שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 20

והנה לפי"ז יש לומר כוונת הלבוש ז"ל כך במ"ש שהוא עצמו אוכל נבילות מש"ה אזלינן בתר רובא דזה כוונתו דהנה הא דאזלינן בתר רוב דאיתא קמן הוא מסברא ואפי' בלתי גזה"כ כן הוא והסברא מחייבת כן אבל הא דקבוע הוי חידוש שחידשה לנו התורה מוארב לו כו' והנה ברוב נכרים דאמרי' שהוא מרוב בני עיר ומותר לו לאכול טריפות דאינו מצווה על טריפה כמו כן אינו מצווה לילך בתר קבוע דזה חדשה התורה לנו בני ישראל אבל לא לנכרים וא"כ לו לעצמו מותר לאכול טריפות דאזלי' בתר רובא (ואי דהוי קבוע ע"ז אינו מצווה כלל) מסברא בעלמא וא"כ הוא נכרי שוב אינו חייב לחוש לזה שגזרה התורה לחוש לקבוע וכיון שמותר לו לאכול טריפות גם אנו מותרים להושיט לו לאכול כיון שאינו מצווה אין אנו עוברים על לפני עור אך לענין קידושי' אם קידש בודאי חיישי' אנו ומוזהרים לחוש לקבוע ולכן אם קידש אשה היא ספק מקודשת ולפע"ד זה ברור:

ועפי"ז לא קשה קושית הב"ש על המ"מ ז"ל דלמה מותר בבת ישראל ואסור בממזרת דשפיר יש לחלק דהנה בס' הפלאה [כתובות דט"ו ד"ה והנה לשי' הרמב"ם] וב"כ הקשו דלמה אסור שתוקי בב"י דחיישינן דאזלה איהי לגבי' הא מ"מ עתה הוא פי' והוי לן למיזל בתר רובא ומה לנו דבשעת ביאה הוי קבוע הא עתה הוי פירש ותירץ ההפלאה ז"ל משום דהאשה ידעתה בשעת לקיחתה והוי כלקח מן הקבוע דלא אזלינין בתר רובא והנה לפי"ז באסופי שנמצא בעיר שרוב עכו"ם דלאחר שנתגייר הוא פריש מרוב דבני העיר ניידי א"כ מותר בב"י דמרובא ואינו ממזר ואי דיהדר לקביעתו נהי דיהדר לקביעתו יתערב בתוך בני העיר ויהי' בספק ישראל ויהי' עליו דין שתוקי נמי עדיין רוב כשרים עליו וכמו שהקשה בס' הפלאה ז"ל דהא עתה פי' לפנינו ואי דאמן ידעה הוי לקח מן הקבוע דעדיין שם קבוע עליו זה ליתא דהא כבר פירש מזה הקבוע והוי נמצא מושלך בשוק ורק החשש דתיהדר לקביעות לזה הקביעות ודאי לא תהדר לעולם דלא ידעינן מאמו ומי היא ולעולם ישאר עליו שם הרוב דהוא מרובא נכרים דכשר לבא בקהל לאחר שנתגיירו ומש"ה מותר בב"י ואי דמדרבנן עכ"פ שתוקי אסור בכה"ג לא גזור כיון דמה"ת מיתר וכדברי הה"מ ז"ל אבל בממזרת אסור משום דהדל" ויהא קבוע ויהי' ספק בן ישראל ושפיר אסור עכ"פ מדרבנן בממזרת ודו"ק:

ומעתה כיון שזכינו לזה דעיקר טעם הרמב"ם ז"ל דבני עיר מקרי פירש משום דניידי כולהו ורק משום הדל"נ מחמרינן עלה לענין יוחסין אבל לענין פ"נ לא שייך הדל"נ כיון שעבר ובטל מן העולם כנ"ל א"כ י"ל דשפיר פריך הגמ' על [שמואל דהכא דס"ל כר"י] (ר"י) משמואל [דתנוק] דכיון דר"י [ושמואל דהכא] ס"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דאם פירשו כולם (מותרים) [אין מפקחין] ואם מקצתן נשארו קבוע אין הולכין בפ"נ אחר הרוב א"כ מקשה הגמ' שפיר דלמה ניזיל בפ"נ אחר הרוב (לר"י) [לשמואל דתינוק] הא הדרי שארי בני העיר לניחותא ועליהם שם קבוע ונהי דהנופל בגל לא יהדר מ"מ כיון ששאר בני העיר יהדרו לניחותא שם קבוע עליהן וא"כ הוי רק כפי' מקצתן והשאר נשארים קבוע דלר"י [ושמואל דהכא] בכה"ג לא אזלינן בתר רובא ושפיר פריך הגמ' ומשני כי אתמר דשמואל (אסיפא) [ארישא] ולענין פ"נ אינו כן וכו' והנה לכאורה קשה דאמאי דוקא לענין פ"נ הא גם לענין קידושין ושאר דברים אינו כן כיון דחיישי' שיהדל"נ כנ"ל ומ"ש פ"נ שחידש בו שמואל דמשמע דפ"נ דוקא הא בכ"מ שחיישי' שיהדל"נ חיישי' ומש"ה הדר בי' השתא הש"ס ואמר אלא היינו כגירסת הרמב"ם ז"ל שעתה מתרץ לו התרצן וחזר ממאי דהוי ס"ד דלא פליגי שמואל ור"י ורק השתא מתרץ לו דפליגי באמת ולשמואל אפי' בפי' כולם לא אזלי' בתר רובא דבאמת הכי הוי ניידי כולהו וכנ"ל ורק דכתבנו הטעם דהרי בני העיר הדרי לניחותא וישארו בקביעותן אך באמת לפי סברת התו' כתובות והרשב"א ז"ל דהיכי דהדל"נ לא נפקא מיני' לענין המעשה לא אמרינן הדל"נ דז"ל התו' כתובות דף ט"ו ע"א ד"ה דלמא אזלא איהי לגבייהו ושם ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדל"נ האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהי לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד עכ"ל וז"ל הרא"ה ז"ל [לשון זה נמצא בש"מ דט"ו ע"א הולכין אח"ר העיר ע"ש] י"ל דהכא כשפי' מביתם ובעל בשוק אסרוה וכשחוזרים לביתם לקביעותם כבר השלימו האיסור והניחוהו שאח"כ אין האיסור תלוי בהם אבל האשה כשחוזרת לביתה הרי האיסור שאוסרת לבעלה בקרובותי' עדיין תלוי' בה ומש"ה משני לי' הדל"נ והוי קבוע עכ"ל וא"כ הכא גבי מפולת דאין לנו שוב לקביעותם לאחר מיתת הנופל בגל דמאי דהוה הוה וא"כ לא אמרינן בזה הדרל"נ וא"כ מקרי פירשו כולם הו"ל לן למיזל בתר רובא ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא וזה הוא חידוש מה שאין זה החידוש לענין יוחסין דהתם הדרל"נ והוי קביעות אבל הכא דלעולם לא יהדר והוי ממש כמו לענין להאכילו נבילות וכנ"ל ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא ושפיר אשמעינן שמואל חידוש בזה שהוא רוב גמור דלא שייך כלל הדל"נ ואפ"ה לא אזלינן לענין פ' בתר רוב ופליג על ר"י דס"ל דבכה"ג אזלינן בתר רוב גם בפ"נ וכ"ז לפי סברת המתרץ אבל המקשה ס"ד דגם בכה"ג אמרינן הדל"נ ושם קביעות עליהן ולא כסברת התוס' והרא"ה הנ"ל ומש"ה הקשה על ר"י אך כשמתרץ לי' דשמואל קאמר ולענין פ"נ א"כ יקשה מ"ש פ"נ שזכר שמואל הא גם ליוחסין כן הוא דחוששין להדרל"נ וצ"ל כסברת התוס' והרא"ה ז"ל דכה"ג לא שייך הדרל"נ וכיון דלא שייך הדרל"נ א"כ הרי פירשו כולהו ובזה לר"י אזלינן בתר רובא ש"מ דשמואל פליג אר"י ודו"ק:

היוצא לנו מכ"ז דבאמת הו"ל בכה"ג לומר דבני העיר חוזרין לקביעותן וא"כ מקרי נעקרו מקצתן דלא אזלינן בתר רובא דרק משום דמה לנו לזה שיהי' לאח"כ דאז לא נ"מ בזה המעשה וכסברת הרא"ה והתוס' ז"ל וא"כ שפיר מביא הרמ"א ז"ל ראי' דהיכא דפירשו כולם מותרים הגם ששנים האחרונים יהי' אסורים והו"ל למיחש דלמא יקח מהם מ"מ לא חיישי' בזה כמו דל"ח בכאן בשבת למה שיוקבע לאח"כ והבנת דבר זה הוא כך דהנה באמת למה שנים אחרונים אסורים וכבר צווחו ע"ז הב"ח והפר"ח ז"ל אולם לפע"ד אחרי מחילת כ"ת הרמה דאשתמיטתי' מינייהו תשו' מהרי"ל סי' קצ"ט וז"ל מה שכתבת תשו' מהר"ח וקא מדמית לה לראשי טריפות באחד מהם דנימא אותה ראש טריפה הוי מן הרוב אי לא פריש אלא חד ראש הוי מצי לדמות לפי סברתך אבל כיון דפי' כולהו כמ"ש מ"ש דהטריפה פריש ולא נימא אכל כשר וכשר מרובא פריש דהתם באתרוגים אכל הני דפרשי אמרינן מרובא פריש וממיעוטא לא פריש כלל משא"כ בנ"ד דע"כ ממיעוטא נמי פריש עכ"ל הרי דהיכי דפרשי כולן לא שייך כל דפריש דהרי ממיעוטא ג"כ פריש דנשארו כולם באיסורן רק אם שוב פי' מהם אמרי' דעכשיו פי' מן הרוב וכה"ג מותר לגרום הכבישה כיון דליכא שום קביעות בעולם ואכל חדא שיפרוש איכא שם היתר ורק לאחר שינטל כולם ולא ישארו רק שנים אזי יאסרו אבל לע"ע על כולם שם היתר אם יפריש ולא שייך ע"ז שמא יקח דלע"ע איזה מהם שיקח מותרים דכל דפריש מר"פ ואי דלאח"כ יאסרו מה לנו לזה וכמו שבפ"נ אמרי' כיון דהשתא פירשו כולם (לא) אזלי' בתר רובא הגם שידעינן שיהדל"נ ויהי' עליהם שם קבוע לא איכפת לן דאז אין נפקותא לענין פקוח (הנ"ל) [כנ"ל] ה"נ כן בנ"ד לע"ע כולם מותרים איזה מהם שיקח ואי דלאחר מכאן יאסרו מאי דהוי הוי לע"ע הוי פירשו כולם ועל כולם שם היתר אם יקח מהם ובאמת אמרי' כה"ג לענין אם נודע הטריפות לאחר שלקחו מן הקבוע דקבוע חידוש הוא לא גזרי' שמא יקח בכה"ג שפירש קודם שנולד רטריפות כן ה"נ כיון שעל כולם שם היתר לא גזרינן שמא יקח מן האחרונים ודו"ק:

אולם כ"ז בחולין אבל לענין קרבן אאל"כ דהא לכאורה קשה מאי פריך הש"ס בזבחים ניכבשינהו הא הוי דיחוי' אך באמת זה מקרי בידו לניידם ודבר שבידו לא מקרי דיחוי' וכן מצאתי בכה"ג בפלתי אך אם שנים אחרונים אסורין זה ודאי אינו בידו שדוקא אלו יכבשו לאחרונה וכ"כ הפלתי וא"כ הרי הוא דיחוי אולם באמת הלא בדרבנן יש ברירה והוברר מתחלה שאותם ראוי לנייד ואותם הובררו להשאר באחרונה והכא הוי דרבנן דמדאורייתא ברובא בטלי. אך גם אם נימא כן עכ"פ אותן האחרונים נאסרו מעיקרא משום דיחוי כיון שיש לפנינו איסור שוב ממילא גזרינן שמא יקח מהם כיון שלפנינו איסור משא"כ בחולין שאין כאן לע"ע איסור רק לאחר שישארו באחרונה לא גזרי' ודו"ק ומיושבים כל הקושיות:

והן אמת שקצת הדברים הוא דרך חידוד ופלפול התלמידים אך שורש הדברים המה אמתים דכולם מותרים רק שנים אחרונים נאסרים לבסוף כשישארו וא"כ בנ"ד מותר לגרום שנכבשו כולם רק שנים האחרונים נאסרו כנ"ל להלכה ולמעשה: סימן כה

שאלה אם נמלח בשר במין הנקרא בל"א האלאען ומורה א' התירו כמו שנמלח במלח וחכם א' חלק עליו ופסק דהבשר אסור כמו שנתבשל בלא מליחה דהאלאען אינו בטבעו כמו מלח דהוא רק חמוץ וכמו חלטו בחומץ דלדידן אסור את"ד השואלים:

תשובה באמת לא עלה על לבי מעולם שיסתפק בר אוריין בזה ולהתיר במליחת בשר זולת מלח וכל מי שראה דברי השאלה נבהל למאד האיך עלה זאת על דעת בר שכל להתיר אולם להסיר מלב המעקשים אמרתי לברר מסוגית הש"ס והפוסקי' שזה איסור גמור ולא מהני מליחה רק במלח וזה החלי בעזר צורי וגואלי: הנה

ראיתי בס' שו"ת הלכות קטנות כ' וז"ל שאלה רי"ח אם מותר למלוח הקרבן באסוקאר. תשובה הסוקאר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב ואל תתמה שהוא מתוק שכל הדברים יש כיוצא הלא תראה ברמונים מתוקי' וחמוצים ולמוניש כו' גם יש מלח מתוק ומלוח סוף דבר המעמיד נקרא מלח ברית עולם וקיימי שבעלי הקימיא אומרים בכל יש בהם מלח ובקנה הצוקר שמביאים ממצרים קרוב לשרשו הוא מלוח וכן בראשו והאמצעי שלם וכן אומרים שהנחש בראשו ובזנבו הוא ארסיי והגוף טוב לרפואה ולמאכל חשוב וכן הקשואין ודלועין וא"ת האיך ימלחו הקרבן בצוקאר והתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש ל"ת מא"ל כי קא מבעי' היכא דאין שם מלח אי אתי עשה דבמלח תמלח ודחי ל"ת דכל דבש. שטות הוא להקשות דהחומץ ג"כ מעמיד דכל דבר חמץ יש בו ריבוי מלח אבל הוא עצמו אינו מלח וראי' כי וירום תולעים והצוקאר גופו של מלח עכ"ל:

והנה לפע"ד גם הוא לא אמר רק דמותר למלוח קרבן בסוקר דמקיים בזה מצות ברית מלח דהוא עצמו דבר המקיים כמו מלח ממש אבל להפליט בשר בעינן דוקא מידי שמרתיח ומחמם ובזה יפלוט הדם לא זולת וכ"ד שאינו מחמם כמו צוקר והא ראי' שמותר אם נמלח בצוקר דבר האסור וההיתר שאינו חריף ואינו מחמם בודאי אינו פולט דם וראי' לדבר מדברי התו' חולין שכ' בשם ר"ת דטעם מליחה שמחמם כמו צלי ומש"ה פולט יעי"ש. וז"ל התו' שם דף קי"ב א' ד"ה ה"מ הר' יעקב ישראל התיר פ"א גיגית מלאה בשר שנמלחה יפה עם חתיכה נבילה ואמר דלא חשוב אינו נאכל מחמת מלחו אא"כ נמלח כעין עיבוד כדאמר פ' כלל גדול כו' ואומר ר"ת דכל מליחות שאנו עושין לקדירה חשיבי אין נאכלין מחמת מלחן מדפי' בה"ג דשיעור מליחה כשיעור צלי משום דמליח ה"ה כרותח דצלי עכ"ל. והנה באמת בתה"א שער התערובת כ' וז"ל וא"ת ומ"ש מחום ביה"ש או מחומו של אור דאעפ"י שאינו אלא חם מועט אמרינן דמבליע י"ל דמלח אינו מבליע בחומו אלא בחריפותו וכל שאין בו אלא מלח מועט עד שהוא נאכל עם אותו מלח אין בו כח להבליע ואעפ"י שהמלח מועט יש בו כח להפליט קצת היינו משום שעיקר טבעו של מלח למשוך דם להפליטו וכיון שכן אעפ"י שאין בו אלא מועט מפליט הוא אלא שאם יש בו הרבה מבליע ג"כ בחריפותו עכ"ל ומביאו ב"י ביו"ד משמע לכאורה דדם נפלט גם שאינו חם אך באמת זה ליתא בודאי דהא הוא גופא כתב בשער המליחה וז"ל ושמעי' מינה דדם הנפלט בתוך שיעור מליחה חם הוא ונבלע עכ"ל אלמא דמלח נקרא רותח וכסתמא דש"ס דמליח כרותח ורק כוונתו דל"ד לחום האש דגם בחום מיעוט מבליע דכל בליעת מליחה הוא מחמת החריפות היינו דאם הוא חזק וחריף הוא נרתח ומחמם וכ"ז שלא בא לגבול הזה שאינו נאכל מחמת מלחו הגם שנפלט אבל אינו חם מפני שאינו חזק וחריף אבל באמת גם הוא ז"ל מודה דמלח כשהוא בחזקו הוא חם ומש"ה שיעור מליחה כשיעור צלי' וראי' ברורה לדברי מדברי בד"ה שכ' בשער המליחה וז"ל ואינו נכון שכבר כתבנו למעלה שהדבר ברור והנסיון מוכיח ועד שאין כל הדם נפלט כשיעור זה שאנו מולחין לקדירה שאמרו בשם הגאונים ז"ל שמשהין אותה בכדי שיעור שתצלה כמאכל ב"ד ומקובל בידם כן וסמך לדבר ממה שאמרו מליח כרותח דצלי ובבירור אם אתה משהא אותו יותר עדיין דם נפלט ממנו ולא עוד אלא שהאדם זה יותר ברור מן הראשון ואין דם הבשר כלה עד שישהא כשיעור מליח כרותח ולפי הפי' הנכון שפי' בו למעלה שזהו שאינו נאכל בשר שאינו מליח בתורת בשר מלוח ואין המליחה באה אלא להפליט הדם הקרוש ע"פ הבשר ולא להפליט מה שבתוכו ודי לנו בזה דשוב לא יפליט דם בקדירה בעוד שהמים פושרין וכשיבואו לכלל רותחין שוב אין אנו חוששין לדם שהמים הרותחין צומתין וחולטין אותו עכ"ל ולקמן כ' וז"ל אבל הנכון דרב דימי הי' מולח מליחה בכדי שהוא כרותח וכבר ביררנו שבשיעור זה כלה כל הדם עכ"ל אלמא שאינו פולט רק מחמת שנרתח וכ"ז שאינו רתוח כשיעור מליחה לפי שיטתו שם אינו מפליט רק על הבשר וכשהוא רתוח גמור כשהוא נמלח בשיעור שאינו נמ"מ לפי שיטתו מפליט כולו ובזה ל"ק מה שהק' האחרונים ז"ל על טעם המליחה הלא לרוב הפוסקים מליחה אינו מבליע רק כ"ק (ולפמ"ש בשם הרא"ה בבד"ה הנ"ל א"ש) ומתוך זה כתבו דטבע המלח להוציא דם ומשמעות דבריהם לכאורה אפי' אם אינו כרותח טבעו להוציא דם ובאמת בבד"ה מבואר בהדי' דלא כן הוא ורק בחמימות תלי' מילתא אם הוא מליח כעין מליחה לקדירה מוצא מע"פ הבשר שהוא אינו רק חם קצת וכ"כ בהדי' הריטב"א בחולין דהטעם הוא לשיטתם דס"ל דמליחה לקדירה מקרי נאכל ממ"ל הטעם שמלח מוציא דם הוא משים שעכ"פ נתחמם במקצת להוציא דם שע"פ הבשר ולא יפליט עוד בפושרין קודם הרתיחה יעי"ש בריטב"א חולין [קי"ב] וידוע לכל שהוא תלמיד הרא"ה ז"ל וכל דבריו לרוב הם דברי הרא"ה כידוע ולכן גם כוונת הרא"ה בבד"ה כן במליחה לקדירה הגם שנאכל מ"מ נתחמם קצת עד שלא יפליט בפושרין ואם נמלח מליחה שא"נ מ"מ לשיטתם מתחמם כולו ויוציא כל הדם ועיקר הוצאת הדם תלוי בחימום ואל תשיבני להך מ"ד דל"ל מליח כרותח האיך מלחו בשר להוציאו מידי דמו דזה לק"מ כמ"ש בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דנהי דאינו אוסר דאינו חם הרבה מ"מ חם כ"כ שלא יפליט בפושרין וכנ"ל וא"כ ודאי דצוקר שאינו נתחמם וגם אינו חזק וחריף בודאי שאינו מוציא דם וזה ברור למבין וא"כ בודאי גם התשו' ה"ק הנ"ל מודה דאסור למלוח בשר בסוקר רק לקרבן מקיים מצות ברית מלח אך דקשה ע"ז דא"כ דסוקר אינו מחמם ולקרבן כשר א"כ מאי קאמר בגמ' מנחות דף כ"א א' אלא טעמא דמעטי' קרא לדם הא לא"ה ה"א דם ליבעי מלח כיון דמלחי' נפק לי' מתורת דם דאמר זעירי אר"ח דם שבשלו אינו עובר עליו ור"י א"ז דם שמלחו אינו עובר עליו ופי' רש"י שם דם שבשלו אינו עובר עליו דהא לא חייבי' תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבשלו לא חזי למילתי' ונפק מתורת דם ומלוח ה"ה כרותח עכ"ל וקשה הלא יוכל לקיים מצות ברית מלח בצוקר וכה"ג ואינו חשוב כרותח וצ"ע ואולי י"ל משום דבזמן הש"ס לא הי' שכיח הסוקר הגם דכל רז לא נעלם לחכמינו הקדושי' זלה"ה מ"מ נקטו לתרץ הקו' באופן היותר נקל אבל עכ"פ יצא לנו דבצוקר אסור למלוח אליבא דכ"ע. ועתה נבא לעיקר שאלתינו והנה בהאלאען נהי שהוא חריף וחמוץ מ"מ בודאי שדבר חריף אינו מחמם וכמ"ש הרשב"א להדי' בשער התערובת וז"ל ולולי שאמר' הרב ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר דמתוך חריפותו הרבה הוא מושך ומפעפע בכולו עכ"ל א"כ בודאי שאינו מוציא דם כיון שאינו חם וגם מה גבול תתן בשלמא במלח דהוא כרותח למדו שיעור שעה מצלי' אבל בדבר חריף זולת מלח מה גבול תתן ובאמת הריטב"א בחולין כ' דאינו תלוי כלל השיעור בחימום רק דכן קבלו הגאונים כשיעור צלי' אבל הר"ת וסייעתו כ' להדי' דהטעם מליחה שיעור שעה הוא משום שמחמם וא"כ בדבר חריף שאינו מחמם איזה שיעור תתן לו שתוציא כל הדם וביותר ק"ל נהי דנימא שגם האלאען וכדומה הוא מחמם מ"מ אדרבה נימא דמבליע הדם וכמו עירוי (מכ"ש) [מכ"ר] שנפל על בשר שלא נמלח דמבליע בשלמא מלח ידוע לנו טבעו שהוא מפליט אבל דבר שלא ידוע לנו טבעו מהיכן נימא שמוציא דם אדרבה נימא שמבליע. והנה ראיתי בס' חות דעת שכ' שהמלח עושה ב' פעולות שמחמם ומוציא דם וחילק שם בסברא סי' ס"ט ס"ק א' וז"ל לכן נראה דהפלוגת' בין הרא"ש והפוסקים בהא דאם המלח דרכו להבליע כו' דהנך פוסקים ס"ל דכמו שטבעו של מלח נגד הדם להפליט ולא תלוי ברתיחה כלל כן הוא טבעו נגד הדם להבליעו ומבליע אפי' בחתיכה עבה כו' והרא"ש פליג דאין טבעו של מלח נגד הדם להבליעו רק להפליט והבליעה הוא מצד מליח כרותח ולכן מפרש בטעם הדחה קמייתא משום ריכוך כו' יעיי"ש היטב ולפע"ד במחכ"ת שזה דבר שאינו דהאיך נימא דהמלח יבליע בטבעו ולא יפליט שוב הלא לשיטת הרא"ש ז"ל והתו' המלח אינו מבליע והחולקים נהי דסברי שמבליע אבל האיך נאמר שמבליע כ"כ שלא יפליט שוב וגם כל קו' לק"מ כאשר באו בתוך הדברים שכתבתי בשם הראשונים ז"ל והעיקר דפליטת המלח תלי' בשני דברים שהחתיכה נתחממה אז המלח עושה פעולת הפליטה להוציא כל הדם וא"כ בדבר חריף זולת מלח שאין בטבעו להוציא דם בודאי אסור למלוח בו והוי הבשר שנמלח בו כמו שנתבשל בלי מליחה כלל ומש"ה המציאו הפוסקים הראשונים במקום שאין מלח מצוי לצלות כחצי צלי' ולבשלו ולא אשתמיט חד מנייהו לכתוב למלוח בדברים חריפים כפלפל וכיוצא א"ו שזה אינו כלל כאשר כתבתי ובפרט דפלפלין וכיוצא בדבר חרי' אינו עושה פעולה כלל דמתובל בתבלין המוזכר בש"ס לרוב שיטת הפוסקים קאי אצלי יעוין בסוגי' דבר גוזלא ובאמת י"ל דמטעם זה מותר בהדחה ומליחה שנית אם לא נתבשל דההאלאען לא עשה שום פעולה כמו כל דבר חריף בלא דוחקא אינו עושה פעולה כמבואר דבר זה באחרונים אולם מי יודע טבע ההאלאען אולי דרכו למשוך ולהבליע לזה י"ל דאסור דדילמא פלט ובלע ולחומרא נקטינן: סימן כו