שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 102

סימן י

שאלה איש אחד נסע בעגלה עם ב' סוסים והוא הי' יושב בהעגלה ואחז הסוסים ברסן כדרך הבע"ג והסוסים נפחדו ונרעדו מחמת הפחד נסו מהר ולא הי' ביכולת האיש הנ"ל להחזיקם וע"י גודל המרוצה אשר רצו הסוסים נהרג נער אחד כמו בן י"ב שנים ונרצץ מוחו ר"ל והאיש הנ"ל בוכה במר נפשו ומתחנן ומבקש לקבל תשובה על חטאתו שיכופר עונו:

תשובה לכאורה הי' נ"ל דזה מקרי אונס גמור כי באמת האיש הנ"ל לא הי' גורם בזה מאומה מה שהסוסים פחדו ונסו ומבואר בצמח צדק בשאלה ה' שבאונס לגמרי פטור. אולם כפי הנראה מתשובת מהר"י ווייל סימן קכ"ה גרסינן באגדת חלק אמר לו הקב"ה לדוד עד מתי יהי' העון הזה בידך ע"י נהרג דואג ואחיתופל. ע"י נהרגו שאול ושלשת בניו רצונך יכלה זרעך או תימסר ביד אויב כו' אלמא אע"ג דדוד המלך ע"ה לא פשע במידי רק שע"י באו לידי תקלה אפ"ה נענש כ"ש הכא שבשלחותיך בא אליו הרע הזאת דאיכא למיחוש לעונש יסורין וטוב שתקבל עליך יסורין וכו' יעי"ש. וכן איתא בש"ס סנהדרין (דף נ"ה ע"א) מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין אמרה תורה השחת שרוף וכלה הואיל ובא לאדם תקלה ע"י וכו' לכן כפי הנראה מזה צריך האיש הנ"ל לקבל עליו תשובה המובא בתשובת משאת בנימין סימן כ"ו היינו שיתענה מ' יום רצופים מלבד שבתות ויו"ט וישלים במקומן ימים אחרים סמוך ממש למ' יום הללו ובאותן ימי התענית לא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישן על כו"כ ואחר כלות המ' יום יתענה לפחות כל שני וחמישי שנה שלימה של שס"ה ימים בלבד הימים שאין אומרין בהם תחנון. גם באלו תענית של שני וחמישי לא יאכל בשר ולא ישתה יין לילה שלפני התענית ושלאחר התענית. גם ירחיק עצמו מכל מיני שמחות וסעודת מריעים ומזמוטי חתן וכלה וידאוג ויכניע את לבו ויתודה לפני המקום ב"ה בכל יום מימי התענית ויאמר הוידוי בלשון אשכנז. ויתפלל ויבקש מחילה לפני המקום ואחר כלות השס"ה ימים מותר בכל דבר המותר כבראשונה וטוב שיתענה כל ימיו יום אחד בחודש כדין ער"ח. רק אם יהי' חולה ח"ו אפילו שאין בו סכנה אין לו לעשות שום דבר מכל הדברים הנ"ל גם בכל שנה ושנה כשיגיע היום שנעשה בו המעשה הרע הזה ישב בתענית כדי שיהי' החטא תמיד לזכרון בין עיניו ע"ד כי פשעי אני אדע וחטאתי לנגדי תמיד ובזה וסר עונו וחטאתו יכופר:

סימן יא

הרמב"ם ז"ל בהל' סוכה ולולב פ"ח הל' ה' פסק דאם ענבים מרובים מעליו ולקטום ביו"ט כשר בדיעבד ולא חילק בין השחירו בי"ט או לא ובגמ' (סוכה ל"ג ע"א) היא אבעי' דלא איפשיטא דקאמר התם וז"ל בעי ר"י נקטם ראשו ועלתה בו תמרה בי"ט מהו יש דחוי אצל מצות או לא כו' עד תיקו ושם ע"ב ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטו מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי אלא לאו דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא ש"מ נראה ונדחה חוזר ונראה לא לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעקרא דלא הוי דחוי תפשוט מינה אבל נראה ונדחה חו"נ לא תפשוט עכ"ל ולמה מחליט הרמב"ם להכשיר במיעטן בכל ענין כן הקשה הכ"מ ז"ל ע"ש ובאחרונים. ונלע"ד לתרץ דהנה אמרינן בגיטין (דף נ"ד ע"א) המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו' יעוי"ש וקשה כיון דאפי' במקום מצוה העמידו דבריהם לאסור א"כ למה כשר במיעטן הא עבר על תיקון מנא וה"ל לקנסו ועיין פ"י [בסוגיין] רצה לומר דיש מקום לומר דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה וזה קשה דהא חזינן בשופר העמידו דבריהם [עיין בר"ה ל"ב ב'] ומ"ש הדס ומ"ש שופר. אך י"ל בפשיטות דהא קשה ניתי עשה ונדחי ל"ת והתירוץ דלא הוי בעידנא לא שייך כאן דהא מבואר בפשיטות דבלאו מתקן מנא אין שום איסור ללקוט הענבים והנה כל מה שליקט עד דלא הוי רוב עלין אינו עובר ולא מתקן כלום ובאותו האחד שנכשר ע"י דממעטו לגבי (האילן) [העלין] באותו פעם נעשה המצוה והוי בעידנא וצ"ל הטעם דיו"ט עשה ול"ת והנה מבואר דברי ריב"א ז"ל [בתוס' חולין קמ"א א'] דנהי דדחי העשה הל"ת מ"מ עשה אין דוחה עשה ולכן אין עשה דוחה ל"ת ועשה דנהי דהל"ת נדחה מ"מ העשה נשארת מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא"כ לק"מ דלמה לא יאסרו בלקטן כמ"ש המעשר בשבת והטובל בשבת דז"א דבדיעבד קשה מאי אולמא האי עשה (דאורייתא דלולב מהאי עשה) דיו"ט דבאמת עשה דוחה ל"ת ורק דעשה נשארת ולזה מאי אולמא האי עשה די"ט מעשה דאורייתא דלולב ולא עביד כלל איסורא בדיעבד וכמ"ש בזה בנ"ב [מה"ק בסוף הספר] כידוע מש"ה לא גזרו לאסרו בדיעבד דהוי כלא עביד איסור כלל אך עדיין נשאר לברר דהא כ"ז לר"א דס"ל יו"ט עשה ול"ת אך להחולקים על ר"א ולא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת ורק הטעם דאין דוחה יו"ט משום דהוי כמילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט מדרש דהוא לבדו כמבואר בשבת [כ"ד] א"כ דכיון דיו"ט אינו נדחה מפני עשה א"כ עביד איסורא בהמעטת הענבים דמתקן מנא וא"כ אפי' בדיעבד הוי להיות אסור כמו במעשר בשבת אך דז"א דכתבו התוס' בביצה ז"ל הש"ס (ח' ע"ב) ס"ס יו"ט משה ול"ת הוא ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה עכ"ל ושם בתוס' ד"ה ס"ס ותימא דהכא משמע לרבא דאית לי' עשה ול"ת מדדחיק נפשי' לשנויי ובפ' במה מדליקין א"ר הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה ור"א אמר יו"ט עשה ול"ת משמע דרבא ל"ל ההוא טעמא וי"ל דגמ' דחיק נפשי' לאוקמי מילתא דרבא אליבא דהלכתא די"ט עשה ול"ת אע"ג דרבא עצמו ל"ל האי סברא עכ"ל אלמא דלמ"ד יו"ט אינו אלא ל"ת דוחה כיסוי את ל"ת דיו"ט ולכאורה קשה למה ידחה הא כתיב לבדו לאפוקי מילה שלא בזמנו שא"ד וה"נ לא ידחה שום מצוה שאינו נקבע בזמן לא ידחה יו"ט וכיסוי הוי אין לו זמן קבוע ולמה ידחה יו"ט מ"ש ממילה שלא בזמנו אולם דברי התוס' ברור מללו דרש"י כתב במס' שבת (כ"ד ע"ב) בד"ה לבדו למעוטי משלב"ז דלא דחי' שבת וי"ט כו' וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה י"ט וה"ה לשריפת קדשים טמאים עכ"ל הרי דמצוה דאפשר לקיימה למחר דוקא כמילה שלב"ז אבל דבר שלא יוכל לקיים לאח"כ כמו בדם דחיישינן שיבלע בקרקע כמבואר שם בראשונים א"כ ל"ד למילה שלב"ז ומש"ה שפיר כתבו דלהך מ"ד דלא ס"ל (שדחי) [דהוי] עשה ויו"ט הוי רק ל"ת נדחה מכיסוי דל"ד במילה שלב"ז דבמילה יכול לקיים למחר משא"כ כיסוי ועיין בט"א [ר"ה דף הנ"ל] כתב בהדיא דלמ"ד דיו"ט אינו עשה נדחה מפני שופר רק דשופר אינו בעידנא א"כ הכא דכתבנו דהוי בעידנא דוחה יו"ט וא"כ למה אסור למעט ביו"ט הא עשה דלולב הוי לדחות הל"ת לחוד די"ט דלא אפשר למחר ול"ד למילה שלב"ז אך נ"ל הטעם דמבואר פלוגתת ר"ת עם הפוסקים דלר"ת ז"ל א"צ בעידנא ממש דהא אשר תכסה כתיב ואינו מצות ציצית רק לאחר עטיפה ואיסור כלאים חל תיכף מלא יעלה ולר"ת הוי זה כמו בעידנא כיון דא"א האשר תכסה בלתי העלאה ולהפוסקים החולקים ס"ל דזה לא הוי בעידנא וע"כ לדידהו בציצית ג"כ המצוה תיכף דאל"ה לא הוי צריך בכל עשה דדחי ל"ת בעידנא דיליף מכלאים [בציצית וע' בשאג"א סי' ל' ול"ב] והנה בהדס שענביו מרובים מעליו שלע"ע אין שום מצוה ללקחו ורק שעוסק ללוקטו ולקיים מצות לקיחה בעת המעטתו מ"מ זה לא מקרי בעידנא דאין מצוה כלל בהדס זה דאין ראוי למצוה ובזה שמתקנו למצוה אינו דוחה הל"ת ואין עשה דוחה ל"ת רק כמו כלאים שהוא לאו ובו ציצית שהמצוה ללבוש בגד כזה [בציצית] והל"ת מעכבו דוחה עשה לל"ת אבל כשעדיין אין מצוה כלל על דבר הזה רק מתקנו למצוה ובזה יקיים המצוה בכה"ג לא דחי העשה הל"ת דהרי עדיין לא חזי למצוה ולא הוי בעידנא ומש"ה אסור למעט ביו"ט אך לאחר שמיעטו ועביד איסורא מותר לקחתו ולא אמרינן דאסור מדרבנן דרבנן אסרהו ז"א דהא מצות לולב דוחה כל הל"ת דיו"ט ורק קודם המיעוט לא הוי בעידנא אבל השתא דכבר כשר א"כ ההדס בגופו ראוי רק דאיסור מדרבנן משום שעבר על דרבנן בזה דחה העשה לל"ת ול"ד למילה שלב"ז כנ"ל [משום דא"א להמתין למחר] מש"ה לא אסרוהו בעבר ולקטן ועפ"ז מתורץ דברי הרמב"ם ז"ל דמ"ש שלא חילק בין נראה ונדחה בין דיחוי מעיקרו כמו שמחלק בגמ' בין אשחור מאתמול דזה ליתא דהתוס' כתבו דלא הוי בידו משום דאסור למעטו ורק לענין דיחוי מעיקרו דקיל מקרי בידו ויעוין בדבריהם וא"כ כ"ז להנך מ"ד דיו"ט לא הוי עשה ורק דל"ד משום דהוי שלא בעידנא ורק דלא אסרוהו דלאחר המיעוט [לאסרו משום דעביד איסורא] הוי בעידנא ולזה שפיר הוי חילוק בנראה ונדחה לא הוי בידו דלכתחלה עכ"פ אסור לעבור שלא בעידנא ומש"ה לא מקרי בידו ובדיחוי מעיקרא מקרי בידו ולא הוי דיחוי אך כ"ז להנך מ"ד דלא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת וכמבואר דהך סוגיא לרבא ושארי מ"ד דלא ס"ל דיו"ט הוי עשה אבל לדידן דיו"ט הוי עשה ול"ת הטעם דאינו דוחה לא משום בעידנא דזה הוי בעידנא כשיטת ר"ת כיון דא"א מבלעדי הלקיטה ורק הטעם דא"ד יו"ט משום די"ט עשה ול"ת וא"כ לאחר שמיעט לא עשה איסור כלל כנ"ל דמאי אולמא עשה דיו"ט מעשה דלולב וכיון דלא עביד איסורא הוי בידו ולכן אפי' בנראה ונדחה לא הוי דיחוי וק"ל:

סימן יב

(בביצה דף ט"ז ע"ב):

ההוא סמי' דהוי מסדר כו' לשנה כו' ופרש"י לשנה האחרת ור"ה הי' שאין יכול להניח ולהתנות והקשו המפורשים מנא ידע רש"י שהי' בר"ה דלמא הזכיר הסמי' ביום ב' ולא הי' אפשר להתנות ונ"ל דהנה מר שמואל א"ל לסמי' פושע את ופרש"י שאין דעתו על המזידין והפושעים ומפרש הרא"ש דלא מהני אפי' סומך על גדול (מדשמואל) [העיר] יעוין בט"ז [סי' תקכ"ז סק"ט] שנתקשה בזה והנה לפי המבואר בהל' תפילה [סי' ק"ח במג"א סקי"א שהביא מיו"ד סי' רל"ב] דאם אדם משכח דבר הוי שוגג ואם זכר מהדבר שעליו לעשות ורק שהי' בדעתו עוד לזאת זמן לעשות ונשכח ממנו באונס י"א שהוי פושע כיון שהי' לו מקודם זמן הוי לו לעשות תיכף אם כי בסוף נשכח באונס מ"מ מקרי פושע שהי' לו לעשות מקודם [ודעת הרמב"ם ומחבר דלא הוי פושע] וא"כ ה"נ אם הי' המעשה בב' ימים טובים א"כ להך י"א דס"ל דלא הוי פושע לא נקרא הסמי' פושע שהוא הי' סבר להתנות וא"כ לא מקרי פושע עכ"פ ומזה הוכיח רש"י ז"ל מדקרי לי' פושע ש"מ שבר"ה הוי ושפיר הוי פושע ולפי"ז שפיר כתב הרא"ש ז"ל דאם רוצה המערב להניח ולמחול הוי עירוב ורק שמואל אמר כן לסמי' דלא מהני עוד לסמוך עליו והנה לכאורה קשה הא למ"ד אין ברירה האיך מהני כלל לסמוך על אחרים (והשאר חסר):

סימן יג

החיים והשלום לכבוד מחו' ידידי הרב הגאון הגדול חריף ובקי ב"ק חו"פ נ"י ע"ה כקש"ת מו"ה ארי' ליבוש נ"י אבד"ק מאשציסק יע"א:

שאלה אם רוצים הקהל לספח עוד שו"ב א' אל השו"ב שבעיר בהסכמת הרב דהעיר אם יוכלו השוחטים למחות מחמת גרם היזקם לפחות מסיפוק חיותם:

מכתבו הגיעני והנה מבואר בתשו' מהרש"ל ז"ל דבזה לא הוי ענין היזק ממון כי אפי' אם מעכב שלא לעשות מלאכה [כגון שסגרו בחדר כמבואר בחו"מ סי' ת"כ סי"א] לא הוי רק גורם וא"כ אין כאן חיוב ממון כלל רק אם רשאים בני העיר לומר איננו חפצים בשחיטתך והנה בזה אם יש להם טענות שונות ודברים של טעם נאמנים בני עיר ואין השו"ב יכולים לעכב עליהם לקבל שו"ב אחר ובפרט כיון שלא קצבו כמה ליתן להם שכר שחיטה לזמן רק נקצב מכל עוף או בהמה כך וכך כמנהג בגלילותינו והנה זאת ידוע כי המנהג בכל גלילות להשתנות הנקצב מן שכר עוף או בהמה לפי ערך הזמן אם נראה שצריך להוסיף מוסיפין ולפעמים צריך לבני העיר נוטלים מהם מה שצריכין לבני העיר לטובת הקהל א"כ בודאי השכירות של כל השו"ב הי' [שאם] הרצון ביד בני העיר ליקח עוד שו"ב כפי הנראה להם ודאי אין השו"ב יכולים לעכב מלהעמיד שו"ב וע"ד כן הי' השכירות שאם הקהל ירצו להעמיד עוד שו"ב רשאין ובנ"ד לאשר לפי דברי בני העיר אשר השו"ב אינם מתנהגים כשורה שאחד עבר על שבועות מהן צדק חומר איסור נדר ושבועה תפוס בו כמבואר ביו"ד וגם סוחרים עם הקצבים ולא ישכנו בבתיהם וכמה פעמים ששניהם אינם בביתם ואם לפעמים נצרך ליולדת או לחולה לשחוט ואין שו"ב בביתו בזה רשאים בני העיר לקבל שו"ב אחר לצרף עם הראשונים:

סימן יד

לכבוד ידידי ש"ב ה"ה הרב הה"ג החריף ובקי המפורסם סו"ה יוקל הירש נ"י אבד"ק ניימארק:

שאלה בשו"ב שהחליף עם א' על שכירתו ועשה ת"כ ע"ז ואח"כ לא רצה השו"ב לקיים ליתן לחבירו שכר שחיטתו אם יש לפוסלו עבור זה:

מכתבו הגיעני ומה שפלפל אם יש זה קנין על החילוף שעשה השו"ב מו"ה משה עם מו"ה נפתלי נ"י הפלפול זה הוא ללא צורך כאשר כתב מעכ"ת בעצמו דהוי דשלב"ל אך לענין לפסול השו"ב ג"כ אינו עפ"י הדין כמבואר בכל האחרונים ות"כ קל מח' ובפירוש מבואר בש"ע [יו"ד סי' א' סי"א] גבי תקנות הקהל וחרם שעשה השו"ב ועבר עליו שבדיעבד כשר השחיטה ולא הוי מומר לא"ד ועיין בת"ש ובפר"ח א"כ אין להעבירו עי"ז ודי בקבלת דברי חבירות ובפרט שאומר שלא קיבל עליו הגם שעדים מכחישים אותו יש לטעון עבורו ששכח הגם שמבואר [ביו"ד סי' קי"ח סי"ז] שא"נ לומר שכחתי ובפרט בזמן קצר כזה אך מחמת שהי' הדבר בצחוק בעלמא כנראין הדברים וידועים לנו תכלית הענין א"כ הגם שנאמין לעדים אך מחמת שלשו"ב נראה כצחוק והתול לכן נשקע בלבו שלא עשה חרם ממש ושגג בזה וכה"ג לכ"ע נאמן לומר טעיתי ושיגג הייתי ותו נ"ל כיון דעפ"י הדין אינו קנין כלל ותיכף יכול הי' מו"ה נפתלי לחזור גם על השו"ב אין חיוב פן יחזור מו"ה נפתלי ומסתמא יחזור כידוע כי הוא איש מהתל בדברים ושטותים ומה יעשה (כי) בעת אשר לא יעלה שוב שכר השחיטה כלום כאשר מצוי בקיץ כ"פ ולכן אינו מחויב מליתן כעת עד שיחזקו הקנין עפ"י עצת התורה והדין ולכן אם שגג בזה ועבר בודאי אין להעבירו ודי בדברי חבירות כנ"ל מבלי עיון בספרים כי אור עיני אין אתי כבראשונה ולפי זכרוני ימצא ברוב אחרונים שלא דקדקו בזה כלל להעביר השו"ב משום זה:

סימן טו

להרבני כו' מו"ה שלמה אנסבאכער נ"י במדינת ביירען:

בדבר השאלה אם מותר לישראל ליקח פראצענט מהאסעקראציע ממה שמשלמים עבור בטחון תשמישי עכו"ם מהיזק התבערה לדעתי נראה פשוט דאסור משום דרוצה בקיומו של איסור וראי' מגמ' ע"ז דף ס"ג ע"ב שכרו לשבור ביי"נ מהו אר"נ ישבור ותבוא עליו ברכה דכל למעוטי תיפלות ש"ד אלמא דאפי' בשבורה אי לאו דהוי מיעוטא תיפלות הוי אסור מכ"ש בנ"ד דהוי ממש רוצה בקיומו של איסור וד"ל:

סימן טז להרב החריף המופלג המפורסם כו' מו"ה פנחס דיין בק' וישניצא יע"א:

בנדון שאלתו אם ידעו כ"ע שנשרף כל אשר לו אם חייב המלוה בחצי ההפסד הנה כל היתירים שלנו נעשו עפ"י תקנות מהר"מ ז"ל וכפי תקון מהרמ"ם ז"ל בודאי ההפסד לחצאין אם מעידים עדים שנשרפה העיסקא וכל הסחורה וזה דבר פשוט:

וגם בעניני טו"ת שבין מהר"צ ומהר"ן הנה לא ידעתי למה מביא בזה דברי האחרונים בחנם הלא בפה מלא דברו הב"ח והש"ך ז"ל [סי' קע"ז סקמ"ט] שבאם יש עדים על ההיתר נוהגין לפרוע הריוח וכן הסכים בח"ד וכן נהגין בכל תפוצות ישראל ואין לשנות בשביל איזה אחרון דאם נרצה לילך בתר האחרונים בעניני ממון יהי' כמעט כל ההלואות נפסדים ואי"ל קים לי נגד הב"ח והש"ך ז"ל והמנהג כי זה הוא שיקול הדעת דמוציאין ממון כפי שנהגין ואם לא הי' עדים פשוט שאין כופין. אך ר"צ נ"י הגיד לפני שהי' ההיתר בעדים ונידון מה שהמעות היא של יתומה לפע"ד אם המעות אמת של היתומה והאם היא אפטרופסת כמו יתום שסמך אצל בעה"ב שהוא ממילא אפטרופוס והאפטרופ' או שלוחה לותה המעות בשביל ריוח היתומה והלוה חייב עצמו ריוח ובאמת הי' ריוח רק מחמת שהי' יכול לגבות בהשט"ח הוי א"ר נלפ"ד דטוענין בשביל היתומה כיון שנעשה מעותי' בעיסקא כדתה"ק ורק האפטרופוס עיוות בזה שלא נתן בפני עדים הלוה חייב לשלם מה שהרויח בשבילה ומה שקלקלה האפטרופסות השליחות בטל דלתקוני שדרתיך וכן פסקו האחרונים דאם חייב עצמו בעד ביטול כיסי ריוח והי' ריוח חייב לשלם בלא שום היתר יעוין במל"מ כנלע"ד:

ס"ד אם הודה ר"נ שהמעות של יתומה והי' ריוח מחויב לשלם העיסקא אך לא אחליט הדבר להוציא מעות תיכף רק אחר העיון של מעכ"ת במל"מ כי יאמין לי כ"ת שאני כותב כ"ז ביסורי חליי וכמעט אין בידי לחפש בספר לכן אני סומך בזה על מעכ"ת. וגם מה שטען ר"נ שכלל הקרן עם הריוח קודם שהי' ריוח בזה א"א מע"ר ואינו נאמן וגם ר' הירש אינו נאמן להפסיד היתומה כ"ז נ"ל ברור בלא עיון בספר ורק עיקר סמיכתי שמעכ"ת יעיין היטב אם כנים דברי כן יעשה. עוד נלע"ד לחפש זכות על ישראל שכל העולם נהוגין לעשות היתר עיסקא בלא עדים ולא חשו שמא יבא לגבות בהשטר כיון דכל הלואות שבזמננו הוא ע"ד היתר עיסקא ומימוטא דמיעוטא שיהי' בלא ריוח וא"א מע"ר בודאי בלא שום עד אם יטעון הלוה שהי' בעיסקא ויביא עדים שנפסד העיסקא יהי' פטור דין ואין המלוה יכול לטעון נגד המנהג והרוב ולכן בזמננו זה [סתם הלואה] היינו בעיסקא אפי' בלא עדים ואם ניחוש שימכור הטראטי לעכו"ם או לאיש רע א"כ לא (תקנו) [הועילו] כלל אפי' בעדים ואפילו אם (נתנו) [כתבו] על גוף השטר (בפ"ע) [בה"ע] כי בדיניהם אין זה טענה כלל וגם בכל שטר יוכל למכור ויצטרך הלוה לשלם עפ"ד ששה פרצענט וזה לא שמענו שאין רשאי ללות על טראטי בלא רבית סתמא א"ו כיון שידעינן שכל השטרות שלנו בעיסקא אינו נאמן המלוה נגד המנהג שלא הי' עיסקא ובדיננו ינכה חצי ההפסד ואם חיישינן שילך בדיניהם או שימכור לאיש דלא מעלי א"כ עובר על מה שיש בידו טראטי סתם דבדיניהם הוי כאלו נכתב בתוכה ששה פרצענט א"ו דלא חשדינן שילך בערכאות או שימכרנה לאיש דלא מעלי א"כ גם תנאי בע"פ מהני דיוכל הלוה לטעון שהי' הפסד ולא יוכלו להוציא ממנו מעות חצי ההפסד הגם שאוחז בטראטי אך אינני מחליט דבר זה כי בעד סחורה כותבים טראטעס בלא ה"ע וצ"ע אך עכ"פ בצירוף הנ"ל שיכייפו לר"נ לשלם אפילו בלא עדים: