שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 101

והנה מכ"ז יוצא לנו דאינו קרבן כלל רק הכשר מצוה דיוה"כ [נדחה מגזה"כ] אבל לא בשבת [אם לא הי' ריבוי דעתי] ואינו מעכב כלל והנה לפ"ז לכאורה קשה מאי קאמר הברייתא עתי אפילו בשבת הא אפילו בקרבן [שזמנו קבוע] קיי"ל דאינו דוחה שבת רק בדבר שא"א בלעדו אבל הוצאת סכין כגון אם שכח להביאו וכן אזמל למילה אפילו א"א בענין אחר אינו דוחה שבת וכמבואר גבי אשתפיך חמימי [עירובין ס"ת א'] והנה הגמ' מקשה וז"ל עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא אר"ש לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו כמאן דלא כר"נ דאי ר"נ האמר חי נושא א"ע אפ"ת ר"נ חולה שאני עכל"ה וא"כ כיון שהוא דבר שאפשר מבלעדי הדחי' כגון אם לא הי' חולה או לזווג לו אחר כמו אם מת המשתלח [יומא ס"ב א'] וא"כ לא מקרי זה הכשרו בכך ואי לאו קרא דעתי ה"א דאם חלה יקח אחר ואם ליכא אחר ידחה כל הקרבן כמו אם עלה יבלת דא"ד שבת אפילו בליכא אחר [עיין פסחים ס"ה ב'] וא"כ צריך עתי על יה"כ גופא שידחה בכה"ג שחלה ומנא לן לומר אפילו בשבת ושבת מי"כ לא ילפי (ולכאורה י"ל דבכה"ג לא שייך הכשירו בכך ושפיר י"ל הא שבת מיה"כ כו') ולכאורה צ"ל ע"כ כרפרם דאין עירוב ליוה"כ וא"כ ל"צ קרא רק לשבת אולם לר"א דס"ל גבי קרבן צבור דדוחה שבת אפילו בדבר שאפשר מערב דוחה היכא דהתירה התורה לדחות שבת כמו הזאה ואיזמל כמכואר בשבת [ר"פ ר"א דמילה] ובפסחים [ר"פ אלו דברים] וא"כ י"ל דהברייתא אתי' כר"א ולדידי' ליוה"כ ל"צ קרא דעתי ורק כיון דהכשירא דיומא היא ממילא דוחה שבת אפילו במלאכה שאפשר לעשות' מערב שבת מכ"ש בכה"נ וא"כ לא צריך עתי רק לשבת מש"ה הכא בכריתות דמייתי רפרם ראי' מהך דעתי אפילו בשבת והוכיח רפרם דאין עו"ה ליו"כ דחי הגמ' שפיר דהכשירא דיומא הוא וברייתא אתי' כר"א ולדידי' א"צ קרא יתירה על הא דאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו [ביוה"כ] דממילא שמעינן כיון דהכשירא דיומא נדחה לגבי' אפילו דבר שאפשר מבלעדי הדחי' [ושפיר מוכח דעתי אפי' בשבת] אולם שם ביומא דאיתא שם כמאן דלא כר"נ כו' וא"כ כיון דהגמ' רצה לאוקמי לכ"ע [בוודאי רצה לאוקמא] אפילו לחכמים דפליגי אדר"א וא"כ לדידהו א"א לדחות הכשירא בכך כמו בכריתות שמדחה דלחכמים זה שחלה אינו הכשרו בכך ובכה"ג אפילו קרבן צבור א"ד שבת וא"כ צריך ליה"כ גופא אבל לא לשבת ומנ"ל לידרש אפילו בשבת א"ו דאין עו"ה ליה"כ ושפיר הוכחת רפרם. אך לכאורה א"א לומר כלל דאתי' הברייתא כר"א דהנה בחולין (ק"א ע"ב) וז"ל הגמ' ור' יוסי הגלילי לית לי' איסור כולל והתניא שבת ויה"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת היא ויוה"כ היא דברי ריה"ג ור"פ אומר אינו חייב אלא אחת שלח רבין משום דריב"ח כך הוצעה של משנה ואיפוך שלח ר"י כו' משום ר' יוחנן לדברי ריה"ג למאי דאפכן שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב הזיד בשבת ושגג ביה"כ פטור מ"ט אמר אביי שבת קביעה וקיימא יוה"כ ב"ד הוא דקא קבעו לי' א"ל רבא ס"ס תרווייהו בהדי הדדי קא אתו אלא א"ר שמדא הוה ושלחו מתם דיה"כ דהאי שתא שבתא היא וכן כי אתא רבין וכל נחותי [ימא] אמרוהו כרבא עכל"ה ופירש"י ז"ל שם וז"ל שלח רבין כו' במקום שנשנית שם אבל משובשת היא ואיפוך וה"ה דמצי למימר דס"ל לריה"ג דאע"ג דאיסור כולל לא חייל איסור ב"א חייל ומיהו ריב"ח סבר דמאן דל"ל איסור כולל ל"ל נמי איסור ב"א ופלוגתא היא ביבמות בפ"ג כך נראה בעיני ואני שמעתי דשבת חשיב לי' כקודמת משום דקביע וקיימא ויוה"כ חשיב אחרון משום דב"ד מקדשי לי' וריה"ג דמחייב תרתי משום כולל וקשי' לי בגווי' למאי דקא מותיב רבא לקמן לר"י לבתר דאפכוהו ס"ס תרווייהו בהדי הדדי קאתו מאי תיובתי' הא ר"י לדברי ריה"ג קאמר וריה"ג מדפטר לי' ש"מ לאו איסור ב"א חשיב לי' וכי פטר לי' מיוה"כ פטר לי' וכי הזיד בשבת ע"כ פטור משניהם לדברי ריה"ג עכ"ל והנה לכאורה קשה ארש"י ז"ל דלפירושו מאי קא מותיב הגמ' דלריה"ג ל"ל איסור כולל בקל על חמור דא"כ למה מחייב תרתי וקשה דמה ראי' היא הא מבואר הפלוגתא ביומא אם תוספת יה"כ דאורייתא ולהלכה פסק הטור ז"ל כן [באו"ח סי' תר"ח] דתוס' יו"כ דאורייתא ותוס' שבת אינו מה"ת לרוב התנאים כמבואר שם וא"כ דלמא מש"ה מחייב ריה"ג תרתי דלפי מה דאמרי' בשבועות לר"ש האוכל נבילה ביה"כ פטור דלא חל [איסור יוה"כ] על איסור עשה שאינו זבוח כמבואר בתוס' שבועות [כ"ג] וחייב רק משום נבילה וא"כ חזינן שאיסור קל אינו נדחה מפני איסור חמור אפילו לר"ש ולשארי תנאי דאית להו איסור מוסיף או חמור על קל חייב שניהם באוכל נבילה ביה"כ א"כ נמי הכא דיה"כ חל עכ"פ באיסור עשה קודם שבת שוב אפילו בבוא שבת דחמיר וחייל לא נדחה איסור יוה"כ שחל מאז וחייב שתים כמו נבילה ביה"כ לרבנן וא"כ מאי פריך הגמ' וריה"ג איסור קל על חמור לית לי' [באיסור כולל] אך י"ל לפי מה דמבאר הרמב"ם ז"ל בכריתות בנקודה נפלאה וז"ל בפי' המשניות כריתות על פ"ג במשנה יש אוכל כו' והתשובה ע"ז שבב"ח נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב באכילה כמו שהקדמנו שכל איסור באכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתב איסור הנאתו רק שני הענינים יחד הם איסור בב"ח ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חע"א לא יחול איסור בב"ח על איסור נבילה ולא הי' אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה ואין שם איסור בב"ח כל עיקר לפי שלא חל ולא תהי' הקו' במקומה עומדת ויהי' כמו חלבי קדשים בשוה אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים והאוכל ממנו אינו חייב משום בב"ח אז הי' ראוי להקשות ואין הדבר כן אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר בהנאה אלא תראה המשנה אמרה בפירוש שבשר בהמה טמאה מותר לבשל בחלב ומותר בהנאה וכבר נתבאר זה במקומו וזכור הענין מפני שהוא מטעים הכל ותקיש עליו בכל הדומה לו עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דאיסור תוספת אינו רק שנתוסף על יוה"כ ואם יוה"כ לא חייל גם התוס' לא חייל דומי' דהתם בב"ח והוי יוה"כ זה שחל בשבת כמו שבת דעלמא דלית בהו תוספת ועפ"ז מתורץ קו' התוס' [בחולין שם סע"א] שהקשה שבת הוא למ"ל הא בלא"ה חייל שקדים וגם לפירש"י ז"ל קשה למ"ל שבת [היא] הא חמור וממילא חייל ולפמ"ש א"ש דכיון דכתבנו דיוה"כ לעולם קדים משום תוספת ורק דאינו חייל כיון דעיקר יה"כ אינו חל גם התוספת אינו אך כיון דכבר דרשו יה"כ הוא דחל משום גזה"כ [ממילא חל מקודם התוספת] א"כ ה"א דשבת אינו חל דאפילו בחמור על קל לא חל איסור על איסור ואשמעינן שבת הוא דאיסור חמור חל ובאמת מזה ילפינן בעלמא שחמור חל על קל כמ"ש התוס' ודו"ק אך לפמ"ש הריטב"א ז"ל בחולין (ק"א ע"ב) בד"ה והתניא שבת ויה"כ כו' שגג ועשה מלאכה וז"ל וא"ת ומאי קושי' דשאני התם דאיסור בת אחת היא ופלוגתא היא ביבמות ויש שתירץ דאפי' למסקנא דהתם דאמרי' לכ"ע אית להו איסור ב"א ואפילו מאן דל"ל כולל הכא מודה בב"א דהכא קל משום דיוה"כ מקרי שבת והוי שבת ויה"כ קרובי' להיות שם אחת ותדע דהא הכא פטרו לר"ע ולקמן בפ' ג"ה אית לי' איסור כולל עכ"ל והנה לכאורה דבריו אינם מובנים וכי לא מצינו בדבר אחד לעבור בשני לאוין כמו גזל וכיוצא וא"כ כיון דבאו בב"א חיילי שניהם ויש להטעים דבריו עפ"י מה שמבואר בתוס' רי"ד בקדושין [דף נו"ן] דלמה חייל איסור ב"א הא כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ותירץ דהי מינייהו מפקת וא"כ הכא כיון דכאיסור אחד ושם אחד הוא לא נפקע איסור יה"כ בחלות שבת לחוד בכה"ג י"ל כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ואי דהי מינייהו מפקת הא יוה"כ אית לן לומר דלא מענש עלה דלא חייל איסורא בפ"ע דנכלל בכלל שבת אך עכ"פ ס"ל להריטב"א ז"ל דיה"כ הוי בכלל שבת ומש"ה נדחה וא"כ הדק"ל דלמה יודחה הא חל מקודם שבת ע"י תוספות יה"כ דל"ל כמו שדחינו לעיל קושי' זו עפ"ד הרמב"ם ז"ל דכיון דיה"כ גופא אינו חל גם תוספתו אינו דז"א דבאמת [לפי סברת הריטב"א הנ"ל] יה"כ אינו נדחה רק לענין עונש אבל שמו נקרא וא"כ בודאי דחל תוספתו וא"כ בכה"ג דהתוספות חל מקודם בודאי [לא] נדחה אפילו מעונש כמו נבילה ביה"כ כו' ושבת חל ג"כ דהוי איסור חמור וא"כ מאי פריך הגמ' וריה"ג איסור קל ל"ל וכו' אך י"ל דא"א לומר דתנא דברייתא ס"ל דיה"כ יש לו תוספת דא"כ יוה"כ [הוא] למ"ל הא בודאי חל מקודם א"ו דהאי תנא ס"ל דגם יוה"כ אין לו תוספת או שגם שבת יש לו תוספת וכהאי תנא דתשבתו וגו' [יומא פ"א ב'] אך לכאורה י"ל דהאי תנא ס"ל תוס' יה"כ דאורייתא ולא תוס' שבת והא דצריך יוה"כ היא לזה דהא התוס' בכריתות [דף ג' א'] הקשו דלמה חל איסור על איסור או ב"א הא אין עונשין מן הדין ותירצו דהא דאין עונשין מן הדין הוא רק באחות אמו ואחות אביו דשם אחוה חד הוא אבל בשני מיני אזהרות עונשין מה"ד וא"כ לפ"ד הריטב"א ז"ל דס"ל דשבת ויה"כ שם אחד קשה הא אין עונשין מה"ד ולזה צריך יה"כ [היא] דעונשין מה"ד [והדק"ל מאי פריך הגמ' על ריה"ג] אך כיון דכתבו הפוסקים הכלל דכל היכא דחזינן באותו אופן שגילתה התורה שעונשין מענישין בכיוצא בזה אפילו במה שלא גלתה התורה א"כ הכא שגילתה כבר התורה שבת היא לחייב משום שבת ביה"כ שחל בשבת ולאשמעינן דאיסור חמור חל וא"כ ממילא שמעינן דבזה עונשין מה"ד שוב א"צ יוה"כ הוא כיון דחזינן דהתורה בכה"ג מענישין מה"ד ולכן למה לי יוה"כ הוא א"ו דהאי תנא לא ס"ל כלל תוס' יו"כ חמיר מתוס' שבת [וא"ש קו' הגמ'] אולם לרבותיו של רש"י ז"ל וכו' [י"ל] דלא ס"ל האי כללא [והי' קשה להם קו' הנ"ל] ולכן פירשו דשבת קביע מששת ימי בראשית ואי דתוס' יוה"כ כבר חל הא מ"מ שבת דקביע (וקביעי) [וקיימא] קדמה גם להתוס' יוה"כ ואך לכאורה קשה האיך דחנהו ליה"כ לאחר שכבר [חל] קודם שבת עכ"פ מתוספתו שבא קודם השבת לזה י"ל שבאמת לא נדחה כלל ובאיסורו קיימא וכמ"ש הריטב"א ז"ל דרק לענין עונש של יוה"כ שבת קודם דקביע אך יוה"כ לא נדחה לגמרי מאיסורו (ולזה שבת למ"ל להך מ"ד דאינו חייב רק אחת דשבת קביעי וקיימא) אך כ"ז לענין לחייב אחת או שתים בשגגה בשתיהם אך באם אחת הי' בזדון ויה"כ בשגגה כמו ששלח רבין שפיר פריך רבא ס"ס בהדדי קאתו דשבת קביע משי"ב ויה"כ קדים מכח התוספות שקדם לשבת נהי דלענין עונש ס"ל לריה"ג ששבת חייל שקדם ואין מענישים על שתיהם אך באם הזיד בשבת ושגג ביה"כ אז חייב על יה"כ דאינו נדחה כיון שכבר חייל קודם בא שבת בתוספתו [ומיושב בזה קו' רש"י על רבותיו] ודו"ק:

היוצא לנו מזה דלמ"ד אאחע"א ביה"כ שחל בשבת אינו חייב רק אחת והנה למ"ד שא"א חע"א אפילו חמור על קל בודאי שיה"כ חייל שקדים ולא שבת והנה ר"א דס"ל בחולין [ע' שם דף ק"א וק"ב וקי"ג ב' עיי"ש ברש"י ועי' במלא הרועים אות אחע"א] אאחע"א א"כ לדידי' אינו בנמצא שיחייב על שבת ולא יה"כ וא"כ ליכא למימר ר"א היא ומש"ה צריך עתי אפילו בשבת דיה"כ נדחה לדידי' אפילו במאי דאפשר מבלעדי דחי' דזה ליתא דלדידי' ליכא כלל שבת ביה"כ שחל בו רק איסור יה"כ לחוד (וא"ל) וא"כ למ"ל עתי וא"כ קשה למה מדחה הגמ' הא דרפרם וצ"ל דס"ל להגמרא כמ"ד ביבמות [ל"ב ב'] דלא לכל הותרה רק לכהן ולא לזר וכמ"כ נהי דלא חל שבת איה"כ מ"מ לא הותרה רק ביה"כ לא בשבת שחל בו דלא לכל הותרו [ושפיר צריך עתי אפי' בשבת] והבן וא"כ לפמ"ש א"ש מה דקשה לכאורה על עיקר ראית הרי"ף ז"ל שהביא מהא דא"ל מערבין לגדול ביה"כ הא דלמא מיירי הגמ' משבת שחל כו יה"כ דאז עו"ה תך לפמ"ש א"ש כיון דר"א הוא מתלמידי ב"ש וס"ל דאאחע"א א"כ בשבת וי"כ אין בו רק איסור יו"כ לחוד ומאי אמרו ב"ה לב"ש א"ו דעו"ה ליה"כ אך באמת זה ליתא כיון דאין עו"ה ליוה"כ שוב ממילא חייל לענין זה איסור שבת אך י"ל כך דהנה לכאורה מאי אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים מאי פשיטא להו דלמא ס"ל באמת שאין מערבין לגדול ביה"כ (וכן צ"ל בכל דוכתי בש"ס) ואך זה א"א דהנה אמרינן ביו"ט [בביצה ד' י"ח ע"ב] שלא מצינו דיה"כ אסור ושבת מותר יעו"ש והנה אם אין מערבין לגדול ביה"כ א"כ אסור עו"ה ביה"כ ובשבת שרי ע"י עירוב וזה לא יוכל כלל להיות חמור יוה"כ משבת גבי דבר שהוא מדרבנן ושפיר א"ל א"א מודים וא"כ ממילא הוכיח הרי"ף ז"ל דעו"ה ליה"כ דאין לומר דאיירי בשבת שחל ביה"כ דז"א דאם אין עו"ה ליה"כ כרפרם א"כ יוה"כ אינו חמור כלל משבת וא"כ [העירוב] רק משום שבת לחוד דלמא באמת היכי שחל בו יה"כ אין מערבין ולמה אמרו א"א מודים שמערבין ביה"כ דלמא אין מערבין לדידהו בשבת שחל בו יה"כ ואי דא"כ מצינו יה"כ חמור משבת זה ליתא דהא אדרבה ביה"כ א"צ עירוב דאין עו"ה ליה"כ לרפרם א"ו דרפרם ליתא וא"כ [לא] שייך נמי הקושי' דלמא הביאו ב"ה ראי' מעירובי תחומי' שמערבין לגדול ביה"כ ולפמש"כ זה ליתא דהא ע"ת משכחת ביה"כ עכ"פ במערב ברגלו א"כ [אינו] חמור כלל יה"כ משבת ולא שייך לומר מי איתא דבשבת מותר ויה"כ אסור דז"א דהא יו"כ נמי [מותר במערב ברגלו] א"ו דאיירי בעירובי חצרות ויה"כ לחוד דבזה ע"כ מערבין לגדול דאל"כ יאסור ביה"כ להוציא במבוי ובשבת מותר ע"י עירוב ולא מצינו יה"כ חמור משבת ודו"ק:

סימן ט

הרמב"ם ז"ל בהל' א"ב פי"ז הל' י"ג פסק דכ"ג אסור לישא שתי נשים תמיד אפילו בלא יוה"כ והקשו כולם עליו דא"כ למה מסיק בגמ' (יומא י"ג ע"ב) וז"ל מא"ל דלמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועבד לי' עבודה למפרע בשני בתים וכו' עכל"ה הא [אפי' תמות קודם העבודה עכ"פ] עד השתא הי' לו שתי נשים ונ"ל לתרץ דהנה השאיר ז"ל [סי' צ"ג] מקשה דלמה פסלי בכל שנה אשה לכהונה ה"ל לקדש ע"ת [אם תמות אשתו הראשונה] ואם לא תמות אשתו הראשונה תהי' השני' פנוי' למפרע ותירץ משום דא"ב ולא יחולו הקדושין דא"ב והנה לכאורה קשה בל"ז לפי מאי דכתב הרא"ש ז"ל בתשובה וכן הרבה פוסקים [באהע"ז סי' ל"ח] דיוכל לבטל התנאי להחזיק הקדושין א"כ יוכל לקדשה ע"ת ואם יראה שאשתו נוטה למות יבטל התנאי ויחולו הקדושין ממילא למפרע בלא תנאי [ולהראשונה יגרש בתנאי דאם תמות תהי' מגורשת למפרע] והנה ראיתי שהתעורר בזה בשעה"מ ז"ל בדיני התנאי [פ"ח מגרושין] אך זה אינו כלל דהנה ז"ל הרא"ש ז"ל בתשובה כלל מ"ו ועיקר הטעם מה שיכול לבטל התנאי וישאר המעשה קיים משום דילפי' מתנאי ב"ג וב"ר שיש כח בתנאי לבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי ואי לאו דילפינן מהתם לא הוי כח בתנאי לבטל המעשה ואף אם לא נתקיים התנאי יהי' המעשה קיים אפילו אי כפלי' לתנאי' ולהכי בעינן שיהי' התנאי לגמרי כתנאי ב"ג וב"ר כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון שכן הוא שמעשה הוא דבר בפ"ע וראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר א"כ התנאי יכול לבטל ההוא מעשה בפ"ע ואין קיום המעשה תלוי בו ודיבור בעלמא הוא ואתי דיבור בביטול התנאי ומבטל דיבור של התנאי וכשאין המעשה קיים כדחזינן בקדושין פ' האומר דפליגי ר"י ור"ל במקדש האשה אחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים יום ואמר ר"י דבור מבטל דבור אע"ג דאיכא מעשה נתינת המעות ליד האשה כ"ש שדיבור של ביטול התנאי יבטל דיבור של התנאי דליכא מעשה אלא דברים בעלמא עכ"ל וא"כ הנה לכאורה קשה דא"כ למה אמרינן בגמ' [גיטין כ"ה ועוד בכ"מ] דע"מ שירצה אבא וכיוצא דלמ"ד א"ב אינה מקודשת אפילו כשירצה האב וקשה למה הא לפ"ד הרא"ש ז"ל בכל תנאי הוי בקדושין מעשה והתנאי רק דיבור ודיבור מבטל דיבור והמעשה ממילא נתקיים וא"כ מכ"ש כשאמר ע"מ שירצה אבא והאב רוצה למה אינה מקודשת למ"ד א"ב ולמה הא המעשה קיים והדיבור ממילא נתבטל כיון שנתקיים דיבורו שנתרצה האב ומה שיוכל לבטל הדיבור מכ"ש כשנתקיים הדיבור דנכון דהמעשה יהי' קיים אך אחר העיון לא קשה כלל דבשלמא במקדש ע"ת דלא שייך בברירה כגון אם באתי וכו' דאין שייך לברירה כמבואר בכל הגט ברש"י ותוס' ז"ל (שם דף כ"ה] דהמעשה קיים ורק שצריך לקיים תנא ע"ז אמרינן כיון דהמעשה לא נתבטל וקיים ולא נשאר רק שצריך לקיים להתנאי ע"ז שפיר כתב הרא"ש ז"ל כיון דלא הוי רק דיבור יכול לבטלו שלא יהא צריך לקיימו אבל בתנאי שתלוי בברירה שאם אין ברירה נתבטל כל המעשה לא יוכל לבטל כלל שתיכף בשעת הקדושין יהי' ספק אם ירצה האב ולא הוי מעשה כלל ובזה לא אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור והמעשה נשאר קיים דהא אם א"ב לא הי' מעשה כלל ובשלמא בדברי הרא"ש ז"ל בתשובה דהמעשה תלוי ועומד שפיר אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור והמעשה נשאר קיים אבל בתנאי שתלי' בברירה לא התחיל כלל המעשה וזה ברור. אך זה קשה לפי מה דכתב השאג' ארי' ז"ל שם דנהי דאין ברירה שתיקדש למפרע אבל עכ"פ משעת מיתת הראשונה מכאן ולהבא חלין ורק דכתב דזה לא יוכל לקדשה שיחולו הקדושין בעת מיתת הראשונה משום כפרת האשה דלא תהי' לה כפרה לא בפר ולא בשעיר (ובאמת זה צ"ע דיוכל לקדש בת כהן ותהי' כפרתה בפר ואך זה תלוי בפלוגתא אי בנות מתכפרים בפר) [עיי"ש בשאג"א] וא"כ כיון דהמעשה נשאר עכ"פ קיים הקדושין [מכאן ולהבא] רק למפרע לא חלו משום ברירה נימא דאתי דיבור ומבטל הדיבור והמעשה תשאר ממילא כיון שלא נתבטל מכל וכל וא"כ יוכל לבטל התנאי לגמרי (בעת שיראה שרוצח למות) שתתקדש למפרע [בסתם] אפילו אם לא תמות חברתה אך באמת זה אסור כיון דבביטול התנאי יתקיימו למפרע הקדושין [אפי' אם לא תמות] הוי שבות ודיבור זה של ביטול (הקדושין) [התנאי שהי' תלוי בברירה] הוי כמו שמקדשה שאסור משום שבות ובאמת לפע"ד זה כוונת הירושלמי יומא דף ג' ע"ב וז"ל ויקדש מאתמול וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים ר"ג בר אינייני בעא קומי ר' מנא לא נמצא כקונה קנין בשבת א"ל משום שבות שהתירו במקדש א"ר מנא הדא אמרה אלין דכנסין ארמלין צריך לכונסן מבעוד, יום שלא יהי' כקונה קנין בשבת עכ"ל לכאורה קשה מה שאמר הדא אמרה הלין דכנסין ארמלין ולמה לי' להוכיח מכאן הלא משנה שלימה בי"ט [דף ל"ו] דאין מקדשין בי"ט וע"כ צ"ל דכניסת ארמלתא הוי ס"ד דלא הוי רק גמר קנין ואי ממתני' דא"מ בי"ט ה"א דכניסת ארמלתא דהוי רק גמר קנין מותר ולהכי אמר דגם זה אסור אולם קשה מהיכא נפקא לי' זה דלמא (הני) [להכי] משום שבות אסור ביה"כ ורק משום מצוה התירו משום דמקדשה מחדש אבל גמר כניסה באלמנה מותר ואולם לפמ"ש א"ש דק"ל למ"ל להתיר שבות הא יכול לקדשה מעי"כ וע"ת ולבטל התנאי כנ"ל א"ו דגם גמר קנין אסור והכא אם יבטל התנאי שתתקדש אפילו שלא תמות יהא גמר קנין על למפרע וגם זה אסור ורק ביה"כ משום א"ש במקדש התירו [א"כ א"צ לקדש בעיוה"כ ורק יכול ביוה"כ גופא לקדש ולגרש כנ"ל ועכ"פ נשמע] הא לכנוס ארמלתא בגבולין אסור משום דהוי גמר קנין וזה נכון והנה לפי שיטת הש"ס דילן דגם במקדש לא התירו השבות ולכן מגרשה [ע"כ בעיוה"כ] והגט יחול ממילא בביטול התנאי כאשר אמר בש"ס דיכנס לבהכנ"ס וזה לא הוי שום ענין קנין רק גרמא בעלמא לקיום או לביטול התנאי א"כ כדי שלא לפסול בכל שנה אשה לכהונה [כקו' השאג"א י"ל דבאמת] שפיר מיירי בש"ס דילן שקדשה על תנאי אם תמות חברתך שתהי' מקודשת עכ"פ מאז אפילו אין ברירה וכשיראה שאשתו הראשונה קרובה למות יבטל התנאי [שהותנה דוקא אם תמות] ויהיו הקדושין למפרע [ואז אף אם תמות באמצע העבודה שפיר הי' לו בית א'] ואי אין שבות [נדחה] במקדש הא גירשה בלא"ה ע"ת [אם לא תמות הראשונה וא"כ אין כאן גמר קנין ע"י ביטול התנאי כיון דס"ס היא מגורשת ואינה קנוי' לו אם לא תמות] ויעוין בשע"מ דיכול לגרשה קודם החלטת הקדושין ורק הגט יהי' ע"ת דזה לא מקרי גמר קנין ביה"כ [כנ"ל ועכ"פ מהני הביטול של התנאי שאם מתה הראשונה בפלגא דעבודה מקודשת השני' למפרע מחמת ביטול התנאי ולא תלוי שוב בברירה] אבל אם לא תמות הראשונה ולא יבטל התנאי לא תהי' מקודשת כלל ולא יהי' לו מעולם שתי נשים ולא יפסל אשה מכהונה [ואם תמות קודם העבודה לא יבטל התנאי ותהי' מקודשת רק מאז ולא יהי' לו מעולם ב' נשים] וז"ב (ורק שצריך לומר שגם הקדושין דשעת מיתת חברתה יתלה באיזה תנאי כדי באם שלא תמות חברתה לא תהא מקודשת אפילו מאז וזה ברור). לפרט תרכ"א: