שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 97

הנה דעתי ידידי כיון שלא עשו תקנה בפירוש שלא יסחרו בה לא ידעתי מקום למחות מלסחור בזה אולם לדעתי שמחויבין בני העיר לעשות תקנה זו ולא יכול היחיד למחות דהנה אמרי' בשבת (קי"ד ע"א) וז"ל וא"ר יוחנן איזה ת"ח שבני עיר מצווין לעשות לו מלאכתו זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים והנ"מ למטרח בריפתי' עכ"ל והביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל להלכה א"כ כיון שמצווין בני עירו למטרח בי' בריפתא ודאי שצריכין לעשות איזה תקנה שממנו יהי' חי וכיון שכן יכולים הרוב לעשות תקנה זו שממנה יתפרנס ולא יסחור אדם בסיד זולתו ואין היחיד יכול למחות דהרוב כופין ליחיד אפי' במידי דאיכא אפוקי ממונא מהאי דלא כמהרי"ק ז"ל דכן הסכימו רוב הפוסקים כמבואר בס' משא מלך וכן נהגין בכל קהלות ישראל לתקן תקנות עפ"י הרוב אפי' במילי דאפוקי מהאי וריוח להאי וא"כ החיוב על גדולי העיר לאסוף אסיפה ולחתום רוב בני עיר שמתקנים כן שלא למכור סיד שם זולת הת"ח הנ"ל ואח"כ יכולין לכופו להיחיד שימנע מזה אפי' עפ"י החרם וכן פסק זקינך בעת שעשו בעירו מסחר המלח. עבור פרנסתי ושלא יסחר אדם זולתי ואיזה אנשים מיחו ואמרו שישלמו להרב מאיזה מו"מ אחר וכתב זקינך מו"ח הגאון ז"ל דיכולין הרוב לכוף להיחיד ותשובה זו כמדומה שראיתי באיזה מספרי כת"י שהם אצל אחיך ולכן יעשו כנ"ל וגם עבירה גדולה ביד מי שרוצה לעשות מסחר הזה ולקפח חיות הת"ח הזה כי אחרי שמחויבים למטרח בריפתי' מכ"ש שאסור לירד לחיותי' הן אמת שלא מצאתי לדין זה שמחויבים בני העיר למטרח בריפתי' לא ברמב"ם ולא בטור וש"ע זלה"ה אולם גמרא ערוכה הביאה הרי"ף והרא"ש ואין לדחותה מפני שהושמטו בבעלי הלכות פסוקות כי מי יודע רוח קדשם שהשמיטוהו ואפשר שמש"ה השמיטוהו שכבר כתב הטור בס"ס רנ"ג ביו"ד וז"ל [עני ת"ת וכו'] וכן הש"ע שם [סעי' י"א] והי' שלום:

סימן סא

להרב החריף החסיד מו"ה בערלי נ"י מו"צ ביישוב לאדמיר יע"א:

שאלה בענין האקציז שעד עתה נהגו בני היישוב שלא לשכרו ורק אבפינדונג וכעת בא אחד ושכרו מה דינו:

תשובה הנה באמת מנהג אינו ד"ת כמבואר בכמה מקומות בש"ס [סוכה מ"ד] גבי ערבה דמנהג נביאים הוא לא תורה וגבי מקום שנהגו בע"פ שלא לעשות מלאכה וגבי לעשות מלאכה בפורים וגבי דאייתרא וגבי שומנו של גיד והאריך מזה בס' ברוך טעם [בדין עדל"ת שישנו בשאלה] ובכמה מקומות בש"ע ובספר ח"ס אין הפנאי לחפש ורק מסתמא לא פליג אש"ס וכל האחרונים יעוין בח"ד לגבי ימים שנהוגין שלא להתענות דקיל מדרבנן יעו"ש אך בעניני ממון במה שהנהיגו מנהג חמרין וספנין או סיטומתא אי הוי דאורייתא בזה הרבה דיעות ובחילוקים שונים כמבואר בס' משא מלך אך בלא"ה הכא אינו בגדר מנהג רק תקנה ותקנה לכ"ע אזלינן להקל דהוי רק דרבנן כמבואר בכל הפוסקים מלא מזה ועיין במל"מ [פכ"א ממלוה]. גם לרבים אין שום מעלה בזה נגד היחיד כמבואר בתשו' ב"ח [סי' ס'] ומובא דברי' באחרונים אך לא ידעתי מה לחקירות הללו שאינם מהצורך דפשיטא דבני עיר יכולים לתקן כפי שירצו אפילו במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי דכן העלו לדינא האחרונים יעויין במשא מלך וכן נהגינן וכן הורה לי מו"ח הגאון ז"ל הלכה למעשה וגם דינא דמלכות' לא שייך בזה ורשאין עפ"י דד"מ לעשות ביניהם שלא לשוכרו רק עפ"י אבפינדונג וכן הוא בכמה מקומות שיודעין שרי המדינה שעשו ביניהם שלא ישכרו רק עפ"י אפפינדינג ולכן בודאי השוכרו צריך להוציאה מידו ולמוסרו לבני הישוב כמאז בלא ריוח כלל אם הי' תקנה ביניכם והי' שלום יום ד' כ"ז טבת תרכ"ה לפ"ק צאנז:

סימן סב

לבני הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם ירא ד' חו"פ מו"ה ברוך נ"י האבד"ק רודניק:

בנידון השאלה שבני העיר מינו את הרב דשם לשכור האוראנדי עבור טובת הכלל כמנהגם מאז עפ"י תקנה קדומה והשר לא רצה להשכירה רק עם בית ברענערייא והשתתפו עם אחד מקהלתם ושכרו שניהם את שני העסקים האוראנדי והברענערייא וחתמו על הקונטראקט הרב והשותף הנ"ל ולקחו בני העיר את האוראנדי בסך פ' והשותף לקח הברענערייא בסך פ' ותיכף בשנה הראשונה נשרף הברענערייא הנ"ל ושר העיר רוצה שישלמו לו שכירתו כמאז ותבע אותם בערכאות והנה בני העיר שואלים באם יוכרחו לשלם להשר עפ"י הערכאות והמה אינם רוצים שהרב ישלם בעדם ורק המה ישלמו בעבורו ושואלים מי מחויב ליתן להם אם כל השותפים שכעת בהאוראנדי או שותפים החדשים שבאו בשנה שני' כפי התקנה שכל מי שרוצה בתחלת השנה להיות שותף מקבלין אותו ולכן נתוספו שותפים ואך השותפים החדשים אינם רוצים לשלם משעבר מה שלא היו שותפים אז גם מסופקים כיון שנמצא איש אחד שרוצה לשכור מהם האוראנדי ולקבל עליו תביעת השר אם יכולים לשכור האוראנדי של הצבור ע"כ השאלה:

תשובה הנה ראיתי בדבריו שהרב חייב עפ"י דין ורק שעדתו מרוצים לקבל בטיב לשלם בעדו וכן נכפל הדבר במכתבם לפשוט ולפע"ד פשוט איפכא שהרב ודאי פטור מדינא כמבואר סי' קל"א מי שהתערב בעד חברו לפכו"ם מחויב הלוה לפצותו מכל אונסים ועלילות שמעליל עליו העכו"ם ואפי' לפי הי"א שמביא רמ"א ז"ל די"א בדבר דלא שכיח לא צריך לשלם מ"מ בגופא דדינא לפי המבואר במרדכי דהטעם משום דהוי כמוכר לנכרי אמצר ישראל וז"ל המרדכי בפ' הגוזל בתרא ונשאל ר"מ מי שמעמיד חברו ערב על הנכרי מה הדין והשיב נ"ל דודאי עליה דידי' רמי לסלוקי ואפי' אם הנכרי מעליל עליו שלא כדין אחרי שמחמתו שהעמיד לו ערב בא עליו הצרה הזאת וכן דנין בכל מלכותנו ושמעתי תולין טעם בתקנות הקהלות לומר שעל כך תקנו כו' שאל"כ אין אדם מציל את חברו ומתערב לו מן הנכרי ואני אומר שדין גמור הוא מדינא דגמ' בפ' הגוזל בתרא האי בר ישראל דזבין ארעא לעע"ז אמצרא דישראל חברו משמתינן לי' עד דמקבל עלי' כל אונסא דמתיליד מחמתי' משום דא"ל אריה ארבעת לי אמצראי ה"נ כיון שהעמידו ערב נגד הנכרי ארי' ארבעי לי' עלי' ועלי' רמי לסלוקי ואין לחלק בין הכא להתם דלא נתרצה שכנגדו שהרביץ לו הארי אמצרא להיכא שנתרצה לו מרצונו דאטו משום דמצוה עשה דנתכוין להציל מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי לא נתרצה הערב לסלק הארי משלו כיון שיש לשכנגדו ממון שיוכל לסלקו עכ"ל א"כ אפילו באונס דלא שכיח חייב דהוי מרביע ארי על חבירו כמבואר בגמ' ועיין בכנה"ג ובתומים וכתב התומים דזה תליא אי קנסא הוי במוכר אמצרי לעכו"ם יעו"ש בדבריו ובאמת לפע"ד לא תלוי כלל בזה דנהי דנימא דבמצר הוי דינא וחייב אפילו בדלא שכיח האונס מ"מ גבי ערב פטור דהנה כתב המרדכי בעצמו בשם הר"מ ז"ל ואם נימא דגבי ערב הי' ברצון הערב משא"כ גבי מצר הי' שלא ברצון שכנו מ"מ לא גרע בשביל שעשה לו טובה ולא גרע מאם נעשה שלא בטובתו דודאי הי' דעתו של הערב שחברו יסלקו מהיזק את"ד א"כ י"ל דאפילו לדברי המרדכי שם באם הי' אונס דלא שכיח שלא עלה על דעת הערב אינו חייב הלוה כיון שהוא לא הכריח אותו לזה ומעצמו ערב לו ומה שדעתו הי' שיסלק איתו מהפסד והוי כהתנה הא מילתא דלא שכיחא אינו בכלל התנאי וכמ"ש הר"י שבתשו' מהרי"ק ומהרי"ק ז"ל ע"ש בסי' זיי"ן ולכן ברור הדבר דגם המרדכי לא מחייב בדבר שלא שכיחי לסלק את הערב וכ"כ הכנה"ג לדברי הב"י ז"ל וגם אפילו אם נימא דפליגי אין יכול הרב להוציא מהקהל מה שמעליל עליו השר בדבר שלא שכיח אך באמת זה שכיח טובא שריפות שמטעם זה רוב העולם משלמין סעקראציע וכמעט כל השרים עושין כן א"כ הוא מלתא דשכיחא ואין לומר דזה לא שכיח שהשר מעליל לשלם לו בחנם גם זה שכיחא דהא מבואר בסמ"ע [סי' שי"ב סקל"ד] שכן הרבה דיעות עפ"י ד"ת דבשריפה מחויב לשלם השוכר מכ"ש בערכאות בודאי שכיח הדבר שיצטרכו לשלם א"כ הוי מידי דשכיחי וגם אפילו אם הוי פלוגתא אין מוציאין האוראנדי ויכול לשוכרה לכל מי שירצה דלזה לא מקרי רבים מוחזקים כידוע ואם כי יש בזה לספק מכח המשנה דקוצץ וא"נ דמים בב"ב [דכ"ד] מ"מ הרבה לחלק בזה כידוע לכל משכיל ואין להאריך בזה דהחוש יעיד דזה הוי אונס דשכיחי ועיין בכה"ג דעכו"ם רגיל להעליל והוי שכיח יעו"ש בדבריו. גם בל"ז דכ"ז אם הוי ערב או שליח אבל הכא כ"ע ידעי דהרב לא שכר האוראנדי וגם השררה יודע שאין הרב השוכר ורק לפיוסא בעלמא נקרא על שמו ואינו מעליל כלל על הרב רק על בני העיר שנשכר בשבילם וגם זה ברור מאד. ולכן בני העיר עם השותף השני הוו כשני שותפים בדבר אך אם חלקו ביניהם שהאוראנדי יהי' בעד סך פ' לבני העיר ובית הברענערייא בעד סך פ' להשותף לו לבד והחזיקו בני עיר בהאוראנדי והוא בהברענערייא בודאי הוי כמו חלקו השותפים ונתקלקלו החובות אמרינן מזלא גרם והמחזיק הברענערייא חייב לשלם וכמבואר גבי שטרות שחלקו השותפים בסי' קע"ו ובסי' ס"ו [סמ"א] בח"מ ולכן חל כל התביעה של השר על השותף ובני העיר והרב פטורים כן נלפע"ד באמת ולא יחלוק ע"ז רק מתעקש ואינו מודה על האמת. אך מ"מ נכון הדבר שיתאספו אנשי אמת בעלי מדע לבצוע הדבר כמה יתנו בני העיר וכמה יתנו החדשים כ"ז נ"ל ברור הן עפ"י דין והן עפ"י פשר כנ"ל ממילא מובן שהאוראנדי אינו רשאי לשכור לשום אדם כי כבר היא מושכרת לבני העיר והי' שלום כדברי הבא עה"ח כסלו תרכ"ה:

סימן סג

להרב המאה"ג החריף המפורסם וכו' מו"ה ישעיה זלמן נ"י האבד"ק איסטריק יע"א:

מכתבו הגיעני והנה לא ידעתי למה שלחתם אלי דבר פשוט כזה לשאול הלא דבר ידוע שזה הוא תקנה שעשו אנשי העיר ביניהם מדעת כולם ומדעת הרב הקדוש חותנו זלה"ה ולכן בודאי אין להתירה ובפרט שאין הרוב מסכימים להתיר ולכן העוברים המה מנודים עפ"י דתה"ק ואסור להנות אותם יותר מכדי חייהם כמבואר גבי מוחרם וגם מה שאסרו המשקות להם אסור ואין דבר זה נוגע לענין דשלב"ל כי מבואר בכל הפוסקים כי ב"ד רשאין לאסור אפי' על הנולדים ומכ"ש דשלב"ל ודבר זה מבואר במשפטי החרם להרמב"ן דב"ד אחד בעירם כב"ד הגדול לכל ישראל וכן הסכימו כמעט רוה"פ וכן נהגו בכל תפוצות ישראל וגם בלא"ה שבועה בכתב בכה"ג שנעשה לצורך תיקון הקהל נמי מהני לכ"ע כמבואר בח"ס [חי"ד סי' ר"כ ד"ה והנה בנידון] ולכן ודאי ראויים העוברים לבטל דעתם ומעשיהם אשר עשו בשגגה שהי' נראה להם היתר ואם לא ישמעו ילכדו באיסור ח' וכל אנשי קהלתכם מחוייבים לקיים כפי תוקף גזירת התקנה ויזהרו בנפשם פן ילכדו ח"ו בחרם ומבואר ברמב"ן ז"ל דזה הוא איסור תורה ונכנס ברמ"ח איברים ולכן יזהרו לנפשם ואם כי דברים פשוטים המה כתבתים למען השלום והי' שלום כדברי כו':

סימן סד

ראיתי התקנה מאנשי ק"ק ברעזיב אשר עשו שלא להשיג גבול שוכרי האוראנדי והצאפאווא ע"ע הי' התקנות כנהוג ועתה קמו איזה מערערים ולזה באתי להשיב שאין בדברי המערער ממש והתקנה בתוקפו וכבר ראיתי פסק מהרב הג' דק' סאניק שכתב כן הגם שפקפק מחמת דברי הפוסקים דלא יוכלו קהל לתקן במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ורצה לחלק בדבר והחילוק שחילק יש להקשות עליו מכמה תשובות שפסקו בהדיא שאין בשום אופן כח לקהל לתקן בעניני דממונא ופלוגתתם תלי' שלא יוכלו ב"ד להפקיר ממונא רק כר"א ור"א [גיטין דל"ו] ולא ב"ד דעלמא ותלי' זו בסוגי' [ב"ב ד"ט] דהני טבחי דאתנו אהדדי יעוין בדבריהם [עי' בסמ"ע סי' ב' סקי"א] ולכן בודאי לפי אותן הפוסקים אין שום חילוק דלא יוכלו לתקן במידי דאיכא פסידא לאחריני אך באמת קיי"ל בכה"ג בכל מקומות ישראל דלא כאותן הפוסקים רק כל קהל בישראל יכולים לתקן לטובת קהלם אפי' במידי דאיכא פסידא לאחריני וכ"כ והעיד הב"ח ז"ל בתשובה ס"ג דכן המנהג וגם חותני הגאון ז"ל כתב כן להלכה למעשה וצא וראה האיך נוהגין בכל תפוצות ישראל לשכור המלח או נרות או שמרים וכיוצא אפי' מוחים בדבר ולכן תקנה שעשו כדין נעשה. ותו נ"ל דבנ"ד כ"ע מודים דהנה מבואר בתשו' ב"ח הנ"ל דלענין אוראנדי שהיא פרנסת בני העיר רבים קודמים מיחיד אפי' המחזיק אותו מאז ולפ"ז החזקה מהאוראנדי של קהל ובודאי נראה שאם הקהל אין דעתם להחזיקם הם בעצמם יכולים להשכיר או למכור חזקתם לאחר כמבואר שם בתשו' הנ"ל וא"כ בדבר זה הוי כל הקהל שותפים כידוע דדבר של בני הקהל כולם שותפין וא"כ יכולין בני העיר למכור חלקם ואין היחיד יכול לעכב כיון שהרבים יפסדו ע"י מחאתו כי הם אינם יכולין להחזיק האוראנדי או הטשאפאוות יכולים למכור חזקתם לאחר ואחד מבני העיר המעכב מכח חלקו יכולים בני העיר ליתן לו חלקו בע"כ היינו שווי' ולא יפסידו הם כי בני העיר המה רבים ולא יוכל היחיד להפסידם ורק דמים צריך ליתן [לו] כפי שווי' של אותו החלק שלו וכמבואר [במשנה ב"ב כ"ד ב'] גבי אילן קוצצין ונותן דמיו ולכן גם כאן כדי שלא יפסידו אותם בהאוראנדי יכולים למכור ואח"כ יתבע מהם חלקו והנה בנ"ד שנתנו במתנה לאיש אחד הוי כמכירה כמבואר במגילה [דכ"ו] גבי ביהכנ"ס ולא יכול היחיד לבטל המכירה או המתנה ולא יוכל רק לתבוע חלקו מהקהל וע"ז בודאי יכולים בני הקהל לומר כי המתנה הי' עבור טובת הכלל וחייב גם אתה לתת חלקך לטובת הכלל וזה ודאי יכלו בני העיר להשית עליו ליתן חלקו כפי ערך שארי בני העיר וע"ז לא פליג אדם דבני עיר כופין זא"ז לצורך תקנת בני עיר וא"כ פטורין הקהל מלשלם לו חלקו מהצאפאווא והאוראנדי ונמצא ממילא התקנה אינה להפסיד להאי דאדרבה הוא אינו רשאי להפסיד בני עיר מלמכור חלקם ורק שבני העיר צריכים לשלם חלקו וזה הוא תביעה עם בני העיר אבל הלוקח או מקבל מתנה כדין הוא וליכא פסידא להאי כלל וחלקו יתבע מהקהל וכבר כתבתי דהקהל פטורים ממנו משום שגם הוא צריך ליתן לצורך תקנת העיר כפדיון שבוים או בק"ח וכיוצא וזה ברור לכן התקנה בתקפו אך כ"ז עפ"י דתה"ק אולם ידוע לכן אין לסור מכפי שיורשה משרי המדינה והי' שלום ירח מנחם תרכ"ה: סימן

סה

נשאלתי מ"ק האלשיץ אודות התקנות אשר שם מגאוני הדור שלא ישיגו גבול המוזגים דשם אשר החזיקו במזיגה עפ"י תיקון מרבנים גאונים הנ"ל ושלא ישלח אדם למזוג וגם לא ישיגו גבולם בהאוראנדי ועתה קמו איזה פורצי גדר לבטל תקנה הנ"ל ונשאלתי אם כח ביד איש לבטל התקנה עפ"י דתה"ק והנה להשיב שהתקנה לא יוכל לבטלה שום אדם בעולם והעובר עלי' ליקום בלטותא וטוב לא יהי' לו והרי הוא עבריין ועובר עדתה"ק ופסול לעדות ולשבועה אחרי שהחציף לעבור ע"ד ביד רמה חשוד על כה"ת וראוי להבדילו מתוך הקהל את כל זה ראיתי להודיע לכם מה שהוא עפ"י דתה"ק אולם אין לנו לעשות שום מעשה בהעובר זולת נטילת רשות משרי המדינה כי דד"מ דינא כידוע כ"ז כתבתי להשיב לכם עפ"י דתה"ק דברי כו':

סימן סו

להרב המאה"ג החריף החסיד המפורסם ירא ד' בנש"ק חו"פ כו' מו"ה ישעי' הירש נ"י האבד"ק דינוב יע"א:

שאלה אחד מחזיק שמרים מהפריץ שר העיר שלא יורשה זולתו להביא להעיר והחזקה משמרים נתנו לו אנשי העיר בהסכמת כולם לאיזה טובה שעשה לבני העיר ולכן הגם שמדינא דמלכותא רשות ביד כ"א להביא שמרים אך בני העיר מרצונם נתנו זכותם להשר שיוכל להשכיר השמרים למי שירצה שלא יוכל שום איש להביא שמרים זולת השוכר מן השר והנה לאחר כמה שנים שהחזיק בשכירות מהשר איש אחד ועתה קם א' מבעה"ב ורוצה לבטל זה ולהביא השמרים ויש ע"א ע"ז שנתנו החזקה להשר וכן היא בחזקה בין אנשי העיר שהשר יש לו חזקה זה ת"ד השאלה:

תשובה לכאורה לא זכה בזה השר כלל דבמאי קנה דבר שאין בו ממש שלא יביא איש אחר שמרים בלעדו ואולי הוא נקנה בלא קנין דדבר שנעשה בפני טובי העיר א"צ קנין כמבואר בח"מ [סי' כ"ב ס"א] ולכן נקנה אפילו דבר שאין בו ממש דגמרי ומקני אך עכ"ז אין למחות עפ"י דין במי שרוצה שלא לקיים התקנה ולהביא לו שמרים דידוע דמכס הוי רק הפקעת הלואה [כמ"ש בסי' שס"ט ס"ו] והפקעת הלואה מותר ואי משום ח"ה בכה"ג לא שייך ח"ה דיכול היהודי להתנצל לומר שאינו מאמין לע"א שאמר שנתנוהו להשר וכיון שאין כאן ח"ה ולא דד"מ בודאי מותר להביא שמרים ואך לכאורה כיון ששכרו הישראל שוב בישראל אסור הפקעת הלואה אך זה ליתא דזה שייך במכס שקנה דד"מ ולכן אסור להפקיע ממון ישראל השוכר אבל כאן במה זכה ישראל השוכר הא הוא דבר שאין בו ממש כנ"ל ודשלב"ל וגם דד"מ ליכא ולא זכה בו השוכר מעולם גם דמי למוכס שאין לו קצבה ולכן בודאי מכח דררא דממונא שרי להביא שמרים כנ"ל אך יש לאסור מכח תקנה שהי' מסתמא בחרם וקבלו ע"ע באיסור ועל זרעם להביא שמרים בלא רשות השר והוי כאסרו ע"ע אולם אין ע"א נאמן לאסור דבר שהי' עומד בחזקת היתר אבל אם יש עדים שנעשה בתוקף גזירת הקהל על קרקפתא דגברי לאסור להביא שמרים בודאי מוחין ביד המביא שמרים מכח חרם ותקנה. וא"ל למה לי עדים הא במנהג כה"ג לשיטת כמה פוסקים לא ראינו ראי' [כמ"ש ברמ"א ח"מ ס"ס ל"ז וע"ש בש"ך וביו"ד ר"ס א'] וא"כ כיון דלא ראינו מביא שמרים למכור ש"מ שהוא מכח תקנה דזה ליתא די"ל שלא הי' רק שנתנוהו להשר ומש"ה לא עברו משום הפקעת הלואה מחמת ח"ה דסברו דיש כתב ביד השר ואיכא ח"ה ח"ו אם יעברו אולם השתא דליכא ח"ה כיון דנתברר שהכתב נאבד א"כ יוכל להשמיט ולא יהי' ח"ה ולכן צריך ראי' שהתקנה הי' בחר' על קרקפתא דגברי שלא יוכלו להביא שמרים ואם לאו אין יכולין למחות והי' שלום כו'. עש"ק קרח תרכ"ד:

סימן סז

שוי"ר לידידי ש"ב הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם כש"ת מו"ה יהושע נ"י האבד"ק קארטשין יע"א:

בדבר החזקות של הלאנקעס אשר הי' חזקה לראובן זה עשרים שנים ושמעון השיג גבולו מחמת שאומר שמעון שראובן הנ"ל מסרו זה איזה שנים שהשיג גבול של שר העיר וגם שלא לבנות בית עץ רק של אבנים זה תורף השאלה: