שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 100

ועפמ"ש א"ש מאוד דברי הרמב"ם בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ז וז"ל האומר דמי פרה זו לעולה כל למ"ד יום ולאחר למ"ד יום לשלמים או שאמר דמי' לשלמים כל למ"ד יום ולאחר למ"ד יום לעולה דבריו קיימים ואם הקריב דמי' תוך למ"ד יום מביא בהם כמו שנדר ואם הקריבו לאחר ל' יום מביא כמו שנדר עכ"ל וזה כולו תמי' כמבואר בהשגות וכי הוא נגד הגמרא דנדרים דאיתא שם וז"ל (כ"ח ע"ב) הרי נטיעות אלו קרבן וכו' ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדשות פדאן חוזרות וקדשות עד שיקצצו נקצצו פדאן פ"א ודיו ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודין א"ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל רבא מי קדמית קדושת דמים לקדושת הגוף ק"ד פקעי בכדי וקה"ג לא פקעי בכדי א"ל אביי וקדה"ג לא פקעי בכדי והתניא שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' שלמים כל ל' יום עולה ולאחר ל' יום שלמים אמאי קה"ג נינהו ופקעה בכדי הב"ע דאמר לדמי א"ה אימא סיפא לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים אא"ב חדא בקה"ג וחדא בק"ד היינו דאצטריך לי' לתנא למתני תרתי דסד"א קה"ג לא פקעה בכדי ק"ד פקעה אמטו להכי תנא תרתי אלא א"א אידי ואידי ק"ד למה למיתני תרתי השתא י"ל מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה מקדושה קלה לק"ח צ"ל לימא תהוי תיובתא דבר פדא דאמר לא פקעה קדושה בכדי אר"פ א"ל בר פדא ה"ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוה מידי דהוה האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעות פשיטא ל"צ דהדר בי' הניחא למ"ד אינה חוזרות אלא למ"ד חוזרות מא"ל אפי' למ"ד התם חוזרות הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכל"ה הרי דמסקינן דוקא אם לא אמר מעכשיו אבל אם הקדיש ואמר שלשים יום עולה ולאח"כ שלמים אין יכול ההקדש של שלמים לחול על הקדש העולה [ע"ש בכ"מ באריכות] אולם לפמ"ש א"ש דהנה בגמ' איתא שור זה עולה וכו' והרמב"ם ז"ל כתב פרה אך זה הוא לפי מאי דמסיק הגמ' בהקדיש לדמי עולה והקשה הר"ן דהמתפיס תמימים [לבה"ב] הוא קדוש קה"ג ומתרץ דאיירי בבעל מום אך הרמב"ם ז"ל מפרש דאיירי בהקדיש דמי פרה לעולה דהנקבה אינה ראוי' לעולה רק לדמי' והנה לפי מה דקיי"ל המקדיש תמימים לדמי נעשה גוף הבהמה הקדש והמקדיש פרה לעולה היינו לדמי עולה אבל גוף הפרה נעשה קודש היינו שלמים וימכרו לצורכי שלמים ובהדמים יוקרבו עולה כמבואר דבר זה ברמב"ם ז"ל ובש"ס כמה פעמים. ילפענ"ד דקדושת דמים נגד קה"ג הוי רק שעבוד עד"מ פרה זו שהקדיש לעולה שנעשה גופה קודש לשלמים ורק שעבוד עלה שלא להקריבה מבלי תת מעות דמי עולה ואשר נקדשה לעולה היינו דמי עולה שעצמה אינה ראוי' לעולה והוי רק שעבוד וא"כ כמו שקיי"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד גבי ב"ח כמ"כ קדושת הגוף של הפרה מפקיע השעבוד של דמי עולה ולכן באם אמר פרה זו עולה למ"ד יום ולאח"כ שלמים כיון שבאמת קיי"ל המקדיש בהמה לאחר למ"ד יום חל מעתה ההקדש על לאחר הלמ"ד יום שבדבורו נאסרה בהגיע הזמן ורק בתוך הלמ"ד יום הוא חולין כמבואר ברמב"ם ז"ל ולפ"ז באם הקדישה לעולה היינו לדמי עולה כל למ"ד יום ולאחר ל' יום שלמים דלפי מה דקיי"ל בהקדיש תמימים לדמי נעשו גופם קודש למה שהיא ראוי' וא"כ פרה זו דאינה ראוי' לעולה נעשה גופה קודש לשלמים ודמי' קדש לעולה למוכרה לצורכי שלמים ולהקריב בדמי' עולה כ"ז בתוך הלמ"ד יום אך בהגיע לאחר הל' יום ממילא חל ההקדש דמים לשלמים נמי על הפרה כמו שאמר לאחר ל' יום שלמים וא"ל דהאיך נפקע קדושת העולה ז"א דהא קדה"ג דשלמים שחלה מאז מפקיע השעבוד ולכן שפיר דינו של הרמב"ם ז"ל וכן בסיפא בל' יום שלמים ולאח"כ עולה נמי לא קשה האיך תחול קדושת עולה על קדושת השלמים די"ל כיון דבוודאי תקרב שלמים גופא רק קדושת דמים שפיר חל דהרי קיי"ל אפילו על קרבן חל קדשי בה"ב כמבואר בערכין [כ"ח ב'] ובתמורה [ל"ב א'] והגם שבקה"ג יש רבוי מקרא דאינו חל לרב הונא מ"מ זה לא מקרי קדושת [הגוף] דשפיר יקרב למה שהי' שפיר יוכל ההקדש לחול למפרע ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל ולא קשה עליו מדברי הש"ס דמרבי לה דווקא דאם לא אמר מעכשיו וכנ"ל דזה ליתא דר"פ שם רוצה לתרץ אליבא דאביי דהוא הי' שם המקשן כדאיתא שם בש"ס ואביי ס"ל דאין הקדש ממ"ש לכן לא הי' אוקימתא אחרת רק כדמוקי לה ר"פ דלא אמר מעכשיו אך לדידן דס"ל דהקדש ממ"ש לא קשה כלל והיינו דקה"ג מפקיע ק"ד וכנ"ל. אך לכאורה י"ל דהגם דהתוס' ורשב"א ז"ל שכתבו דאביי לא ס"ל דההקדש ממ"ש הוא משום דס"ל דלמפה"ג א"כ לא התחיל ההקדש לחול דאינו שלו כלל וכנ"ל אך הכא גבי הקדש למ"ד יום לעולה ובתר כן לשלמים דכתבנו דהקדש הגוף לשלמים חל ע"כ על הפרה ובכה"ג י"ל דגם אביי ס"ל דהקדש של השלמים לאחר למ"ד מפקיע ק"ד של העולה אמנם אחר העיון נ"ל דזה ליתא דכמו דס"ל לאביי למכה"ג ה"נ גבי הקדיש הפרה על למ"ד יום לעולה דקדשי לדמי עולה וכשמכרו לצרכי שלמים והדמים יהי' לעולה בתוך הלמ"ד דחל ההקדש לקדושת דמי עולה וכמבואר בראב"ד ז"ל [פט"ו ממעה"ק ה"ז] שוב ממילא כאילו גבתה ההקדש לדמי עולה בשעה שהקדישו לעולה וממילא הוי כאינו שלו מה שהקדישו לאח"כ לשלמים ומש"ה לאביי אינו ממ"ש אך לרבא דלא ס"ל למפה"ג ממילא הי' חל ההקדש דלאחר למ"ד לשלמים וממילא נפקע קה"ד של העולה ע"י שעבוד הגוף של שלמים ודו"ק:

היוצא לנו מזה דלאביי דלמה"ג אין הקדש ממ"ש דלא חל כלל הקדש וכדברי התוס' והרשב"א ז"ל. והנה לכאורה יש לשדות נרגא במש"כ דלרבא מש"ה חל ההקדש הגם שא"ב שממושכן אצל אחרים וכמש"כ רש"י ז"ל בפסחים מ"מ חל ההקדש עכ"פ לקדושת הגוף דהא יכול למוכרו לצרכי עולה והדמים יהי' חולין וחל ההקדש הגוף וממילא נפקע שעבוד המלוה וכמש"כ לעיל בארוכה ויש להקשות ע"ז מהא דגבי אצטלא דפרסי אמתנא [יבמות ס"ו] האיך יכול לאסור על המלוה דבר שא"ב דכאן לא שייך הסברא דיכול למכור לצורך המת ולגבות חובו אך לזה י"ל דכיון דהקדש חייל בכה"ג גם במת דמי להקדש דילפי' איסורא מהקדש ולכן לא פלוג חז"ל וגם באצטלא יכול לאסור כנלע"ד דהנה רחוק אצלי לומר דיחול קדושה במה שאינו שלו ואינו ברשותו הגם דהתוס' ז"ל כתבו דמקרי לע"ע ברשותו כיון שבידו למוכרה לפע"ד לפי מה דקיי"ל [סי' רכ"א הנ"ל] גבי משכיר שאינו יכול לאסור על השוכר אפילו בחלקו אינו יכול לגרום הפסד להשוכר ככה נמי אין ביד הלוה לאסור על המלוה אפילו אם הוא ברשותו למוכרו ממכר לשעתה מ"מ לא יוכל לגרום איסור למלוה שלא יוכל לגבותה ויעוין בהא דירושלמי גבי למכרה ממכר לשעתה בח"מ בש"ך ובב"י ז"ל אך לכאורה יקשה משחרור שמפקיע מ"ש לרבא דהאיך יכול לשחרר ולהפסיד לחבירו ומה שרצה הפ"י ז"ל [בגיטין ה"נ] לומר דזה תלוי באם יוצא לשניהם בשן ועין עיין במל"מ הל' עבדים [פ"ה הט"ז] שדחה סברא זו בטוב טעם דשם תלי' בכספו המיוחד לו ותלי' אם קנין הפירות כקה"ג אבל למכור בוודאי יכול למוכרו וכמ"כ יכול לשחררו ורק למ"ש קשה האיך יוכל לשחררו ולהפקיע דבר ש"ש בשלמא למוכרו יוכל שחבירו יגבנו בהגעת הזמן אבל האיך יכול לשחררו בדבר שאינו שלו. ולכן נלע"ד דבשחרור הטעם שיכול לשחררו הוא משום דאמר שמואל [גיטין ל"ח] עבד שאין לרבו רשות עליו יוצא לחירות וגם ר"י ורב לא פליגי בזה רק דס"ל דצריך ג"ש גבי המפקיר עבדו יעוי"ש אבל בזה כ"ע מודים דיוצא לחירות וא"כ נהי שלא יוכל לשחררו בתורת שחרור מ"מ יוכל לסלק רשותו מעליו כעת והמלוה לא יכול ג"כ לשעבדו קודם הגעת הזמן הפרעון חובו וא"כ נשאר העבד בלא רשות וממילא יוצא לחירות. ועד"ז יתיישב קו' התוס' גיטין (מ"א א') שהקשו דלמה אמר הש"ס דפליגי במזיק שעבודו של חבירו ולמה לא נימא דהוי גרמי שגרם לו היזק בשחרורו יעוי"ש ולפמ"ש א"ש דבגרמי קיי"ל [ב"ק כ"ו ב'] דצריך להיות הגרמי בגוף הדבר אבל בסילוק כרים וכסתות בכלים שנפלו מהגג פטור שלא עשה רק סילוק הצלה כמ"כ נמי כיון שלא עשה מידי רק שע"י שסילק רשותו יצא לחירות פטור מגרמי ורק אם הוא מזיק ממש חייב אפי' בכה"ג כמבואר ומש"ה הביא הגמ' הטעם משום משש"ח וגם יש ליישב בזה מה שהקשו התוס' [שם גיטין מ"א] לאביי דס"ל למפרה"ג ואין הקדש ושחרור מפקיע מ"ש א"כ האיך יתרץ המשנה בגיטין דאיתא שם (מ' ע"ב) וז"ל עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שוה"ד אין העבד חייב כלום אלא מפני תה"ע כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר וכו' יעוי"ש בגמרא והקשו התוס' דלאביי קשה איך יתרץ דאם שחררו רבו ראשון למה אין לרבו שני עליו כלום הא שחרור א"מ מ"ש וגם כעולא לא יכול לתרץ ששחררו רבו שני דא"כ למה אין העבד חייב במצות הלא לאביי יוכל המלוה להקדיש ולשחרר דלמה"ג אך לפמ"ש אתי שפיר דהנה מבואר ביבמות [מ"ו א'] גבי הלוקח עבד מן הנכרי שצריך לשעבד בו טרם שיזכה העבד בגוף דכיון שהנכרי. יסלק עצמו יוכל העבד לזכות בעצמו יעוי"ש א"כ ה"נ דנהי דלמפרע ה"ג מ"מ כיון דקודם הגבי' הי' ספק אם יגבנו יהי' למ"ג ויהי' משוחרר או לא יבא לידי גבי' ואין שחרורו כלום א"כ בוודאי אסירי שניהם מספק להשתעבד בו דידוע דאסור להשתעבד במשוחרר ועובר על לאו דלא תעבוד וא"כ הוא מסולק מרשות שניהם ואין רשות רבו עליו וממילא יוצא לחירות אך דאינו חייב במצות כמו שקיי"ל כר"י ורב [ל"ח הנ"ל] דמעוכב ג"ש והמפקיר עבדו פטור מן המצות ולא עוד אם מת שוב לא יוכלו היורשים לשחררו לחייבו במצות דאיסורא לברי' לא מוריש וא"כ ה"נ כיון דכבר יצא לחירות מחמת שאין רשות עליו שוב לא יכול לגבות איסורא דאיסורא אינו בר גבי' א"כ לא מהני שחרורו כלל ואינו חייב במצות וזה שדקדק בדברי עולא שאמר שוה"ד אין העבד חייב במצות ולמה לא אמר שוה"ד דאינו משוחרר ולמה תלוי כלל במצות אך לדברינו א"ש דבאמת מועיל השחרור לאביי דלמה"ג ורק דלענין חיוב מצות לא מהני דכבר פקע מיני' השעבוד מחמת שאין רשות שניהם עליו לשעבד בו מספיקא וכנ"ל וא"כ פטור משעבוד וממילא אינו חייב במצות דאיסורא לא יכול לגבות מב"ח ורק הראשון (לא) יכול לשחררו כיון שעדיין לא נפקע ממנו ולא נגבה ורק רשותו נסתלק מעליו והמפקיר עבדו דיוצא לחירות אבל מהני ג"ש עכ"פ כמבואר בגיטין לרב ור"י דקי"ל כוותי':

היוצא לנו מזה דבשחרור הטעם דממ"ש הוא מטעם סילוק רשות וזה י"ל שמהני בין לאביי בין לרבא אך בחמץ לכאורה קשה דלמה לא יהי' גם לאביי מפקיע מ"ש בשלמא גבי הקדש אם בא לידי גבי' הוי למפרע של המלוה ולא יכול הלוה להקדיש דש"ח ולא התחיל כלל (השעבוד) [ההקדש] אך בחמץ דקיי"ל אפילו הוא חמצו של עכו"ם אם הוא רק מצוי אצל הישראל יהי' באופן שיהי' אסור א"כ נהי דלמה"ג מ"מ אם אולי לא יבא לידי גבי' הוי עכ"פ מצוי' אצל הישראל וכמש"כ הט"ז ז"ל [או"ח סי' תמ"א סק"ג] בסברא נכונה דזה הוי מצוי' גבי ישראל וא"כ נהי דהוא למפרע חמץ של עכו"ם מ"מ של אחרים נמי נאסר אם הוא מצוי' אצל ישראל כמבואר בפ"י בריש פסחים ולכן ע"כ צ"ל דגם לאביי איירי בהגיע הזמן קודם פסח דאז הרשות ביד העכו"ם לגבותו אימתי שירצה ואינו מקרי כלל מצוי' אצל ישראל דהגעת הזמן נחלט לו לגבות הימנו ורק לרבא דס"ל מכאן ולהבא ה"ג כל זמן שלא גבהו עדיין הוא חמצו של (עכו"ם) [ישראל] ולכן הוצרך רבא לאוקמי בהרהינו ואמר מעכשיו דמעכשיו לא סגי דהרי עדיין מקרי מצוי' אצל ישראל כיון דיכול לשלם ועדיין לא הגיע הזמן והגעת הזמן קוה"פ לא מהני דהוי אסמכתא ולכן בעי מעכשיו לסלק האסמכתא וגם בעי דוקא הרהינו דלא כקו' הצל"ח ז"ל דהנה צריך להבין למה במשכון ישראל לא שייך אסמכתא ובעכו"ם שייך אסמכתא ומ"ש הרה"מ ז"ל [בפ"ד מחו"מ הנ"ל] דישראל קונה בקנין יותר מעכו"ם זה מקושי ההבנה מה זה לענין אסמכתא אם לא סמך דעתו גם בישראל לא קנה ואם סומך וגמר ומקני מחמת שהוא תח"י חבירו כמו להרמב"ם ז"ל שתח"י לא שייך אסמכתא א"כ גם בעכו"ם לא שייך אסמכתא כיון שהוא תח"י דמה שיש לישראל קנין במשכון ולעכו"ם אין קנין משכון זה לא שייך לענין סמיכת דעת כלל אם עשה הנכרי ק"ג והוא תח"י מאי אסמכתא שייך בי' אך י"ל דטעם הדבר הוא זה משום דאף במ"ש הרמב"ם ז"ל [פי"א ממכירה ה"ד] גבי ערבוני מחול לך דזה שהוא ת"י לא שייך אסמכתא ולכאורה קשה הא הטעם דאסמכתא משום שלא גמר בדעתו שיהי' הקנין שסובר בדעתו בודאי יעשה הדבר שהבטיח לחבירו או שישלם חובו וכיוצא וא"כ גם שהוא תח"י סומך על זה דא"ל כיון שמוסרו וירא שיוחלט בידו ואטו בשופטני עסקינן וכי לא מהימן לי' כשיקיים התנאי יחזרנו לו הלה וא"כ גם במוסרו לחבירו ג"כ שייך שאינו סומך בדעתו להקנות כי בדעתו שיתקיים התנאי אך נ"ל שי"ל הטעם לפמ"ש בריטב"א קדושין [אולי כוונתו לדף מ"ז ע"ב גבי השואל קורדם ע"ש ודו"ק] ודו"ק דמשיכה לא מהני רק לקנין מוחלטת ולכן אסמכתא כיון שאין עדיין מוחלט הקנין לא מהני משיכה לחודה ולכן גבי ישראל שקונה משכון הרי דמהני משיכה לדבר שאינו לגמרי שלו שפיר מהני המשיכה אם הוא תח"י דקנה משכון הזה ושפיר מהני המשיכה כמו במשכון שמהני המשיכה אך בעכו"ם שאינו קונה משכון לא מהני המשיכה הזה שאינו רק מספק וסומך שלא יהי' כלל ומש"ה בעכו"ם שייך אסמכתא ואך באומר מעכשיו דקיי"ל המקנה מעכשיו ולאחר למ"ד יום דביום הל' נגמר קנין המשיכה ומש"ה צריך שיהי' עכ"פ ברשות הקונה כמבואר בר"ן כתובות [דף פ"ו עיי"ש וצ"ע] וא"כ מש"ה אם לא הי' הרהינו לא הי' מועיל כלל משיכת העכו"ם להחמץ דהוי אסמכתא וגם המעכשיו לא הי' מועיל כיון דקנין אינו כלום ורק כשהוא ברשותו של העכו"ם וא"כ בשעת הגעת הזמן נגמרה המשיכה דמאז שיוחלט לו א"כ ממילא הוא של העכו"ם ומש"ה בעי הרהינו וז"ב ודו"ק:

סימן ז

לתרץ קו' התוס' פסחים (ל"א ע"ב) ד"ה אלא הב"ע וז"ל תימא לריב"א אביי האיך יתרץ דע"כ בדרר"י קמיפלגי כו' יעוי"ש ונראה דהנה לכאורה קשה האיך יוכל לומר גבי [עכו"ם] למפה"ג הלא אפי' הפקעת הלואה מותר בעכו"ם [כמבואר בב"ק קי"ג ב'] והאיך משועבד למפרע וכעין זה כתב המלחמות ז"ל באמת למסקנא אך קשה מה קס"ד בעכו"ם למ"ג אך לפי מה דכתב ביש"ש (פ"ק) [בפ' הגוזל ומאכיל דין כ'] דאם נתן לו עכו"ם מעות על מקח שיתן מחיר כספו איזה חפץ שלקח ממנו אם לא יתן לו החפץ הוי גזל ממש ורק הלואה להוצאה ניתנה והנה א"כ לפ"ז למ"ד למפרע גובה הוי כלקח חפץ ממנו בשעת הלואה ורק אם יפרע לו המעות חוזר המקח וא"כ אם אינו נותן לו החפץ ולא משלם החוב הוי גזל גמור דהרי הוי מקח ע"ת וכיון שלא קיים התנאי לשלם המעות ממילא נקנה לו החפץ והוי גזל אם אינו נותנו לו ולכן שפיר אפי' בעכו"ם למפרע גובה אך כ"ז דלא איירי בהרהינו אבל בהרהינו דעכו"ם לכ"ע לא קנה משכון לא אמרי' כלל למפ"ג דהא הפקעת הלואה מותר ואם נאבד המשכון מהעכו"ם ומצאו ישראל חייב להחזירו לישראל הלוה והלוה פטור לשלם החוב מה תאמר הא הנכרי נתן לו מעות על חפץ מחויב לתת הא נתן לו כרצונו ומה לו לעשות יותר אבל לעולם העכו"ם לא קנאה כלל רק בעת גביתו בזמנו אבל מקודם לא הוי של עכו"ם כלל דהא הפקעת הלואה שרי בעכו"ם ואין לו בו זכיי' כלל וזה ברור וא"כ בהרהינו גם לאביי לא אמרינן לכ"ע למפ"ג. ועל קו' השני' למה בישראל שהלוה לנכרי למה למ"ד אינו עובר כנ"ל די"ל דהאיך שייך לומר גבי חמץ למפ"ג הא כיון שמטא פסח הוי א"ה והפקר אפי' חמצו של עכו"ם אסור בפסח בהנאה ופקע אז השעבוד למ"ד דס"ל גם לאביי דחמץ מפקיע שעבוד וא"כ בפסח אינו משועבד כלל חמץ דנפקע השעבוד מכח איסור חמץ והאיך שייך כלל לומר גבייתו שגבה עכשיו הוא כהי' למפרע שלו הא בנתיים הוי הפקר והעכו"ם שזכה אז זכה בהפקר והוי כקנאה אחר הלואתו ולא שייך כלל למ"ג אך באמת חמץ של עכו"ם אסור בהנאה אבל לא הוי הפקר וממון הוא ואם ישראל גזלו או הזיקו בידים חייב לשלם ורק לישראל אסור בהנאה אבל לא הוי הפקר וא"כ שייך שפיר למפרע גובה אך בהרהינו אצל ישראל דכתב הפ"י ז"ל דעשה דתשביתו שייך אפי' על חמצו של עכו"ם וא"כ עומד לשרוף והכל מצווין לבערו והוי הפקר ממש וא"כ כשזכה (הנכרי) [הישראל] בהו אחה"פ הוי כמו שקנאה אז ולא שייך בזה למפ"ג ודו"ק:

סימן ח

הרי"ף ז"ל פסק במס' יו"ט וז"ל בפ"א וקי"ל דיו"ט צריך עירובי תחומין וא"צ עירובי חצרות ושתופי מבואות אבל יוה"כ צריך אפילו ע"ח וש"מ כשבת דתני' א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבים לגדול ביה"כ אעפ"י שחייב בתענית ואסור לו לאכול כו' ש"מ דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל דמערבין לגדול ביה"כ ע"ת וחצרות כשבת וכן הלכה עכ"ל ותמהו כולם עליו דמאי ראי' מהא דעירובין דלמא מיירי בעירובי תחומים אבל לעולם אין עירוב והוצאה ליוה"כ ונלע"ד לתרץ בד"ז דהנה בכריתות (י"ד ע"א) וזל"ה רמ"א כו' וניתני אם הוציא חייב מ"ט קתני אם היתה שבת אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ ממאי דלמא יש עו"ה ליה"כ וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ אלא אי אתמר דרפרם על הדא אתמר דתני' ושלח ביד איש עתי איש להכשיר את הזר עתי אפילו בטומאה ואפילו בשבת עתי במזומן קתני עתי ואפי' בשבת אמר רפרם ז"א עו"ה לשבת ואין עו"ה ליה"כ ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביה"כ בכך אלא דרפרם בדותא היא עכל"ה וביומא (ס"ו ב') עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא אר"ש לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו כמאן כו' אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עו"ה ליה"כ עכל"ה והנה התוס' [שם בכריתות ד"ה אלא] התעוררו דלמה ביומא לא מדחי הגמ' הא דרפרם ובכריתות מדחה הא דרפרם [ותי' דרגילות היא דד"ת עניים במקו' זה ועשירים במ"א] והשא"ר ז"ל [בס' ע'] כתב דלא מצינו כיוצא בזה דעיקר מקום דרפרם ביומא לא ידחה ובמקום אחר שרק אגב גררא הובא דבריו ידחהו הגמ' יעי"ש בדבריו ונ"ל דהנה רש"י ז"ל בכריתות שם בד"ה דלמא וז"ל מיה"כ לא שמעי' לשבת דיה"כ שאני דהכשר מצותו בכך דומיא דתמידין שקרבין בשבת עכ"ל. והנה לכאורה לפי מה שרש"י מדמהו לקרבן צבור קשה דלמה צ"ל עתי דאפילו בשבת הא בפסחים ילפינן כל המועדות דקרבנם דוחה שבת דהוקשו זה לזה יעו"ש [דף ע"ז א'] וא"כ אם זה מקרי קרבן צבור שדוחה (יו"ט) [יו"כ] א"כ גם שבת ידחה א"ו שזה אינו כלל קרבן שילמד משארי קרבן מועדים שדוחה שבת וא"כ גם יוה"כ לא ידחה. אך כוונת רש"י ז"ל הוא כך דבאמת דיוה"כ שדוחה ודאי הוא מגזה"כ שהתורה צוה לנו בכל יוה"כ אך אעפי"כ אין ללמוד שבת מיו"כ כיון שחזינן שדוחה יו"כ ידחה גם שבת דז"א די"ל דזה מקרי זמנו קבוע והכשרו בכך כמו כל קרבנות שדוחין מכח גזה"כ ה"נ בכל יו"כ הוא גזה"כ לשלוח אך ודאי שאינו מקרי קרבן צבור שידחה שבת כמו כל הקרבנות צבור שדוחין שבת מג"ש דפסחים הנ"ל דזה אינו קרבן כלל וגם אינו מעכב השילוחו לחוץ כמבואר ביומא [ס"ה א'] ולכן כוונת רש"י ז"ל כך דאם לא הי' [כמו] קרבן הי' לנו לומר כיון שחזינן שהתורה דחה יוה"כ לענין זה כמ"כ דוחין שבת אבל כיון שהוא הכשרו דיום ודומי' דקרבן זה לא מקרי דחי' רק מצותו בכך וי"ל דשבת אינו דוחה: