שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 93

סימן מד

להרב כו':

מכתבו הגיעני ומחמת אפיסת הפנאי נתאחר עד היום והנה מ"ש מעכ"ת לספק מחמת הגהת רמ"א ז"ל סי' רל"ז ידע כי המהרש"ל ז"ל כתב [בתשו' סי' ל"ו מביאו בכנה"ג ח"מ סי' ק"מ אות קל"ו] דלא קבלו עלינו במדינה זו וגם רמ"א לא החליט הדבר ולכן מזה אין שום מקום לערער על הקונה מחדש ואם שיזכה השוכר עכ"פ בחזקה מכבר הנה ידע כ"ת כי תקנה מתקנה לא ילפי' כדאי' בב"ב [דקל"א] דמסיק הגמ' דלעולם בתרי בי דינא תקנינן ורק דמסתמא ב"ד אחרון תקנו כקדמאי דלא תקשי אהדדי אלמא דלולא זאת לא ילפינן תקנתא מתקנתא יעיי"ש פי' רשב"ם ז"ל וכ"מ בתשו' מהרי"ו ושכ"כ הרא"ש ז"ל דתקנתא מתקנתא לא ילפי' וא"כ בודאי דאין ללמוד מכנה"ג ז"ל דהתם באיזה מקומות נהגו כן אבל מה לנו לתקנת בני ספרד ובהדי' מבואר שם בכנה"ג תקנות שונות מעיר לעיר במדינתם ואיך נילף במדינתנו מתקנתם אך מעשה בא לידי בעתים הללו מעשה כזה בק' זבארוב ופסקנו כן לילך בתר מנהגם בזה הגליל וחקרתי מדיינים ורבנים דמדינת הגר הסמוכים למדינתנו האיך מנהגם וכתבו דהמנהג אצלם דשמין החזקה כמה שוה וכפי שווי' ישלם (המוכר) [הקונה] להשוכר שמכבר גם מה שהקשה מעכ"ת על הט"ז [סי' קע"ה סנ"ט] דבד"מ הכריע אפי' (כשהממשכן) [הממושכן] יכול לסלק לבעל המצר הנה באמת הרואה יראה שהדרישה כ"כ לסברא דנפשי' וגם הט"ז לא כתב משום דברי הד"מ דלפי הנראה שהם לא ראו הד"מ בדפוס ולכן אולי לא ראו דברי הד"מ הזה אך (גם) מעצמם כתבו הדרישה והט"ז לפסוק כן לדינא דאין השוכר יכול לסלק להקונה שקנהו לחלוטין ומי יבוא אחרי גדולי אחרונים שסוברים כן וגם הח"צ ז"ל המגי' כתב בצדו דגם הסמ"ע פסק כן ונראה דבא להחליט פסקי הט"ז ז"ל ולכן לדינא אין לשנות פסק הט"ז והסמ"ע דאין השוכר יכול לסלק להקונה לחלוטין ובפרט שהוא אצל עכו"ם די"ל שאין שייך כלל דב"מ [אפי' גבי שוכר] כמבואר בס' נתיבות המשפט הספרדי על הש"ע ומטעם זה הוסיף הרמ"א ז"ל הלוה ב"א [אולי ר"ל דהרמ"א בסנ"ז הוסיף דהמלוה לעכו"ם ובא א' וקנה דהמלוה מסלקו והלא כבר הכריע לדינא דאפי' להמצרן מסלק המלוה ואך משום דיש סברא דבעכו"ם ל"ש דינא דב"מ לכן אשמעינן דגם בעכו"ם כן ודו"ק עכ"ה] ול"ק קו' מעכ"ת וד"ל. ומ"ש מעכ"ת ומסופק שיעור כמה ישהה ויפסק החזקה שיהא רשאי כל אדם לשוכרו הנה זה תלי' במנהגים ויש מנהגים חלוקים בזה כי בקהלתנו והגליל נוהגין שיעור חזקה שנה אחת היינו אם החזיק אדם אוראנדי שנה שוב אין רשאי שום אדם לשוכרה עד שיהא עומד פנוי שנה אחת ולאחר שנה מותר כ"א לשוכרה וסמוך לגבולנו גליל וישניצא ומנהגם מאז אשר אם לא החזיק האוראנדי רק שנה או שנתיים אין מוציאין מהשוכר מחדש אך כשישב הראשון ג' שנים לא יוכל אדם לשוכרה עדי עמדו פנוי ג' שנים וא"כ אזלינן בתר מנהגא וכו' ואם אין מנהג לפ"ד דסגי בשנה ומתקנות של איזה מקום אחר לא ילפי ויד בעל החזקה עה"ת דהוי ספק והיה שלום כו':

סימן מה

לידידי ש"ב הרב המאה"ג החריף ובקי המושלם שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יהושע נ"י קאעטשין יע"א:

הנה אודות אשר נשאלתי מכ"ת בענין הבית שהי' לישראל חזקה בשכירות מהנכרי ורק שבא בליעל ועבר על המנהג ושכרו אצל הנכרי ואח"כ קנהו ישראל אחר מהנכרי והשכיר ישראל הקונה את הבית לשוכר הראשון אשר דר בו מקדם ועתה לאחר שכלו שני השכירות הזה רוצה הקונה הבית לדחות את הדר בו כי צריך לו עבור בנו והשוכר הדר בהבית טוען כי לא אבד חזקתו שהי' לו ושאסור לשום ישראל לשכור ולא לקנות בית העכו"ם שדר בו ישראל ומה שהבליעל דחהו באלמות לא מיגרע חזקתו כן הוא תורף המעשה. ומעכ"ת נסתפק באשר אין לפניו ספרי השו"ת המדברים מזה והמסגרת השלחן הביא רק בקצרה: ידע מעכ"ת שורש הדברים הוא כך דמהרדב"ז ז"ל [סי' אלף קנ"ט] ס"ל דאין טענת חזקה רק במשכיר אבל לקנות אין שום חזקה ואם קנה ישראל בית העכו"ם אין לישראל הדר בו שום חזקה כלל ובשו"ת רבינו בצלאל [סי' ל"ד] אמר שאין לבטל ח"ו דברי הרדב"ז הנ"ל ושאין חזקה לשוכר נגד לוקח שקנה הבית מנכרי ואולם מהרד"ך ז"ל בתשו' הורה דיש לשוכר חזקה נגד הקונה דאומדן דעת הוא דמתקני התקנה דעתם גם בקנין שלא יקנם ישראל מנכרי בית שישראל דר בו ומפלפל הרבה בזה אם מוסיפים בתקנה מטעם אומדנא ודעתו נוטה דגם בקנין יש חזקה לשוכר הדר בו והרב מהריב"ל ז"ל בתשו' [ח"ב סי' פ'] כתב דמשום מנהג אין להפקיע זכות הקונה הבית ואין לשוכר טענת חזקה. אולם הואיל דאיכא פלוגתא דרבוותא הנ"ל מהרד"ך ומהרדב"ז ז"ל אם אזלינן בתר אומדנא בתקנה שוב הולכין בתר המנהג דאמרינן שקבלו דעת חד מרבוותא שאזלינן בתר אומדנא יעו"ש בדבריהם וכן הביאם בקיצור הכנה"ג בח"מ סי' ק"מ. והנה מעתה יתבאר הדבר בנ"ד הנה לכאורה גם לנו תקנה לאסור לשכור בית נכרי מכח חדר"ג המובא בח"מ רל"ז וא"כ מספק אם שייך זה בקונה בית הנכרי אזלינן בתר המנהג וגם אם לא אתברר המנהג יש לומר מספק חרם להתיר כאשר יש כמה אחרונים שסוברים כן גבי חזקות וגם לא שייך כאן קרקע בחזקת מבעלי' עומדת דחזקה הוא כקרקע וא"כ הדר בו מיקרי מוחזק והרבה דיו נשתפכו וקולמוסים נשברו בהפלפול עצום שיש בזה ברבני ספרד בתשובותיהם והכנה"ג ז"ל מביאם בקצרה סי' הנ"ל והיותר נראה לפי הנראה ממשמעות דבריהם שהרוב המה מסכימים שבכה"ג הקרקע בחזקת בעה"ב שהגוף שלו ולא להדר שבא מכח החזקה אולם באמת במדינתנו זה לא קבלו עליהם חדר"ג בענין שכירות הבתים כמבואר ברש"ל ז"ל [בתשו' ל"ו] מביאו כה"ג סי' הנ"ל [אות קל"ו] ורמ"א ז"ל מביאו רק בשם י"א והא ראי' דאין דנין להעובר בדין מוחרם כאשר עושין להנושא שתי נשים ורק מחזיקין אותו לעבריין כידוע דבר זה לכל וא"כ ש"מ דלא קבלוהו עליהם במדינות אלו תקנת ר"ג ז"ל וגם יש ראי' דלא קבלוהו עליהם במדינה זו דיש מקומות במדינה זו פרטים אשר יש להם תקנת הקהל בגודל תוקף ועוז והוא אצלם כמו קרקע ונותנים הרבה מעות בעד חזקה ולא מתרמי כלל לאדם שיעבור ע"ז כמו שנהיגין ביערסלוב ועוד איזה קהלות פרטיות וכן שמעתי בימי נעורי שהי' לשם שבק' זאמושטש נחשב להם תקנת הקהלה לחזקה גדול' והי' משונה משארי עיירות שאין להם תקנה זו מכל אלה נראה דלא קבלו במדינות הללו חדר"ג הנ"ל ורק המנהג בלא תקנה נוהגין שלא לשכור בית עכו"ם המושכר לישראל והנה במנהג לבד אין כח בשוכר לדחות בעה"ב הקונה כמבואר במהריב"ל ז"ל [הנ"ל] וגם כי ספק אם המנהג כן ואדרבה בסביבותנו פה המנהג להיפוך שהקונה מדחה להמחזיק בשכירות בית עכו"ם ולכן לענ"ד בודאי שאין מקום לחזקה בשכירות נגד הקונה מעכו"ם אולם לאשר שעכ"פ יש קצת נדנוד ותלונה והוי כעין עני המהפך בחררה שמקרי רשע הן אמת שבכנה"ג ז"ל כתב דאם אין השוכר רוצה לקנותו אין שייך דין עני המהפך בחררה עכ"ז ראוי להקונה לפצות השוכר כאשר יראו ישרי לב וכן המנהג פה קהלתנו לפצות להדר בשכירות מעכו"ם וקנה ישראל הבית שיפצה הקונה להדר בשכירות וכנלע"ד ואל ידמה בדעתו כי זה הוא רק פטומי מילי ולפשר בעלמא כי המעיין בתשו' מהר"ם מלובלין [סי' ס"ב] יראה כי כן הוא מכח התקנה בכה"ג לפשר את המחזיק יעו"ש דברי ידידו דו"ש יום ה' ט' אלול תרי"ט לפ"ק: סימן

מו

לכבוד בני ידידי חביבי הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם ירא ד' מו"ה דוד נ"י אבד"ק קרשאנאב:

הגיעני מכתבך ואשר שאלת המנהג אם מחייבים להמשיג גבול האוראנדי לשלם מה שהוסיף על הראשון זה תלוי במנהג מקומות בקצת מחייבים לשלם הוספה שהוסיף אך בגבולינו אמרו לי הדיינים הזקנים שהיו אז כי אין כופין לשלם ההוספה ועיקר תלוי בראות עיני הב"ד. גם מה שדרשת אודות הדירה שהשכיר האפטרופיס שנתמנה מפי ערכאות בפחות משוי' ולקח לעצמו שלשים ר"כ בעבור טרחתו ופחדו כאשר בארת במכתבך טענותיו בארוכה וכעת נשרף הבית. הנה לא ידעתי למה הארכת בפלפול שלא לצורך הלא הדבר ידוע דשליח ששינה יוכל לומר לתקוני שדרתיך ואין במעשיו כלום אם ידוע שהוא שליח ואם המשלח רוצה לקיים מעשיו והשליח ישלם לו משלו יש בזה [חילוקי דיעות] דעת הראב"ד דיוכל לומר דנתרצה בשליחותו ומדברי הר"ר יראה דמעשיו ממילא בטלין ודעת הרמב"ם נראה כן [ע' טוש"ע סי' קפ"ב] והרבה הארכתי בזה. אך בכאן אין מקום לזה דלכל הדיעות השליח צריך לשלם מה שעיוות ואם עיוות במזיד ע"י שוחד שלקח הוי גניבה ממש. וא"כ אם הי' הבית קיים ובאו לפנינו בעה"ב שהבית שלו או הב"ח עם השליח לדין כי שכר ביתם בפחות משוי' ע"י שוחד שלקח דנינן דהמקח חוזר אם רצו ואם רצו המעות שלקח שוחד יחזור להם כי שלהם הוא כי הרי שהבית הי' שוה יותר מכפי שהשכיר להם ע"י זה השוחד ולכן בודאי צריך להחזיר למי שהבית שלו וא"כ עתה שהבית נשרף שיש שני דיעות אם צריך להחזיר בעה"ב דמים שקיבל בעד שכירתו כמבואר בסמ"ע [סי' שי"ב סקל"ד] וא"כ נהי די"ל דאין מוציאין מבעה"ב המוחזק אבל במה שביד אחרים בודאי מוציאין להחזיר להשוכר כדברי רמ"א וב"י בש"ע וזה פשוט ואין שייך לומר כבר נתן זה להאפטרופוס ומחל לו כאשר עלה ע"ד כי מה ענין סרסור לכאן [ר"ל דדעת השואל הי' דכמו בסרסור אף שנתקלקל המקח אח"כ לא אבד שכר סרסורו כמ"כ הכא אף שהבית נשרף א"צ להחזיר השלשים ר"ט עכ"ה] ול"ד למוכר שדה שאינו שלו [ברמ"א שנ"ו דאין הגנב צריך להחזיר המעות דודאי נתן לשם מתנה] ורק דמי לראובן שהפקיד אצל שמעון מעות ואח"כ בא ראובן בבית שמעון ונתן ראובן ללוי המעות שהי' מונח בבית שמעון שסבר שהוא מעות שמעון ורצה לתת לו בגניבה מעות שמעון ואח"כ נתברר שזה מעות ראובן המופקד אצל שמעון היעלה על הדעת שלוי א"צ להחזיר לראובן מעותיו כי יאמר לו נתת לי מדעתך זאת לא יאמר מי שיש לו מוח בקדקדו כי ראובן יאמר מעות שמעון רציתי ליתן לך בגניבה אבל לא מעותי מעכשיו שנתברר שהיא מעותי החזיר לי שלי ולא יוכל לוי לטעון הכי באתי בסכנה עבור זה כי אם הי' שמעון מרגיש שלקחתי דבר מביתו הי' אוסר אותי ומוסר לידי עכו"ם דיכול ראובן לומר מה לי בזה ס"ס תן לי מעותי שלקחת בגניבה דמה שאני נתתי לך הוא בסברי שהוא מעות שמעון אבל מעותי אין רצוני לתת לך בחנם וא"כ נ"ד דמי ממש להא שהשלשים ר"ט שנתן השוכר להאפטרופסים הוא בחשבו שהוא גונב מבעה"ב שהרי הוא ידור בבית ששוה שכר דירה כך כפי מה שנתן עם השוחד אבל עתה שנשרף הבית ונתגלה שממילא המעות שלו בודאי צריך להחזיר כי מעולם לא הי' ברצונו לוותר משלו רק מה שגנבו מבעה"ב ואי שהאפטרופוס נתן עצמו בסכנה בשביל כך לא זכה במעות של זה ודבר ברור בלא שום פקפוק שצריך להחזיר השלשים ר"ט ומה שהשגת על הנ"מ [בשי"ב סקי"ג דמש"ה חל אחריות דשריפה על השוכר משום דשכירות ליומא ממכר הוא] נהי דבדברי רמ"א אינו נראה חילוקו של הנ"מ אולם מ"מ אין כח בידינו להוציא מן המוחזק ונהי דיש מקום לומר אפילו לפ"ד רמ"א ונ"מ גופו בכאן שאין בעה"ב משכיר לו רק מי שנתמנה לאפטרופוס בשביל הב"ח לכ"ע אינו כמכר שגם להם אין להם רק שיעבוד וק"ל מ"מ קשה הדבר להוציא מעות [ר"ל המותר מהל' ר"כ שקבל] ובפרט בנ"ד דנתן ע"ז ושיתן המעות לערכאות וכן עשה האפטרופוס בודאי אין בידינו להוציא מן האפטרופוס ואם בא לטעון אתה גנבת מן הבעה"ב ולא הוצאת זה אינה טענה כי הוא אינו בזה בע"ד שלו וע"ז ידין עם מי שהבית יהי' שלו ולאו ב"ד הוא בזה כי הוא נתן לו ע"ד שימסור המעות להערכאות והוא מחויב ליתן חשבון ע"ז וא"כ אין לו מצדו טענה עליו ורק מה שיאמר אתה גנבת מהעסק א"כ ממילא בודאי ע"ז לאו ב"ד דידי' הוא דאם לא תאמר כן יוכל כ"א לומר יש לך בידך מה שגנבת מב"ח שלי שאין לו לשלם והשבע אם לא גנבת ולא שבקת חיי לכל ברי' ובודאי יוכל לומר לאו ב"ד והגם שאחז"ל [קידושין כ"ח] עד היכן שבועה עבדי אתה מ"מ לא נהיגין כן השתא:

ובדין שבין הנגיד ר' ישראל בער וב"ד הנגיד ר' אלישע מחמת גודל טרדתי לא יכולתי לפרט היטב ובפרט כי הדין פשוט ולזה ארמז בקצרה ואתה עיין בגוף הדבר. א' מה שטען שרי"ב שכר באיסור זה אינו טענה כי אחרי שרי"ב ישב בה איזה שנים הוא בחזקתו זולת אם יתברר שגזלו מיד אחד כמבואר בנ"י ריש חזקת (שהמערער)..... [כשהמערער אין מביא ראי' שהי' שלו] א"צ חזקה וכן פסק הש"ע ריש חזקת קרקעות. ב' לענין מה שהוסיף ר"א כבר בארתי לעיל דהמנהג בקהלתנו שא"צ לשלם ההוספה אך בנ"ד דכבר הי' לפ"ד רי"ב קנין במעות דראהן ובע"פ ולולא שבא ר"א הי' מוחלט לרי"ב בעד קצבתו מאז בכה"ג מוציאין ההוספה כמבואר במ"ב מביאו הש"ך ז"ל בקצרה וכן נהוגין לפסוק אך א"מ ממון רק עפ"י עדים. ג' מה שטען ר' אלישע שרשאי הי' לשכרו כי עשה לו כמה דברים שלא כדת ע"ז אין להשיב כלל כי אין זה טענה כי ת"ל יש דין בישראל וה"ל להתרות בו ואפילו במסרב בד"י אסור לבא עליו ממקום אחר יעוין בנו"ב סי' נ"ו [א"ה ל"מ שם רמז מזה ויע"ש בסי' ט' בשם כנה"ג] ולכן אחר הבירור שכבר נפסק השכירות בין רי"ב ולהבדיל השר ושלא הי' מתחרט בלתי מעשי של ר' אלישע בודאי צריך לשלם ואם הדבר ספק קשה להוציא מעות. ולענין מה שטען ר"א שרי"ב גבה ממנו שלא כדת ע"י ערכאות מקודם יקוב הדין ביניהם ומה שקיבל שלא כדתה"ק מחויב להחזיר ועל מה שהפסיד לר"א בזה אם יש עדים שהתרה בר"א שיעמוד לד"י ולא רצה פטור וזה כי כבר מבואר ב' דיעות בסי' שפ"ח אם במכוין להציל שלו אם חייב לשלם ונהי דפסק הש"ך דחייב לשלם מ"מ בהתרה בו לעמוד לד"י וחבירו סירב בכה"ג דעת ר"פ גאון בסי' כ"ו בב"י דרשאי לילך בד"ג בלי רשות ב"ד ונהי דפסקינן כר"ש גאון דצריך לנט"ר מ"מ היינו לענין אם רשאי לכתחלה לילך בערכאות אחר התראה בלא נטילת רשות מב"ד אבל לחייב ממון אחר התראה בפני עדים בודאי פטור מלשלם (ההוספה) [ההוצאה] שגרם לו אפילו בלא ר"ב [וכ"פ בשו"ת נאות דשא סי' נ"ב] ואם יתברר הדבר שזה האיש המורשה מרי"ב לא התרה בר"א כלל לילך אתו לדתה"ק ורק בזדון לבו הביאו לערכאות והפסידו מ"מ לפ"ד רמ"א ז"ל המשלח שליח למסור חייב מטעמא משום שמוחזק בכך ולא שייך דברי הרב וכו' והש"ך ז"ל פליג דע"י שליח פטור ונהי דח"ו לפסוק בזה כדברי הש"ך ז"ל דהרי האידנא רוב ענינים כאלו נעשה באמצעות ישראל מוחזק לזה כידוע ואם נימא כן בטלו ח"ו כל ד"מ וד"ל ולכן בודאי עלינו לפסוק כהרמ"א ז"ל אך בנ"ד האיש הזה הוחזק לאיש כשר והוא הי' נאמן או שותף לרי"ב ואחרי דברו שהאמינו רי"ב שאינו רוצה ר"א לציית ד"י נתן לו ר"י חת"י לתובעו בערכאות ולהציל שלו ולכן אם אפילו עכשיו שיתברר שלא התרה בו אין על רי"ב דין מס' לשלם לר"א כי כן דרך כל בע"ב נותנים רשות להנאמנים אשר הוחזקו לנאמנים לגבות חובם ואם המה לפעמים עושים עול הדין עם הנאמנים לא עם הבעה"ב בדבר ההפסד שעשה לו וזה ברור למי שיש לו חוש במוח ואם זה האיש הוא מהפ' הידועים בודאי רי"ב חייב הכל אם לא יוכלו להוציא מהעוכר הנ"ל אבל אם הוא ישר הולך פטור רי"ב:

סימן מז

להרב המאה"ג החריף החסיד ירא ד' שלשלת היוחסין בש"ק מו"ה אברהם חיים נ"י האבד"ק ריסקא יע"א:

מכתבו הגיעני ותמהתי מאד אם נימא דלאדם רע אין לו חזקה ומותר לשכור מחייתו ולהשיג גבולו א"כ בטל כל החזקה דידוע בעוה"ר ששנאת חנם גבר ובנקל יאמר על רעהו שהוא פושעי ישראל ובטל כל דיני החזקות ואפילו בעבר והשיג גבול רעהו מ"מ אסור להשיג גבולו ובתר גנבא גנוב כו' כמבואר בברכות [ד"ה] ובפרט כי כל טעם התקנה הוא מחמת שבא לידי מריבות ומסירות ממון ישראל לזה התקנה בכל ענין ואם נביא ראי' לזה מתקנות שבש"ס בודאי ידוע שלא פליג בכל התקנות וכן בתקנות השוק שבגנב ובתיקון בנ"ק או בנ"ד וכמה מקומות שאין חילוק בין אדם כשר או לא ורק כל ישראל המאמין בכלל אחיך הוא ואסור לעשות לו נגד התקנה דאמרינן לא פלוג אך בתקנות דידן י"ל לחלק וכמבואר בתשו' מהרי"ו דבתקנות דידן לא שייך לא פלוג אך כ"ז בגוף ענין התקנה אבל לחלק בין אדם כשר לאינו אדם כשר זה לא שמענו ואם לי' לזרעי' דאבא הוא אדמו"ר זלה"ה לומר כן ולכן ודאי רשאי למכור חזקתו והר' אשר השיג גבולו מחויב לצאת ואין ביד הר' הזה לערער על השוכר הלוקח החזקה ומה שרצה לבסוף לומר שהוא הוי כיורד לתוך אומנתו של חבירו שהוא מדינא כמבואר במ"ב [סי' כ"ז] שרי לי' מארי' שלא כהוגן דיבר בזה דהא צריך שיעשה מעשה ולהיות כבר פיסוק מקח והי' ברי בידו זולת המשיג גבול כמבואר במ"ב אבל בנ"ד נהי שהאדם מישראל אינו רשאי לשכרו מכח התקנה אבל הרבה עכו"ם מצויים ורשעי ארץ בעוה"ר וגם לא עשה שום פעולה ולזה מדינא לא נקרא משיג גבול ורק מכח התקנה הוא של המחזיק הראשון וכדין מכר ומה מאד לא יפה עשו ראשי הקהל שהתירו החרם בשביל מעות דנעשה בעוה"ר הדבר כהיתר ויבא כל אדם להשיג ויסמוך שיתן קנס לקהל ומה שאמרו בצדקתם שכוונו שלא יעבור ויכשלו ב"א זה אינו כי. הלא יכלו בצנעה להתיר אבל לא יתן יד לפושעים ולכן ידידי יראה נא להכות באגרוף רשע ולא יחרוך רמי' וכו' ויוציאו אותו בחרפה ובוז ובזה יווסרו אנשי רשע ומה שהשיג גם השני גבול איש ישראל עונו ישא וגם הוא עדי אובד אך זה מצוה גדולה להוציא המשיג גבול הראשון כ"ז כתבתי את הנלע"ד לכבוד השם ולתורתו והטוב בעיניכם עשו והי' שלום:

סימן מח

שאלה אחד שכר פאסעסייע אצל עכו"ם וכשכלה הזמן שכרה מחדש והי' על הגיט סעקוועסטראצייע מקיר"ה ושכרו השוכר הנ"ל על שנה ולאח"כ באו ב"ח הרבה וגם חובות מקיר"ה ונעשה ונגמר בערכאות למוכרו עפ"י ליציטאציע ובאו מכל המדינה לקנותו ועמד יהודי אחר ואמר שהוא יגמור עם הב"ח ועם הקאסי מקיר"ה שישלם לאחדים והפאסעסייע יתנו לו על י"ב שנים ונגמר כן הדבר והנה בשעת הליציטאציע הי' שם השוכר הראשון מהעכו"ם הנ"ל (הקונה) ואמר שכבר נתן הוא לו מעות על איזה שנים ומה יעשה במעותיו והשיב לו זה היהודי השוכר השני מהערכאות שיראה להטיב עמו ולשלם גם לו והנה כעת בא השוכר הראשון ותובע את השוכר השני כי הוא זכה בהפאסעסייא מחמת שכירותו מהעכו"ם והשני אמר לו כי הוא שכרו מהערכאות ששכרהו לשלם בע"ח הקודמין ואי לאו שעמד הוא ושכרו הי' נמכר הכל כי היו כמה אנשים שרצו לקנותו וגם העכו"ם הי' מחויב ומשועבד להב"ח ולקאסי ולכן שכירותו מהערכאות כדין ומעותיו יתבע ממי שנתן לו כי לא הי' להעכו"ם מה להשכיר כי הי' משועבד לב"ח ולקיר"ה גם טוען הראשון שיש לו חזקה מכח תיקון המדינה בחזקות הידועות זה תורף השאלה מהרב החסיד מהר"י נ"י אבד"ק נעבליץ: