שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 99

ועפ"ז יש לומר דלהגאונים ז"ל אפילו מדרבנן מותר החמץ לאחה"פ כשהפקידו ביד עכו"ם שקיבל עליו אחריות דהנה הר"נ ז"ל הוכיח דבר זה דלהגאונים נמי מדרבנן אסור לאחה"פ דאל"כ למה אמרינן [שם דף ל"ב] בנכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחה"פ אסור ורבא מוקי לה בהרהינו אצלו א"כ נהי דנכרי אינו קונה משכון מ"מ הרי הוא תח"י ולא מקרי בבתיכם לגבי ישראל הלוה ולמה יאסור אחה"פ א"ו דמדרבנן אפילו להגאונים אסור לאחה"פ ולפמ"ש ליכא הוכחה כלל די"ל במפקיד אצל נכרי וקיבל עליו העכו"ם אחריות שוב אין הישראל עובר וממילא מותר לאחה"פ דלא שייך קנס כיון דלא עבר הישראל על ב"י ורק דקשה דהשאיל לו חצרו דגם הגאונים ס"ל סברא זו וא"כ שוב הוי ביתו של ישראל וכתבנו כיון דהחמץ נאסר משעה וא"ו בהנאה קנה לו חצרו לעכוים שלא מדעתו דזכות הוא לו זכי' זו מההפקר כמו במשכנו של גר דקנה לי' חצרו של"מ וא"א שיהא המקום מושאל לישראל דא"כ נאסר בהנאה וקנהו העכו"ם להחמץ והחצר ולא נוכל לומר שהשאיל לו חצרו ממילא להמפקיד אך כ"ז בפקדון אצל עכו"ם שייך שיזכה לו חצרו אפילו של"מ שאינו מכוין לזכות בה אבל שם במשכון דאם יזכה העכו"ם בהמשכון יפקע החוב מהישראל דאם אין מחזיר לו משכונו א"צ לפרוע חובו וא"כ לא הוי רק כעין מכר דלא זכה לו חצר של"מ אבל גבי פקדון דזכה לו החצר להנכרי הנפקד שפיר י"ל דאפילו מדרבנן מותר לאחה"פ ועפ"י מה שכתבנו י"ל דגם אביי [דס"ל למפרע ה"ג] ס"ל חמץ מפקיע משעבוד [ע' בתוס' גיטין ד' מ' ד"ה הקדש ובפ"י ובצל"ח בפסחים דף ל"א] ואך דע"ז קשה למה אמר אביי פסחים ל"א] דנכרי קונה למפרע הא הפקיע החמץ שעבוד של הנכרי ועיין בר"א ואחרונים מש"כ בזה ולפמ"ש א"ש דהנה לפי סברא הנ"ל דהנפקד משאיל חצרו להמפקיד א"כ נהי דנפקע השעבוד של העכו"ם נימא דהא קנה לו (חש"מ) [חמצו של לוה] בשעה שנאסר בהנאה ובב"א בא הזכי' עם האה"נ ונהי שנפקע השעבוד זכה בו הנכרי מן ההפקר שיש דיעות ס"ל שחצר המושכר קונה לשוכר מן ההפקר [ע' סי' רס"ד סעיף ד' וסי' שי"ג וכאן אף דהוא בבית ישראל מ"מ כאן דלמפרע ה"ג והחמץ הוא של העכו"ם ממילא חצירו של ישראל מושאל לו לנכרי בעל החמץ והוי כחצר המושכר לו עכ"ה] וא"כ ה"נ משעה שהחמץ נאסר זכה להו לעכו"ם בתורת הפקר ולא שייך כאן הטעם דלמא לא ניחא לי' להעכו"ם בקנין זה דהא יופסד ממונו והוי כמכר דאין נקנה של"מ זה ליתא דהא בלא"ה אי לאו דהוי חמץ ואיסור הנאה הוי ע"כ נקנה לי' לעכו"ם בלמ"ג וניחא לעכו"ם בזה דע"מ כן הלוה ורק דהוי קשה דנימא חמץ מפקיע מ"ש לזה שפיר י"ל נהי דהשעבוד נפקע מ"מ זכה העכו"ם מן ההפקר דהוי אסה"נ:

ולפ"ז יש ליישב קו' התוס' בסוגי' דהרהינו [שם בפסחים דף ל"א ע"ב ד"ה אלא] שהקשו אביי האיך יתרץ הך דלמה לכ"ע עובר הא למ"ג ולפמ"ש א"ש דהנה לפמש"כ גם אביי ס"ל חמץ ממ"ש ורק דהעכו"ם קנהו בחצר המושאל לו מאת הישראל בתורת הפקר כיון שנאסר בהנאה וה"ל ממש בבתיכם ולא בבית הנכרי דהעכו"ם קנהו להחמץ בתורת חצרו אך לכאורה יקשה ע"ז כיון דחמץ ממ"ש א"כ העכו"ם קנהו מטעם הפקר ממילא צריך הישראל לפרוע לו חובו והאיך יכול העכו"ם לזכות בדבר שאם לא זכהו הנכרי הי' שוה לישראל לומר לו הש"ל דנהי דחמץ ממ"ש מ"מ יוכל לומר הש"ל ולא הי' צריך לפרוע לו אבל אם יזכה בו העכו"ם משום הפקר שוב אין גבי' למפרע ויצטרך לשלם לו החוב להעכו"ם ומש"ה לא הוי להעכו"ם לזכות בו אך לפמ"ש המג"א [סי' תמ"א סק"ב] אסור לישראל ליתנו להעכו"ם משום פורע חובו באיסורי הנאה וא"כ לא הי' יכול לומר הש"ל וא"כ ממילא אין שוה כלום להישראל ויכול הנכרי לזכות מטעם זכי' מהפקר והוי כנותן לעכו"ם קודם זמן האיסור וכנ"ל ואך כ"ז כשהוא ברשוח הישראל רק שאמרינן שהקנה לו חצרו להעכו"ם [לשמירת ממונו] והעכו"ם קנהו מההפקר ע"י חצרו שפיר י"ל דאם לא זכה בו העכו"ם לא הי' יכול לומר לו הש"ל דאסור משום פורע חובו באה"נ אבל אם הוא מונח ברשות העכו"ם דא"צ הישראל לפדותו וליקחנו מהעכו"ם [עיי"ש במג"א שהניח זה בצ"ע] וכ"ז שאין העכו"ם נותן לו החמץ הוא פטור מהחוב א"כ החמץ שוה עכ"פ לענין שיכול לומר להעכו"ם הש"ל א"כ לא יכול העכו"ם לזכות מן ההפקר דאינו הפקר לגמרי דנצרך להישראל לומר הש"ל א"כ לא קנהו העכו"ם מטעם הפקר וחמץ ממ"ש ולכן אסור לאחה"פ [וא"כ שפיר גם לאביי מוקמינן בשהרהינו אצלו ופליגי בדר"י ואף דלמפרע ה"ג מ"מ חמץ מפקיע מ"ש ולקנותו בשעת איסורו לא יכול הנכרי דאינו הפקר דצריך לו לישראל לומר הש"ל ולכך לד"ה עובר אבל רישא בישראל שהלוה לנכרי והרהינו דחצר המלוה מושאל לו לעכו"ם לשמירת משכונו שפיר בעת איסור חמץ קנוי לו לעכו"ם בתורת חצירו דאין צורך לו לישראל עוד דלא יוכל להחזיר לו החמץ כדי לגבות חובו כנ"ל ומתורץ קו' התוס' עכ"ה] וזה נכון לפע"ד:

ועפ"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל [בפ"ד מחו"מ ה"ד] שכתב באחריות אנס חייב בביעור והקשה הראב"ד ז"ל דא"כ איך אמר ר"נ [בפ' כ"ש דף ל' ע"א] הביאו לי חמירא דבני חילא הא חמץ שלהם הי' אסור לדברי הרמב"ם ז"ל והקשה על הר"א ז"ל בכ"מ דהא אפשר שהי' נותנין בבתי עכו"ם דאז הי' מותר ולפמ"ש א"ש דהנה לפמ"ש הרא"ש ז"ל דמושאל חצר להמפקיד א"כ לכאורה למה ביחד לו בית מותר בהפקיד אצלו ובלא ייחד אסור [בפסחים ד"ו ע"ב] הא בלא יחד לו בית הוי נמי מושאל לו חצרו אך החילוק ברור דבאם אינו מיחד לו חצרו רק דהוי כמו שהשאיל לו כיון שמושאל לשמירת ממונו אבל גוף הזוית אינו מכור לנכרי ואם רוצה מפנהו לזוית אחר [ולכך הו"ל גם חצירו של הנפקד ועובר] ורק סברת הרא"ש ז"ל דמ"מ יש לו איזה מקום בחצרו הוי בבתיכם [גם לגבי המפקיד ועובר] אבל ביחד לו בית היינו שיהי' של הנכרי כמו בשכירות גמור א"כ הוי ביתו של העכו"ם לחוד ולא של הישראל והנה לפע"ד דזה [אי מהני ייחד בית בחמץ שקיבל עליו אחריות] תליא בפלוגתא שבח"מ סי' שי"ג בין הרמב"ם והרא"ש ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחצר המושכר אינו קונה דבר המופקר להשוכר וכתב הש"ך ז"ל שם הטעם דאינו מקרי של השוכר, רק לדבר המושכר לו אבל לשארי ענינים ה"ל חצר של משכיר ולכן לדעת הר"מ ז"ל לא מהני יחד לו בית [בקע"א כמבואר בדבריו פ"ה מה' חו"מ] דהא נמי יש להישראל תועלת בשמירת החמץ לפוטרו מאחריות [ולכך] עובר על לא ימצא ואי משום שמונח בבית העכו"ם הא לדברי הרמב"ם ז"ל עיקר החצר של המשכיר ולא מקרי חצרו של השוכר רק למה שנשכר לו א"כ לאחריות שחייב בו המשכיר ודאי מקרי ביתו של המשכיר כי לזה לא נשכר לו ועיקר ביתו הוא של המשכיר בעל החייב באחריות אבל להרא"ש ז"ל שס"ל שחצר המושכר קונה להשוכר דשכירות ליומא ממכר כמ"ש שם א"כ אפילו אם הוא באחריות הישראל מ"מ מונח בהחצר של העכו"ם דשכירות מכר גמור היא והנה לפ"ז א"ש דברי הראב"ד ז"ל דהי' קשה לי' על הרמב"ם ז"ל נהי דאחריות אנס הוי מצוי מ"מ הא מושאל החצר להעכו"ם לשמירת ממונא והכא לא שייך מש"כ לעיל כיון שלא השכירו לו בפירוש מקרי גם חצרו של הישראל ששומר לו דבר שחייב באחריותו וכמ"ש מו"ח ז"ל בספרו ברוך טעם דז"א דהרי אינו חייב באחריות כלל מדין ומה לנו שהנכרי יכפנו ויאנסו שלא כדין אחר פסח מ"מ בגוף החמץ לית לי' כלום ולכן הוי רק חצרו של עכו"ם ולא מקרי בבתיכם ולכן צ"ל לפי סברא זו דגם בחצר אחרים ס"ל דחייב באחריות אנס עליו ושפיר הקשה הראב"ד ז"ל דא"כ מהיכן נמצא חמץ דב"ח הא אפילו נתנוהו ברשות אחרים אסור כנ"ל אך הרמב"ם ז"ל לשיטתו דבחצר המושכר עיקר בית של המשכיר א"כ באחריות אנס חייב כיון דעכ"פ מונח בחצרו של ישראל אבל בנותן בבית אחר ממש פטור ומש"ה משכחת חמירא דבני חילא וד"ל: סימן ו

שאלת לתרץ דברי הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ וז"ל ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פ' קנה חמץ זה מעכשיו ה"ז ברשות העכו"ם ואותו חמץ מותר לאחה"פ והוא שיהי' אותו הזמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא א"ל קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאחה"פ עכ"ל והקשה עליו הראב"ד וז"ל לא נהיר כו' אלא אפי' לא הגיע זמנו עד לאחה"פ אינו עובר עליו ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו"ם עכ"ל גם האחרונים האריכו בזה והצל"ח נתקשה דלמה לי' הרהינו כיון דאמר מעכשיו הוי למפרע הוא גובה דאז מותר לאה"פ אפי' בלא הרהינו כמבואר בש"ס [פסחים ד' ל"א] לאביי: ולתרץ כ"ז נקדים מה דהתוס' ז"ל בגיטין [דף מ' ע"ב ד"ה הקדש] והרשב"א ז"ל [שם] כתבו דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד הוא לרבא לשיטתי' דס"ל מכאן ולהבא ה"ג אבל לאביי דס"ל למפרע ה"ג אין הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד והפ"י והצל"ח [פסחים ל"א ובגיטין שם] כתבו לומר איפכא דלהמסקנא גם לאביי חמץ מפקיע מ"ש ורק לס"ד הוי לומר כן ובזה שפיר יתורץ הפלוגתא דברייתא [דף ל"א ע"א] אליבא דאביי כמו לרבא ומתורץ קושית התוס' פסחים [שם ד"ה אלא] ולפעד"נ דא"א לומר כלל הקדש מפקיע מ"ש לאביי דלמפה"ג דלא יוכל הלוה להקדיש דבר שאינו שלו ומתחילה לא חל הקדש כלל והאיך יפקיע מ"ש אם לא חל מעולם בשלמא לרבא הוי ההקדש עכ"פ מעכשיו חל כמו שמכורה לשעתה אם מכר הלוה ורק כשבא המלוה לגבות גובה מיד הלוקח אבל בהקדש לא יוכל המלוה לגבות ממנו כיון שנקרא עלה שם הקדש וכמ"כ בחמץ ושחרור אבל לאביי דהי' למפרע של המלוה א"כ לא מכורה כלל מעולם הגם דקודם זמנו לא יכול לטרוף מהלוקח וגם פירי לא גבי מלוה מ"מ הוי רק ק"פ אבל קנין הגוף הוי מעולם של מלוה ואינו יכול הלוה להקדישו כלל ובאמת י"ל דמזה הטעם עצמו כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' ערכין הל' י"ד וז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי ב"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב"ח את חובו שהקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשימכור ההקדש את הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לב"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו עכ"ל והקשה עליו הראב"ד דקדושת דמים נראה מהגמ' דאין מפקיע מ"ש ובהדי' אמרי' בש"ס [פסחים הנ"ל ועירובין כ"ג] דמוסיף עוד דינר ומוציא מיד הקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגם הקשה עליו דלמה יוכל המלוה לגבות מיד הפודהו מן ההקדש הלא מה מכר ראשון כל זכות שיש לו בה וכמו שלא יוכל לגבות מן הראשון כמ"כ א"י לגבות מן הלוקח וגם גוף לשון הרמב"ם גופא סתרי אהדדי דפתח ואמר שהקדש מפקיע מ"ש שקדם ואח"כ כתב שגובה מן הפודה משום שהשעבוד עדיין על השדה וקשה הלא כבר פקעה מעת שהקדישה ואם טעמו משום שכנגד הפודה לא נפקע הי"ל לומר זה בהדיא דלא נפקע לגמרי השעבוד אולם לפ"ד א"ש דהנה ההקדש לא יוכל להתחיל לחול כיון שהוא משועבד לחבירו אפי' לפי מה דקיי"ל מכאן ולהבא ה"ג כמ"ש רש"י בפסחים (למ"ד ב') וז"ל כ"ע לא פליגי אפי' לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל ורק לכאו' הא אכתי מצי יחול ההקדש במה שיפדנו בדרך זה ע"מ לשלם לב"ח חובו ואיזה דינר יהי' הקדש אך לכאורה גם זה אינו יכול להקדיש דהא מגיע לו כדי דמי כל שווי' של השדה והאיך יקדיש דבר שאינו ברשותו ולכן הקדים הגמ' לומר דהדינר צריך [הפודה] לתת להקדש מדרבנן כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בל"פ וא"כ לא [יוכל השעבוד להיות] מפקיע ההקדש עכ"פ מדינר אחד וא"כ כיון שיש מקום לחול ההקדש שוב מפקיע ההקדש השעבוד לגמרי ולא מקרי דבר שא"ב דהרי לזה עומד ברשותו שיכול למוכרו או להקדישו ע"מ שיפרעו הלוקח או הגבאי לב"ח א"כ שפיר חל ההקדש וכיון שחל ממילא לא נפקע בכדי ולא יוכל לומר שיתן הדינר הוא בעצמו כדי שלא יאמר הקדש יוצא בל"פ דכיון דכבר חלה הקדושה שוב מדאורייתא (לא) נפקע השעבוד וכמו דס"ל לבן פדא בנדרים [דף כ"ח ב'] דהקדש בכדי לא פקעו היינו בלא פדיון כמו שאמרו שם וכי קדושה שבהם היכן הלכה לתפסו בקדוש' דמים. [ולכן א"א רק בפדיון] אך כ"ז בעודן בקדושה קודם פדי' אזי לא יוכל המלוה ליתן הדינר שיצא בלא פדיון דקדושה שבה להיכן הלכה. כיון שחלה עכ"פ אך לאחר שפדאן שפיר יוכל לטרוף מהלוקח שפדהו מההקדש. וא"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שהי' בידו דז"א דהא גם ההקדש לא הי' בו מעולם זכות רק מה שיפדהו ע"מ לשלם לב"ח ור"ל דיותר לא הי' יכול להקדיש שלא הי' ברשותו ולכן שפיר יכול לטרוף מהפודה מן ההקדש וזה ברור לפע"ד לרש"י ז"ל דכתב בפסחים דמקרי אינו ברשותו של הלוה האיך יכול להקדישו. [ולזה א"ש דעת הרמב"ם הנ"ל בפ"ז מעירוכין דמן הפודה שפיר יוכל לטרוף ובעצמו אינו יוכל לגבות ובגמ' ל"ק רק דמוסיף דינר היינו שיתן הדינר להלוה שהוא יפדנה בתורת פדי' ע"מ לשלם לבע"ח ע"ש רש"י ותוס' בעירוכין כ"ג ודו"ק עכ"ה] והנה באמת בתוס' בגיטין (מ' ב') כתבו בד"ה הקדש וז"ל ואור"י דרבא לטעמי' דאמר בפ' כל שעה דב"ח מכאן ולהבא ה"ג וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מ"ש כגון שור תם למזבח או קונמות בפ' אע"פ ואצטלא דפרסו' אמיתנא ביבמות בפ' אלמנה דכיון דחל שעה אחת תו לא פקעי דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור [וכו'] עכ"ל הרי דס"ל דיוכל להקדישה עתה כמו שיוכל למוכרה קודם גביות הב"ח ומקרי ברשותו אך רש"י ז"ל כתב בהדי' דמקרי אינו ברשותו ולא דמי לביתו ומש"ה א"י להקדישו דאיש כי יקדיש א"ב כתיב וא"כ א"א להקדישו כלל וצ"ל כיון דעכ"פ חל ההקדש על הדינר דיהי' צריך ליתן עכ"פ מדרבנן א"כ שוב יוכל לחול ההקדש שיוצרך דוקא לפדותו ע"מ ליתן לב"ח וכנ"ל. והנה באמת י"ל דפלוגתא זו של רש"י פסחים ותוס' גיטין הנ"ל תלי' בזה בנדרים בש"ס וז"ל (מ"ו ע"ב) ויש לו שם מרחץ וכמה תפיסת יד אר"נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפי' בבציר אסור ה"ד דשרי דמקבל בטסקא עכ"ל ובערכין (כ"א א') וז"ל הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ה"ק הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש היכי דייר בי' במעילה קאי עכ"ל והקשו כל הראשונים דשני סוגיות סותרים זא"ז דבנדרים משמע דאינו יכול לאסור אם מושכר או ממושכן לחבירו ובערכין משמע דהקדש מפקיע וחל אפילו מה שמשעבד להשוכר או להמלוה ותוס' הרבה תירוצים תרצו ומחלקים דאם שוה יותר מכפי שכירתו יכול לאסור כיון דיכול לאסור המותר ממילא השוכר דר בשל הקדש אך הר"ן והריב"ש ז"ל ומביאם הש"ך ז"ל ביו"ד [סי' רכ"א סקמ"ה] שכתבו דכיון דמשועבד לזה אפי' חלקו א"י לאסור כיון דגורם שיאסר חלק חבירו יעו"ש וא"כ בזה י"ל דרש"י ס"ל דאפי' מה ששוה יותר ואפילו בשלו א"י לאסור אם עי"ז יגיע הפסד למי שנשתעבד לו ומש"ה כתב רש"י ז"ל [שם בפסחים ד"ל ע"ב] שמקרי א"ב הגם שיוכל למוכרו עתה מ"מ כיון שע"י הקדשו יגיע הפסד שלא יוכל המלוה לגבותו אינו יכול להקדיש (ובאמת התוס' ז"ל ס"ל שיוכל לגבות כמו שאמרינן בבן לוי שהקדיש אבל רש"י ז"ל בפסחים מפרש בהדיא שההקדש לא חל מעיקרא) ולכן לרש"י ז"ל אין ההקדש כלל רק מדרבנן ורק הרמב"ם ז"ל ס"ל דהקדש דמים מפקיע מ"ש [ממילא] וכנ"ל אבל התוס' ז"ל ס"ל כיון שעתה יוכל למוכרה יוכל נמי להקדישה הגם שיגיע הפסד לחבירו אפי' אם לא הי' יכול לגבות מההקדש נמי יוכל להקדיש כיון שעתה בידו למוכרה ולשיטת' בערכין כיון שיכול להקדיש המותר מהשכירות יוכל לגרום גם איסור (מהשוכר) [להשוכר] ה"נ שכיון שעתה מקרי ברשותו לענין שיכול למוכרו יכול נמי להקדישו הגם שעי"ז יגרום היזק לחבירו שלא יכול להוציאו מהקדש כיון שיוכל לע"ע למוכרה יוכל להקדישו ולכאורה דברי התוס' מוכרחים דאם לא נימא הכי קשה גבי קדושת הגוף שמפקיע מידי שעבוד לכ"ע ולשיטת רש"י ז"ל קשה האיך יוכל ההקדש גוף לחול כלל כיון שעי"ז ההקדש נפקע השעבוד שלא יוכל לגבות ממנו א"כ אינו ברשותו של הלוה לגרום הפסד למלוה נהי שיש לו רשות למוכרו כיון שהב"ח יוכל לגבות ממנו אבל האיך יוכל לאסרו על הב"ח לגמרי ולהקדישו הלא מקרי אינו ברשותו כיון שמשועבד לחבירו לגבות הימנו כמ"ש רש"י בפסחים והאיך יתחיל כלל ההקדש לחול ומזה הוכיחו התוס' כיון שעתה ברשותו יכול לאסור אפי' שיגיע מזה נזק להמלוה וכנ"ל בערכין לשיטתם אולם לרש"י ז"ל צ"ע לכאורה האיך בהקדיש הגוף מפקיע מ"ש כיון דרש"י ז"ל כתב בהדיא דשדה או מטלטלים שמשעבדים אג"ק מקרי אינו ברשותו ולא דמי לאיש כי יקדיש את ביתו וא"כ קשה האיך יפקיע ההקדש מידי שעבוד הא מעיקרא לא חל ההקדש ואשר נראה לפע"ד דסברת רש"י ז"ל כיון דמצינו בגמ' (תמורה כ"ד ב') וז"ל במשנה ר"פ כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעי' של זו אם זכר עולה ילדה זכר יקרב עולה ואם נקיבה זבחי שלמים ילדה נקיבה תקרב שלמים אם זכר עולה ואם נקיבה שלמים ילדה זו"נ הזכר יקרב עולה והנקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמי' חולין ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשבג"א אין קדושה חלה עליהם עכ"ל הרי דמצינן למכור בהמה תמימה לצורך עולות והדמים יהי' חולין וכמ"כ מצינו בהמקדיש נכסיו לבה"ב והי' בהם בהמות כמבואר בש"ס [שם כ' ע"א] וא"כ נמי י"ל דיוכל עכ"פ (הלה) [הלוה] להקדיש בקדושת הגוף שימכור לצרכי עולות כמו שיוכל למוכרה לשעתה ובזה לא יפסיד המלוה מידי כיון שיגבה חובו ומש"ה יוכל להקדיש עכ"פ שיהי' גוף הבהמה קדוש לקרבן אך כיון שכבר חל ההקדש בקדושת הגוף שוב ממילא לא נפקע וגם הדמים קדשו ואין מוכרו לצרכי עולה דכיון דכבר חל הקדושה עכ"פ וא"א בשעבודו למנוע עכ"פ שעבוד הגוף ממילא נפקע חובו דהקדש כיון שחל שוב אינו נפקע וז"ב לפע"ד: