שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 94

תשובה הנה בודאי זכה השני ואיננו מחויב להחזיר כלום להראשון א' כיון שנמכר מחמת מס לכ"ע דדמ"ד כמבואר בגמ' והמלך מקרי מוחזק כמבואר בש"ס ב"ב [נ"ד] ובכורות [אולי צ"ל לענין בכורות בפסחים ו' גבי בהמת ארנונא] ולכן מה שעשו פקודי הקיר"ה בזה מה שעשו עשו וכמבואר להדי' במהריב"ל ז"ל שפסק כן בח"ד [סי"ח] יעי"ש. ב' גם כיון שהב"ח מכרהו ובא השוכר השני מכח עכו"ם כל כח עכו"ם יש לו כמ"ש הרמ"א ז"ל [בקנ"ד סי"ח] דאפילו למעליותא הבא מכח עכו"ם כעכו"ם ולכן כיון שכן כל זכות שזכו הב"ח עפ"י דיניהם זכה הוא וגם אפילו למאן דפסק למעליותא אין לו כח עכו"ם מ"מ כיון דגם הראשון בא מכח עכו"ם בכה"ג כ"ע ס"ל דכעכו"ם דמי ועיין במרדכי ב"ב וצ"ע. אך עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וכמבואר בתומים סי' [ס"ו ס"ק מ"ה] דעכ"פ ספיקא הוי דין זה וא"כ אין מוציאין ממון מהשוכר השני ג' אפילו הוי ישראל הב"ח נמי שפיר גבי בשטר כזה ממשעבדי כיון דיש לו קול ונגמר בערכאות אינטבלירט וא"כ יכולין לטרוף מהלוה והשוכרו יפסד כיון שהי' קול ולא הי' לו לתת מעותיו לעכו"ם עני ב"ח כזה. ד' הוי כמציל מן הנהר כיון דהיו כמה קונים עכו"ם אם לא הי' הוא שוכרו הי' מוחלט לאחד מהקונים והבעלים היו שם ולא הצילו הגם דבב"א בתשו' פסק להחזיר הקונה על ליצטאציע של ערכאות שם הי' עוד טעמי' כנראה למעיין שם וגם בעזה"י השגתי עליו בדברים נכונים כאשר הצעתי דברי לפני לומדי תורה רבנים על מעשה שנעשה ונפסק הדין כדברי בעזה"י אולי לזה הי' יכול השוכר הראשון לטעון החזר לי מעותי כי אם לא הבטחתני לשלם לי הייתי מציל ממוני באיזה אופן אך צ"ע בספק הייתי מציל אם נוציא ממון ובלא"ה הוכחתי משום דד"מ ומשום טריפה עפ"י דינינו נמי זכה השוכר השני וא"צ לשלם לראשון כלום כי הוא לקחו מב"ח מוקדם ומה שהבטיח לראשון להחזיר לו מעותיו אינו רק דברים בעלמא ואין כופין אותו לקיים דיבורו עפ"י ב"ד ומה שטען שיש לו חזקה הנה לרשע כזה אשר שכר באיסור והחרם ע"ז כמבואר בשאלה האיך יהי' לו חזקה אך מה שנסתפק מעכ"ת אם באוראנדי דעיר שייך חזקה מדברי המ"ב ז"ל [סי' כ"ז] יראה דאין חילוק וכן נראה מתשו' מהר"מ [סי' ס"ב] אך תקנתנו היא כל מקום לפי מנהגו כי בזמן הגאונים רש"ל ומ"ב ז"ל לא הי' התקנות כידוע בספריהם ומתקנתנו א"י שום חילוק בזה אם אינו ליציטאציע מקיר"ה כידוע וכן נהגים בכל מדינותינו וכ"כ הרב הגאון החסיד מק' איהעל במכתב אשר נגלה להרבה עיירות (ועיין לקמן תשו' באריכות ע"ז):

סימן מט

עוד בענין כזה

תשובה הנה לכאורה צריך להחזיר השוכר הפאסעסייע והשיג גבול הראשון מחמת הדין כמ"ש בתשו' מ"ב [סי' כ"ז] דהא הראשון ישב בה בשופי ולולי השני הי' נשאר על מקומו שכבר שכרו בפיסוק המקח ודמים על (י"ב שנה) [איזה שנים] ולכן בהשיג גבול [גזלו] ממש ועדיף טפי מדינא דמ"ב דדן שם מאחר שהי' ודאי בא לידו הוי המשיג גבולו גזלן גמור ויוצא בדיינים משום דבאומן בכה"ג הוי פסק לחיותי' ויוצא בדינים כמבואר שם בארוכה במ"ב מכ"ש בכה"ג שלקח השני ממונו של ראשון ממש מה שזכה בו בקנין וצריך להחזירו לראשון אולם באמת המעשה הי' שבא ב"ח מוקדם נכרי וזכה בערכאות למכור את הגוט בליצטציע ובא השני ולקח הכח הזה בצעסייע מהב"ח ואז הי' יכול הב"ח למכור הגוט א"כ השני בא מכח גביות חוב המוקדם וא"כ אין לראשון טענה שהרי עפ"י דיניהם זכה הנכרי הב"ח למכרו ואין בשכירות הראשון ממש בודאי זכה השני במקחו כי גם אפי' בדיני ישראל מוציאין ממשעבדי וגם אין כאן דבר ברור שהי' הראשון נשאר על מכונו גם מבלעדי קנייתו כי הרבה קונים הי' מסתמא על הליציטאציע ולכן עפ"י דין אין לראשון טענה על השני ואין כאן רק משום תקנה והנה מקודם אקדים דבדיני השגת גבול האוראנדי אין להם עפ"י ראשונים שום דין כמבואר בארוכה בתשו' מהרש"ל [סי' ל"ו] [מ"ב תלמידו סי' כ"ז] כי אנו אין דנין דין מערופיא וגם החר' של רגמ"ה על השכירות בתים מן העכו"ם כתב מהרש"ל ז"ל ביש"ש [שם בתשו'] דלא קבלהו במדינתינו ולכן אין כח לחזקה רק מצד תקנת קהלות ובאמת שתקנות הקהלות הוא כמו דין גמור וחמור מאד מאד והחמירו מאד בזה התקנה בכל מקום עד למאד וכמעט העובר יוצא מכלל ישראל ועיין בשו"ת מהרמ"מ ז"ל [סי' ס"ב] שהחמיר מאד בענין התקנות הנהוגור בינינו ואולם אין מנהגי כל הקהלות ומקומות שוות כמו שיראה בס' כנה"ג כמה מיני מנהגים שונים ובודאי תקנה מתקנה לא ילפינן כדאמרי' בב"ב בי"נ [דקל"א] ורק כל מקום לפי מנהגו והנה במקומינו המנהג דאפי' שנה אחת אם הוחזק זה אסור להשיג גבולו וחוזר עפ"י ב"ד אם אדם השיג גבולו וכן הגידו לי דיינים זקנים מפה"ק שכן מנהגם כאן משנים קדמוניות וסמוך להקרייז שלנו ק' וישניצא שמעתי שפוסקים שאין חזקה רק אם ישב בו ג' שנים וכן פסקו מאז וידוע גדולי עולם שהי' שם מחו' הגאון החסיד מהר"ל ז"ל ומו"ח הגאון ז"ל ומקודם הי' גדולי עולם וכולם פסקו מסתמא כן גם בהפסק החזקה באם עזב הראשון מקומו ג"כ חילוקים כידוע לכן אין לנו אלא כל מקום ומקום כפי מנהגו וצריך לברר האיך המנהג במקומכם ודבר זה קל להתברר ע"י דיינים מק' פרעמיסלא ורישא ומסתמא המנהג לפע"ד דאפי' בשנה אחת הוי חזקה ולכן נתפס השוכר השני במה שהשיג גבול הראשון ואם נימא שקנה החוב מ"מ החוב נגבה ממנו בתשלומי הראשון [אבל] גוף שכירות הגוט הוא של הראשון הגם דבזה אם קנה אחד הבית או הגוט אם נשאר החזקה לראשון יש ג"כ חילוקי' במנהג מקומם כמבואר בכנה"ג מ"מ [כאן] שאינו קונה גוף הגוט רק החוב נלפע"ד דסתמא נשאר החזקה לראשון כן נ"ל אם יסכימו עמי הבוררים כי יש לדון בזה וד"ל. אך עדיין יש לצדד ולומר דמ"מ צריך הראשון לתת לו ממון או איזה ריוח הוספה על הגוט כי הלא הצילו מההיזק שהי' איש נכרי קונה הי' מוכר הגוט ומי יודע למה הגיע וראוי עכ"פ ליתן לו מה שההנהו לפי ראות הבוררים אך לפי מה שבא בטענות המשיג גבול שעשהו ברשות הראשון והראשון מודה שהרשהו ורק משטה בו מחמת שלפי דעתי שהערל המשכיר לו הגוט ישלם החוב ולא יבא לידי כך שיקנהו השני וזה אינו טענה וכי שייך השטה בדבר שזה הוציא מעות כמה וכמה אלפים וגם נראה מטענתו שלא שיחק בו ורק שחבירו הבטיחו שהוא ישכירנו לו הרי להדיא שהרשהו לו וא"כ בהיתר עשה מה שקנה החוב ולא הי' השטאה כלל ורק שטענתו שהבטיחה להשכירנה לו הוא כמו שהשכיר' לו הערלית והנה השני מכחיש לו בזה ואמר שלא הבטיח כלל להחזירה לו ורק מרצונו הטוב הרשה לו כיון שראה בלא זה שיהי' ליציטאציע ולכן טוב לו להראשון שהשני יקנה החוב וייטיב עמו נגד החוב שיש לו אצל הפריצה. והנה מי נקרא המוחזק והנה מקודם צריך לברר אם קנינו של השני קנין מה שקנה עפ"י צעסייע והנה באמת הוי קנין מעליא שלפי מה ששמעתי דצעסייע הוא קנה לך איהו וכל מה דאית בו ויוכל להתברר זה בקריאת הצעסייע ותו דבעכו"ם נגד עכו"ם ודאי סגי בשטר דהוו דד"מ עפ"י וא"כ הפריצה משועבדת לו כמו שהיא משועבדת לב"ח הראשון ויכול למוכרו עפ"י ליציטציע וא"כ הוי הקונה החוב מוחזק ויכול למוכרו ולגבות חובו תיכף ולזה לא שייך החזקה של השני דהרי לו משועבד גם החזקה בעד מעותיו וכמ"ש בש"ע [חו"מ ר"ס פ"ו ועיין בסי' ע"ב ס"מ בהג"ה] גבי אם יש לאחד חוב על העכו"ם הראשון גובה חובו ואין השני יכול לזכות אפילו אם מת העכו"ם שהמשכון שלו מ"מ המשכון משועבד לראשון וא"כ ה"נ משועבד החזקה עם גוף הגוט לב"ח של הפריצה ורק אם רוצה הראשון לשלם חובו אז אין יכול לדחותו מחזקתו אבל כ"ז שלא משלם לו הרשות בידו למכרו למי שירצה ואין לחזקה כח יותר ממה שזכה השני מן ההפקר עפ"י [דין] מ"מ חוב של ראשון קודם ה"נ החזקה עם הגוט הי' משועבד לב"ח ואותו הזכות זכה הקונה ואין שייך חזקה כאן. אך יש לחלק ולומר דבשלמא בהי' לו אצל העכו"ם מקודם שפיר יל"כ אבל הכא יכול הראשון לומר להמשיג גבול מי צווך לקנית חוב ולגרוע חזקתי ונשאר התקנה על מקומו שהוא של הראשון אך כיון שמודה הראשון שברשותו לקחו ובהיתר ורק בהבטחה ממנו שישכירנה לו והשני מכחישו בזה עכ"פ השני מקרי מוחזק ובפרט שדר בו עתה והשבועה להשני שמעולם לא הבטיחו להשכיר לו ואם ישבע כן תשאר הגוט ביד השני אך מה שלקח השני פלעוועס וזבל וניר זאת צריך לשלם לו ומה שטען השני שכן מסרו לו הב"ח ז"א דמי יודע אם גם הם א"צ לשלם לו מה שהי' שלו ואם נחקור בזה דד"מ לא נבוא על המכוון בקל כי יש בזה הרבה לצדד לכ"א עפ"י דד"מ ולכן מסתמא מה שידוע שלקח משל חבירו צריך לשלם לו ומה שטען הראשון שעי"ז נפסד לו החוב שאצל הפריצה פטור הראשון כיון דכבר נשבע שברשותו עשה מה שעשה וגם דבאמת גרע מגרמא דיש כמה ספיקות דגם בלא"ה לא היתה משלמת לו וגם עדיין אולי תשלם לו ומי ידע דבגרמת זה ובודאי אין מוציאי' ממנו אפילו ממסור מפורסם בטענות גרועות כאלו. ואודות הקורות אם יוחזר הכתב ויתבע הערלים ויתברר אם לקח כל הקורות או לא. ובזה יתפרש הדין היטב לפע"ד:

ועתה אבא לבאר להשיב על דברי הרבנים הבוררים. א' הנה הבורר הראשון כתב שהחזקה טובה ומביא דברי הב"ח ז"ל וכבר גליתי דעתי שאין למדין תקנה מתקנה ואין לנו רק התקנה הנהוגה במקום ובגליל ההוא עפ"י הב"ד הקדמונים זלה"ה. שוב האריך בענין השפארקאססע הנה אין להעמיד על דיניהם בזה לא כמו שעלה ע"ד הרב שיודע בטיב משפטם ולא כן הוא כי לא כל החובות שוים ולא כל הענינים שוים כידוע לבקי ולכן לא דברתי מזה כלל. ב' כתב דהוי כמו פורע חובו של חבירו בעסק השפ"ק גם בזה דיבר בלתי ידיעת דד"מ בזה ומה הכח שמסר לו השפ"ק לזה השני ולפע"ד שבודאי רשות לשפ"ק עפ"י דין למכור החוב והאמת יורה דרכו שאין להפסיד מעות בלתי שאלות היטב לבקיאים מומחים ולפרש הדבר היטב ומחמת שאינו נוגע לדין כמ"ש לעיל לכן לא אאריך בזה. ג' כתב דניהו שקנה הסעסייע החזקה נשאר ביד הראשון כמו בקונה בית החזקה נשאר לראשון הן אמת שבזה מחולקים מקומות בתקנה הזו אך לפע"ד בכה"ג נראה דהחזקה נשאר לראשון. עוד כתב דהוי פורע חובו של חבירו במחכ"ת זה אינו פ"ח רק קנה בכתיבה ומסירה ועפ"י דינא דמלכותא כידוע כנ"ל. ד' כתב לחייב לרא"מ מה שנגרם ע"י היזק כבר כתבתי לעיל דזה ליתא דגרע אפילו מגרמא ופטור רא"מ. ה' כתב מכח שליח שקנה בשביל משלחו אתפלא וכי שלוחו הוי לקנות בשבילו אשר אם ימכור לו החוב בחצי שווי' יהי' של הראשון ח"ו לא טען כן כלל ורק שהבטיחו להשכירה לו ובזה פסקתי שבועה להשני ע"ז. ואו נגד הת"כ שהוא באונס הוא דבר מסור ללב וגם הי' לו לבטל עכ"פ בלחש כידוע ביו"ד. זיין דנגד המודעה א"נ לחזור יפה כתב. חית כתב דלא בעינן הכרת אונס (דהוי) כי לא הי' אפילו לשון מחילה וכבר כתבתי דא"צ כאן אפילו מחילה דהוא רשאי לקנות החוב שעל הפריצה וקנה החזקה עם הגוט בכלל ורק ששייך התקנה מי צווך לקנות וכיון שקנה עפ"י צווי ממילא נשתעבד לו החזקה בעד חובו כמו שהי' משועבד להנכרי הב"ח והוא לא עבר על התקנה שברשותו עשה ובשלמא אם אומר שמוחל לו חזקתו יש מקום לומר דל"מ אבל היכי שהרשהו לקנות חוב מהעכו"ם ממילא בכל מה שמשועבד להעכו"ם ולא מהני התקנה להפקיע מידי שעבודו כמו שלא מהני הפקר מה"ת [במשכון נכרי שמת] להפקיע שעבודו ורק עיקר הטעם מה שהי' כאן לדין דלמה קנה דבר שיש בו יד ישראל ואם עשה בצוויו וברשותו ודאי זכה השני במה שהקנהו לו התורה בשעבודו החזקה עם כל הזכיות ורק יש בכאן מקום לומר ראשון קשה הימנו והשני נוח והי' קשה בעיניו להיות ליציטציע לזה הרשהו לקנותו שיוכל להוציאו ממנו בדין אך ז"א כלל דבשלמא גבי שדה שלו יוכל לומר מש"ה צויתיך לקנות כי נוח לי להוציא שלי אבל הכא אם הי' מתיירא מליציטאציע שוב פסקה החזקה דמי יודע מי יקחנה ערלים או אלמים והוי כאומר הציל לעצמך דודאי אין שייך בזה טענה לא השטאה ולא הראשון קשה לי וז"ב. ט' כתב דטענת ר"ב טענה מעליא דמשחק בו ואני תמה מאד הלא ראה שור שחוט לפניו שרוצים לעשות ליציטציע וכי מפני שהפריצה אמרה לו לשלם וידוע דפיהם דיבר שוא וכי עי"ז יבוא לשחק בישראל חבירו לפזר מעות בחנם וגם מטענתו השנית שאומר שהבטיח לו לחזור ולהשכירה נראה כי לא לשחוק הי' בעיניו ומש"ה ביקש ממנו שישכירנה לו כי אם מעצמו א"ל דרך פטומי בעלמא שישכירנה לו לאו כלום היא ומטענתו נראה שכן נעשה ביניהם א"כ הודה בעצמו שלא הי' דרך שחוק. יוד נגד כתב הנכתב בלשון אשכנז אצל הנאטאהר צריך לעיין מה כתבו בו ומי חתם עליו וד"ל: יא כתב דצריך לשלם לר"ב המוץ והתבן יפה כתב וכבר כתבתי לעיל: יב על הוצאות זאת ידעו הרבנים טיב הענין: הקורות כבר כתבתי שחייב לשלם. יג כבר כתבתי שמשפטם נעלם כעת ולכן צריך לשלם כנ"ל וד"ל:

לדברי הרב הבורר השני

א' מ"ש מעניני דינא דמלכותא כבר ביררתי להם דאין להם שום ידיעה בדד"מ ובעיירות קטנות מה שישמעו פ"א מאדוויקאט סוברים שיודעים ובאמת אני ישבתי פ"א לדין והי' צריך לברר דין מדד"מ והביאו ספרי ערכי עד אין מספר ואדוויקאטין ולא יכלו לבצע הדבר על מכונו בנקל ולכן הדיבור בזה הוא למותר. ב' כתב שדעת המתקנים לא הי' כנ"ל ז"א דא"כ בטלנו רוב תקנות וחזקות כנ"ל וד"ל:

ג' מ"ש בשם אחי הגאון אמת אמר ומבואר בפנים והרשות שנתן לו ע"ז פסקתי שבועה. ד' על מ"מ כבר כתבתי שאינו נצרך מאד לדינא. ה' מ"ש דפטור מההיזק יפה כתב. ו' מ"ש שיצטרך לשלם לו כל המעות עם הכל זה לא ידעתי דודאי מקרן לא יפסיד רא"מ אבל ריוח אסור ליקח והוצאות גרם לעצמו דלמה עשה הוצאות בלא פס"ד מב"ד יפה תיכף וכבר פסקתי ע"ז שבועה לרא"מ. ז' מ"ש כ"ז משפטי המדינה כבר הודעתי כי לא מה שמדמין בעירות קטנות הוא משפטי המדינה ובודאי צריך לשלם לו משלו מה שיודע בעדים שהוא של ר"ב ומה שהביא דברי הרמ"א ז"ל רל"ו היודע האמת יודע שבכמות אלו הענינים לא שייך דברי הרמ"א ז"ל והמשכיל יבין:

קיצור מהפס"ד הנ"ל

בנידון הפסק שבין ר' ברוך ור' אברהם משה לאחר עיוני בהטענות כתבתי מה שנלע"ד להלכה מדברי הש"ע והפוסקים בארוכה אך קוצר הדין כן. ידעו הבע"ד שרא"מ מחויב לישבע שכדבריו כן הוא שלא הבטיח כלל לר' ברוך ולא לבנו שישכיר החזקה להם ולא ע"ת זה צוה לו ר"ב לקנות החוב רק צוה לו לקנות החוב בסתמא ושרא"מ יחזיקנה לעצמו ולאחר שבועתו אזי הוא פטור מר"ב על תלונתו עליו ורק מה שיברר ר"ב שקיבל רא"מ את שלו היינו מוץ ותבן ונירו וזבלו השדות מחויב לשלם לר"ב כפי שווי'. ומהקורות יתברר הדבר כמה נחסר לו והוא כשיוחזר כתב הנכתב בל"א אזי יבורר כמה חסר ויחויב לשלמם כפי שוויים אך אם רא"מ ירצה להפוך השבועה על ר"ב אז מחויב לאחר שבועת ר"ב למסור לו הגוט כפי מה ששכרה ר"ב מהפריצה ורק הבוררים עם אחד מהשכנים הבקיאי' ואיש אמת ישכילו בדעתם מה נהנה זה הר"ב בשכירות וקניית החוב שקנה רא"מ כדי שלא יהי' ליציטאציע זאת צריך לשלם לו לרא"מ והחזקה נשארה ביד ר"ב ז"ז אין לאחד על חבירו שום דו"ד ועל ההוצאות בעסקו שלא בא לדין יבורר ע"י הרב מהר"י וע"ז באתי עה"ח יום ב' ח' אדר שני תרכ"ב לפ"ק צאנז:

סימן נ

שאלה איש א' יש לו בשכירות מהשר עשיית שכר הברייאהויז לשנה ואח"כ על שתי שנים לקח אחר קונטראקט על שמו שהפריץ הי' חייב לו ורק הראשון נשאר על מקומו ואח"כ על [שני] שנים שכרו האחר וצעק הראשון עליו למה שכר מקומו והשוה עמו ליתן לו כ"ה ר"כ ואחרי עבור השתי שנים שכרו השני ורוצה להחזיקו לעצמו ולדחות להראשון כי אמר שהשר חייב לו ואם לא ישב בו בעצמו לא ישלם לו השר חובו והראשון אמר שיש לו כבר חזקה בהברייהויז שלשה שנים שעשה בו מלאכתו ולפי תיקון העיר בדבר שהחזיק ישראל משר ג' שנים שוב אסור לשום בר ישראל להשיג גבולו ולכן אסור להשני להשיג גבולו כן תורף השאלה:

תשובה הנה דבר פשוט שזה הראשון לא החזיק בו ג' שנים כי הקונטראקט הי' נכתב ע"ש השני ומכחו ישב הראשון בו וודאי זה לא מקרי חזקה אפילו לפי תיקון המקום בחזקות הנ"ל:

אולם באמת אפילו אם החזיק איש אחד חזקה גמורה מכמה שנים ובא ב"ח של השר לגבות חובו הברור וא"א לגבותו מבלתי שידחה המחזיק מכבר בודאי שיוכל לדחותו ואין טענת חזקה כלל בזה כמבואר בסי' (ע"ז) [ע"ב] בב"י [מחל"ח] ובד"מ סי' פ"ו שבתשו' מהרי"א פסק במשכון שהשכין עכו"ם אצל ישראל והעכו"ם חייב לישראל אחר שיכול הב"ח השני לגבות חובו מהמשכון שביד ישראל ולא מצי אמר המחזיק בהמשכון שקנהו לענין ריבית שיעלה עד שיפדהו העכו"ם דכיון דיש ביד עכו"ם לפדותו כל זכות שיש להעכו"ם יש לישראל ב"ח ומשועבד המשכון להשני מדר"נ ולפ"ד הס' מ"ע [ע' בסי' קצ"ד סקט"ו] אפילו אם מת העכו"ם מחויב הראשון למסור המשכון להשני שמשעבד לו מדר"נ וע"ש בש"ך ז"ל [בסי' ע"ב ס"ק קס"ב] דגם הרשב"א וב"י ז"ל מודו למהרי"ל בזה ולדברי הש"ך אם השכינו לזמן זכה בו הישראל המלוה עד אותו הזמן והב"ח ואו"ת פליגי על הש"ך ז"ל בזה אבל לכ"ע מה שעדיין לא זכה בו הישראל המלוה לכ"ע משועבד לב"ח של העכו"ם היינו ישראל השני מדר"נ ואפילו אם מת העכו"ם לא זכה בו הראשון רק השני שמשועבד לו מדר"נ א"כ ק"ו בנ"ד שאינו רק תקנה והאוראנדי משועבד לישראל הב"ח ואלו הי' ידינו תקיפה היינו מוציאים האוראנדי מיד העכו"ם לישראל הב"ח וגם בדד"מ כן וא"כ אי' איפוא משום תקנה קלה של השגת גבול יפסוד זה ממונו ושעבודו שמשועבד לא זה ישראל מדר"נ זה ודאי לא ניתן להאמר ולכן בודאי [אם] א"א לגבות חובו בנקל באופן אחר מוציאים המחזיק בו כדי שיגבה זה חובו המשועבד לו מה"ת וזה ברור ורק אם זה המחזיק הברייהוז יעמיד לו בטוח ברור שיגבה בנקל חובו זולת הברייהוז ודאי אסור להשיג גבולו. אך כבר כתבתי דכה"ג אין לראשון המחזיק הברייהוז חזקה כלל לפי מנהג אותו מקום דהרי לא החזיקו ג' שנים כנלע"ד. ובאמת לפ"ד הרמב"ן במלחמות פסחים [בסוגי' דהרהינו] לא שייך בעכו"ם שעבוד מה"ת אך אין בידינו לדחות פסקי הש"ע והאחרונים שהחליטו דמשועבד מדר"נ ולכן השני מוציא חובו מהברייהוז כנ"ל: