שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 105

ועפ"ז יש לתרץ קו' התוס' ז"ל שבתקנת אושא [ב"ק פ"ט א' ד"ה כל] דפריך הגמ' א"א ליזבנה לכתוב' בטה"נ ומשני כל לגבי בעלה מחלה והקשו התוס' הא תהא צריכה לשלם מדד"ג ולפ"ד הנ"ל א"ש דהא מוחל אינו חייב רק מדד"ג וקשה הא לא מינכר היזיקא והרמב"ן ז"ל כלל בדד"ג שלו דאפי' לר"מ צריך להיות גרמי הניכר עכ"פ דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ולא שמי' גורם להזיק ובמוחל שט"ח אינו ניכר כלל וצ"ל כדברי הרמב"ן ז"ל דזה הוי כמו שמסרו כיסו של ראובן לשמעון ה"נ אם מחל החוב שהי' עד עתה ברשות הלוקח וע"י מחילתו הוא ברשות הלוה שנמחל לו החוב הוי מינכר ההיזק (בתרא) יעוין בדד"ג בסוף א"כ בכתובה דלא ניתן כלל לגבות מחיים לא נטל כלל מזה ומסרו לזה דעדיין אין שום חיוב ורק מה שהזיק לו בעת בוא זמן הגבי' לאחר שתתגרש או ימות וזה לא ניכר עתה והוי היזק שאינו ניכר ובכה"ג פטור דהוי היזק שאינו ניכר וזה ברור. ונחזור לדברינו דהתוס' סוברים ג"כ כהרמב"ן ז"ל דכל מקום שהוא תח"י אחר שוב א"י לומר הש"ל והנה כ"ז אם אמרי' אין גומרים דינו של שור אלא בפניו א"כ רשות ב"ד עליו בכל מקום שהוא אבל אם גומרים דינו שלא בפניו לר' יעקב אין שום רשות ב"ד עליו וכמ"ש במלחמות ז"ל כמובא לעיל. והנה בפירוש גומרין דינו של שור בפניו איכא שני פירושים מרש"י וראב"ד והרמב"ן ז"ל נראה שצריך דוקא השור להיות לפני הב"ד תחת רשותם ומש"ה הוי כהוא תחת רשות ב"ד ואי"ל הש"ל כנ"ל. אולם הרמב"ם ז"ל שכתב דלא צריך השור להיות בפני הב"ד רק שצריך הגמר דין להיות בפני הבעלים וכמ"ש מהרש"ל ז"ל בשמו ביש"ש וא"כ אפילו לרבנן לא הוי השור ברשות ב"ד וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות הנ"ל שכיון שהב"ד יכולין לגמור דין שלא בפני השור לא הוי רשות ב"ד עליו וא"כ צריך טעמא למה בנגמר הדין לא יוכל לומר הש"ל לרבנן וצ"ל כתירוץ הראב"ד ז"ל מובא בש"מ ז"ל שכתב הטעם דלא יכול לומר הש"ל משום כיון דאין גומרין דינו רק בפני הבעלים והשומר נקרא בעלים דנכנס תחת הבעלים א"כ הרי כאלו עליו נגמר הדין ומש"ה לא יוכל לומר הש"ל יע"ש והנה טעם זה נוכל לומר דלא שייך רק בשומר דכיון דעליו לשמור והוא פשע בשמירתן ובמה שבא לגמור דינו בפני הב"ד א"כ הוי כאלו נגמר הדין [עליו] וחייב מטעם פשיעה אבל גבי גזלן שאינו חייב בשמירה נהי שנגמר עליו הדין יוכל לומר הש"ל אולם לטעם הרמב"ן ז"ל [ופירושו דצריך השור להיות בפני הב"ד] גם גזלן לא יוכל לומר הש"ל כיון שהוא כבר תח"י ב"ד ולא ברשותו לומר הש"ל כמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל והנה בברייתא איתא וז"ל [והשיב וכו'] כמובא לעיל והנה לכאורה קשה דלמה אמר כעין שגזל מכאן אמר וכו' והלא איפכא אם נימא דהשיב מ"מ בודאי שינוי אינו קונה וא"כ אם אמרינן כעין שגזל יש מקום לומר דהוי שינוי דהיזק שאינו ניכר נמי הייק [והו"ל כאילו ניכר השינוי] כמבואר בגיטין [בתוס' נ"ג ד"ה גזלן] וקנו בשינוי אך אם אמרינן והשיב מ"מ בודאי יוכל לומר הש"ל כמבואר בב"ק דף ס"ו וצ"ד וא"כ כיון שאמר שיוכל לומר הש"ל למה לי' לטעם כעין שגזל אך הטעם קאי על הדיוק דדייק בשם דוקא שלא נגמר דינו אבל אם נגמר דינו אינו יכול לומר הש"ל והיינו מטעם דאינו כעין שגזל שהוא תחת רשות אחרים ואינו כעין שגזל דלא הי' ברשות אחרים אך כ"ז אם אמרינן דגומרין דינו של שור בפניו היינו בפני (השומר) [השור] וא"כ כשנגמר דינו הוא תחת רשות הב"ד כמבואר ברמב"ן ז"ל ולא הוי כעין שגזל אבל אם אמרינן דלא צריך להיות השור תחת רשות ב"ד רק גומרין דינו בפני בעליו א"כ הוי השור לעולם תחת רשות הבעלים והוי כעין שגזל ורק מה שאי"ל הש"ל הוא מטעם שפשע השומר שעליו נגמר הדין כמבואר בש"מ בשם הראב"ד ז"ל וא"כ לא שייך מה שהביא הברייתא כעין שגזל (והנה) [אלא] ע"כ הברייתא ס"ל דאין גומרין דינו רק בפני השור (מ"מ) והוי תחת רשות הב"ד ולא הוי כעין שגזל ומש"ה חייב לשלם בין שומר ובין גזלן דאי"ל הש"ל בדבר שתחת רשות הב"ד ואינו תח"י אבל לדידן דפסקינן כהרמב"ם ז"ל דא"ל השור כלל להיות לפני הב"ד וא"כ לא מונח עליו רשות ב"ד כלל ורק השומר צריך לשלם משום פשיעה שעליו נגמר הדין אבל גזלן לעולם יוכל לומר הש"ל ולכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן המהרש"ל ז"ל דגזלן יכול לומר הש"ל דלדידי' דגומרין דינו אפילו שלא בפני השור נהי דאין גומרין דינו רק בפני הבעלים ושומר חייב משום פשיעה אבל גזלן יוכל לומר הש"ל כנ"ל משא"כ לברייתא דס"ל דצריך השור להיות לפני הב"ד אפי' גזלן אי"ל הש"ל כיון דהוא תחת רשות הב"ד וק"ל. אך לכאורה קשה דלפי דחידש בשו"ת נ"ב דהחמץ מותר באמת להנגזל דמאי הוי לי' למיעבד ובכה"ג שהי' אנוס ועבר הפסח על החמץ באונס מותר לאחה"פ ורק אם לא הי' יכול לומר הש"ל א"כ לא הי' ההפסד להנגזל דהגזלן יצטרך לשלם והגזלן עבר על ב"י והוי אסור מטעם קנסא אך לאחר שקיי"ל דאמרינן באה"נ הש"ל א"כ אם נקנסהו לאסור בהנאה דיאמר הש"ל א"כ יהי' הקנס מגיע להנגזל והאי עניא לא עבר מידי על ב"י שהי' באונס עיין נו"ב במה"ק [או"ח סי' כ'] ולכאורה קשה דס"ס קשה למה לא קנסהו להגזלן דעבר עב"י ואי דלא איכפת לי' באיסורו דיאמר הש"ל דאמרינן באה"נ הש"ל ז"א דהא הנגזל יאמר מצדי לא קנסו רק אותך והוי נגמר דינו עליו כמו בשה"נ דלא יוכל לומר הש"ל מה"ט דעליו נגמר הדין כמו כן ה"נ נימא דעליו לבד הוא הקנס לא על הנגזל דהרי מצדו הי' מותר ולמה יהי' יכול לומר הש"ל ולהתירו בהנאה אולם לפ"ד מהרש"ל ז"ל שכתב דבכה"ג יוכל גזלן לומר הש"ל אפי' דמצדו נגמר הדין וכנ"ל שפיר דיוכל לומר בגזלן בכל ענין הש"ל אמנם לכאורה יקשה על סברת הנו"ב הנ"ל מדברי התוס' שכתבו בגיטין דף נ"ג ע"ב ד"ה גזלן וז"ל וי"ל דכיון דהיזק שא"נ שמי' היזק א"כ חשיב לי' כאלו הוא ניכר וא"כ אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעלי' ושמין כעין שגזל ולא מצי אמר לי' הרי שלך לפניך עכ"ל התוס' ולכאורה קשה מאי פריך הגמ' על חזקי' מחמץ ועבר עליו הפסח דאם שמי' היזק קנהו בשינוי ולא יוכל לומר הש"ל דמאי קו' הוא זו הלא מבואר פלוגתת ר' אלעי בב"ק (דף ס"ה ע"ב) אם שינוי כהאי קונה גבי גנב טלה ונעשה איל דמ"ד ס"ל דשינוי כי האי אינו קונה רק בנשתנה בגופו בשם אחר או במעשה ממש וא"כ דלמא חזקי' נמי ס"ל דשינוי כהאי אינו קונה ומש"ה אומר לו הש"ל אך ז"א דהא הגמ' פריך במרובה על רבה דס"ל יאוש קונה מגזל חמץ ולקנהו ביאוש ומתרץ הגמ' זה מייאש וזה אינו רוצה לקנותו בייאוש א"כ לפ"ז א"ש מה דפריך על חזקי' מחמץ דליקנהו בשינוי דא"ל דס"ל כר"א דשינוי [כהאי] אינו קונה זה ליתא דהנה מבואר בראשונים החילוק דגבי שינוי מעשה שאינו שינוי גמור (או שינוי החוזר) דאינו קונה רק עם יאוש הטעם דמשום שינוי אינו קונה כיון דהשינוי אינו שינוי גמור עדיין שם בעלים הראשונים עליו ולכן לא קנהו הגזלן אבל ביאוש נהי דיאוש לא קני דבאיסורא אתא לידי' מ"מ הנגזל מתייאש ממנו וסילק כחו מדבר הנגנב שוב קנהו הנגזל בשינוי [שאינו גמור כהאי] דא"ל דעדיין כח הנגזל על הדבר דז"א דהרי הנגזל מתייאש ממנו וקנהו שפיר הגזלן בשינוי [כי האי] ולזה ה"נ דחמץ בפסח [כשמטא זמן איסורו] ממילא הוי יאוש והנגזל מתייאש ממנו ונהי דהגזלן אינו רוצה לקנותו בהייאוש מ"מ כיון שאין זכות (להגזלן) [להנגזל] שוב קנהו ממילא הגזלן בשינוי כי האי דעכ"פ שינוי הוא היזק שא"נ ושפיר שמי' היזק וכיון שכח הנגזל נסתלק מחמת היאוש ממילא קנהו הגזלן בשינוי כי האי ולפ"ז א"ש דהירושלמי לא פליג אש"ס דידן דפריך על מ"ד היזק שא"נ שמי' היזק יעו"ש בהירושלמי:

אך אם נימא כדברי הנ"ב ז"ל דמותר בהנאה באמת א"כ הוי שינוי החוזר לברייתו דאם יוכל לומר הש"ל מותר בהנאה וא"כ ממילא לא קנהו ויוכל לומר הש"ל דהא לא הוי כלל שינוי דהא חוזר לברייתו ואולי התוס' ס"ל דכה"ג אפי' שינוי החוזר קונה עם יאוש ועיין בתוס' סוכה [ל' ע"ב] אך כ"ז לשיטת היש"ש ז"ל שכתב דבאמת בגזלן גם גבי שור שנגמר דינו יכול לומר הש"ל משום דאין מתחייב בשמירה ורק שומר משום דנתחייב בשמירה ומש"ה לא קשה למה בגזל חמץ יכול הגזלן לומר הש"ל אך לשיטות כל הפוסקים שסוברים דגבי שור הנסקל שנגמר דינו אי"ל הש"ל [אפילו גזלן ואפי' לשיטת הרמב"ם דא"צ השור להי' בפני הב"ד] והיינו מטעם הראב"ד הנ"ל שהגמר דין בא מכח השומר שאתפסי' לב"ד [היינו ע"י שבא לב"ד לגמור דינו הו"ל כאילו עליו נגמר הדין] א"כ הוא הגורם ולפ"ז קשה גם בחמץ בפסח למה יוכל הגזלן לומר הש"ל הא לפ"ד הנ"ב ז"ל עיקר הקנס הוא על הגזלן ומצד הנגזל מותר החמץ בהנאה א"כ ה"ל להיות אסור בהנאה והש"ל לא יוכל לומר דהא בגרמתו נאסר וכנ"ל וצ"ל הטעם דמש"ה פטור הגזלן בחמץ בפסח משום דבפסח הוי אסור מד"ת לכ"ע אפילו לנגזל ולא הגזלן הוא הגורם שנאסר ע"י וא"כ הי' יכול לומר הש"ל ומש"ה גם מה שאסור לאחה"פ נהי דהוא מכח הגזלן דלדידהו קנסינהו מ"מ לא הוי רק כמניעת ריוח דכבר נפקע בפסח מן הנגזל ורק שלולי הגזלן הי' חוזר לו אחה"פ ומשום זו לא מחייב ממון מה שלא הוחזר לו ומש"ה גם לאחה"פ יכול לומר הש"ל ודו"ק:

אך כ"ז בלא נשבע אבל אם נשבע אחר הפסח דחייב קרבן שבועה דפטור (נמי) [נפשי'] מגניבה כדאי' בש"ס והגם דזה לא הוי רק גורם לממון מ"מ חייב קרבן שבועה וממילא חייב גם ממון ולא יוכל לומר הש"ל דהא גרם הגזלן שע"י נאסר לאחה"פ ואין לומר דזה הוי רק גורם דבלא"ה נאסר לכ"ע בפסח דז"א דכיון דחייב קרבן שבועה אגורם מחויב השבה ג"כ כמבואר ברש"י כמה פעמים דהשבה הוא כפרה על השבועה ומש"ה צריך לשלם ממון מעליא ולא יכול לומר הש"ל אך כ"ז אם נשבע לאחה"פ דהשבועה הי' על גרמא וחייב קרבן שבועה צריך לשלם נמי הקרן אפילו משום גמרא אך אם נשבע קה"פ דאז השבועה הוי על ממון גמור ונתחייב לשלם ממון גמור אותו החמץ ששוה מעותיו שגזל שוב ממילא לאחה"פ יוכל לומר הש"ל [דמה שנאסר בגרמתו אינו חייב כנ"ל] ולפ"ז בגזל הגר [בפ"ח ה"ח] דמיירי בנשבע קודם הפסח מש"ה הי' יכול לומר הש"ל אבל לא לכהנים דמקבלי מתנה טובה אבל שם [בפ"ג ה"ה] בנשבע לבעלים דמיירי דאחה"פ נשבע שפיר מחויב לשלם מעות ממש ולא יוכל לומר הש"ל לכפר על השבועה שהיתה גורם ודו"ק. (ועפ"ז י"ל דהראב"ד שמשיג על הרמב"ם דב"א).

סימן כז

הרמב"ם ז"ל בהל' (תמידין ומוספין) [מעשה הקרבנות פט"ו ה"ד] כתב וז"ל אעפ"י שקדושת דמים (אינו נדחה) [היא] מפני שבע"ח אינם נידחין ע"כ תורף לשונו והוא נגד הגמ' קידושין [ז'] וזבחים [י"ב] וכמה מקומות שמבואר שם גבי ר"י ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין ויש דיחוי בדמים וכו' הרי דמסברא הו"ל למימר אין בע"ח נדחין זולת שחידש לנו ר"י שבע"ח נדחין וכן קדושת דמים נדחין והרמב"ם ז"ל תפס הלשון בהיפוך אעפ"י שק"ד [היא ור"ל דהי' ראוי להיות] נדחה מ"מ בע"ח אינם נדחין וק' הא כיון דפליג אדר"י וס"ל להרמב"ם ז"ל דבע"ח אינם נידחין וכן [ממילא גם] ק"ד א"כ מה זה שכ' אעפ"י שק"ד נדחין הא אדרבה ק"ד א"נ לדידי' מסברא בעלמא וכל המפורשים עמדו בזה הכ"מ ולח"מ ונ"ל דכוונתו כן שקשה לו נהי דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי היינו במקום שלא הי' חל עליו שום הקדש ונדחה שייך שפיר לומר דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כיון שלא נדחה מעולם ורק דלא הי' ראוי אז לשום הקדש והוי כמו מחוסר זמן דילפי' מקראי דל"ש בו דיחוי אבל היכי דשייך בו שם הקדש ונדחה ממקצתו שפיר שייך בו דיחוי ולזה אמר שפיר דאעפ"י שהקדיש לדמי' ושייך שם דיחוי במה שנדחה בהקדש הגוף ולזה אמר מ"מ ב"ח א"נ ול"ש עליהם שום דיחוי כיון דראוין להיות עדיין ראוי שוב לא הוי אדחי כלל ודו"ק בלשונו. וע"ד זה יש לתרץ קו' התוס' בסוכה [ד' ל"ג ע"א] שכתבו [כיון] דנראה ונדחה ובידו לא הוי דיחוי ולמה אמרי' בסוכה דנראה ונדחה ובידו הי' לא נפשוט ולפמ"ש כל הטעם בדיחוי היכי שהי' פעם נדחה הוי דיחוי כל חדא או דיחוי מעיקרא או דיחוי דשעתא אבל דאין שם דיחוי עליו לא לכן במה שהי' בידו לתקנו אין מקום פסול אבל [כשא"א לתקנו אם לא] כשעבר [על איסור] יו"ט שם דיחוי עליו:

סימן כח

לחתני הרב הגדול החריף ובקי בנש"ק חו"פ מו"ה מרדכי דוב נ"י:

אודות פלפולך ידידי אתמה מאד למה נטית מהדרך הפשוט הלא נודע כי (במקום) פלוגתא דתנאי אי מטמא מה"ת אפי' משקין וגם מים מי מטבחים פלוגתא להרמב"ם ז"ל [פ"י מטומאת אוכלין הט"ז] מהלכה ולשארי המפרשים הטעם דעשאו כד"ת דמים אינו מטמא דהוי מקוה ולהר"ש אפי' במחובר הוי מטמא לולא הקבלה אך הורה לנו הרמב"ם ז"ל כלל דמים מחוברים אפי' למ"ד שמטמא מה"ת מ"מ אינו מטמא זולת אם נעקר בכוונה ויותר מזה מבואר אפי' שאוב בכלי לצורך מחובר אינו מכשיר ולא מקבל טומאה וא"כ בפסחים [דף ט"ז] דבעזרה אם יש רביעית מים או מה"ת או מדרבנן מטמא בכל מקום דאיירי דעקרו מהמחובר לכוונתו וכדמפרש הרא"ש ז"ל בפסקיו בנדה אבל אם לא נעקר לרצונו אין שום [מים] שבעולם מטמא ועיין ברמב"ם והוא מהמשנה ותוספת' שמחלקים בין מה שנעקר מפיו ומה שנעקר בזריעותיו אצל רגליו דהוי מסתמא נעקר שלא לרצון ומש"ה בנעקר לרצון כמו בעזרה (דבנעקר שלא לרצון אפי' בעזרה טהור דזה הלכה ברורה דמי גבים וכן כל מים פחות ממ' סאה אין מטמאין עד שיתלשו בכוונה), ולכן שם בפסחים תלי' הדבר בפלוגתא כיון שנתלש בכוונה דמטמא ורק דמטהרין דהוי מקוה מים יהי' ורבנן מדרבנן טמא ולכן יפה כתב הרמב"ם דבטל והראב"ד לשיטתו וכמ"ש בס' הנ"ל סיון תר"ל:

סימן כט

הרמב"ם ז"ל פסק דקדשי דמים פודין אותן לכלבים ולא מחלק [בין מתה קודם שתפדה] רק בקדשי מזבח כמ"ש המ"ל ז"ל באיסורי מזבח פרק ראשון [ה"י] גבי ואם נשחטה [קודם] שתפדה אבל במקדיש ב"מ מעיקרא דהוי לדמים פודין אפילו אם מתה וקשה עליו דהא בפסחים [כ"ט א'] האוכל חמץ של הקדש וכו' אמר ר"א דכ"ע אין פודין וכו' אלמא דבקדושת דמים נמי אין פודין ויעוין בפ"י ונ"ל לתרץ זה דהנה לפי מה דקיי"ל כל הראוי לקדושת הגוף אין פודין אותו רק לצרכי אותו הקרבן והדמים יפלו לבה"ב או יקרבו עולות כתנאי דבשקלים [פ"ר מ"ז] וא"כ הכא דחמץ נהי דאינו ראוי למזבח מ"מ ראוי לקדושת הגוף לחמי תודה או שתי לחם וא"כ שוב ראוי להקדש הגוף ואין פודין אותו לכלבי'. אך באמת אאל"כ דאיירי הברייתא דאוכל חמץ הקדש בדבר שראוי להקדש הגוף דא"כ אין פודין אותו כלל ומאי אמר ר"א דהוי דמים לריה"ג דראוי לפדותו להסיק הא אין פודין רק לצרכי קרבן והנה (מלבד) זה י"ל דהא דאין סלתות (נדרים) [נפדין אפי' בקדושת דמים כמבו' ברמב"ם פ"ה מה' עירוכין ה"ח] היינו באם אינם חמוצים שראוי למזבח אבל בחימצו שאז אין ראוין למזבח נפדין דכן מורין דברי הרמב"ם [שם] דדוקא מה שראוי למזבח אינו נפדה [וא"ש דלהסקה ראוי לפדות] הן אמת דלפי מה דכתב המ"ל ז"ל בפ"ה דערכין דדין זה [דדבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח] רק מדרבנן משום דלא שכיח [כדאיתא במנחות ק"א] א"כ כמו בסולת שאינה חמץ דאינו נפדה וכנ"ל משום דלא שכיח כמ"כ נמי בראוי לקדושת הגוף כמו תודה או שתי הלחם אינו נפדה דמ"ש כיון שאין נפדה רק מדרבנן משום דלא שכיח כמ"כ לענין חמץ קרבן תודה או שתי הלחם נמי גזרו רבנן שלא יפדו רק לצורכי אותה הקדושה ולא גרעו מכ"ש ועצים שאינם נפדים [כמבואר במנחות שם] ולכן צ"ל דע"כ לא איירי בהקדש הראוי לקדושת הגוף דא"כ אינו נפדה אפילו לשריפה דהא אינו נפדה רק לצורך הקדושה הראוי' [והדק"ל על הרמב"ם] אך לפי מה שבארתי הסוגי' שפיר י"ל דאיירי הברייתא בדבר הראוי לקדושת הגוף ולא קשה דא"כ למה נפדה להיסק זה אינו דלפי מה שבארתי הסוגי' על מה שקשה לכאורה בחמץ הקדש שר' נחוני' בה"ק ס"ל דלא מעל משום שכרת פוטרו מתשלומין וקשה הא בהגבהה בעלמא יצא מידי מעילה ומעל קודם שבא חיוב כרת ובצל"ח ז"ל עמד בזה וכן בהפלאה ז"ל בכתובות [ד"ל] וע"ש מה שתירצו דאיירי שחבירו תחבו לו וחברו הוא גזבר ולפע"ד י"ל בפשוט בסבור שהוא שלו דאז אינו מכוין לקנות שאין מועל [בנטילתו] כמבואר בהרמב"ם ז"ל ה"מ [פ"ו] אך דלכאורה קשה דהרי נהנה מלעיסה [וחיוב כרת רק בהנאת מעיו וגרונו] והנה בהפלאה ז"ל כתב דהלעיסה הוי כמזיק הקדש דפטור וזה אינו כיון דס"ס בלעה ממילא איכא הנאת הלעיסה דחייב ורק בזה י"ל כיון דא"א לחייבו על הלעיסה רק משום הבליעה דאי לא שבלעה לא מקרי נהנה וא"כ הוי כמו באים כאחת כיון דא"א למעול בלתי חיוב כרת על החמץ שיבלענו ומש"ה פטר ר"נ בה"ק ובזה יש לתרץ קו' התוס' ז"ל שהקשו בפסחי' [הנ"ל ד"ה מאן] דאמאי פטור לרנבה"ק גבי הקדש הא כיון דגלי רחמנא דמיתה ב"ש אינו פוטרו גבי כל הקדש דלרבי במיתה ואפ"ה חייב במעילה כמ"כ כרת לא יפטרנה כמ"ש גבי האוכל תרומת חמץ יעו"ש ולפמ"ש י"ל שפיר דהנה החיוב מיתה של מעילה הוא משום שנהנה מהקדש וזה חייב על הלעיסה אבל חיוב של חמץ באה כשבולעו דאז לא שייך בו איסור וחיוב מעילה שכבר יצא לחולין וא"כ אותו חיוב מיתה שבא לאח"כ י"ל שפוטרו דהכתוב לא גילה רק חיוב מיתה שבא בשעת מעשה של המעילה זה לא פטרה ממעילה אבל חיוב המיתה שבא לאח"כ ורק משום שא"א למעול מבלעדי החיוב מיתה שלאח"כ בכה"ג י"ל דפטרה הכ' [משום מיתה] שלאח"כ אך התוס' י"ל שס"ל דכ"ש הוא מה אם בא כאחת המעילה עם החיוב מיתה לא פטרה מכ"ש (כשבא) החיוב כרת לאח"כ ודו"ק:

נחזור לענינינו דהחיוב בא על שעת הלעיסה [לר"י דמוקי פלוגתי' בדרנבה"ק וא"כ כמ"כ לר"א דמוקי פלוגתי' בריוה"ג ורבנן שפיר י"ל דנהי דבשעת הגבהה לא שייך בו מעילה דלא חזי לכלום דאין פודין דבר הראוי לקדוה"ג רק להראוי לו מ"מ בשעת לעיסה דנתקלקל. עכ"ה] ואז אין ראוי לקדושת הגוף והנה בירושלמי שקלים מבואר בהדיא בכה"ג פלוגתא דאמוראי בהקדיש תמימים לבה"ב אם נפדים לכל כשהוממו או לא יעו"ש וא"כ בזה שפיר י"ל דפליגי בזה בדרבנן וריוה"ג דר"א ס"ל כהך מ"ד דנפדו לכל כשהוממו ולכך לריוה"ג דמותר בהנאה בשעת לעיסה דאינו ראוי עוד למזבח שפיר בר דמים הוא לפדות להיסק אבל לכלבים שפיר לכ"ע אין פודין משום שהי' ראוי לקדושת הגוף ודו"ק] אבל בבד"ה שאינו ראוי לקדושת הגוף [מעולם] שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דנפדין וכו':