שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 96

סימן נד להרב כו' מו"ה משה אהרן נ"י אבד"ק גאוויטאניץ.

הגיעני מכתבו והנה ידע בבירור כי זה שאיזה מבני עיר מסכימים על אחד מ"מ לא מהני מידי להיות רשאי להשיג גבול דהנה כ"ז הדין דבני העיר קודמין נובע מתשו' הב"ח ז"ל [סי' סמ"ך] דמסברא יכול אדם לומר אל תשכרני אני אשכור לעצמי ולמה תפסוק חיותי ותעשה לך פרנסה מחיותי אך כ"ז אם הבני עיר רוצים לשכור אצל הפריץ אך אם המה אינם בע"ד כלל ואינם שוכרים כלל מהפריץ ורק אומרים שזה ניחא להו יותר מהראשון בכגון זה אין להם רשות להשיג גבול המוחזק מכמה שנים וגם אם יש להם דין נגד המחזיק מכבר מחויב לעמוד עמהם לדתה"ק ויקיים פס"ד אך זה הערמה שאיזו מבני העיר יאמרו זה ניחא לנו זה אינו טענה כ"כ ולא יחרוך גו' וכן אם יראו הב"ד שבני העיר הוציאו מעותיהם לתוך שותפות כולם ולשוכרו מהפריץ או עכ"פ מהשוכר ורק ששוכר החדש לא יהי' לו נגיעה כלל בזה באופן זה בני עיר מוחזקים אך כ"ז בהאוראנדי אבל הכפרים שייכי' להמחזיק מקדם שיש לו חזקה. ס"ד שקר אין לו רגלים והב"ד צריכים לדין האמת לאמתו כו':

סימן נה

להרב החריף החסיד כו' מו"ה בערלי מו"צ ביישוב לאדמיר.

שאלה אחד הי' לו שדה מושכר מהשררה ובא אחד והשיג גבולו ובאו לפני הרב ואמר הרב שלע"ע אין המוחזק מכבר צריך לו כי יוכל לשכור אצל השררה שדה אחרת כמוה ואם תרצה לבנות באותו מקום אזי יתנהו לך השוכר עתה בחזרה וקיימו כן והלך אצל הפריץ ושכר ממנו שדה אחר וזה הי' כמה שנים ועתה מכר המוחזק מכבר כחו בהשדה שהשיגו ממנו בעולה והלך הלוקח ובנה עליו בית זה תורף השאלה:

תשובה דהפשר נהי שלא הי' בקנין מ"מ נקנה להמחזיק בהחזיק בו השני בתורת קנין אך נהי דקנהו השני מ"מ הא שייר בפירוש זכות אם ירצה המחזיק מכבר לבנות עליו וא"כ זכות זה מכר להמחזיק בו עתה או דלמא לא שייר רק לו כשהוא בעצמו יבנה אבל אין לו זכות למכור וגם יש לצדד אם שייך בזה מצרנות כי הוא כמוכר מחמת דוחקו [המבואר בסי' קע"ה סמ"ג] וכה"ג דהי' מתיירא מהמוחזק בו בהשגת גבול או מאחרים פן ישיגו גבולו אין בזה רק לפשר לפי ראות עיני ת"ח יראי השם כי קשה לבא לעומק. תמצית הדין בזה אך אם יעקשו שניהם דוקא לדין צריך שהות איזה ימים אחר הפסח הבע"ל והי' בזה שלום ג' ניסן תרכ"ח:

סימן נו

להאברך המופלג הנגיד מו"ה... מלארז יע"א.

יקרת מכתבו הגיעני ואם כי מהראוי שלא להשיב בד"מ בלתי שמוע טענות ב' הצדדים אולם אני אינני פוסק שום דבר להלכה לומר פלוני זכאי או פ' חייב ורק למבקש עצה דרך שאלה כי הדין כבר נפסק מגדולי דורנו ורק אני מודיע לו את אשר עמי כי המנהג שנהגו מאז לכוף את המשיג גבול בכל מיני כפיות ולאסור לקנות ספריו עכ"פ במדינה א' המנהג הזה אי אפשר לשנות דקיי"ל אפילו מנהג החמרין וספנין מנהגם מבטל הלכה וכמ"ש בש"ס [ב"מ דפ"ג] וש"ע [סי' של"א] לענין עבודת הפועל שנוהגין נגד הכתוב יצא אדם וגו' מ"מ אין משנין מהמנהג ורק שצריך להיות מנהג ותיקין והנה מנהג זה נתיסד עפ"י גאונים שלפנינו ורק שצריך הסכמה מגדול כמו גבי הני תרי טבחי דאמרי' בב"ב [ד"ט] ה"מ דליכא צ"מ במתא וכתבו הראשונים הטעם דהצורבא מרבנן יעיין שלא יזיק לבני העיר או לבני אותה מדינה ולכן אם עושים עפ"י הסכמת רב חשוב וגדול במדינה בודאי אסור להשיג גבול דכן המנהג מאז בין המדפיסים בכל תפוצות ישראל ואפילו הוא נגד התורה אם אינו לבטל מצוה כידוע אין מבטלין מנהג ועיין בס' משא מלך שמבואר כן מרוב גדולי אחרונים ובפרט שאינני רואה שום מצוה מזה שעי"ז שא' משיג גבול רעהו ומזלזל במקח אינו משגיח היטב ומדפיס בבהלה ומקלקל ומחסר הרבה ובעוה"ר אם ח"ו יניחו המדפיסים על מעשיהם עתה ישתבשו הרבה ובודאי טוב ומצוה שלא יניחו להשיג גבול ורק כ"א יראה להדפיס עצהיו"ט ובהגה מדויקת ואם נימא שזה המדפיס הגיה בדיוק אנן בתר תיקון רוב המדפיסים אזלינן ואם יורשה להשיג גבול רעהו ובלא הסכמה יתרבה המכשול יותר מהתיקון שמוכר בזול ומי שחפץ ומאמין בתורה יוכל לקנות בזול אפילו בלא השגת גבול והבלתי מאמינים משלמין ממון להוציא ספרי הקדש מבתיהם כידוע ולכן לדעתי איסור גדול להשיג גבול ההסכמה מגדול הדור באותה מדינה עכ"פ והיותר נראה שגם במדינה אחרת כן המנהג ואסור לשנות המנהג. אולם לפי הנשמע שהחכמים שנתנו ההסכמה והאיסור המה המדפיסים בודאי שאין בידם לכוף ליקח ממון ישראל באלמות אולם שמעתי שהגאון ר' ישעי' נ"י מפראגי איננו נוגע כלל ולכן יעשה מע"כ עפ"י דבורו וד"ל כ"ז כתבתי בתורת עצה טובה לא בתורת פסק והי' שלום:

סימן נז

להרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם מו"ה יעקב פרענקיל נ"י אבד"ק נארייאב.

הנה על טענה הא' שרוצים שיתן חשבון דבר פשוט שאין ליתן חשבון רק בפני אנשים כשרים ונאמנים שיבררו הב"ד או הצבור וכמ"ש בתשו' מהרי"ו קע"ג כאשר כתבת גם אתה ובאם צריכים שבועם זה פשוט אם אין עליהם שום חשד ורינון בפי הבריות רק שרוצים קצתם להטיל עליהם שבועה דינם כדין אפטרופוס שאין נשבעין [כמבואר בח"מ ר"צ] אבל אם נראה לב"ד שיש מקום לחשוד ושעשו בכמה דברים שלא כהוגן צריכים שבועה כמבואר בתשו' מהרי"ו הנ"ל [מובא ברמ"א יו"ד סי' רנ"ז ס"ב] ובפרט הראשים שבדורנו ובפרט שהמעשה מעשה זר לעשות בעיר קטנה מרחץ כזה נראה שדברים בגו להעלים מעשיהם מהצבור בהוצאה מרובה ולכן לדעתי חייבים שבועה אך עכ"ז הדבר מסור לב"ד שיעשו באמת כאשר יראו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ובאמת כן מבואר בעה"ג שהבאת. ומ"ש לפוטרם משום שהצבור ראו ההוצאה לבנין בכל יום וא"כ מסתמא הסכימו למעשיהם לפע"ד ז"א כמבואר בתשו' הרשב"א תרי"ב שמביא הירושלמי וגם הר"ן הביאו דבמה אנו קיימין אם בשקבלו אפי' חד סגי ואי בשלא קיבלו גם זט"ה לא מהני ומשני הירושלמי בשקבלו סתם יעוין פי' זה הירושלמי בר"ן מגילה וברשב"א הנ"ל דמפרש הרשב"א דבשקבלם על ענין כללי אם הי' במעמד אנשי העיר וזט"ה מועיל דמסתמא ניחא לבני העיר ודוקא ז' כעין ז' רואי פני המלך יעי"ש הרי לפניך דאפי' במעמד אנשי העיר בעי דוקא זט"ה אבל בנ"ד שלא הי' זט"ה עמהם לא מהני מה שהי' במעמד אנשי העיר אך הרשב"א ז"ל כתב שם דדוקא לשנות מדבר מצוה בעי זט"ה אבל לדבר הרשות לא צריך זט"ה יעו"ש וא"כ בנ"ד י"ל דזה הוי דבר הרשות לא מצוה אך יש מקום לומר כיון דממעות הזה פוסקין פרנסת הרב ושארי מיני מצות אין כח בידם לשנות ולא מהני מה שהי' במעמד אנשי העיר בלא זט"ה ועל מה שלא שאלו את הנברר הג' בודאי נראה כפשיעה ותלוי בראות הב"ד אי מהימני אזה בלא שבועה וכנ"ל ומה שטוענים שהמה קרובים לפע"ד המנהג להאמין לקרובים וזה תלוי במנהג הגליל כמבואר בח"מ [ס"ס ל"ז]. ומה שטענו ראשי הקהל שעשו עפ"י רוב נותני המס והבקיאין. בזה צדקת דודאי דבריהם נכונים דאזלינן בתר רוב וכמו שהבאת בשם הרשב"א ובכה"ג כ"ע מודים שמה שנעשה עפ"י רוב יח"ס הבקיאים [מהני] ומה שטענו שהתמנות הי' רק על ג' שנים לפמ"ש אין בזה שום טענה ומה שטענו על הוצאות הרב אין בדבריהם ממש. את זה ראיתי לכתוב לך בדרך קצר ואתה המשכיל תבין כוונתי עפ"י דין האמת ואל תט מהאמת והי' שלום:

סימן נח

לכבוד ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי ירא ד' המפורסם וכו' מו"ה אברהם א"ש נ"י האבד"ק ברדיוב.

אודות ששאל מעכ"ת אם יכולין בני העיר הרוב לכוף המיעוט לקבל גזירתן במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי הנה אין כאן מקום לפלפל כלל כי כבר העריכו גדולי הראשונים ואחרונים דבריהם ומי יוכל בפלפולו אפילו להכריע כי הנה הר"ת כפי שמצא המרדכי [ב"ב סי' ת"פ] ור"י ורש"י ורוב גדולי הראשונים ס"ל דיכולים רוב בני העיר להסיע ולכוף היחידים אפילו במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וכאשר מנה אותם האלשיך בתשו' סי' נ"ט אך המהרי"ק ז"ל [שורש א'] והרבה אשר עמו הסכימו דאין כח ביד הרוב לכוף להמיעוט ומהריב"ל ז"ל לא הכריע דבר ברור דבתשו' סי' ס"ד נראה דאין יכולין ובשארי מקומות כתב להיפוך וכאשר מבואר במשא מלך ומהרשד"ם ז"ל [ס"ס ת"ו ות"ז] כתב בפירוש דיכולים רבים לתקן במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אם איכא רק קצת תקנה לצבור ובמשא מלך נוטה ג"כ לדעתו יעו"ש. אך שכתב דיחיד המוחזק יוכל לומר קי"ל אולם כולם הסכימו דבמקום שיש מנהג לילך אחר הרוב בודאי יכולין לכוף למיעוט וכן מחליט הרמ"א ז"ל בתשו' [ע"ג וע"ד] וא"כ בכל מדינת פולין והרבה ממדינת הגר לפי ששמעתי הרבים כופין המיעוט בודאי יכולין לכוף ובפרט שראוי לקיים מנהג זה דאל"כ יתבטלו ויתפרדו כל התקנות הנהוגות בישראל בד"מ וכבר כתב לי ע"ז מו"ח הגאון זלה"ה בהיותי בימי נעורי שעשו בני העיר שמה חכירות ממלח חכירות חדשה שלא הי' מעולם ומוכרי המלח ערערו בדבר וכתבתי למו"ח הגאון ז"ל והעלה בפלפולו דאין יכולים היחידים לעכב ולכן אם בעירו אין ידוע מנהגם כלל לנו [ידוע] שאזלינן בתר רוב בני המדינה ולכן בודאי אין יכולין היחידים לעכב אך בלבד שיעשו בדעת חכמי העיר וחכם הממונה בעירם כי כן הסכימו רוב הפוסקים דאפילו בני עיר אין יכולין לעשות בלא חבר עיר והנה אם יסכימו החכמים להרוב הלזו הלא זאת תלוי שיתוועדו החכמים יחד לבית מעכ"ת ואתם תראו אם נכון וראוי הוא לטובת הצבור מהראוי שתסכימו עם הרוב ולא תחושו ליחיד כי אם ח"ו לא יחזיק המנהג לילך בתר רוב יהרוס ח"ו וכו' ואל תשגיחו בזה מצעקת איזה אנשים כי פיקוח הרבים דוחה הכל וכמאמר ר"נ [סוכה ל"א] פעיתא היא דא ורחמנות כזאת היא אכזריות דעתה בגולה בעוה"ר אין לנו רק התאספות והתחברות יחד ולילך בתר רוב כי מבלעדי זאת עולם הפקר ולכן ילכו בתר רוב אם יראה בעיני כ"ת ויתר החכמים שהיא תקנת הצבור. והי' שלום כנפש דבש"ת בלונ"ח יום וא"ו עש"ה ב' כסלו תרכ"א:

סימן נט

לכבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי פאר הזמן המפורסם כו' מהרי"ל מייזלס נ"י האבד"ק פרעמיסלא יע"א.

שאלה תי"ח דיין נפטר ונשאר אחריו בנים יתומים קטנים ואשתו אלמנה ונכמרו רחמי אנשי העיר ועשו אסיפה והסכימו לעשות תקנה לתת להאלמנה ובני' מקופת הצדקה היינו שיוסיפו על שכר השחיטה מכל עוף א' צ"ל וזה יהי' עבור האלמנה (כי עלתה על דעתם שיעלה דמי ההוספה לערך ב' או ג' ר"כ לשבוע) ונאספו כתות לבא עה"ח והוחילו על הרב וראשי הקהלה שגם המה יסכימו וכן נכתב בריש כתב התקנה שיעשה בהסכמת הרב ומנהיגי העיר והרב לא רצה להסכים כי אמר מאחר שמבואר בכתב לאסור השו"ב באם יעבור על התקנה וחש לתקלה דשכיחי בעוה"ר בזדון ושגגה וגם כי גם ראשי קהלה אמרו שיעלה דמי ההוספה לערך ששה ר"כ וזה אין לפזר בשביל האלמנה ויתומים הנ"ל כי יש עזבון מאביהם על איזה אלפים ר"כ וגם כי גם ליתמי הרב המנוח ז"ל לא ניתן לערך כזה ולזה הרבה אנשים ובפרט הרב והמנהיגים לא חתמו ורק לאחר איזה ימים נתוועדו יחד מנהיגי העיר ויח"ס עם הרב ועשו תקנה על חצי צ"ל הוספה על כל עוף וגם הוטלו על השו"ב שבידו ישלם להאלמנה הנ"ל בכל שבוע ב' ר"כ וכן קיבל עליו השו"ב ובלא שום איסור רק בחיוב עליו. והנה אהובי הדיין ז"ל חולקים ע"ז ואומרים כי כן עלתה פ"א בהסכמת ותקנת רוב בני עיר אין יכולין לבטלו הגם שהרב ואיזה מנהיגים אינם מסכימים כיון שכבר נעשה התקנה ליתן כל ההוספה א' צ"ל להאלמנה והתקנה נעשה מרוב אנשי העיר וכמה מהנגידים חשובים גם מנהיגים לכן אין יכולים הרב וקצת מנהיגים לבטל. זה תורף השאלה:

תשובה הנה ידוע דהא דרבים יכולים לתקן הוא בשלשה אופנים אם למגדר מילתא דשמיא כמו שרואים. שהעם פרוצים בעבירה או מונעים מלקיים מצות עושים תקנה להוסיף גדרים כדי שלא יפרצו ח"ו באיסורים וזה ודאי יכולים רוב בני עיר לתקן אולם באם יש צורבא מרבנן כל תקנה הנעשה זולתו אינו אולם הרבה חולקים בזה: ב' הוא תקנה שאינו כלל בעניני דשמיא רק לתקנת וטובת בני העיר כמו מדות ומשקלות וכיוצא ואיכא רווחא לחד ופסידא לאחריני בזה יש מחלוקת בין הפוסקים ר"ת [במרדכי ב"ב סי' ת"פ] ור"י ז"ל וגדולי האחרונים אם יכולים הרוב לכוף המיעוט וכבר פשט המנהג דיכולים הרוב לכוף המיעוט בדבר הנוגע לטובת בני העיר אפילו במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כמבואר במשא מלך שרוב מנהגי מקומות בישראל כן וכן המנהג באמת: ג' היכא דהתקנה אינו נוגע כלל לטובת ותקנת בני עיר רק תקנה פרטי בזה כ"ע מודים דאין הרוב יכולים לכוף המועט כמבואר בכל הפוסקים [ע' בח"מ סי' ב' ורל"א]. והנה אחר הקדמות דברים הנ"ל נראה תחת איזה סוג הוא תקנה הנעשה בנ"ד הנה בודאי אין בו צד מיגדר מילתא דשמיא כידוע לכל דמאי גדר סרך מצוה יהי' בזה ואם כי הוא בודאי מצות צדקה מצוה גדולה אבל אינו בתורת גדר דגדר מיקרי מה שמתקנים ועושים כמו שעושים גדר שלא יעברו את הגדר לרשות שאין רשאין להלוך בו כמו כן עושין תקנה בדבר המותר שלא יהרסו לבא להאיסור אבל הכא בתקנה זו אינו גדר כלל רק מצות צדקה ומזה המצוה נדבר אם כופין הרבים ליחיד הנה הרבה פסקו שאין כופין לצדקה משום שהיא מ"ע שמתן שכרה בצדה והרבה חולקים ובש"ע [יו"ד סי' רמ"ח] פסק שכופין על הצדקה אבל בכ"ה מביא הרבה שחלקו על פסק מרן ז"ל בב"י ופסקו שאין כופין ומביא תשו' מהר"מ מינץ ז"ל סי'... שכתב דליחיד אין כופין. והנה בני עיר כופין זא"ז לעשות קופה וכו' וכן כל דבר הנהוג באותן המקומות כמבואר במרדכי ז"ל ואפילו מועט כופין הרוב ומש"ה פסק בש"ע סי' ר"נ דכופין הבינונים הרבים לעשירים לעשות קופה והוא מתשו' הרשב"א מובא בב"י בטי"ד ס"ס ר"נ וז"ל נשאל הרשב"א עניי העיר מרובין והעשירים גדולים אומרים שיחזרו על הפתחים והבינונים טוענין שלא יחזרו אלא תהי' פרנסתן מוטלת על הצבור לפי ממון והשיב שורת הדין כדברי הבינונים שהצדקה לפי ממון אלא שהדור נדלדל ואין עשירות לא בכיס ולא בדעת ומ"מ בכל המקומות מפרנסין מן הקופה ולפי ממון ואם יחזרו אח"כ על הפתחים יחזרו וכ"א יתן לפי דעתו ורצונו עכ"ל. אלמא הא דהרוב כופין הוא משום דכן הדין אבל לא יוכלו הרבים לכפות ליחיד שיתן יותר מחיוב עפ"י ד"ת ומנהג אותן מקומות ודבר ברור הוא ומנהג בכל תפוצות ישראל שאין רוב בני עיר כופין ליחיד עשיר ליתן צדקה יותר מהנהוג בינינו אפילו הם מפזרים ביותר לאיש אחד ומחזיקים אותו אינם יכולים לכוף לעשיר שיתן גם הוא לזה הת"ח רק כפי ערך שנוהגים וראוי לתת וזה פשוט אשר כמעט לא ניתן לכתוב מרוב פשיטות וא"כ בודאי לפי מנהגי מדינת גלילותינו אין מפזרין בשביל אלמנת ת"ח כיוצא בזה יותר מב' ר"כ ובודאי לא יוכלו הרוב לכוף להיחיד ליתן יותר ולכן כיון שאין יכולים לכוף בודאי גם פשוטי והמוני העם לא יוכלו לכוף להם לזה וא"כ גם ודאי אפילו החתומים יוכלו לחזור כי לא חתמו עצמם רק אם גם כולם יתרצו בזה וכמ"ש בתשו' ספרדית כמדומה לי במהרח"ש ז"ל לדבר פשוט ואין הפנאי כעת לחפש בספרים בדבר שאין צורך כי הדבר פשוט מעצמו וכפי המבואר [ביו"ד ס"ס רל"ו] גבי שנים שנשבעו ואחד אינו מקיים וא"כ בודאי התקנה הראשונה בטלה ממילא גם איסור שאסר השו"ב ע"ע אינו כלום כי לא אסר ע"ע רק אם יהי' בהסכמת כל בני העיר מחויב ליתן ואם התקנה בטלה ממילא גם האיסור בטל והתקנה השני' שפיר כיון שנעשה במוסכם כולם והשו"ב חייבו עצמם ליתן ב' ר"כ בכל שבוע באיזה אופן שיהי' כנלע"ד שהתקנה הראשונה בטלה ובפרט שנעשה שלא ברצון הרב ומבואר ברח"ש ק"ו שכ"כ הרשב"א בתשו' שאפילו כל בני העיר אין תקנתם כלום אם חבר עיר אינו מסכים וכתב שם שאם הריב"ש הי' רואה תשובת הרשב"א זו לא הי' חולק עליו ח"ו ומסתמא לא ראה אותה כיון שלא הביאה ולכן הלכה כרשב"א בזה וכמ"ש מהרי"ק [שורש צ"ד] דכשאין דברי הראשון ידוע הלכה כדבר הראשון נגד האחרון לכן החליט הרח"ש ז"ל להלכה דנגד חבר עיר לא יכלו לתקן כן נ"ל. אולם מחמת דמעת האלמנה ויתומים והמקום רחוק ממני ואולי ח"ו המה מחוסרי לחם ועפ"י הדין מוטלים על העיר ואז בודאי כופין אפילו המיעוט לרוב לזונן כראוי להם כנהוג בכל תפוצות ישראל לעשות סיפוקי ת"ח די חיותו עכ"פ ולכן לדעתי שיאספו בני העיר יראי השם והרב עם מנהיגי הקהל ויאמרו דעתם לש"ש בלא מחלוקת וכאשר יאמרו הרוב עתה בהתוועדם יחד ואחר חקירת הענין היטב כן יקום כ"ז נלע"ד לדינא:

והנה ראיתי דברי מעכ"ת ובאמת הרחיב בחריפות ובקיאות אמנם לצורך הענין אינו כאשר כתבתי דזה אינו בגדר תקנה כלל כאשר כתבתי רק צדקה ולהאריך בפלפול בימי הקדושים הללו ולרוב הטרדות לא אוכל הרחיב הדיבור רק את זה ראיתי להעיר מ"ש כ"ת דת"ח מסתלק בפה [ע' תו' יומא י"ב ד"ה כה"ג בשם הירושלמי ולע"ד לא בעינן דוקא רב ממונה מהקהל רק גדול הדור שעוסק בצרכי צבור אפילו שלא נתמנה מפי הצבור וכמ"ש [במ"ק ד"ו ע"א] האי צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עלי' רמיא וכמבואר בתה"ד בפסקיו סי' קכ"ח] דרשות לכל צורבא מרבנן המגיע להוראה להורות ולנהל בני העיר וא"כ אין הדבר תלוי במינוי בני העיר גם מה שהעיר משום שבועה בכתב ורוצה לחלק בין עדות וכו' יעויין בהג"א פ' המביא גיטין ד"ה השיב ר"ש ז"ל ועיין בח"ס [חי"ד סי' רכ"ז] בזה ומחמת טרדותי קצרתי:

סימן ס

לכבוד ידידי ב"ג הרב המאה"ג החריף ובקי מו"ה יעקב פרענקיל נ"י אבד"ק נארייאב:

מה ששאל רומכ"ת על ת"ח בעיר שיושב כל ימיו ועוסק בתורה ותפלה ואשתו מתפרנסת מסיד שאין לשום אדם באותו העיר מו"מ מסיד כדי שיהא לת"ח פרנסה כן הי' לערך שלשים שנה ועתה קמו איזה אנשים ורצו גם הם לסחור בסיד וקמו רוב בני עיר עם הרב ועשו אגודה למנוע דבר זה לסחור בסיד זולת הת"ח הנ"ל והנה איזה קשי עורף שבעם אינם משגיחים ע"ז שעשו רוב בני עיר שלא לסחור בסיד ושאלת ידידי אם יש מקום לסתור התקנה טובה שעשו בני עיר הנ"ל או לא: