס"ל דלא אמרינן סלק [היא] אליבא דר"י אך אליבא דידן כ"ע ס"ל דאמרינן סלק וכסברת הט"ז ז"ל וא"כ לפ"ז א"ש מאד מ"ש רש"י ז"ל דילפינן בב"ח מז"ב דהנה הי' מקום להקשות משם בב"ח כיון דהוא היתר בהיתר לא יבטל כלל וא"כ אפי' בלא נ"ט יאסר בב"ח וכמו שהקשה בס' ברוך טעם ז"ל וע"ז כתב רש"י ז"ל שפיר דיליף מז"ב דהנה כל סברת היתר בהיתר לא בטל הוא משום דהוי כמו מצות אין מבטלין זו את זו כמבואר בברוך טעם ז"ל וא"כ הכא בז"ב דהוא מצוה לבשל יחד ומצוה מה"ת שטעם הזרוע יהי' נבלע לזר א"כ הוי הזרוע עם האיל היתר בהיתר דאינו בטל א"כ הוי איסור ממש בז"ב דהא המים מקבלים טעם מהזרוע דליכא ששים כנגדו ונרגש טעם הזרוע ברוטב ואי דטעם האיל שבתוך הרוטב מבטלו וכסברת הט"ז ז"ל ז"א דהא האיל עם הזרוע הוי היתר בהיתר דמצותו בכך וכיון שאין בשר האיל מצטרף לבטל הזרוע שפיר אינו בטל הזרוע בהמים כיון דטעמו נרגש בהמים ובשר האיל שנבלע בתוך הרוטב אינו מצטרף לבטלו ושפיר נרגש הטעם וכסברת מהרש"ל והש"ך ז"ל שם וכל תירוצו של הט"ז ז"ל שם הוא רק משום שנתבטל הא"מ בתוך מין ההיתר וההיתר מצטרף לבטלו משא"כ הכא דההיתר היינו האיל אינו מבטל לזרוע משום דהוי היתר בהיתר א"כ המים הוי להיות איסור ובקדשים דחנ"נ כמבואר ברשב"א ז"ל שפיר נאסר גוף האיל מהרוטב ומזה הוכיח אביי דהיתר בהיתר בטל וא"כ שפיר אינו נ"ט דאיל מצטרף לבטלו כסברת הט"ז ז"ל ודו"ק. ועפי"ז סרה קו' התוס' ז"ל דלמה לי' לרש"י לומר דטכע"ק לאו דאורייתא דלמא דוקא ביותר מס' ל"ד אבל בפחות מששים בחולין נמי אסור ולפמ"ש לק"מ דרש"י הוכיח כן דהנה לרבא ע"כ הטעם דחידוש משום דמצותו בכך וקשה הא יוכל עכ"פ לבשל בלא רוטב וכתבנו דלרבא לשיטתו אמרינן סלק והוי כמו מב"מ אך ע"ז אכתי קשה דהא לרבא דדחי דברי אביי י"ל דס"ל לעולם היתר בהיתר לא בטל וא"כ נהי דאמרינן סלק הלא ההיתר [האיל] (א"צ) [אינו יכול] לבטל דכיון דמצוה הוי הוי היתר בהיתר כנ"ל ולזה הקדים רבא דבכל התורה אין טכע"ק וא"כ שפיר חידוש היינו דמצותו בכך כנ"ל ואי דיבשל בלא רוטב ממ"נ בקדשי' אסור אפילו במב"מ ובחולין אפילו נ"ט גמור נמי מותר ומש"ה שפיר מותר והוי חידוש דמצותו בכך וז"ב:

והנה לפמ"ש יש ליישב גם שארי קושיות התוס' שהקשו על רש"י ז"ל דהאיך מצינו דמין במינו יאסר אליבא דרבנן במשהו ולפמ"ש י"ל דכוונת רש"י דבאמת הכא הרוטב הוי א"מ וטעם כ"ד נמי אוסר אפילו למעלה מס' וכמו שהבינו התוס' דלמעלה מס' עכ"פ טעם משהו איכא ולא קשה דאטו יאסר טעם כל דהו י"ל דהנה האו"ה כתב דהא דמילי דעבידי לטעמא לא בטל הוא רק מדרבנן והקשה (הש"ך) [הפ"ח] ז"ל דהא טעכע"ק דאורייתא וכיון שנרגש הטעם נהי דאיכא ששים מ"מ טעם גמור כמו דברים דלטעמא עבידי הרי נותני טעם גמור המה ולמה לא יהיו אסורים מה"ת ולפע"ד נראה דלפי מאי דמבואר בתו' ב"ב דף צ"ט דאפילו השמרים נותנים טעם במים מותרים משום דהוי רק קיוהא דפרי בעלמא וא"כ י"ל דבאמת חז"ל למדו מזרוע בשלה דכל דבר בטל בששים גוף הטעם ומה שיש באמת דברים חריפים כמו פלפלין וכה"ג הוא רק מטעם קיוהא דפרי דחז"ל אסמכוהו אקרא דז"ב דכל דבר בטל בששים וכך ראו חז"ל שאין לך דבר שלא יבטל גוף הדבר בששים ורק דהדברים החריפים מטעם הקיוהא שבהם ולא עצם הפרי ומש"ה מותר מה"ת כן נ"ל ליישב דברי האו"ה וכמו כן י"ל לרש"י ז"ל דבכל התורה בטל בששים דלמעלה מששים אינו רק קיוהא בעלמא וזה שכ' רש"י ז"ל דביותר מס' חכמים אחמור דטעמא לא בטל אבל מה"ת לא הוי רק קיוהא בעלמא אפילו נותן טעם גמור ורק חז"ל אסרו היכי דנותן טעם גמור אפילו ביותר מששים אך באם אינו נותן טעם גמור לא אסרו קצת הטעם של הקיוהא בעלמא אך בקדשים מבואר שם בתוס' ב"ב דאפילו הקיוהא של הקדש אסור מש"ה אפילו טעם כ"ד נהי שהוא קיוהא מ"מ כיון שנרגש אסור בקדשים אבל במב"מ י"ל שגם רש"י ז"ל ס"ל דבטל בקדשים ורק דהכא הוי א"מ מחמת הרוטב שנאסרה ונעשה נבילה ורק אם יש ס' מותר דכבר נתבטלה ורק בקדשים הוי היתר הבא מכלל איסור דבקדשים אפי' קיוהא הוי להיות אסור ולכן הוי היתר הבא מכלל איסור ומה שפירש"י לעיל דאי בעי הוי יכול למילף אפי' אם נותן טעם ורק משום דהוי מב"מ אינו נ"ט וזה היפוך מדברי אלו שכתבתי דהוכחת רש"י הוא מהרוטב והרוטב הוי א"מ וי"ל משום דאם הוי א"מ הוי נ"ט ומה שאינו נ"ט בהרוטב משום דמינו האיל נותן ג"כ טעם ולא משערין רק אלו הי' א"מ הי' בטל אבל באמת י"ל אלו הי' א"מ ממש הי' נ"ט בהרוטב אולם רחוק זה להעמיס בדברי רש"י ז"ל הואיל ולא נזכר בדברי רש"י ז"ל מהרוטב מידי. אולם בלא"ה לא ידעתי מה הרעישו רבותינו בעלי תוס' ז"ל על רש"י בזה דמב"מ בטל בקדשים הלא י"ל דרש"י ז"ל מחלק בפשיטות כיון דלדידי' דס"ל טעכע"ק בחולין ל"ד ורק דבטל ברוב וכיון דגזה"כ בקדשים דלא בטלי מה לי מב"מ או בא"מ אך כ"ז במידי דתלוי בטעם גזה"כ דלא בטל מיקדש להיות כמוהו אבל במידי דלא תלוי בטעם כגון שירי מנחה שנתערב בקומץ או דם בדם בודאי דבטל ברוב לרבנן אך עדיין יש להקשות לשיטת רש"י ז"ל דס"ל טעכע"ק ל"ד בכה"ת א"כ למה בממשו וטעמו ילקה לר"י הא טעמא לאו מילתא הוא והוי כמו מב"מ דגם לרש"י ז"ל בטל אפי' ממשו כמבואר להדיא מדבריו שפי' להא דר"י דוקא בטעמו וממשו הרי להדיא דבמי ו בטל וקשה מאי חילוק בין מין ומינו לא"מ הא טעמא לאו מילתא הוא לרש"י ואולי י"ל לרש"י ז"ל דס"ל כשיטת הר"ש ז"ל בטבול יום שכ' שם דבממשו הוי כעומד בפ"ט ולכן אינו בטל הגם שדעת הר"ש שם אפי' במב"מ נמי לא בטל ממשו רש"י ז"ל לא ס"ל בזה כוותי' דמין ומינו הוי כתערובות (מ"מ) כיון שנתערב וטעמם שוים אבל בא"מ (וטעמא) חיך אוכל יטעם כמ"ש הראב"ד ז"ל הוי כעומד בפ"ע אבל בנתערב (ממש) [רק טעמו] בטל הטעם ברוב וטכ"ע ל"ד אך זה קשה לי לכאורה דכיון דטעם הנתערב בטל לרש"י ז"ל א"כ גם הממש הוי להיות בטל דהא ההיתר מותר גם שקיבל טעם לרש"י ז"ל דטכ"ע לאו דאורייתא וא"כ גם הממש הוי להיות בטל דמ"ש ממב"מ ממש דבטל דכיון דההיתר נמי יש לו טעם כהאיסור ואפ"ה מותר א"כ הוי (אם) [עם] האיסור מב"מ לדידן דאזלי' בתר טעמא כמבואר בש"ך ז"ל וא"כ כיון דהטעמים שוים וההיתר מותר גם שיש לו טעם כהאיסור א"כ הוי שפיר מב"מ והוי להיות בטל אפי' ממשו ואולי י"ל כמ"ש הר"נ ז"ל בהשוכר לדחות דברי הראב"ד ז"ל שהראב"ד ז"ל רוצה לומר דאם מעט מעט נתרבה האיסור נתבטל בההיתר ואפי' לאחר שנותן בו טעם דקמא קמא בטל ונהפך איסור להיתר והר"נ ז"ל כתב דבמילתא דטעמא לא שייך לומר כן דאדרבה נתעורר האיסור דקודם שנרגש הטעם נתבטל וכיון שנתעורר לתת טעם הדרא לאיסורא וכולו איסור הוא יעו"ש כמ"כ י"ל נמי לרש"י ז"ל כיון דיש ממש ונרגש בטעם נתעורר הטעם ממה שנתבטל ונצטרף לאיסור הממש ומש"ה לא בטל מתורת מין ומינו דבאמת האיסור הממש אינו מינו דהיתר דנרגש בטעמו ורק מחמת הטעם שבתוכו שנתבטל הוי ס"ד שיהא מינו עם האיסור זה ליתא דהטעם שנבלע בתוך ההיתר באמת נתעורר גם הוא להיות אסור כיון דנצטרף לממשו ואינו בטל וטפי עדיפא הכא דמעולם לא נתבטל הטעם בתוך ההיתר כיון שיש ממש בתערובות והממש אינו בטל גם הטעם לא התחיל להתבטל כן י"ל בדברי רש"י ז"ל ועפ"י האמור יש מקום ליישב דברי ה"ר יקר בפ' השוכר ס"ח ע"א שכ' שם וז"ל וה"ר יקר מקינון דוחה דאיכא למימר דאכתי שפיר איצטריך משרת לר"ש אע"ג דסבר דכ"ש למלקות הא פי' ר"ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובות כדמוכח מההוא דמייתי בסמוך בערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין וכן צ"ל בע"כ דאל"כ לא תמצא הותר איסור כלל לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וא"כ שפיר אצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון חצי זית שנבלע בחצי זית פת ואכלו דקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ולעולם טכע"ק לר"ש מגיעולי נכרים עכ"ל וכל האחרונים הרעישו העולם דזה נגד סוגי' ערוכה בשבועות כ"א ע"ב דז"ל הש"ס שם איבעי' להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמחייב במשהו ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למ"ל לצרף עכ"ל ה"ז מבואר היפוך מדברי הר"י דאם כדבריו היכי מוכח דר"ע ס"ל בכה"ת דלא כר"ש דלמא ס"ל בכה"ת כר"ש דכ"ש למלקות ורק כאן הוא חצי שיעור ע"י תערובות ולפמ"ש יש מקום ליישב דבריו דהא לכאורה דברי ר"י אינם מובנים דמאי קאמר דחצי שיעור ע"י תערובות מותר וא"כ אלו הי' עד"מ שליש כזית נבלע בשליש כזית וחצי הוי מותר דח"ש עי"ת (אפי' למאי דס"ל לר"ש טע"כ מ"מ ע"י תערובות) מותר ובודאי איירי ברוב דבמחצה על מחצה אינו שם תערובות עליו וכמבואר בראשונים ז"ל וא"כ באם הי' נתערב (ב) שליש איסור בתוך שליש וחצי הי' מותר משום דח"ש עי"ת ובשביל שיצטרף עוד היתר מעט פת נאמר דהיתר מצטרף לאיסור וזה נגד הסברא ובשלמא לרבנן דס"ל דח"ש אין לוקין בכה"ת ורק דבעי דיאכל כזית שפיר י"ל דגזה"כ בנזיר וחטאת דהיתר מצטרף לאיסור כיון דעכ"פ בצירוף ההיתר יש כדי אכילה והאיסור לא נתבטל מעולם ורק דעל פחות משיעור אין לוקין ובחטאת וכיוצא בו היתר מצטרף להיות שיעור אכילה אבל לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ורק עי"ת בטל וא"כ בשביל שמצטרף עוד היתר לא יבוטל מה השתא שהי' ההיתר פחות היה בטל ועכשיו בשביל שנתוסף היתר לא יבוטל זה הוא דבר שאינו כלל ולכן נ"ל דכוונת הר"י ז"ל כך דס"ל גם הוא כסברת רש"י ז"ל דתמן שאליבא דרש"י ז"ל טעם לחוד בטל וממש אינו בטל וכתבנו הטעם מחמת שהוא כעומד בפ"ע כמו כן י"ל לר"ש דס"ל כ"ש למלקות רק בתערובות אין לוקין בח"ש כ"ז הוא בטעם אפי' לר"ש דס"ל טעכ"ע מ"מ ח"ש בטל אבל אם הוא ממש אינו בטל והוי כעומד בפ"ע ושפיר חייב על ח"ש והנה יין בפת לרוב ראשונים ס"ל דהוי ממש זולת אם נאבד מראיתו יעוין בח"צ ז"ל וא"כ לכאורה יין בפת אינו בטל דהוי כממש בעין ח"ש דלוקין לר"ש ורק דכיון דבטעם מותר ח"ש א"כ כבר קיבל הפת טעם מיין ועדיין הוא היתר דטעם בח"ש מותר א"כ שוב ממש כל היין נמי בטל דהוי מב"מ עם הפת ההיתר דגם לפת טעם יין והוא היתר וא"ל דחוזר וניעור זה ליתא דהא ח"ש מותר בתערובות אפי' אם מכירו בטעמא ובעלמא טכ"ע מ"מ בח"ש מותר לר"ש לסברת הר"י ז"ל א"כ אין שם איסור עליו להיות חוזר וניעור ולכך בטל שפיר גם הממש דהוי מב"מ עם הפת ההיתר אך לבתר דגלי קרא המל"א א"כ גם על הפת שם איסור נקרא שפיר נתעורר לאיסור גם הטעם וכיון דעתה שם איסור עלה להצטרף לאיסורי הממש ומש"ה היתר מל"א ולא קשה מה שהקשינו לר"י ז"ל דבהי' היתר פחות הי' מותר ועתה בהצטרף עוד היתר יאסר דז"א דהטעם הוא רק דהממש לעולם עומד בפ"ע ורק דהוי כמין ומינו והי' בטל אך בנתוסף אז כשיעור הוי הממש עם הפת א"מ דהטעם לא מהני לרוב הפת לשוי' היתרא ומינו עם היין דאדרבא הוי א"מ ולא בטל הממש כן נ"ל וא"כ לפ"ז לק"מ קו' העולם על (הר"ש) [הר"י] ז"ל מסוגי' דשבועות דהנה כתבנו דע"כ ר"ש איירי בנתבטל ברוב פת והיין הוי ממש ונ"ט בפת מש"ה לא בטל מחמת המל"א דאם לא הי' אמרי' המל"א הי' בטל ממשו של יין בתוך הפת משום דהוי עם היין מב"מ מחמת הטעם שקיבל הפת מן היין וכנ"ל משא"כ לרע"ק דפליג שם עם החכמים ולפירש"י ז"ל דע"כ איירי דלא קיבל הפת טעם דאל"כ (אם) [גם] רבנן מודו דהנך רבנן ס"ל ממשרת דגוף ההיתר נהפך לאיסור והרבה יש להאריך בטעם הדבר אך עכ"פ כן מפרש רש"י ז"ל בהדיא דהנך רבנן דילפי טע"כ ממשרת ס"ל דנהפך היתר לאיסור וא"כ ע"כ רע"ק איירי באינו נ"ט בהיתר א"כ הוי ממש ולא בטל בתוך היין ואם הוי ס"ל לרע"ק ח"ש דלוקין למ"ל צירוף דהא הממש היין בעינא ודו"ק: ודע דהראב"ד ז"ל ס"ל היפוך מכפי שכתבנו בכוונת רש"י דס"ל דממש הואיל שעומד בפ"ע אינו בטל וטעם הואיל שנתערב בטל וכמ"ש הר"ש ז"ל בפי' כנ"ל והראב"ד ז"ל כתב איפכא דז"ל הרשב"א בשם הראב"ד חולין צ"ח וק"ל בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטל וא"כ היכי משכחת לי' טעמו ולא ממשו דאורייתא ואפי' כזית בכדי אכילת פרס היכי משכחת לי' ומתרצינן דאי אמרי' חד בתרי בטל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי' נפשי' והיתרא באפי' נפשי' כגון גיד בין הגידים וביצה בין הביצים שההיתר לא קיבל טעם מן האיסור וכיון דאסורא לא מנכרה בטל ברוב אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר ואית הא שמעינן לי' לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא ושמעינן לי' נמי דאמר בזרוע בשלה בטל והלא נ"ט בהיתר היא ואסורא לא קיימי באפי' נפשי' התם מב"מ הוא ואין טעם האיסור ניכר בהיתר כלל והרי הוא כאלו הם עומדי' בפ"ע ומ"ה מדאורייתא בטל ברובא אבל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו עכ"ל והנה באמת לכאורה דברי הראב"ד הללו אינם מובנים דממ"נ אם זה דבר המסתבר מעצמו דהואיל שנרגש אין לו ביטול א"כ למ"ל כלל להש"ס למצוא פסוקי' על טעכע"ק הא זה מסברא ידעינן לי' א"ו ע"כ בלא הקרא דמשרת או גע"מ הוי אמרי' דטעמא נמי בטל וע"כ גזה"כ דטעמא לא בטל א"כ למ"ל טעם לזה וכי לגזה"כ טעמא דקרא צריך לדרוש וגם מ"ש הראב"ד בלשונו הזך דטעמו ולא ממשו היכי משכחת לי' אינו מובן דהוי להקשות על הכתוב דלמה גזרה התורה הקדושה בכאן שלא יבטל ברוב ולשון היכי משכחת לי' לא מובן כלל והנ"ל דעיקר כוונת הראב"ד כך דהנה מסברא הוי אמרי' דטעמא לאו כלום הוא וגרע מצירן שהוא עכ"פ ממש בעין אבל טעם הוא דבר שאינו ממשו וכעין שבעינן גילוי מילתא בקרא לרבות צירן והיוצא מחדש וטבל כמותן דכ' התו' בחולין [ק"כ ב' ד"ה היכא] דהטעם הוא משום שאינו הדבר כברייתו יעו"ש בחולין וא"כ נהי דריבוי הקרא דצירן בעין אסור הוא עכ"פ שהוא ממשו אבל דבר שאינו ממשו אינו נאסר כלל וכיון שגילה התורה במשרת או גע"מ שטעם נמי אסור א"ש והנה הראב"ד ז"ל כתב מקודם לכן וז"ל שם תלתא גווני איכא בנ"ט אחד לקי א' לא לקי ותרווייהו לדברי הכל והא' פלוגתא דר"ע ורבנן האחד בכדי אכילת פרס ויש בו בנ"ט בכולו כיון דקא אכיל כזית מן האיסור לוקה עליו לד"ה והשני טעמו ולא ממשו כגון א' במ' או בחמשים שאין כזית איסור בכא"פ אסור. ואין לוקין עליו לד"ה דילפי' לי' מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לרע"ק אין מלקין על ההיקשות ולא על ק"ו עכ"ל והנה ס"ל להראב"ד ז"ל דטע"כ אינו להחשיב ההיתר כאיסור וכמו שס"ל לר"ת ז"ל רק דבעינן שיאכל כל הכזית או שאינו רק חצי שיעור ע"ז מקשה הראב"ד ז"ל דק"ל האיך משכחת כלל לומר טעמו ולא ממשו או בכדי א"פ היינו שיאכל כל הכזית איסור הלא נהי דהוי כעיקר הוי להיות בטל ברוב ואי דגלי התורה דאסור א"כ ע"כ אסרה התורה ההיתר נמי וא"כ הוי ממשו דזה גופו נעשה איסור אבל אם נימא דטעמו ולא ממשו או בכא"פ בעי שיאכל כל האיסור הכזית תוך כא"פ זה א"א דהא קיי"ל בכל דוכתי דבטל ברוב וא"כ נהי דטעכ"ע הא עיקר גופא בטל ברוב ולא משכחת דבר זה כלל ואי משום גזה"כ יש לנו לומר דהתורה אסרה להיתר נמי וא"כ הוי ממשו אבל טעמו ולא ממשו לא משכחת כלל וע"ז מתרץ דאין שייך ביטול רק היכי שההיתר הוא היתר בכל מקום שהוא ולא נתערב בו איסור כגון יבש ביבש אבל בנתערב האיסור לתוך ההיתר נעשה ההיתר איסור מחמת שניכר כלומר לא שהיתר גופו נעשה איסור שחייב על חצי זית היתר כאיסור רק דלא שייך ביטול כיון שניכר האיסור בו וביטול שייך היכי שבההיתר אין בו שום נדנוד לאיסור כמו יבש ביבש רק (דאנו) [דאין] מכירין האיסור לתוך היתר שייך ביטול דההיתר הוא היתר ממש ואז אחרי רבים להטות אך בנתערב ממש בתוך האיסור וניכר בו לא שייך אחרי רבים להטות דהא אתה אוכל את האיסור רק דלא תוכל להסירו אבל הוא ניכר ומש"ה נעשה ההיתר איסור לענין דלא שייך בו ביטול אבל מ"מ לא עדיף מאם הי' האיסור בעין דצריך כזית ודו"ק: סימן כז