שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 95

סימן נא

להרב הנ' מו"ה אלימלך שמעון אבד"ק חיראב והרב החריף כו' מו"ה דוד אבד"ק סאמביד.

שאלה באחד שהי' לו דו"ד עם אחד בעסק החזקה באוראנדי ופסק גדול הדור א' כל דאלים גבר והלך אחד מהם וגבר ושכר את האוראנדי וישב בה כמה שנים ולאח"כ לאיזה טעמים עשה שותפות עם אחד והוא עקר דירתו מהכפר מחמת שיצא עליו עלילות דברים ואולי בסבת השותף שהשתדל בזה שיגרשו אותו מהכפר ולכן יצא מהכפר ע"ד שהשני ידור בתוכו ליתן לו חלק ריוח והי' סכסוכים ביניהם והי' פשרות עד שנתפשרו ביניהם שיתחתנו יחד והחזקה יהי' שייך להזוג אך גם זה לא עלה בידם מחמת קטט שהי' ביניהם וזה אומר שבעבור השותף השני נהרס השידוך וזה אומר שבעבור המחזיק הראשון נהרס סוף כל סוף נתפשר ביניהם שמכר המחזיק לשותף השני החזקה לא כפי שווי' רק באיזה סך שנתפשר ביניהם בפני דיינים ואחר כל אלה מכר המחזיק הראשון את כל החזקה לאיש אחר והלך אותו הקונה ושכר את האוראנדי בהוספה גדולה והמוכר לו החזקה טוען שמסר מודעה קודם הפשר שמכר לו החזקה להשותף הנ"ל ולכן המכירה בטלה וטעם מסירת מודעה שהי' אונס שהשותף לא שילם לו כלום בעד השנים שישב בהאוראנדי לבדו ולא ציית כפי הפשר שהי' ביניהם ליתן לו כל שנה כך וכך ונעשה סרבן עפ"י ב"ד ולכן מחמת אונסו הוצרך למכרו לו ולכן מסר מודעה ובטל המכירה והפשר ולזה מכרוהו עתה לאיש אחר אך עדי המודעה פסולין כ"ז הגיד דיין אחד מק' חערוב שכן הי' המעשה ודיין אחר אמר שהמעשה הי' מעט בסגנון אחר שהמחזיק הראשון נתפס עם כמה נכריות עד שבא מהרעגירונג לגרשו משם והוכרח לעקור דירתו גם אמר שהשותף טוען שלא הי' אונס כלל ורק ברצונו התפשר עמו כי לא עשה לו שום דבר אונס ומה שלא שילם לו ונעשה סרבן מחמת שלא הי' לו מעות אז ותיכף כשהי' לו מעות רצה לשלם נמצא שלא הי' אונס בדבר:

תשובה מקודם נציע דין החזקה מאוראנדיס אשר במדינתנו הנה עפ"י הדין מותר לשכור האוראנדי שמחזיק חבירו ולא נקרא עני המהפך דהוי כמציאה וגם מערופיא אין נוהגין במדינתנו וגם החרם שכתב הרמ"א ז"ל [בסי' רל"ז] יש שכתבו שח' לשכור בתים מה שהחזיק ישראל גם זה אינו נוהג במדינתנו כמו שביאר מהרש"ל ז"ל ביש"ש ובתשו' [סי' ל"ו] בארוכה וכן מביא דבריו תלמידו מ"ב ז"ל [סי' כ"ז] והחזקות שבינינו הוא רק מצד התקנה שראו חכמי הדור גודל המכשלה שאחד עשה כמה תיקונים באוראנדי ויש לו חובות הרבה ויוכל לבא לידי הפסד גדול תקנו תקנות ומש"ה אין כל המקומות שוות בעניני החזקה יש מקומות שאין חזקה פחות מג' שנים ולאח"כ אם החזיק ג' שנים יש לו חזקה ואפילו אם הי' מוכרח המחזיק לעקור משם לא בטלה החזקה בפחות מג' שנים ויש מקומות שהחזקה הוחזק בה לאלתר ואין רשאים להשיג גבולו אך באם הוכרח לעקור י"ב חודש סגי עוד יש שינויים נהרא נהרא ופשטי' משום דתקנות שלנו הוקבעו רק עפ"י מה שראו חכמי הדור אז בכל מקום לפי הראוי ולפ"ז בצאפאווא דיש ליציטאציע לא שייך חזקה כמבואר בתשו' הב"ח ז"ל [סי' ס"א] ובאם עפ"י איזה הכרח הוכרח המחזיק לעקור וא"א בשום אופן להשאר לפי ראות עיני הב"ד לא שייך חזקה כמבואר בתשו' מהר"מ ז"ל [הנ"ל] אולם כתב המהר"מ ז"ל שם שקיבל מחכם אחד שקבלה בידו שאעפי"כ ראוי לתת להמחזיק דבר מה כפי ראות הב"ד זה תוכן עניני החזקות שלנו:

והנה לפ"ז אם אותו המחזיק נתפס עם נכרית או שעכ"פ נחשד הרבה כמו שחוששין גבי פרוצה ביותר לענין הבנים בכה"ג ודאי אין לו חזקה כי אדרבה ראוי להוציאו מהכפר שלא יחטא ודמי למי שנתפס עם שפחתו שמוכרין אותה כמבואר באה"ע סי' ט"ז ס"ד וז"ל הנתפש עם שפחתו מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמי' לעניי ישראל ומלקין אותו ומגלחין שערו ומנדין אותו ל' יום עכ"ל א"כ כיון שעפ"י הדין צריך לעקור דירתו מהכפר שוב אין לו חזקה כמבואר לעיל בשם מהר"מ ז"ל נהי דיכול למוכרו לאחר מ"מ בכה"ג לא תקנו דלא הוי התקנה רק כדי שלא לבא לידי היזק חוב ושאר תיקונים לפיכך התקינו שלא ישיג לו גבול אבל אם הוכרח לעקור דירתו אפילו ע"י הפריץ לא התקינו כמ"ש מהרמ"מ ז"ל ומכ"ש כשאסור עפ"י התורה להשאר בהכפר וגם א"צ ליתן לו מאומה אפי' לפי קבלת אותו חכם שבמהר"מ ז"ל משום שהוא עצמו גרם לו זה וז"ב:

אמנם מלבד זה מה שרצה חכם אחד לומר דהוי כשדה זו ול"צ מסירת מודעה [ע' בב"י סי' ר"ה באריכות דעת הפוסקים דבשדה זו ל"צ למ"מ אם ידעי' באונסו וגם י"ל כיון דשדה זו היא בגזילה בידו ואנסו בזה גופא א"ל למ"מ עי' בב"י בסוף מחו' ד' בהמ"כ בשם הרמב"ן ובש"ע ס"ח עכ"ה] ע"ז אני תמה דא"כ כל הפשרות הוי שדה זו דעל דבר טענה זו הי' הפשר ואעפי"כ כתבו כל הפוסקים דפשרות צריך מודעה אך החילוק פשוט דפשרה לא הוי כשדה זו כיון דלא הי' יודע אולי הדין עם השני וגמר ומקני א"כ ה"נ הי' סבור אולי יזכה צד השני כי אין טענותיו מוכרחות כ"כ לומר שידע שיזכה בדין דלא כמש"כ דיין אחד דזה לא מקרי פשרה כלל רק מכר דזה ליתא דמצד אריכות הטענות נראה שלא הי' ברור כ"כ בעיניהן מחמת החיתון ושארי ענינים שביניהם א"כ צריך מודעה וכיון דהמודעה הי' בפני פסולי עדות המכר קיים לכן בודאי המכירה קיימת וכיון שהמכירה קיימת עבר זה הבא והוסיף והשיג גבול על התקנה ומוציאין אותה ממנו כמו מכל משיגי גבול. ויותר נ"ל כיון דעכ"פ זאת נראה בעליל מתוך הטענות שהמחזיק הראשון לא רצה לדור הוא עצמו בהאוראנדי רק רצה לעשות סחורה מחמת החזקה ולפע"ד בכה"ג שהשותף הראשון ישב בה כמה שנים וטרח שוב עתה למקני מזה המחזיק נהי שהי' שלא ברצונו מ"מ לפי מה דמבואר במ"ב גבי האוראנדי שמוציאין עפ"י דין היכי שטרח ועשה מעשה והוא אומן שחיותו מזה משום מרחיקין מצודות כמבואר במ"ב שם א"כ ה"נ זה היושב בה והוא חיותו מזה וטרח ונתן מעות שישאר בו מדינא דש"ס זולת התקנה אסור להשיג גבולו ומוציאין מהמשיג גבולו דהא החזיק השנים הללו בהיתר נהי דנעשה סרבן על פריעת המעות שלא שילם לו אך גוף העסק החזיק בהיתר ועתה טרח והוציא מעות שישאר תח"י בודאי לפי דין הש"ס אם לא הי' תקנה כלל אסור להשיג גבולו ואי משום דלא פרע המעות זה הוי כמו חוב אחר על הב"ד להכריחו לקיים פס"ד ולשלם החוב אבל בודאי אסור לב"ח להשיג חיותו א"כ כן ה"נ עפ"י דין הש"ס אסור להשיג גבולו כיון דכבר החזיק בו וטרח טירחא עד דסמיך דעתי' דהוי כמו מצודת דגים שיוצא בדיינים ואין טענה להמחזיק הראשון רק שהשותף הזה עבר על תקנת חזקה שבמדינתנו ולפע"ד בכה"ג לא שייך דין חזקה ולא יכול התקנה לבטל דינא דגמרא כיון דעפ"י דינא דש"ס כיון שטרח ונתן מעות לפייס חבירו נהי דמדינא דש"ס לולי החזקה הי' המעות בחנם מ"מ עכ"פ הוציא מעות כדי לסמוך באומנתו ולולא זה המשיג גבול שבא והוסיף עליו הי' בא האראנדי לידו א"כ ודאי מדינא דש"ס מוציאין מזה המשיג גבול והתקנה שבמדינתנו באופן כזה שא"א לו ואין רצונו לדור שם כלל ורק למכרו בודאי שהשותף שדר בה קודם ולא הי' בזה תקנה ודי עכ"פ שישלם כפי מה שישומו הב"ד אבל החזקה ודאי של השותף שישב בה עד הנה בין מדינא דש"ס ובין מכח התקנות ולכן זה המשיג גבול שמחדש מוציאין ממנו כדברי המ"ב ז"ל:

ועוד רצה זה החכם לומר כיון דלא זכה בו הראשון רק מכח כל דאלים גבר א"כ אם אחר יתקפו מהלוקח לא יוכל הלוקח לאשתעי דינא בהדי' דיאמר לו לאו בע"ד דידי את. ואני אומר ישתקע הדבר ולא יאמר דא"כ מי שלוקח שדה מחבירו יאמר לו מערער פ' לא זכה בו רק מכח כל דאלים גבר והלוקח לא יוכל להכחישו אך דבר זה ליתא כלל דבשלמא מיד מי שגבר ואלים מקודם דעת יש פוסקים [בסי' קל"ט ס"ב בש"ך] שיכול השני לתופסה דאמרינן אם הי' של ראשון הי' מתגבר ולא הניח לתפוס ומדהניח לתפסו מוכח שהוא של תופס השני אבל בלוקח מה יעשה זה שלא ידע מידי ואנן טענינן בעד לוקח מסתמא הי' של הראשון מדגבר ידו ומסתמא יש לו ראיות ומש"ה הניחו חבירו לגבור ולתפוס דקיי"ל טענינן ללוקח וסברא כזו כתב הנ"מ [סי' קל"ח סק"ט] לענין טלית אולם באמת גוף דברי קצה"ח שבזה תלה החכם הנ"ל דינו צ"ע שהקצה"ח ז"ל [סי' מ"ט סק"ח] משיג על התומים שכתב דרשאים לכתוב הרשאה ומה שהתוס' ז"ל כתבו (בב"מ) [בב"ב דל"ה] דאין כותבים הרשאה הוא רק לנהרדעי דס"ל גזלן של רבים לא שמי' גזלן אבל לדידן כותבים הרשאה והקצה"ח השיג עליו דגם ר"א לא פליג ע"ז דלרשעים כאלו אין כותבין הרשאה רק דס"ל לר"א דצריך להחזיר וכו' ובמכ"ת זה ליתא כלל דהנה צריכין להבין מ"ש התוס' דאין כותבין הרשאה דלמה לא יכתבו הרשאה ויוציא הגזילה עכ"פ ואפילו בלא הרשאה למה לא יוציאו הב"ד את הגזילה אך באמת סברת התוס' כיון דס"ל לנהרדעי דכה"ג אין כופין הב"ד ומזדקקים להוציא הגזילה ולהשיב לרשעים כאלה כמ"כ אין מזדקקין לכתוב הרשאה לר"א דס"ל דהב"ד מזדקקין להוציא הגזילה מהגזלן בודאי כותבין הרשאה ג"כ להוציא הגזילה ועוד נראה פשוט דכל הפלפול של הקצה"ח ז"ל קודם שזכה אחד אבל לאחר שזכה האחד נגד חבירו מכח התפיסה מדהניח חבירו לתופסו ש"מ שהדין עמו כמבואר בפוסקים וא"כ זה הנכרי שבא בלא שום טענה הוי גזלן ממש של יחיד וגם לנהרדעי מוציאין ממנו שגזל ממנו עכ"פ זכות זה ואפי' לענין להקדים לשחוט או"ב מקרי זה זכות שיכול לקדים כמבואר בט"ז ז"ל (שם) [י"ד סי' ט"ז סק"ט] (מ"מ) [מכ"ש] בכה"ג שזה כבר זכה מכח תפיסתו דאחד מן השוק שחטפה בלא טענה [ודאי] דמוציאין ממנו:

סוף דבר דעפ"י הדין והתקנה זכה השותף וזה אשר השיג גבולו בהוספה מוציאין ממנו וזה המוחזק הראשון המוכר לו יחזיר לו מעותיו שהמכר השני בטל אך לאשר שגם השותף שישב בהאוראנדי גם הוא עשה שלא כהוגן ונעשה סרבן עפ"י ב"ד ראוי שישלם ויוסיף על דמי מקחו מהחזקה שקנה מהמחזיק הראשון כפי שיראו הב"ד ודמי ההוספה נמי תלי' בראי' עיני הב"ד כיון שלפ"ד המשיג גבול בהיתר עשה וד"ל:

ועוד תמה אני ע"ז החכם דלפי דבריו דיכול לומר בכה"ג לאו בע"ד דידי את הכא א"כ אדרבא כיון דהשותף השני שלקחה עכ"פ בהיתר ועשה תיקונים בהאוראנדי וחובות ודאי חל עליו תקנת חז"ל שלא להשיג גבולו מכח עצמו שזכה באוראנדי בהיתר ואיך יכול אחר להשיג גבולו מכח התקנה ומהיכן באת לומר שכיון שלא פרע להראשון הי' רשות ביד הראשון למוכרו ז"א דיוכל השותף לומר לאו בע"ד דידי את והאראנדי מעיקרא לאו בחזקתך ולא הי' מגיע לך שכר לפרוע בכל שנה וממילא שייכה החזקה להשותף שישב בה ג' שנים ועשה חובות וכן הוא בודאי לפ"ד אותו החכם:

סימן נב

שלום לידידי הרב המאה"ג החריף ובקי מו"ה אלימלך שמעון נ"י אבד"ק חירוב יע"א.

שאלה ילמדנו במעשה שהי' בראובן ששכר חזקת שמעון ותבע אותו לדין ופסקו ב"ד להם שמחויב להחזיר לשמעון העסק ונתנו שטר חזקה לשמעון והוכרח ראובן להניח את העסק ביד הפריץ ושכר שמעון בעצמו העסק מהפריץ ושכר ראובן ממנו ושילם לו הראטי ואח"כ מת שמעון בתוך זמן השכירות הנ"ל והלך שוב ראובן ושכר העסק הנ"ל מהפריץ ושמעון הניח אלמנה ובת קטנה והאלמנה נישאת אח"כ לבעל ובאתה האש' ובעלה להב"ד ותבעו את ראובן שיחזיר העסק וטען ראובן איך ששמעון נתן לו רשות לשכור העסק ויצא הפסק שמחוי' האשה לישבע איך שלא נתן רשות לראובן לשכור העסק ועשו הב"ד פשרה ביניהם שהעסק יהי' ביד ראובן וראובן יתן דבר מה להאלמנה הנ"ל וכעת הלך בעל האש' הנ"ל ושכר חזקת ראובן מכפר אחר ואומר שיחזיר לו החזקה אשר נתפשרו עלי' אז יחזיר לו החזקה כי הפשרה בטעות הי' מחמת שלא כדין פסקו הב"ד להאשה הנ"ל השבועה כי מה לה שתשבע בשביל היתומה וכי אם אחד יודיע לב"ד שאחד גוזל לחבירו יהי' המודיעו מחויב לישבע ואם לא ירצה לישבע יהא הגזילה בידו הלא הב"ד בעצמם מחוייבים להוציא הגזילה מתחת ידו:

תשובה אתפלא מאוד איך עלה על לב יודע ספר לפסוק שבועה לאלמנה הא אפילו תודה האלמנה שבעלה מחל החזקה אינה נאמנת להזיק להיתומה כמבואר גבי שני שותפי' [ח"מ ע"ז ס"ה] שאחד מודה ונשאר החזקה כולה להיתומה ואין לאלמנה כ"ז שלא נשבעה שום טענה על החזקה וא"כ ממילא הפשר שעשתה האלמנה אינו כלום דלא עדיף מאם מכרה מטלטלין הידועים של בעלה קודם שנשבעה אם לא נשבעה לבסוף דלא מהני לכ"ע יעוין בח"מ ובב"ש סי' [צ"ו ס"ה] ובפרט היכי שלא אמרה כלל דמוכרת ומפשרת בשביל כתובה דלית שום חולק כלל דאין מכירתה ופשרה שלה כלום דבשלמא באשה שאמרה שמוכרת בשביל כתובתה יש מקום לומר דהוי כתפסה ויש מקום לספק (הגם דפסקינן דלא מהני בנכסים ידועים לבעל) אבל בנ"ד דאשה לא רמזה כלל כתובתה ומי יודע אם לא גבתה כלל ובעצמה תודה שאין מגיע לה כתובה ולכן בודאי הודאה שלה שמחל בעלה החזקה ל"מ להיתומה וא"כ בודאי הפשר חוזר מכמה טעמים דכיון דחזקה שייך רק להיתומה ואם היתומה לא התפשרה מעולם דנראה דהב"ד לא התפשרו כלל לטובת היתומה וגם לא הגיע לה שום טובה מזה כנראה בעליל ולכן בודאי הפשר בטל דאפטרופסת אינה יכולה לעוות ולהפסיד נכסי היתומים כידוע לדבר פשוט שאם לא הי' לטובת היתומה שהפשרה בטילה וגם עוד טעמא לבטל הפשר משום שנעשה בטעות מכח השבועה ואי משום שלא הזכיר בשעת הפשר שעושה משום השבועה ז"א דחי' דנראה הדבר דעיקר הפשר הי' מחמת השבועה אפילו לא הזכירו הפשרה בטילה ויעוין תשו' מהרמ"א מביאו כ"ה ח"מ סי' כ"ה וז"ל האלשיך ז"ל ומהראי' שהביא נראה ברור שאפי' לא אמרו למורשה דבר כ"א שהי' טוען דאסיק אדעתי' שכתובת חמותה היתה קודמת נראה דמהימן משום דהוי מילתא דעביד אינש למיטעי ואנן סהדי דמסתמא הכי אסיק אדעתי' דאלת"ה מאי איכפת לי' למעבד פשרה ולאפסודי ממון רב דמאן מעכב בידי' דלא ליגבי כל שטר כתובתה משלם דלא בשופטני עסקינן א"ו דאסיק אדעתי' שחמותה היתה קודמת ומ"ה עביד וראי' גמורה מההוא דפי' חזקה שהביא מהרי"ק ז"ל דהתם טעה מאליו במאי דלאו ה"ל למטעי כ"ש בהא דנ"ד דאפי' לא אמרו לו דבר ודאי דלאו אתפשר אלא דטעה בהכי והוא מלתא דעביד אינש למטעי דלא כ"ע דינא גמירי ואדרבה מסברא הי' מסתבר טפי דהיא קודמת לכלתה עכ"ל הרי דמחמת אומדנא שנראה שהתפשר בשביל זה דטעי במלתא דעבידי למיטעי הפשר בטל וא"כ בנ"ד דנראה בעליל דאם היו פוסקים דיחזיר החזקה להיתומה כמו שהוא הדין שלא היתה מתפשרת עצמה בודאי הפשר בטל. ולענין מ"ש בשם מהביל אחד דביתומים ואלמנה אין חזקה כלל ומותר להשיג גבולם ז"א כמבואר בכ"ה בדיני חזקה ובמהרשד"ם ז"ל סי' רל"ד חלק ח"מ דאפילו ביתומים קטנים ולא הי' אפשר להחזיק אעפי"כ בתוך שלשה חזקתם חזקה ואסור להשיג גבול וכן נהגין כל ישראל ולכן החזקה של היתומה בתוקפו וכל החולק ע"ז חולק על תורת אמת ומשיג שדי יתומים וידיננו מלכו של עולם ואני נפשי הצלתי:

ואודות העופות לא אדע תמונתם ומה המה ואין אוכלין בזמננו שום עופות בלא מסורת אך במקומנו יש שנקראו תרנגולים והמה מעט בדמות תרנגולים רק שמשונים בגבי רגליהם וגדולים המה ולא הרשתי לאכלם עד שבאו אנשים כשרים מא"י והעידו לי שבא"י אוכלים אותם וגם ידעו שבאו לא"י מאת איי הים שמשם באו ג"כ לכאן כאשר ספרו לי בכאן שהשרים הביאו להם מאות' איי שאמר בר מערבא ואם אותם שבמקומכם ג"כ בתואר הזה יאכלו וישבעו אמת שבביתי עדיין לא אכלו מהם והי' שלום כדברי ידידו דו"ש:

סימן נג

להרב כו' האבד"ק ריבאטיטש.

מכתבו הגיעני ומתלונן על איחור תשובתי אליו על שאלתו אשר שאל ממני ימים רבים ידידי הנה באותם הימים ימי נוראים רבו טרדותי ולא יכולתי לקרות מכתבו מחמת אפיסת הפנאי ובעבור ימי מועד לקחתי פנאי לעיין ונלאתי קרוא בהם כי רבו הטענות וגב"ע וקריתי ושניתי עד שלקחתי איש מנוסה בענינים כאלה ולהציע עמו הדברים אעפי"כ לא יכולתי להבין תוכן הטענות וגב"ע על בורי' אך שעיקר הדין אם נבא לפלפל בדברי כ"א מהדיינים אין די באר ביריעה עפה כי רבו הדיעות וסברות שונות מרבותינו הראשונים ואחרונים אך בקצרה אני אומר דודאי אם הי' ביניהם שותפות לא נוכל לבטלה מכח דשלב"ל אם הי' בקנין ולא ידעתי מ"ש הרב נ"י שכאן לא שייך הטעם דהוי כיקדשו ידי דלמה לא נימא דהוי כהקדיש פיו וידיו ורגליו במה שילך לשכור ובמה שיקנה ויעשה בעסק זה ולכן בודאי לא יוכל לחזור גם מה שרצה לומר שבטל משום דאומדנא שלא עשה השותפות רק בעבור ששמע מדיין אחד שהחזקה הוא של רא"מ וזו אינה כלל כיון דלא גילה דעתו שמשום זה עשה השותפות וכמבואר בח"מ ס"ס כ"ה דצריך גילוי שמחמת זה עשה הפשר אבל בלא גילוי דעת בפירוש לא אמרי' שהוא פשרה בטעות ולכן בכאן שלא גילה דעתו שעושה שותפות מחמת ששמע שהחזקה של רא"מ לא מקרי פשרה בטעות והשותפות קיים וגם אדרבה אכתי לא נתברר היטב אם אין החזקה שלו ולכן השותפות קיים וכמבואר במהרשד"ם ז"ל ולכן השותפות קיים אם הי' ביניהם שותפות אף חפשתי בכל הכתבים ולא נאמר כלל שום שותפות אלהבא רק שאסור אחד לשכרו לבדו אבל אם ירצה שלא לשכרו הרשות בידו ויוכל השני לשכרו אבל לא חייבו עצמם כלל להיות שותפים ולכן בודאי אם אחד שכרו לעצמו עבר על השגת גבול ששכר חלק חבירו אבל שותפות אין שייך בכאן כלל ולכן אין לנו רק אם הוי זה השגת גבול. ושוב יש לדון על הח' שעבר הגם שלא הוציאו בפה מ"מ הרב הי' יכול לגזור עליו שלא יעשה דבר זה וכמ"ש בנ"ב מ"ק [חי"ד סי' ס"ח] לענין קריאת התנאים שהרב קורא וגם שבועה בכתב ג"כ הרבה דיעות בזה ולכן מצוה לבצוע ודברי כל הגב"ע לדעתי המה למותר ורק לענין לידע של מי הוא החזקה ולזה מחמת סתירת הדברים הכל לפי ראות עיני הב"ד והי' שלום כו':