שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 98

והנה מקודם אודיע למעכ"ת שחקרתי בענין החזקות שבמדינתנו דהנה עפ"י הדין אינו רק מערופיא ולשיטת הרש"ל ז"ל [בתשו' סי' ל"ו] אין איסור כלל והמ"ב [סי' כ"ז] ג"כ לדעתו אין מוציאין מיד המשיג גבול וא"כ בודאי אין בתקנות שבמדינתנו מטעם הדין רק מטעם תקנות שתקנו אבותינו הקדושים והנה גם זאת צריך לידע דתקנה מתקנה לא ילפינן כדאמרי' בש"ס ב"ב [דקל"א] דלאו כל התקנות שוות ולכן לא יפה עושים הדיינים שתופסים דברי כנה"ג לראי' למדינתנו ובכה"ג גופא מבואר כמה תקנות סותרות זו לזו אך ידוע דהוא קיבץ כל תקנות מכל תפוצות ישראל אבל נהרא נהרא ופשטי' לא לילף תקנה מתקנה והנה תקנת מדינתנו מד' ארצות גם זה אינו שוה בכל המדינות דיש מקומות שדנין חזקה בג' שנים ויש מקומות שדנין שצריך להחזיר המקומות שהשיג גבולו עם ההוספה שנתן ובמקומינו פה אין המנהג כן מקדם רק שצריך להחזיר החזקה לא ההוספה ושנה אחת לבד הוי חזקה וכמה שינויים כאשר שמעתי בזו אך זאת כל מקום שלטון ארבע ארצות שאין להשיג גבול וצריך להחזיר המקומו' לבעליו הראשונים והנה אחר הקדמה הזאת הנה בודאי אין ספק שמחויב שמעון להחזיר לראובן הלאנקעס ומה שטען שמעון שמסרו על שלקח קרקע של השר לא ידעתי אם יש בזה דין מסור הלא לרוב הפוסקים גם גזל עכו"ם דאורייתא [ע' ש"ך ח"מ ר"ס שמ"ח ור"ס שנ"ט] נהי דקרקע אינה נגזלת מ"מ עובר המשיג גבול על איסור גזל שיושב בקרקע נגזלת וגם יוכל לבוא הדבר לפעמים לידי איסור גדול וכעין שפי' רש"י [ב"מ מ"ח] גבי אם דמים קונה שנ"מ אם קידש בהם אשה ה"נ כיון שקרקע אינה נגזלת יכול לבא לידי איסור כה"ג אם יקדש (בע"מ) [באותו קרקע] וכה"ג כמה חילוקי' ולכן אם האמת כן לא ידעתי אם נדון בזה דין מסור וגם על מה שמסרו שיבנה בית חומה נהי שבזה יש דין מסור אך להוציא ממון לא ידעתי דה"ל לבנות בית חומה ומי יודע אם הי' לו איזה היזק אם הי' בונה בית חומה וקשה בעיני להוציא עי"ז מעות אך ודאי שמקרי מסור ופסול לעדות אך להוציא ממון קשה בעיני אך אתם שפסקתם קבלה מסתמא עשיתם כפי הנראה לב"ד אך שיוכל עי"ז לתפוס חזקתו זה לא יעלה ע"ד אדם וצריך תיכף להחזיר החזקה אך עדיין יש באמת לומר כיון דאין נותנין זמן לשבועה ולקבלה יקבל תיכף בח' וזה לא מקרי תפיסה כלל כאשר האריך רומכ"ת דבאמת אינו מטעם תפיסה רק דיוכל לעקל מלקיים פסקו עד שיקיים זה פסקו אך באמת אם יעיז ראובן שלא ירצה לקבל בודאי אינו רשאי שמעון להשיג גבולו וצריך להחזיר לו החזקה שגזל ממנו לכל הדיעות כיון דאינו רק ספק ולא עביד אינש דינא לנפשי' רק בדבר המבורר כמבואר בסמ"ע סי' ד' ולא יחלוק ע"ז רק המעקש. וגם שבא בשאלתו עוד ששמעון טוען שיש לו שותף לוי שללוי יש שני חלקים ולוי טוען שראובן השיג גבול במה שהוסיף על שכירת ביתו הנה כבר הודעתי' שבזה יש תקנות משונות ובכאן אין דנין רק להחזיר המקום לא ההוספה מכמה שנים מאז ומקדם ואם אולי במקומכם התקנה להחזיר ההוספה ויפה פסקתם שבועה לראובן ע"ז אך בודאי [א"א] לתפוס מכח זה ולשכור הלאנקעס שהוחזק ראובן עתה ולכן הדין בבירור ששמעון צריך ליתן קונטראקטין שמשכיר הלאנקעס לראובן ואין לנו ללוי ולטענותיו ולוי אסור לעשות איזה ערעור בזה אך מחייבים תיכף לראובן לישבע ולקבל בח' ואם יאמר (שא"י) [שא"ר] ינהגו עמו כמבואר בש"ע [סי' פ"ז] וד"ל אך אין לתפוס החזקה ודבר זה ברור כי אם לא נימא כן בטלה כל דיני חזקות שאין לך אדם (שעשה) [שלא יעשה] תביעה בדבר מה ומי שיש בו ריח תורה לא יכחיש זה וכי מותר לגנוב אצל מי שגנב ממנו הלא שניהם גנבים מיקרי ועוברים על לאו והב"ד כופין להחזיר לכ"א שלו וכמאמרם ז"ל [ברכות ה'] בתר גנבא גנוב כו' ואם ח"ו יותר לומר כן אין לך שום חזקה של אוראנדי ושל שום דבר בעולם כי כל בלעיל יאמר זה האוראנדאר השיג גבולי בכור חטים שקניתי אצל ערל והייתי קרוב למקח והי' רשע וכדומה. ותמהני על דיין א' שאינו רוצה לחתום עצמו. והנה שמעתי ממוכ"ז ר' וועלא שטעמו מפני איזה השגת גבול שעשה לו ר' וועלא אך ר' וועלא הראה לי פס"ד שיש לו מבד"צ ע"ז ורוצה לקיים הפסק ולכן לדעתי לא טוב עשה הדיין הזה ויצא מדרך המבואר בש"ע בה"ד וכ"ז שלא אדע טענתו לא אפסוק עליו הדין אך באם אדע טענתו אשיב אי"ה כדת תוה"ק בלא נטי'. ואת שמעון ולוי הנקראים בשמם ר' אלעזר ור' יואל יודיע משמי שיקבלו כפי אשר יצא הפסק מהרב המאה"ג ולהחזיר עכ"פ החזקה בלא שום טו"מ כדי שלא יפרצו גדר תקנת החזקות ולמה יגוזו וימרטו כו' טוב לקבל דברי א' חיים וטוב השלום. וכללו של דבר שר' וועלא צריך לקבל ולישבע תיכף ואם לא ירצה יתנהגו עמו כדין מי שא"ר לישבע כמבואר בש"ע אבל הלאנקעס יחזירו לו תיכף בלא שום טו"מ והי' שלום כנפש דבש"ת בלונ"ח אלול תרכ"א הק' חיים הלברשטאם:

סימן סח

רב שלום וברכה לידידי מחו' הרב המאה"ג ב"ק סופ"ה פ"ה ע"ה נ"י כקש"ת מו"ה מנחם מענדיל נ"י האבד"ק ויזניצא יע"א:

הגיעני מכתבו וחשתי למהר עשות רצונו ועיינתי בדבר זה. והנה לא מצאתי עפ"י דין שום רמז שיהא קדומה לאנשי מארמאריש היושבין בא"י הגם שממקומם בא יבא הרבה נדבות מ"מ אין להם שום קדימה עפ"י דין חדא דאין להם דין לומר עניי עירך קודמין כיון שעקרו ממקומן כמבואר דבר זה בכ"מ וגם הלא ידוע דת"ח קודם לעניי עירו וכמה ת"ח גדולים מהם שם בא"י ואין להם טענה מכח מה דמבואר ביו"ד [רנ"ח ס"ה] גבי תנו מנה נותנין לעניי עירו דז"א דתברא בצדה חדא דהא כבר בא ליד הגבאי דתיכף שמניח בהפישקא שהוא כלי של הגבאי קונה לו וא"ל דהוי כליו של לוקח דהרי אושלי לי' מקום להגבאי [עש"ך ח"מ ר' סק"ז] וז"ב יעוין בתוס' מעילה [די"ט] לענין [אבני] הגזבר המסורות לבנין וכו'. ותו דהרי כבר מסר בעה"ב להמשולח ובבוא ליד גבאי מבואר בש"ע סי' רנ"א ביו"ד ס"ה וז"ל מי שנתן מעות לגבאים לצדקה אין לו ולא ליורשיו שום כח בהם והקהל יעשו הטוב בעיני אלקים ואדם. הג"ה. אבל קודם שבא ליד גבאי אם נדר צדקה סתם נותנין לקרוביו העניים דאומדין דעתו דכוונתו לקרוביו ודוקא אם הי' לו קרובים עניים בשעת הנדר כו' יעו"ש. ותו מבואר שם בש"ע סי' רנ"ח ס"ה בהג"ה וז"ל וכל זה מן הסתם אבל במקום שיודעים כוונתו שלא כוון לאותה העיר לבד כגון במקומות שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן ודרך לחלוק אותן הצדקות לכל עניים הולכין אחר זה עכ"ל. והנה בודאי הכא אין כוונת המתנדבים ליתן דוקא ליושבי מרמאריש וא"כ בודאי אין להם שום קדימה ותו מבואר שם דאזלינן בתר המנהג והמנהג ידוע למעכ"ת ולפ"ד אין שום מנהג כלל ליתן הקדימה למי שהוא ממקום שמתנדבים הרבה דאל"כ כל עיר יהי' בונה במה כו' דידוע לכל שמגליל קראקא וסביבותי' ומעירנו וסביבותי' ומק' טארנא וסביבותי' וראפשיץ וסביבותי' שולחין הרבה יותר מד' אלפים ר"כ בכל שנה ואנשים מגלילות האלו באה"ק מעט מעט מזער וכי יעלה על הדעת לתת לשני' או שלשה אנשים מגליל הזה קדימה מחמת שהיו ממקום ששולחין הרבה מעות. גם לא ידעתי מאי שיחם כלל וכי מרמאריש עיר אחד בפ"ע הלא הוא בכלל כל מדינת קיר"ה וכי יעלה על הדעת שמי שהוא מאיזה ישוב מארמאריש הוי עניי עיר סיגוט או איפכא הלא ידוע שגליל מרמאריש הישובים המה תחת הרים ועמקים אחד רחוק מחבירו ומאי שיאטי' לעניי עירך ויש מקומות שם שסמוכים למדינת פולין וקרבתם עם אנשי מדינת פולין יותר מישובי מחוז מארמאריש כאשר ידוע לי היטב ולכן עפ"י דין אין מגיע להם שום קדימה ורק למען השלום יותן להם איזה קדימה כאשר יובן לרוהד"ק ה' ער"ח מרחשון כת"ר לפ"ק:

בעזר השי"ת נשלם חלק חושן משפט.

שאלות ותשובות לקוטים והשמטות מח"ב א ב ג דברי חיים

סימן א

ע"ד המקרה לא טובה ר"ל שהי' בק' טארני בהמנין קבוע על השוק הנקרא בארעק בליל ש"ק פ' תרומה העבר אחר תפלת ערבית וכולם הלכו לביתם איש איש לאהלו ונשאר נר א' מהנרות הדולקים לכבוד שבת והי' כפוף ועומד על העמוד סמוך לארון הקודש ולא השגיחו להעמיד הנר על מכונו בהיתר ע"י נכרי וביותר השמש מהמנין הלז שנתמנה להשגיח בכל צרכי המנין גם הוא הלך לו לביתו ולא ראה ולא הביט מה שיוכל לצמול ביה ועי"ז בעוה"ר הלהב מהנר הזה אחז בעצי העמוד ונשרף גם ארזי הקודש עם ארבעה ס"ת והאש לא נגע בקירות הבית ונצב על עמדו כבתחילה ומזה נראה שעונש מן השמים הוא ר"ל ובאו אלי איזה אנשים מהחבורה של המנין הלז ובמר נפשם הציעו לפני את כל המאורע ושאלו אותי מה יעשו ויכופר העון והנה כפי אשר הבנתי מסיפור המעשה המה גרמו להסיבה הנוראה הלזו ובפרט השמש שעליו מוטל להשגיח ולראות הנולד ואולי בא להם זו כי מלפנים הבית הלז הי' מושכר להם למנין קבוע ובנתיים נעשו בו קאסערען ואחרי כל התועבות הנעשו בבתים כאלו כידוע בחרו המה עוד הפעם הבית הלז לשפוך שמה שיח ותפלה לפני אדון כל ויוכל להיות שמזה נתגולל עליהם סיבה הזאת והשבתי להם שככה יעשו לבלתי ישאו חטא ופשע ח"ו תיכף יתנו מקופת הצדקה שלהם סך עשרה ר"כ לחלק לעניים הגונים. כל האנשים המתפללים בבית הזה יתענו תענית צבור ויתנהגו בתענית הזה בכל חומרי הארבעה תעניתים ובוקר וערב יקראו ויחל והנשים לא יתענו והשמש הנ"ל יתענה ארבעה תעניתים בארבע תקופת השנה וגם מעות יתנדבו כל המנין איש כפי יכולתו וחלילה לשום אדם להוציא עצמו מן הכלל הן עני או עשיר וזה יתנו להשיא יתומה הגונה בת ת"ח לת"ח וי"א ולהלביש אותם במלבושי כבוד כראוי ועפר שריפת הקודש יגנזו בכ"ח על הב"ע סמוך לקבר איש כשר וי"א ואם ככה יעשו וסר עונם וחטאתם יכופר:

סימן ב

שוי"ר לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול נ"י ע"ה פ"ה המפורסם לתהלה כש"ת מו"ה מנחם מענדיל נ"י אבד"ק דעש ש"א בזיבנבירגן: יקרת מכתבו ובתוכו רצוף השאלה מק' קארלסבורג הגיעני כנכון וע"ד שאלתם אודות הבנין בהכ"נ אם לבנות בש"ק עפ"י קבלנות כמבואר בהשאלה. הנה הגם שיש הרבה צדדים להתיר אולם כי הרבה גאונים אסרו כמו הרדב"ז וגם בשע"ת [סי' רמ"ד] מביא לאיסור ובפרט בדור פרוץ כזה ה' ירחם ויגדור פרצות עמו לכן לא נוכל להתיר בעתים הללו וד"ל ומחמת תשות כחי ואור עיני אין אתי כבראשונה לא אוכל להאריך בפלפול ובפרט לפני הד"ג גלוי הכל והי' שלום:

סימן ג

להרב המאה"ג חריף ובקי כו' אבד"ק חיראב יע"א:

אודות שאלתו לאשר בזה"ז רשות נתונה לכ"א לעבור בכל עיר בלי מוחה אם מהני עירוב ע"י צה"פ כי הוי כרה"ר שס' רבוא בוקעין בה. אינני אוכל להאריך בפלפול כי תש כחי ואור עיני גם המה אין אתי כבראשונה ורק זאת הנני לשאול מה הרעש הזה ממה שמצא בספר חידושי הר"ן הלוא גם באו"ח במקומו בט"ז [סי' שמ"ה] מביאו אעפי"כ כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וגם הרמ"א והברכי יוסף ובאלי' רבה והפרי מגדים והשע"ת כולם מביאים להתיר ואין רצוני לחדש דבר שהוא נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכבר כתבתי לו מה שנראה בעיניו כי חופשה ניתן היום לכל איש לעשות בכל עיר כרצונו כי אינו כן גם היום בכל עיר ועיר הממשלה נמסרה לשר ומושל העיר ושום איש אינו יוכל לעשות דבר קטן או גדול בלתי רשות והורמנא משר ומושל העיר ואין בכחי להאריך בפלפול וקצרתי וד"ל:

סימן ד

להרב כו'.

מכתבו הגיעני וצר לי בצערן של ת"ח אך לד' אצפה כי יונח לו כאבו ודאגותיו יעברו ממנו ויהי' כאחד האדם ומה שהקשה ע"ד הרמב"ם ז"ל בכלים [פכ"ה הי"ב שפסק שם דכפת שאור שייבשה ויחדה לישיבה בטלה ובפ"ב מחמץ הט"ו פסק דבעי' דוקא טיחה בטיט] עיין במהרש"א ז"ל [פסחים דף מ"ה ע"ב] שפירש כן בכוונת התוס' חילוק בין חמץ לטומאה והנה באמת גוף הדבר תמוה למה יהא רשאי להשהותו מחמת יחדו לישיבה [לרשב"א] הא מדרבנן עכ"פ צריך לבערו כמו בביטלו כיון דראוי לאכילה [לכלב] לדברי הה"מ והכ"מ בפ"א מהל' חו"מ [הלכה ב'] ולהראב"ד [אפי' נפסל מאכילת כלב] משום דראוי לחמץ בו וגם אפילו מדאורייתא עובר דלא הוי הפקר כלל כיון שאינו הפקר גמור דהרי הוא שלו לישיבה וכמ"ש התוס' ביבמות [פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר] לענין תורמין וגם דהא אסור בהנאה אפילו לשבת עליו וא"ל דהוי שלא כדרך אכילתו והנאתו מ"מ רוצה בקיומו ועיין (בהג"מ) [בפ"מ או"ח תמ"ה במ"ז סק"ד] לענין לישב על שק חטים חמוצים ורש"י כתב [בחולין קכ"ט ע"א] דהוי כעץ אך עדיין קשה וכי מחשבה לחוד יועיל לחמץ שברשותו וצ"ע מאד ועיין בצל"ח ואו"ת אבל מ"מ לחכמים אין תימה שצריכים לבטל צורת החמץ ולזה פסק הרמב"ם דבחמץ צריך דוקא טיחה בטיט והנה הרמב"ם שינה וכתב [פכ"ה דכלים הנ"ל] שיבשה ויחדה משמע דבעי מעשה והרבה יש לפלפל בזה אך אין הזמן גורם מפני יומא דכלה הבע"ל ומה שהקשה על רמ"א ביו"ד [סי' שכ"ד סעיף י"א] הנה דבריו נובע מת"ה ק"ץ ושם מבואר בהדיא שהניחו עליו דהוי (ישיבה) [נ"ל דצ"ל נשיכה כי השואל הקשה על הרמ"א שכ' שיניחנה אצל העיסה הגדולה והלא בעי נשיכה כיון שמפריש החלה מהקטנה שאין בה שיעור ועי' בש"ך סוף סי' שכ"ה וע"ז תי' כנ"ל עכ"ה] ובודאי גם כוונת הרמ"א ז"ל כן רק קיצר בלשונו שהדבר פשוט וכן הש"ך [סקכ"א] וח"ס [בליקוטים סי' י"ח] כוונתם כן וק"ל:

סימן ה

בהרא"ש ז"ל (פסחים ה' ע"ב) וז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חברו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אעפ"י שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראי' ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו. וה"ר יונה ז"ל הי' אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מה"ת כדאמרי' בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כך מצאתי בשם הר' יונה ז"ל ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה ראי' ונ"ל דדבר פשוט היא דאעפ"י שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו וההוא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כ"ש עכ"ל הרא"ש ז"ל והקשה הפר"ת ז"ל [בסי' ת"מ] דלמה לי' קבלת אחריות של הנפקד כיון דסברת הגאונים ז"ל דס"ל כהמכילתא דבבית אחר אינו עובר ממיעוט דבתיכם א"כ אפילו בלא קבלת אחריות של הנפקד אינו עובר המפקיד כיון שאינו בביתו ונ"ל ליישב זה די"ל דגם הגאונים ס"ל סברא זו דהנפקד השאיל לו חצרו וכמבואר בב"ק [מ"ח ע"ב] דהשאיל לו מקום גבי כנוס שורך ורק דסברת הגאונים דכיון דחייב הנפקד באחריות ועובר בלאו דב"י ולא ימצא שוב לא נשאל לו החצר להמפקיד דהנה אמרינן בסוף חולין [קמ"א ב'] וז"ל הגמ' והשתא דאר"י א"ר אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן שנאמר שנת [תשלח] את האם והדר הבנים תקח לך אפ"ת אע"ג דנפל לחצרו כל היכי דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא לי' כו' עכל"ה ופסקו גדולי הראשונים דכל מה דאיהו אסור לעשות גם חצרו נמי לא יוכל לעשות עבורו ונמצא כיון דהוא מצווה לבער החמץ הזה משום ב"י וב"י ואינו יכול לשמרו עבור המפקיד כמו כן חצרו נמי לא יוכל להשאיל לו לחבירו וא"כ ממילא אינו מושאל החצר להמפקיד אבל אם לא קיבל הנפקד אחריות על חמץ של אחרים אינו עובר גם חצרו יוכל להשאיל לחבירו וממילא מקרי בבתיכם ועפ"ז א"ש מה דבריש הברייתא איתא שם וז"ל לפי שנא' לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי' ת"ל לא ימצא אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא בבתיכם עכל"ה דקדק הצל"ח ז"ל דמ"ש דלא נקיט נמי יכול יקבל פקדונות מאחרים ולמה פרט נכרים ולפמ"ש א"ש דאי לאו דכתיב לא ימצא לאסור בקבלת אחריות הי' החצר מושאל להמפקיד וממילא עובר המפקיד דמונח בביתו וכסברת ר"י ז"ל ובודאי לא הי' יכול לקבל פקדונות מישראל דהרי ישראל המפקיד עובר עלי' בב"י ולזה אמר הברייתא יכול יקבל פקדונות מן הנכרי דייקא אבל לאחר שגילה הכתוב דהנפקד עובר בב"י בקיבל אחריות משום דמצוי אצלו א"כ שוב לא יוכל להשאיל חצרו להמפקיד כנ"ל אך לכאור' קשה דמאי אחריות גבי ישראל השני כיון שהחמץ אינו שוה כלום [כשמגיע הפסח וא"כ נפקע אז האחריות] אך ז"א דהא לפמ"ש אם באו לשאול תוך הפסח על מי לבער ודאי נאמר דהנפקד חייב לבער דהא עובר בלא ימצא ואעפי"כ צריך לשלם כיון שהזיקו בידים ונהי דהשורף חמצו של חבירו במועד פטור מפני שהכל מצווים לבערו [כמבואר בב"ק צ"ח ב'] אבל כאן דהמפקיד אינו עובר כלום רק הנפקד מחויב בהשבתה הוי כמו דקיי"ל [בחו"מ סי' רצ"א סעיף ט'] גבי שומר דאם בא האונס בשביל הנפקד שחייב לשלם וא"כ [לגבי המפקיד] כיון שאינו עובר החמץ לאחה"פ מותר [ורק האי' משום הנפקד וע"כ אפי' נגנבה אח"כ חייב כיון שכבר היא אבודה מכח האי' כבסי' רצ"א הנ"ל עכ"ה] אך כ"ז בישראל שהפקיד אצל ישראל שפיר דבקיבל אחריות אינו עובר המפקיד כנ"ל אך לגבי נכרי שהנפקד נכרי ל"ש שייך זה וקשה בהפקיד אצל נכרי גם (בלא) [בקבל] אחריות הוי להמפקיד להיות (פטור) [חייב] (ולמ"ל) [ולא מהני] קבלת אחריות שהנכרי יקבל אחריות ונ"ל טעם אחר לזה דהנה הצל"ח הקשה דמאי קבלת אחריות שייך בדבר האסור בהנאה גם מו"ח ז"ל בספר ברוך טעם [סוגי' דמפקיד חמץ] הקשה דלמה לא נימא שהושאל [גם] להנפקד חצרו שלו לאחריותו והוי כחצר השותפים יעו"ש והנה לפע"ד זה ודאי דנהי דאסור בהנאה מ"מ הלא יוכל להשהותו ע"ד לבערו דקיי"ל המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר [עי' תוס' פסחים דף כ"ט סע"ב] וא"כ משעבד עדיין השמירה לזה וגם כדי שיקיים מצותו ובאחריות של הנפקד (אין לו) [אינו אז] כיון שאינו שוה כלום ורק למצוה חזי והוי שפיר מושאל להמפקיד. אך דזאת נראה ברור בעיני דכיון דקיי"ל גבי משכנו של גר בחצר ישראל אם הוא משתמר ודאי קונה אותו זה שבביתו ויעוין בב"ק [דף מ"ט ב'] ובתוס' שם וא"כ הכא כיון דהחמץ נאסר בהנאה ממילא זכה החצר החמץ להעכו"ם דלדידי' היא היתר וא"כ לא מקרי שוב חצר המושאל להמפקיד דהחצר והחמץ שניהם קיימי ברשות העכו"ם וגם אינו מוזהר הישראל עליו כלל דשעת איסורו וביעורו ועשה דהשבתה עם קניית הנכרי באים כאחד ואינו מחויב כלל הישראל בהשבתה (רק) [כמו] גבי השבתה דסגי בלב וכתבו הטעם משום דבלא"ה אסור ואינו ברשותו [עיין בר"ן ריש פסחים] וא"כ קודם שש שעות לא הוי הביטול כלום [דהא עדיין מותר] רק [ע"כ] כשבא זמן איסור חל השבתה והאיסור כאחת ופטור מביעור מה"ת וכ"כ בהדיא כל האחרונים וכן משמע בב"י גבי ספק חמץ א"כ ה"נ כיון דזכה בו הנכרי משעת איסורו שוב אין החמץ של הישראל ולמה נאמר שמושאל לו חצרו הא אינו מושאל לו כלל דהעכו"ם זוכה בו אפילו שלא מדעתו ונכרי יש לו חצר כידוע ועיין בנה"מ ז"ל [בפתיחה לסי' ר'] אך נ"ל דלק"מ על הרא"ש ז"ל דהנה מבואר בש"ך ז"ל סי' ר"ב ס"ק ג' וז"ל וי"א דאפי' הן צבורין היינו דוקא כשאין הקרקע משומר לדעתו דאל"כ הוי קונה בתורת חצר עכ"ל הסמ"ע וז"א אלא מהר"ן והה"מ מוכח דאפי' בחצר המשתמר לא מהני צבורין וכ"מ להדי' בהשגת הראב"ד ע"ש וכ"מ מסתימת דברי הטור ומהר"ו והטעם נלפע"ד דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו משא"כ הכא דחצרו ומתנתו באים כאחד ודו"ק וכנ"ל עיקר עכ"ל. והנה הקשו כולם עליו דהרי בגיטין [דף ע"ז ע"ב] אמרי' גיטה וחצרה באין כאחד וכן גבי מקומו מושכר לו [ב"מ י"א ב'] שקנה ביחד מטעם חצר אך דנ"ל דזה לק"מ דגבי גט דלא בעי דעתה רק שיהא נותן לתוך תיקה וה"ה חצרה נמי כן דלא בעי כלל שהחצר יזכה לה דבר ובזה שפיר אמרינן גיטה וחצרה באים כא' וכיון שזכתה בחצרה ממילא הגט מונח ברשותה וכן גבי מקומו מושכר לו שכל השכירות הי' בשביל המעשר ממילא כשזכה בהחצר זכה בהמעשר דכל עיקר קניית החצר הי' רק בשביל המעשר אבל כשבא לזכות לא' חצר ופירות י"ל כדברי הש"ך ז"ל דחצרו לא זוכה לו רק כשכבר הוא שלו ולא כשבאים כאחת דעדיין לא נקרא חצרו וא"כ לפ"ז [כאן] בלא קבלת אחריות דהי' נשאל החצר להמפקיד דגם הגאונים ס"ל כן כנ"ל ורק כשהחמץ נאסר בהנאה שב החמץ והחצר להנכרי לא יוכל לזכות הנכרי בהחמץ חצרו וקנייתו באין כא' [ל"מ] אך כ"ז כשלא קיבל עליו הנכרי הנפקד אחריות אבל אם קיבל עליו הנכרי אחריות שכתבנו לעיל בשם מו"ח ז"ל דהוי כחצר השותפים שמושאל גם לנכרי המקום לאחריות וא"כ כשבא שעה זיי"ן שהחמץ נאסר בהנאה ממילא זכה הנכרי בהחמץ המונח בחצרו שהוא שלו וגם קודם הפסח הי' מושאל לאחריותו וכיון שזכה הנכרי בהחמץ שוב לא מקרי כלל חצרו של המפקיד כלל כי לא מושאל לו לשום דבר דהרי החמץ זכה החצר להנכרי וז"ב. ואל תשיבני דהא מה"ת מותר לאחה"פ ואיך יזכה בו העכו"ם דז"א דל"מ לפי מאי דמשמע מסתמא דגמ' [פסחים כ"ט ב'] דלדידן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי חמץ בפסח לאו בר דמים ודאי דיוכל הנכרי לזכות בו אך אפי' לדברי הפ"י ז"ל שכ' דמקרי ממון ממש לדידן מ"מ עכ"פ לדידן דאסור מדרב' יוכל העכו"ם לזכות בה ולכן דברי הגאונים לק"מ: