שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 104

סימן כד

להרב החריף ובקי החסיד המפורסם מו"ה פנחס דיין נ"י ב"ק ווישניצא יע"א:

מכתבו הגיעני והנה לפענ"ד אם לא נקרא בהרגל לס"ת בשם מיכאל יוסף רק לפ"א ביובל זה לא הוי מיעוטא כלל כמבואר בתשו' רדב"ז ז"ל וכ"כ רוב האחרונים ז"ל וכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל יעיי"ש והנה אם שינה שמו מחמת מרדין כמו בנ"ד תיקן ר"ג לכתוב שם מקום הנתינה לעיקר ואם שינה פסול כמבואר בש"ס [גיטין ל"ד] וזה אפי' אם יודעים כאן שיש לו שם אחר במדה"י ולדברי הרא"ש ז"ל איירי הש"ס דוקא בדידעי כמבואר בדבריו ז"ל והנה לפ"ז הי' צריך לכתוב בכאן אבוש דמתקרי יוסף מיכאל ואם כ' יוסף מיכאל המכונה אבוש פסול ונראה דאפי' בטל דהוי ככתוב שם מקום אחר וכ"ש דבטל אפי' אם יודעים בכאן משם זה כיון שלא נקרא בו ולדעת הי"א שבר"ן ז"ל גרע מה שנקרא לפעמים גם כאן בשם מק"א ואפי' לדעת הב"ח ז"ל [סי' קכ"ט] שמקיל יותר בכתב שם של מקום הכתיבה ומתקרי ע"ש מקום הנתינה כיון דכאן אינו שם של מ"כ ולא שם של מ"נ דהכתיבה (והחתימה) [והנתינה] הי' במק"א שלא נקרא כאן כלל בשם זה רק פעם ביובל דודאי קרוב להיות בטל ובפרט שכתבו המכונה דמשמע טפל שאינו עיקר השם דלפענ"ד הי' ספק א"א וידעתי שדברי בטלין נגד חכמי זמנינו ולכן מבוקשי שלא תטריחו אותי יותר בזה כי לא אזוז מדעתי אפי' כל ח"ז יאמרו איפכא ולדינא אחרי רבים להטות והטוב בעיניכם עשו והנה ידידי בינו נא היטב בסוגי' הש"ס והראשונים ותראו כי העיקר עפ"י הש"ס מה שקורין הרוב באותו מקום כו"נ ושם הלידה שהי' לו וגם שם שבמק"א אינו כלום ואם כתב על שם העיקר המכונה הוי כאלו כתבו וכ"ש לשיטת הרמ"א [שם סט"ז] אשר אנו נוהגין כוותי' דמכונה ר"ל בפירוש שאינו שם עיקרי וכמבואר בתשו' גאוני בתראי [ס"ג] וא"כ בודאי לדינא דש"ס קרוב להיות בטל וגם כל האחרונים המובהקים כ"כ ורק דעת הב"ח בשם הטפל אם כתבו דמתקרי על שם העיקרי דכשר והב"ש ז"ל [סי' קכ"ט סק"ז] פליג עליו אך בכתב המכונה על שם העיקרי ולשם שלא נודע אפי' למועטים כתב אותו לשם העיקר אפי' לדברי הב"ח ז"ל פסול וקרוב להיות בטל ולא תשגיחו על האחרונים אשר במחכ"ת לא הי' הרבה גדולים מהם בקיאים בה"ג וטעו בכמה מקומות כאשר אתי בכתובים הגם שבודאי לא יצא מתח"י מכשול וה' ישמור חסידיו רק במחכ"ת לפי שעה מחמת גודל חריפתם ונחיצת השואל כתבו מש"כ ולפי דעתי אין לסמוך על שום אחרון זולת המובהקים שלפנינו כמו המחברי' על ש"ע הט"ז וב"ש ז"ל וכיוצא ורק לפי מה שנראה ממסקנת הש"ס וראשונים ולכן אל יקל בעיניכם עריות ח"ו והזהרו בנפשותיכם וד"ל והי' שלום. [א"ה כ"ז שייך לסי' קל"ב בפנים ונשמט משם]:

סימן כה

הרמב"ם בפ"ד מהל' שקלים הל' י"א וז"ל משיגיע ר"ח ניסן אין מקריבין ק"צ אלא מתרומה חדשה וא"ל [באה החדשה] לוקחין מן הישינה לפיכך אם הגיע ר"ח ניסן ויש עמהן בהמות לתמידים מתרומה ישנה פודין אותן ויוצאין לחולין כו' שתנאי ב"ד הוא על כל הבהמות שלוקחין לתמידין שאם לא יהי' צריכין להן יצאו לחולין עכ"ל ויש לתמוה דלמה כתב דוקא בתמידין הלא מבואר בגמ' (שבועות י"א ע"ב) וזל"ה שם ורבנן דפליגי עלי' דר"ש מאן נינהו כו' ואלא רבנן דאמרו לו ממאי דר"י הוא וה"ק לי' בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו להכי יקרבו אלא לדידך דאמרת לא אמאי יקרבו דילמא ר"מ הוא וה"ק לי' בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתן שוה מש"ה יקרבו אלא לדידך אמאי יקרבו אלא ר' יוחנן גמרא גמיר לה לדברי ר"ש אין נפדין לדברי חכמים נפדין עכל"ה והרי עכ"פ למ"ד דס"ל לב ב"ד מתנה גם במוספין הי' התנאי ב"ד:

ונלע"ד במה שניישב דברי התוס' ז"ל שכתבו שם (י"א א') ד"ה מ"מ קשיא וז"ל וי"מ דודאי לא היתה כלי שרת אלא שהקטורת הי' קדוש קדושת הגוף בדבורו שהי' אומר יהי' זה קטורת הי' חל עלי' קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת שהי' ראוי להקטיר כמו הבהמה שהיא קדושה כשאומר יהא זה לעולה יהא זה לחטאת וכי משני לעיל שאני קטורת דקדושת דמים הוא ה"ק דכשאומר יהא זה לקטורת לא חייל עלה קדושת הגוף עכ"ל והריטב"א ז"ל כתב להחליט דהמכתשת לא הי' קדושת כלי כלל והתפלא עליו בקרבן עדה ביומא דזה נגד דברי הירושלמי ונגד הש"ס דידן וז"ל הק"ע בירושלמי יומא (י"ג ע"ב) [פ"ה הל"א] א"ר יוסי הדא אמרה כלי חול היא אין תומר כלי קדש דבר שקדש בכלי כפרה דאיתפלגון [וכו' עד מכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש] עכל"ה (ובק"ע) [ובשירי קרבן] שם בד"ה מכתשת וז"ל כתבו תוס' בשבועות כו' וי"א דודאי לא היתה מכתשת כ"ש כו' וקשה מאי פשיטא להו הא שמואל וריב"ח לא ס"ל הכי שוב ראיתי שהרגיש בזה הרב בעל מ"ל ע"ש עכ"ל ויעוין במ"ל [פ"א מכלי המקדש] מה שנתקשה ג"כ בזה על דברי התוס'. ונלע"ד דדברי התוס' א"ש ואדרבה מהא דירושלמי ראי' לדבריהם ונצ"ע סוגית הש"ס שם (י' ע"ב) וזל"ה אמר עולא א"ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים א"ל ר"ח וכי קדושה שבהן להיכן הלכה כו' עד אמר רבה לב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו כו' ואם לאו יהי' לדמיהן עכל"ה והנה לכאורה קשה מאי מהני לב ב"ד מתנה הא אין ברירה וא"כ נהי דב"ד מתנה דמה שיותיר לא יהי' קדוש מ"מ הא אין ברירה ודלמא זה לא הי' ראוי להיות נתותר וא"כ [בקטורת] קדשהו הכלי ובחי' ריטב"א הקשה כן דמאי מהני לב ב"ד מתנה בשעירים הא א"ב ומתרץ דלפי מ"ש בחי' בעירובין דבדבר אחד יש ברירה א"כ ה"נ הוי בדבר אחד אות' הבהמה שלוקחין לוקחין על תנאי אם יותירו לא יהי' קדוש וא"כ שפיר אמרינן בכה"ג ברירה ועיי"ש אך כ"ז בשעירי המוספין אך בקטורת שנקדש כולו בכלי ורק הב"ד מתנין דמה שיוותר לא יתקדש הא אין ברירה והוי ממש כמו מה שאני עתיד להפריש יהא תרומה דקיי"ל א"ב ונלע"ד ליישב זה דהנה בסוכה (מ"ט ב') ובמנחות מבואר דאין כ"ש מקדשין אלא הראוי להם ולהכי במי החג שהי' בהן יותר מג' לוגין לא קדשו הכלי וא"כ לפי מאי דאמרי' לעיל דאין (מהקטורת ראי' ואין) הקטורת ראוי להביא מתרומה ישנה לכתחלה עכ"פ וא"כ הוי אינו ראוי לכלי דבודאי יש בכל שנה מתוך הקטורת דבר מותר כמבואר ברש"י ותוס' ז"ל [ד"ה מותר] וא"כ אין הכלי מקדש כלל ויעוין בתוס' ד"ה [הואיל] שיראה משם בהדי' דכה"ג אין הכלי מקדש אך באמת נלע"ד דל"ד לשארי דברים שאין כ"ר מקדש אלא דבר הראוי דהנה גבי תודה ששחטו על (ארבעים) [שמנים] חלות כתבו התוס' דמנחות דף ע"ח ב' בד"ה ליקדשו מ' מתוך פ' אע"ג דר"י לית לי' ברירה בריש כל הגט היינו היכא כשמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשו כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד' וכו' עכ"ל אלמא כיון דלא צריך להקריב החלה אמרינן שקידשו הארבעים הראוים להתקדש כל היכי דאיתנהו ולא שייך ג"כ לומר אין כ"ש מקדש יותר מהראוי דמה שראוי נתקדש היכא שהוא ובשלמא במי החג אם צריכים שיעור וא"כ אם מילא יותר מכשיעור ואין ברירה מי מהמים ראוים להתנסך והוי כולם שאינם ראוים ולא שייך לומר קידשו הג' לוגים היכי דאיתניהו דהא צריך לנסכן ע"ג המזבח וזה לא נתברר לן איזה מהן הי' ראוי להתנסך דא"ב והכלי לא קידשו רק מה שראוי לניסוך מש"ה לא קדשו כלל אבל הכא בארבעים חלות שבתודה דל"צ שום הקרבה שפיר אמרינן דקידשו הארבעים בכל מקום שהם ואם כן לפי זה בקטורת נמי לפי מה שמבואר בתוס' שבועות (י"א א') וז"ל בד"ה הואיל כו' ואע"ג דטבול יום חמיר דפסול משנתנה למכתשת קידוש כף חשיב לגבי לינה כנתינה למכתשת לטבול יום עכ"ל אלמא דאפי' דלא נפסלו בלינה משום שהכ"ש לא קדשו שלא בזמן מ"מ לענין זה קידש המכתשת לענין טבול יום דשם קטורת עליהם וא"כ מש"ה ממילא לק"מ דאין הכ"ש מקדש יותר מהראוי דז"א דהא לא לענין הקרבה הוא קודש במכתש' כיון שהוא שלא בזמנן רק דקודש שיהא קדוש לגופו לקטורת וא"כ הוי כמו בתודה דקידש הראוי בכל מקום דאיתניהו כיון דאין הקידוש מכח ההקרבה ובשלמא במי החג דהקדישו לענין להקריב לזה אמרינן דלא מקדש יותר ממה שראוי להקרבה ברגל [וכיון דא"ב איזה ראוי לנסך אינו מקדש אבל] הקידוש דמכתשת הוא רק לגוף שיהא קדוש קדושת הגוף לזה שפיר קדוש הראוי לשנה בכל מקום שהוא כמו מ' חלות דתודה כנ"ל וא"כ לפ"ז לא קשה מה שהקשיתי מאי מהני לב ב"ד הא א"ב דהנה מהר"י קורקוס בהל' מעשר שני פ' ד' [הט"ו] כת' וז"ל דע"כ לא פסקינן בדאורייתא א"ב אלא דומי' דההוא שהי' לו מאה לוג דאיסור והיתר מעורבין וא"א להתיר לאכול מהם אם לא נאמר ברירה דאי א"ב נמצא זה אוכל טבל דכן נמי ההוא דסוף ביצה דעלה פסקי' בדאורייתא א"ב להא דמי' דהתם מיירי בבית שיש בו פתחים ומת בבית שאם חשב להוציאו בא' מהם נטהרו כולן ואמרו ב"ה דאפי' חשב אחר שימות מועיל ועלה אמר ר' אושעי' ולא אמרו ב"ה שמועיל אלא לטהר הכלים הנכנסין מכאן ולהבא אבל לא לטהר למפרע דכיון דטומאה דאורייתא הוא א"ב והיינו שאין לומר הוברר למפרע שמפתח זה הי' ראוי לצאת אבל הכא אפשר שאין אנו צריכים להתיר המעשר לטעם ברירה דהא כיון שזה אמר ה"ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממ"נ המעשר פדוי ופדיון המעשר בכיס זה הוא וכולם בספק מ"מ איזה סלע שיהי' ה"ז חלול ובשעה שיעלה הסלע אז נאמר זה הוא הסלע שחילל עליו אבל האחרים חולין שהרי אמר סלע שתעלה בידי והרי עלה זה ונתפס למפרע עכ"ל [והכ"מ שם הביאו בקיצור] אלמא באם לא אמר סלע שתעלה בידי רק על הסלע חל ממילא המעשר על כל אחד מהסלעים שבכיס ולאחר כן יוכל לומר שזה שבורר הוא הנפדה עליו המעשר א"כ כמ"כ נמי בקטורת דלא קידש רק מה שצריך כל היכי דאיתא ולא דבר ידוע ולאח"כ הב"ד יכולין לומר זה הנשתייר הוא הנפדה על מעות האומנים דכה"ג אמרינן [דמהני] וכדברי הר"י קורקס הנ"ל והנה כסברת הרי"ק הנ"ל מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' פה"מ הל' ט"ו שכ' שם וז"ל תודה שנשחטה על שמונים חלות לא קדשו מ' מתוך פ' ואם אמר יקדשו מ' מתוך פ' מושך מ' מתוך שמונים ומרים מהם א' מכל קרבן והמ' השניות יפדו ויצאו לחולין עכ"ל ולכאורה קשה דהאיך יקח התרומה מארבעים חלות הא א"ב ודילמא אינך הארבעים קדשו ומהם צריך ליקח התרומה א"ו דס"ל כהרי"ק הנ"ל דכיון דקדשו הארבעים כל היכי דאיתנהו רשאי אח"כ לברור ולומר דאותן המה שנקדשו ומהם יקח התרומה. אך התוס' במנחות הנ"ל משמע דלא ס"ל כהרי"ק ז"ל ורק למאן דל"ל ברירה גם בכה"ג שלא אמר מה שאני עתיד להפריש רק סתם ג"כ א"ב ומש"ה צריך ליקח התרומה מכל השמונים. וא"כ לדידהו חזרה הקו' לדוכתא מאי מהני בקטורת לב ב"ד מתנה הא א"ב ולא ידעינן איזה שקידש הכלי ולפיכך הוכרח לפרש דבאמת המכתשת לא הוי כלל כ"ש ורק עיקר קדושת הגוף דהוי כקידש זכר לדמי עולה שגופו עולה [וע"כ כן כוונת התוס' דהרי כל תרומת הלשכה הי' רק קדושת דמים ואף לאחר שנעשה קטורת לא חל קדה"ג קודם כתישה ורק לאחר שנכתש הו"ל ממילא קדה"ג כמש"כ התו' בהדי' משום דהוי כמו הקדיש זכר לדמי עולה ודו"ק עכ"ה] ומש"ה באם לב ב"ד מתנה שהקדש יהא חל על קצתן מה שישתייר יהי' לדמי מותר שירי הלשכה ממילא לא חל כלל עליהם קדושת הגוף ולא שייכי כלל דיני ברירה כיון דבאמת לא קידשו בכלי וגם לא הקדיש לגופו רק משום שראוי לגוף הקרבה חל ממילא קדושת הגוף כמש"כ התוס' ז"ל ואם בתחלה התנו הב"ד שיהא לדמי תרומת הלשכה לא התחיל כלל הקדושת הגוף על שום אחד מהם דנהי דא"ב מ"מ על כל קורטוב חל קדושת דמי שכרו לישכ' כמו שחל קדושה להקרבה ובכה"ג אמרינן מה שיקריב לקטורת יהי' אז קדושת הגוף ומה שיוותר יהי' לתרומת הלשכה דאין לומר שכבר חלה עליו קדושת הגוף דהרי גם תרומת הלשכה הוי עליו ובכה"ג לא אמרינן דקדיש לגוף כיון שראוי להקרבה דהרי בפירוש הקדישו לתרומת הלשכה וכמו שפי' רש"י ז"ל [שם י"א רע"ב] גבי הקדישו לנסכין ולכן אין שייך זה לברירה כלל ואפי' למ"ד א"ב בכה"ג לא חלה עליו קדושת הגוף וזה ברור. והנה לפ"ז לק"מ מה שהקשה הק"ע ז"ל מהירושלמי ואדרבה משם מוכח איפכא דהנה לפמ"ש קשה מאי מהני ביה"כ לב ב"ד התנה הא א"ב כנ"ל דשם הוי קדוש בכלי אך [בירושלמי דאזל] לשמואל דסובר במתנה בפירוש יש ברירה וכמו שמחלקין התוס' בגיטין [כ"ה] א"ש דכה"ג אמרינן ברירה אך לדידן דקיי"ל בכל מקום א"ב בודאי לא הי' המכתשת כ"ש דא"כ לא הוי מהני לב ב"ד מתנה וכנ"ל ואדרבה לדידן דל"ל ברירה י"ל איפכא דהא אפילו נימא כסברת הרי"ק ודלא כדברי התוס' מנחות ורק דנימא דהיכי דקידש הכלי בכ"מ שהוא נוכל לברר ואמרינן ברירה מ"מ קשה הא ביוה"כ שקידש בכלי הקודש את הקטורת קשה מאי מהני לזה לב ב"ד מתנה דהא ביה"כ קידש הכלי למה שצריך להקריב ביומו אז וא"כ א"ב איזה מהם ראוי להקריב ביומו וא"כ מאי מהני התנאי של לב ב"ד והנה לזה י"ל כסברת הפ"י ז"ל שם בגיטין [ע"ג ב'] דנהי דברירה לא מהני למפרע מ"מ בשעה שנברר שפיר חל ומש"ה מהני ברירה גבי אם לא מתי דבאותו הזמן הוברר בבירור וא"כ מש"ה ביוה"כ בשעת חפינה הוקדש הכלי למה שצריך ולא למה שהותיר דאז כבר נתברר כמו גבי גט וכסברת הפ"י ז"ל אך אם איתא דהמכתשת הוי כלי שרת ואם לא נשתייר בסוף שנה אותו שנשתייר ביה"כ כבר קדוש קדושת הגוף שקדשהו המכתשת [לכל מה שיצטרך לכל השנה] ורק שכתבנו לעיל בכה"ג אם ישתייר [סוף השנה] שייך לברור אז א"כ ביוה"כ שעדיין לא נודע מה יהא בסוף אדר קודם תרומה החדשה א"כ עדיין אנו מסופקים אם נקדש בכלי או לא ואם נקדש בכלי קדשהו גם הכלי השני' זולת המכתשת דאין הב"ד יכולים להתנות בקדושת הגוף וא"כ כיון שעדיין אינו מבורר ביה"כ נהי דאח"כ כשנשאר אמרינן ברירה וכדברי מהרי"ק ז"ל מ"מ הלא כבר קדשהו ביוה"כ דאזי הוי הקדושת כלי להקרבה וכנ"ל וא"ל כסברת הפ"י דאז נברר תיכף דז"א דעדיין אינו מבורר דדלמא לא ישתייר בסוף שנה ונקדש ממילא שוב שנית עתה בזה הכלי ולמה מהני לב ב"ד א"ו דלשמואל ס"ל בכה"ג בהתנה ברירה אך לדידן דקיי"ל א"ב אפי' בהתנה ע"כ המכתשת לא הי' כלי שרת ורק דהוי קדוש' משום שראוי להקרבה [וכדברי התוס' הנ"ל] אבל קדושת כלי מעולם לית בי' ומש"ה ביה"כ הוברר מה שנשתייר אז שאין בו קדושת כלי עכ"פ וז"ב ומעתה נבא לתרץ דברי הרמב"ם שהתחלנו דהנה הוכחנו דאם א"ב לא מהני לב ב"ד רק משום שהכלי לא קידש רק היכי דאיתנהו [כס' הר"י קורקס והרמב"ם ס"ל כוותי'] וכנ"ל וגבי בהמה מהני לב ב"ד מתנה משום דדבר אחד אמרינן ברירה וכתירוץ הריטב"א ז"ל והנה מדברי הרמב"ם ז"ל יראה דלא ס"ל חילוק זה ובכל גווני א"ב [אפי' בדבר אחד] א"כ קשה מאי מהני לב ב"ד מתנה הא א"ב וצ"ל דהגמ' אזלא אליבא דמאן דס"ל אליבי' דר"י ברירה אבל לדידן לא מהני לב ב"ד כפשוטו דהא א"ב רק שמתחלתו לא ניקח רק שיתחיל קדושתו אז בעת שיקריבנו ושיהי' קודש לפי מה שירצה אז או לקייץ המזבח או לחולין וכשאין צריך לומר למפרע שפיר אמרינן שבשעת שנברר חל הדבר כמו שמבואר ברשב"א ב"ק [דף ס"ט] ונוב"י מה"ק [אה"ע סי' צ"א] וא"כ לפ"ז כ"ז שייך בתמידי צבור שנשתיירו דאז לא קנו כלל להקדש רק לחולין או למותר תרומת הלשכה אבל בנאבדו [במוספין] דאז לא שייך (אז) הקנאה להקנות לחולין או למותר תרומת הלשכה שאינו ברשותו שוב להקנותו וע"כ צ"ל דמתחלה נקנה להחולין או למותר התרומה וזה לא מהני דא"ב [במוספין] והגמ' דאמרה גם באבודין לב ב"ד מתנה הוא למ"ד יש ברירה ודו"ק:

סימן כו

הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גזילה הל' ה' כתב וז"ל בד"א כשהחזיר הגזילה אבל אם נשרפה הגזילה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמי' כשעת הגזילה לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם עכ"ל והקשה המ"ל ז"ל דהא מלשון זה משמע דמשלם דמים גמורים להנגזל והיינו משום דנשבע צריך לכפרה ומשלם מעות ממש וא"כ קשה דלקמן פ"ח הל' ח' כתב גבי גזל הגר וז"ל הכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות הן לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשים ועבר עליו הפסח חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזילה שאם יתנה להן עכשיו אינה מתנה שהרי הוא אסור בהנאה ואלו הי' הגר קיים הי' אומר לו הרי שלך לפניך כמו שבארנו עכ"ל וקשה הלא בגזל הגר אינו חייב רק כשנשבע וכשנשבע גם לגר עצמו אי"ל הרי שלך לפניך רק צריך לשלם מעות ממש ונ"ל לתרץ עפ"י מה דנקדים לתרץ דברי היש"ש ב"ק [פ' הגוזל קמא סי' כ'] שאמר דדוקא גבי שומר אין יכול לומר הש"ל בשור שנגמר דינו אבל גזלן יכול לומר הש"ל אפילו בנגמר דינו משום דשומר פשע בשמירה דאתפסא לב"ד אבל גזלן אינו חייב בשמירה יכול לומר תמיד הש"ל והש"ך ז"ל [בחו"מ סי' שס"ג סק"ז] חלק עליו וכתב דאשתמיט מיני' סוף דברי הגמ' באותו עמוד דז"ל הש"ס ב"ק צ"ח ע"ב ואמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור דא"ל ניירא קלאי מינך כו' חמץ ועבר עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך מאן תנא אומרין בא"ה הש"ל אר"ח ר' יעקב הוא דתנא שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו בשרו מותר החזירו שומר לבעליו מוחזר משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר רי"א אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמיפלגי ר"י סבר אומרי' באה"נ הש"ל ורבנן סברי א"א באה"נ הש"ל א"ל רבה לא דכ"ע אמרי' באה"נ הש"ל דא"כ נפלגו בחמץ בפסח אא"ר הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי רבנן סברי אין גומרין דינו ש"ש שלא בפניו דא"ל אי אייתיתי' ניהלי' הוינא מעריקנא לי' לאגמא השתא מסרתי' ביד מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדי' ור"י סבר גומרין דינו ש"ש שלא בפניו דא"ל מאי עבדי לי' ס"ס הוי גמירי לי' דינו שלא בפניו אשכחי' ר"ח לרבה ב"ש א"ל תנית מידי באה"נ א"ל אין תנינא והשיב את הגזילה מאי ת"ל אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל פירות והרקיבו יין והחמיץ תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה שור עד שלא נגמר דינו א"ל הרי שלך לפניך מאן שמעית לי' דאמר עד שלא נ"ד אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ ועעה"פ א"ל הש"ל א"ל אי משכחת להו לא תימא להו ולא מידי עכל"ה הרי דאפילו גזלן אי"ל הש"ל בנגמר דינו ובאמת זה תמיהא רבה וכי ח"ו נעדר ממהרש"ל ז"ל סוף דברי הגמ' ונלע"ד ליישב בדרך זה דהנה ז"ל הגמ' ב"ק מ"ה ע"א ר"י אומר אף משנ"ד החזירו שומר לבעליו מוחזר לימא בהא קמפלגי כו' יעו"ש וכתבו שם התוס' בד"ה השתא וז"ל אלא כלו' לא היו גומרין דינו שלא בפניו ועכשיו גרמת שנתפס בידם וגומרין דינו ע"י מה שנפל בידו כיון שנפסד ע"י מה שנפל בידם חשוב היזק ניכר ולא תוכל לומר הש"ל וכ"מ בהנזקין דף נ"ג דבהיזק ניכר א"י לומר הש"ל דפריך ממתני' דגזל מטבע ונפסל כו' וא"א היזק שא"נ שמי' היזק פי' משום דחשוב כאלו ניכר אמאי א"ל הש"ל גזל הוא וממונא מעלי' בעי שלומי כי אין זה ממון שגזל כיון שחשוב כאלו ההיזק ניכר בו שאין לך שינוי גדול מזה אלו הי' ניכר ושור תם וכו' יעו"ש עכ"ל והרמב"ן ז"ל ביאר דבריהם בארוכה במלחמות ב"ק פ' הפרה וז"ל ולפי' עולה פי' שמועתינו כהוגן דרבנן ס"ל דההוא היזק היזק ניכר הוא משום דא"ל אי הדרת ניהלי הוה מעריקנא לי' ולא הי' ב"ד גומרין את דינו נמצא שהתפיסה שתפסוהו ב"ד בפשיעתך הוא גרמה לאסרו והרי זה כשומר שלא שמר ובא גזלן ונטלו שלא יוכל לומר לו הש"ל כ"ז שהוא ברשות גזלן ואף זה משנכנס ביד ב"ד שוב לא יצא מרשותם שהרי אסרוה וכל מקום שהולך שם ב"ד ורשותם עליו ור"י סבר גומרין דינו ש"ש שלא בפניו והתפיסה שתפסוהו ב"ד אינה מועלת כלום ואין השור ברשותם נמצא שהוא היזק שא"נ וא"ל הש"ל אפי' פשע בשמירתו כשנגח ואצ"ל נגח באונס אבל אלו נסקל הי' חייב לפי שא"ל אלו החזרת לי הוי שחיטנא לי' אפי' נגח באונס שמפשיעתו בא ההיזק והוא היזק ניכר כך פי' רבותינו הצרפתים ז"ל והוא הנכון עכ"ל ובדיני דגרמי כלל כלל אחד כל היכי דישנו תחת רשות אחר שוב אינו יכול לומר הש"ל כיון שאיננו תחת רשותו ולזה כתב שם דלכן גבי מחילה חייב מדד"ג דהוי היזק הניכר דהוי כאלו גזל המעות מהלוקח ונתנו להלוה שמחל לו ובאמת לכאורה זה סותר דברי התוס' דב"ק [דף ק' ע"א ד"ה טיהר] שכ' דכל היכי דקם דינא אפי' לרבנן חייב דהוי היזק ממש דדיבור כזה הוי כמעשה והקשו מ"ש משרף שטר דפטור לרבנן דלא דייני דד"ג ותירץ משו' שאינו מעשה בגוף החוב דנייר בעלמא מקלי וקשה הא במחל נמי פטור לרבנן כמ"ש שם בכתובות [פ"ו א'] (וקשה) במחל הוי דיבורו מעשה שקם דיבורו ומוחל שט"ח מחול כדשמואל וא"כ למה פטור לרבנן וא"ל דאינו רק סילוק ואינו עושה מעשה ז"א דלפי המלחמות הנ"ל הו"ל כאלו נטל מזה ונתן לזה וכ"מ בהדי' בדד"ג שלו בב"ב בסוף ובאמת הרמב"ן ז"ל הקשה זה אדברי התוס' ולכאורה מוכח דהתוס' ז"ל סוברים דלא הוי נוטל מזה ונותן לזה דס"ס לא עשה מעשה וכל התירוצים שכ' האחרונים ז"ל אינם לפי מה שדיקדק הרמב"ן ז"ל דכל שהוא תחת רשות אחר הוי כמסרו לו בידים ובזה נסתר גם תירוץ הקצה"ח ז"ל שכ' [בסי' כ"ה סק"ב] דמחילה [שמחל המוכר השט"ח] אינו [מזיק] ממון ממש של הלוקח כיון דשעבוד הגוף לא נמכר לו והוי רק כמזיק שעבודו של חבירו דפטור לרבנן לפ"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל ולא מהני לי' דב"ז דס"ס מעות של לוקח ומסרו לנמחל יהי' מה שיהי' הזיקו לו ממונו בידים גם בלא"ה לא ידעתי מה זה שכ' הקצות ז"ל דלא אית ללוקח רק שעבוד על המעות הוי רק מזיק שעבודו דז"א דבשלמא גבי מזיק שעבודו שהחוב נשאר על הלוה ורק דשעבוד הנכסים נפקע הוי רק גורם בגוף הלואה והחוב נשאר על הלוה משא"כ גבי לוקח שנמחל חובו ע"י המוכר לא נשאר לו עוד כלום על הלוה וכל מה שהי' לו הזיקו והוי שפיר מזיק ממש ס"ד דלפ"ד הרמב"ן ז"ל משמע דזה הוי מזיק ממש והנלע"ד די"ל כן דלפי מה שמבואר בב"ק [כ"ו ב'] דא"ר הזורק כלים מן הגג והי' תחתי' כרים וכסתות ובא אחד וסילקן דפטור דלא הוי מזיק ממש ורק דכתב הרי"ף והרמב"ן ז"ל דחייב מדד"ג דלא כרבה והנה לפ"ז במוחל [השטר חוב שמכרו דמהני] דהטעם הוא משום דשעבוד הגוף לא נמכר ונשאר למלוה למוכר ולכן כשמחל שעבוד הגוף נפקע ממילא שעבוד הנכסים כמבואר בש"ך סי' ס"ו וא"כ לפ"ז דומה ממש לסילק כרים וכסתות דהא נמי לא עביד המוחל רק בשעבוד הגוף שלא נמכר כלל ורק שעבוד החוב ממילא נפקע כמו כלים ונשברו ממילא מחמת סילוק הכו"כ מש"ה אינו חייב רק מדד"ג ולא מזיק ממש אח"ז מצאתי כן בתומי' סי' כ"ה וא"כ שפיר י"ל דגם התוס' ס"ל דהוי כמו שמסר החוב לאחר רק דמ"מ פטור לרבנן דלא עשה מעשה בשעבוד הממון של הלוקח רק שנפקע ממילא ובזה הרוחנו לתרץ קו' הש"ך ז"ל סי' ס"ו ס"ק פ"ב שהקשה על בעה"ת ז"ל [בענין אם היורש מוחל לעצמו] ולפמ"ש א"ש דהנה כיון דהמוחל אינו חייב רק מדד"ג כמו סילק כו"כ והנה מבואר בש"ג פרק ג' בב"ק דלהרמב"ם ז"ל אם הי' הכו"כ של אחד והוא סילקם פטור המסלק משום שבשלו עשה ומה לו שבעלים של הכלי הנזרק יהי' נזוק שנשברו כליו אין לו לבעל הכו"כ מזה שאדם עושה בשלו מה שרוצה והנה לכאורה לפ"ז קשה למה משלם המוחל הא הוא עשה בשלו ששעבוד הגוף נשאר לו לעצמו ובשלו עושה ולמה יחייב ולמה יגרע מסילוק כו"כ שלו מתחת הכלים שנזרקו אך ז"א דהא שם הכו"כ של בעלי' אבל כאן שאין לו דבר רק שעבוד הגוף שע"י נתקיים החוב שהוא של הלוקח אבל אין לו שום זכות של ממון וגרע מטה"נ דאינו ממון הגם שט"ה שוה למכור וכאן אין לו שום זכות בו ולכן שפיר הוי גורם להזיק אם סילק ולא הוי עושה בשלו דאינו שלו כלל וא"כ באם הוא גופו הוא הנמחל לו כמו גבי קריבתי' דר"נ דמחיל לשעבודא דאית עלה עצמה שפיר הוי אדם עושה בשלו וכמו בסילק הכו"כ שלו דהא השעבוד על (העצמי) [עצמו] ולא הוי גורם כלל דכל אדם יוכל לעשות בשלו מה שירצה ודו"ק: