שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 90

הנה דבר זה מבואר בח"מ סי' רפ"ז ס"א וז"ל המחבר מ"ש והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים כל השבח לאמצע ואפילו שאר עמלם לא יטלו כו' עד זו דעת הרמב"ם לבדו ולא מצינו לו חבר אבל דעת הכל שזה שאמרנו ברישא שאם השביחו גדולים את הנכסים השבח לאמצע היינו דווקא כששבחו הנכסים מחמת עצמן דהיינו ששכרו פועלים ממעות תפיסת הבית או שנו"נ בסחורה אבל אם השביחו ע"י שהוציאו הוצאות משלהם או שטרחו בגופם לחפור ולבנות השבח לעצמן כו' עכ"ל ובהגה שם וז"ל וכ"ז באחין שנזונו יחד אבל אם אין נזונין יחד אפילו השביח מחמת עצמו אינו נוטל רק כשאר יורד שלא ברשות לנכסי חבירו עכ"ל והוא מדברי הראב"ד ז"ל והטעם דלא דמי לשותפים שאפילו בגופם וממונם אמרינן שעשו לטובת השותפות משום שלא ירדו להיות שותפין רק מחמת ירושה אין מטריחין מסתמא גופם וממונם לאחיהם כמבואר בב"י ז"ל:

והנה כיון שהוכחנו דזה דומה [רק] לאחד שקנה על ליצטאציע והי' לוקח בזול שוה אלף במנה לכן נחקורה האיך הדין בזה אם מחויב הלוקח להחזיר בחנם. והנה בתשב"ץ ז"ל מביאו הסמ"ע ס"ס רל"ו וז"ל ז"ל ב"י ס"ס ק"ן מכיון שעבר זמן שא"ל לפרעו יש רשות בידו למוכרו אבל אם מכרו בפחות משווי' אפילו כ"ש חוזר כדין שליח שטעה עכ"ל ובלשון זה הביאו בד"מ ג"כ בס"ס זה ע"ש ור"ל כיון שלא חלט הישראל הקרקע לעכו"ם אם לא יפרע לזמן שקבעו לו אלא שיהי' לו רשות למכרה ובדינינו כיוצא בזה אין לו אלא דין שליח (אף אם א"ל בלשון המועיל דלא הוי אסמכתא וכמ"ש בסי' ע"ג) ואף א"ת שבדיניהם אין הדין כן הלא מסיק הב"י שם סי' ק"ן בשם התשב"ץ שכ' וז"ל שכיון שמכר זה בטל בדינינו אפי' אם הי' קיים בדיניהם אנו מבטלים אותו והביא ראי' לדבריו ע"ש בב"י שהביאו עכ"ל. אבל כ"ז מחמת שאנן קיי"ל דדד"מ לאו דינא במה שבין אדם לחבירו כפי שיטת רוב הפוסקים אבל מלך שקצף על עבדיו כו' שמביאו רמ"א ז"ל [סי' שס"ט] והוא מהרמב"ם ז"ל בהל"ג וז"ל בפ"ה הל' י"ג וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו אינו גזל ומותר להנות בה והלוקחו מן המלך הרי הוא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשים חצר זאת או שדה זאת כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבה"מ שלא בדינים שחקק ה"ז גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו עכ"ל והמ"מ כתב שם וז"ל אבל מלך כו' כבר הודו לו כל בעלי הוראה וכו' וכן עיקר דדמ"ד אבל גזלנותא דמלכותא לאו דינא וה"ה גזל גמור וקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות בעלים היא וזה מבואר בהרבה מקומות עכ"ל הרי דלעבדיו הוי כחק ידוע לכל שבזה ודאי דדמ"ד וליכא מחלוקת בזה והרמ"א מביאו לפסק הלכה והנה ידוע דשוכרי המכס המה נקראו עבדי המלך וכל כח מלך להם והתשלומין הוא רק שכן נותן להם בשכרם מה שיעלה יותר ממה שנותנים לו ובוודאי כן הוא למי שיודע טיב מנהיגי המדינה שזה הוא כשליח וכן מבואר בר"ן ז"ל ובכמה ראשונים שהמוכס נקרא שליח המלך וא"כ בכה"ג ודאי דדמ"ד ואך לכאורה י"ל כ"ז אם הי' בעל הקרקע עבד או שכירו של מלך אך בנ"ד הלא בעל הקרקע לא הי' רק ערב נכסין לזה אך באמת זה ליתא מתרי טעמי א' דלפי טעם המ"מ דבזה הוי דד"מ משום שהוא חק קבוע לכל המלכים וכן זה הוא ממש בהערב חק קבוע לכל המלכים להיותו כדין כשכיר עצמו וא"כ דדמ"ד וגם כי נלע"ד כי בכיוצא בזה אם הי' בין שני הישראלים הדין כן מדין תוה"ק דהנה ידוע לוה שחייב עצמו למלוה שיגבה בלי שומא ובלא אדרכתא התנאי קיים כמבואר בהמ"ח [סי' ק"ג] והסמ"ע ז"ל כתב וז"ל דתנאי בממון קיים והנה זאת ידוע לכל מי שבקי קצת בעניני נמוסי המדינה זו שלכל דבר יש חקים נקראין פערגראווין ואם אחד מקבל עליו כפי הפערגראוו מחויב לקיים מכח תנאי לא מכח דד"מ כלל שכן קיבל על עצמו חיוב דבר זה בפי' (ולא דמי כלל למקבל לילך בדיני עכו"ם) והנה גם זה ידוע דבעניני קאפציע יש חוקים שונים וחד מהחוקים היא שבאם לא ישלם השוכר כפי ההתחייבות יומכר כל נכסי הערב וישומו תחילה ואך אם יהי' ליציטאציע ולא יתנו כפי השומא ימכר כפי שיוכל כדי לגבות חובו והערב כשחתם זה על נתינת הקאפציע בוודאי כתב שמחויב כפי פערגראוו וא"כ נתחייב מחמת תנאי לקיים זה ובפרט שדבר וחק זה ידוע לכל שמוכרין על ליציטאציע אפי' בזול הרבה וא"כ כבר קבל עליו זה הערב ונתחייב מחמת תנאי ואין לומר שהוא דבר שאינו קצוב הא דבר שאינו קצוב הוא מטעם אסמכתא אשר לא שייך כאן כלל ובפרט שהוא בידו להוציא שיקנו כפי שוויו כאשר באמת רצו לקנותן בשוויו כמבואר בשאלה. ולפע"ד ברור שלא מחמת דד"מ נתחייב רק מחמת שנתחייב עצמו כך בשעת שנעשה ערב לקיים חק זה הידוע וא"כ אין כאן שום ביטול מקח מחמת בפחות משווי' הרבה מתרי טעמי מחמת דבחוב מס המלך למלך מעבדיו לכ"ע דדמ"ד וגם מטעם התנאי שקיבל על עצמו כן אך לכאורה י"ל כיון שהי' קנוניא בליציטאציע אין זה מדד"מ אך גם זה אינו דהנה הנראה דהליציטאציע הזאת הי' מכמה שנים וידוע לכל המדינה דמזה לא קרוב אשר נאסר מהרעגירונג לעשות קנוניא אבל לפני כמה שנים הי' עושים קנוניא בפני כל השרים היושבים על הליציטאציע ושמעתי אומרים מפי שרי המדינה הטעם שהוא כמו כל מו"מ והקונים יוכלו לעשות מה שירצו והמוכרים דהיינו שרי המדינה גם בידם רשות אם לקיים המקח או לא כן שמעתי אולם שזאת ידעתי בטוח שזה לא היה נגד דד"מ לעשות קנוניא כי היו עושים בפני כל השרים בפרהסיא אולם אפי' עתה שקונסים להעושים קנוניא על ליציטאציע עכ"ז אם כבר נתקיים המקח הנקרא בשטעטיגונג ממקום הנצרך לעסק זה אין אחריו כלום שום טענה ולכן אין בזה בדברים בעלמא כדאי לדחות קנין גמור שהי' אפי' עפ"י דין תה"ק ובפרט שלא ידעתי משום קנוניא שהי' בכאן רק שהיהודים נמנעו מחמת השגת גבול וזולתן נמנעו מחמת שאמרו להם שאינו שוה כלל וזה אינו קנוני' כלל בערכאותיהם לבטל המכר כי ידוע שדרך אנשי ישראל מונעים עצמם מזה וגם ידוע שלהקונים יש מגנים המקח ומהם כנ"ל ולא יקראו זה קנוניא כלל ואם אמרו שקבלו הערכאות והמוכרים שוחד כ"ז שלא נתברר לא חיישינן לזה כמבואר במהריב"ל ז"ל שאביא לקמן וגם כי זה איננו נוגע לענין לביטול מעשיהם וכל הספיקות הללו המה רק פטפוטי דברים ומה שאומרים כי אביהם לא נתחייב כלל ובזיוף נעשה הערבות דבר זה אינו דממ"נ אם הדד"מ כי למה לא טענו זה ש"מ שמחלו או שטענו ולא הי' ממש בדבריהם עפ"י דד"מ כאשר כתב כ"ז במהריב"ל ז"ל אשר אביא בס"ד ולכן לפי דעתי אין להם שום טענה על האח הקונה זולת מה שטוען שבפירוש נעשה שליח לקנות גם עבורו וע"ז חייב לו שבועה וכיון שמת בטל השבועה והיורשים יורשי הקונה זכו בנחלתן.

והנה ראיתי בב"א ח"מ סי' נ"ח כתב לומר שחייב מטעם עני המהפך בחררה וזה וודאי לא שייך כאן דהא האח אמר בפירוש שדעתו שיקנהו אותו הנגיד ויקבל ממנו בית וחלק שדה אבל גוף הקרקעות ונחלאות לא היפך בהם כלל ובוודאי האח השני שלא נתרצה לזה לא מקרי עני המהפך בחררה כי אינו מחויב להפסיד חלקו עבור אחיו שיתנהו לו מנה בשכרו ומי שיש לו מוח בקדקדו יבין שאינו דומה כלל לעהב"ח וגם הב"א ז"ל גופי' מסופק בזה כמבואר שם. עוד כתב שם לחייב להחזיר מחמת עשיית הטוב והישר וכתב שקדמונים עשו זה תקנה להחזיר משום עשיית הטוב והישר אך גם זה אינו בנ"ד כי טוען האח הקונה שרצה להחזירו וקבע זמן עמו ולא בא ממילא הפסיד זכותו ולא שייך בזה תקנה דאיזה שיעור יהי' בדבר וכי לעולם ישתעבד להחזירו אפילו לנכדו ולנינו בוודאי אין זה שורת הדין ואין כאן תקנה ואם לומר הי' צריך להודיע הדבר לב"ד וכל שנעשה שלא בפני ב"ד לאו כלום זה אינו כיון דהתקנה אינה ברורה אם צריכה דווקא ב"ד או סגי במחילה לחוד בכה"ג מספק תקנה אין מבטלין מכר גמור כמבואר בכל האחרונים ז"ל. ועוד שם כתיב בב"א דלאו ע"ז הי' דד"מ שיטמין בתוך כליו ולא ידעתי פירושו בזה אם כוונתו הוא שהדד"מ לא הי' לעשות קנוניא וזה כבר כתבתי דאינו ודבריו בזה צריכים ביאור: ס"ד בענין כזה שזה טוען שרצה להחזירו מחמת לפנים משה"ד וזה לא בא ומחל לו מהני וודאי כנראה מדברי ב"א הנ"ל וכאשר כתבתי כבר ואך עכ"פ לא נמלט האיש הקונה ויורשיו מזה דקיי"ל שנים שעשו מקח וכנ"ל שמבואר בסי'.... וכתבו הטעם שהריוח מעסק שניהם [ע' בח"מ סי' קפ"ג ס"ז ברמ"א ובסמ"ע וש"ך שם] א"כ ה"נ המציאה מכח שניהם שנתעסקו בההטעה בנכסיהם שניהם שוים בהריוח שיעלה וישומו בדצ"ד מה שעלה הריוח מכפי מה שנתן זה ויחלוקו בשוה כנלע"ד ברור:

וז"ל תשובת מהריב"ל ז"ל ספר רביעי סי' י"ח אני הצעיר הח"מ באתי להעתיק להשואל מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' גו"א ומ"ש בפ"י ומשם תתברר ותתלבן תשו' שאלותנו בפ"ה כתב וז"ל אבל מלך שלקח שדה או חצר מבני המדינה שלא כדין שחוקקין הלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו כללו של דבר כיד שיחקקו אותן המלך לכל ולא יהי' לאדם א' בפ"ע אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל גמור לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל או"א אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו את השדה במס שעל הראש ה"ז אינו ממכר אא"כ הי' דין המלך כך ע"כ ובפ"י כתב וז"ל כותי בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהי' לו חוב על בעל השדה או מחמת שהי' לו נזק בעד זה הישראל או מחמת שהפסיד ממונו ואחר שתקף לו את השדה מכרו לישראל אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח בד"א כשהודו הבעלים שאמת טען הכותי וכן אם הי' שם שר או מלך באותו מקום שיכול לכוף את הכותי שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את הכותי אינם יכולים להוציא מיד הלוקח מן הכותי אעפ"י שאינם מודים להכותי ואעפ"י שאין שם עדים שאמת טוען שהרי אומר הלוקח להבעלים אם גזלן הוא למה לא תבעתם אותו בדיניהם ע"כ ובמ"ש הרמב"ם פ"ה שכל מה שלקח מן המלך שמוציאין הבעלים ממנו סברת רגמ"ה וסברת רה"פ שכל מה שהוציא ישראל זה צריך הראשון ליתן לו וכ"ז שנתן לכותי אם ירצה יחזור לו מידי דהוי ארועה שקדם שנותן לו הוצאתו עד כדי דמיו ואמנם נ"ד אמרי' בי' דדמ"ד וכדין לקח המלך זה החצר מחמת חוב שחייב ראובן הנזכר בשאלה למלך יר"ה כיון שאין הדבר ידוע לכל שפקידי המלך עשו שלא כדין ושלא מחק המלך גבו ממנו זה החוב ולקחו ממנו החצר הנזכר לאו כל כמיני' לומר שלקחו החצר הנז' גבאי המלך שלא כדין ושלא כחק המלך כיון שאין הדבר ידוע לכל כההוא דגבאי המלך שמכרו את השדה במס שעל הראש ואין ממכרו ממכר לפי שהדבר ידוע שמאמר המלך אינו אלא במס הקבוע לו על השדה והרמב"ם ז"ל כ"כ וכל מי שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל והפירוש הנכון בזה"ל הוא שצריך שיהי' ידוע לכל שהטו לו המשפט חק המלך ואפילו לגבי שטרות העולים בערכאות שלהם כתב הרא"ש שיש להסתפק במה שכתב הרי"ף ז"ל ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא אי אתי למימר דבעינן דידוע לן דהני לא מקבלי שוחדא או אתא למימר דהני ערכאות לא מקבלי שוחדא והוא ז"ל הסכים דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא ואפילו הרמ"ה ז"ל כתב אי הוי דייני הוי דייני ואזלי ולא משתכח עלייהו ריעותא ולא יכלינן לאפקינהו מסתמא מחזקה אלא בראי' ברורה וכ"ש בדברים הנוגעים אל המלכות כי עז מלך משפט אהב מלך במשפט יעמיד ארץ כי לא יעשו כ"א הדין האמת כפי חקי המלכות או כפי דעת המלך ובר מן דין י"ל או אלו האנשים צעקו הושיעה אדונינו במה שעשו הפקודים או לא צעקו אם (לא) צעקו לא נענו נראה שהדין נעשה מה שנעשה ואם לא צעקו נראה דאחולי אחלי וכש"כ לעיל בשם הרמב"ם עכ"ל:

את זה ראיתי להודיע להם דעתי להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי כי כבר הקדמתי שאינני אומר קבלו דעתי: ואודות

התרנגולים הנה בגלילותינו נמצאים ג"כ תרנגולים כאלו והמה באים מאיי הים הסמוך לארץ הקדושה כאשר הגידו לי הרבה אנשים מקהלתינו היודעים בבירור מקום תולדותם ואנשי ארץ הק' העידו בפני אנשים כשרים ת"ח שבאה"ק ג"כ באים התרנגולים מאותו האי ואוכלים שם מקדם קדמתה במסורה אולי עוד מימי התנאים ולכן התרתי בערי אך אם אותן שבמקומיכם שוים לאותן שלנו לא ידעתי ויחקור מעכ"ת אחר זה ויבוא על הבירור. והי' שלום כנפש וכו' יום ג' וירא תרכ"א לפ"ק צאנז:

סימן לא

להרב החריף החסיד וכו' מו"ה פסח יהודא כ"ץ נ"י:

שאלה באלמנה שנשארה אחר בעלה הראשון נו"נ בנכסיו והי' לה בתים על שמה ונישאת לאיש אחר ובאו היתומים מבעלה הראשון והתפשרו עצמם ונתנו לה כל הנשאר מבעלה הראשון שהי' אביהם בכל מיני תיקון קנין המועיל על שמה של האלמנה הנ"ל הנישאת לאחר ולאח"כ ילדה האשה הנ"ל בנים מהשני שלשה בנות גם היתה נו"נ בתוך המו"מ כמו בחיי בעלה הראשון ואחרי מות בעלה השני התפשרה עם בני בעלה השני שהי' לו מאשתו הראשונה ופטרו אותה ונתנו חלקם לה עפ"י ב"ד והי' הפשר באופן המועיל ובאופן זה שתתן לכל אחד משני הבנים הזכרים של בעלה כך וכך לכ"א וליתמי בן בעלה הנפטר תתן כך וכך ולשלשה הבנות יהי' הבית המסומן במצריו וגם מחוייבת לפרנסם עד הנשואין וכשתקיים כן פטורה מכל טו"ת והנה האלמנה קיימה כנ"ל הכל אשר לכל והוסיפה עוד לתת לשתי בנותי' הנ"ל לכ"א שני אלפים ר"כ לנדן ובת השלישי מתה בקטנותה. והנה עתה נפטרה האלמנה ויש ספק בין הדיינים אם יורשי הבנים זכרים של האלמנה מבעלה הראשון ירשו אותה או שמא אינם יורשים כי אינה יכולה לגבות בלא שבועה וכשמתה אין יורשי' נוטלים כלום כמבואר בש"ע ואם משום שפטרוה היורשים של השני מ"מ קנתה הכל לצורך תפיסת הבית היינו בנותי' הקטנות והאריכו הצדדים זה תורף השאלה:

תשובה הנה לכאורה צריך לידע מקודם מה היתה נקראת זה המסחר שעשתה האשה מאז מבעלה הראשון ועד עתה והפטורים מיורשי הראשון שלקחה אחרי הנשואין עם בעלה השני וצריך לחקור מה הוא זה לגבי בעל השני אם נכסי צאן ברזל או נדוניא או נכסי מלוג והנה מבואר בש"ע דזה מקרי נכסי מלוג דכל שלא נכתבה בכתובה עכ"פ לכ"ע הוי נ"מ וז"ל הש"ע [אה"ע] סי' פ"ה ס"ג יש מי שאומר דנכסי צ"ב אינו חייב באחריותן אא"כ שמו אותו עליו בדמים קצובים או שקיבל אחריותן בפירוש ויש מ"ש שמאחר שכתבן בכתובה נתחייב באחריותם אעפ"י שלא שמו אותם ולא נתחייב באחריותם והראשון עיקר עכ"ל. והנה אם אשה צריכה שבועה בבא לגבות נ"מ וצאן ברזל אם המה בעין [מבואר באה"ע סי' פ"ח וסי' צ"א] לכ"ע א"צ לישבע ואפי' דבר שבא מכח הראשון א"צ לישבע כמבואר בריב"ש מביאו ב"ש ז"ל והנה בתפסה האלמנה [מחיים ואפי' לכתובה] ויורשי הבעל באים להוציא ממנה מבואר דעת הח"מ דל"צ שבועה וגם הב"ש מביא דעת הת"ה והמרדכי והנה מבואר במרדכי דאם הבעל התפיסה והניחה נו"נ א"צ שבועה והבית מאיר ז"ל כתב להקשות על הח"מ שהביא דעת המרדכי בפירושו שתפסה האלמנה [מעצמה] וכתב שם דגם בהתפסה מסיק המרדכי ז"ל דלא מהני רק במה שאינו מבורר שהוא של בעל הראשון וז"ל המרדכי פ' הכותב ומ"מ אני דנתי כמוך כי אמרתי הא דקיי"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי זהו כגון מקרקעי או מטלטלי שלא נשאה ונתנה בה ואף לא תפסה אותה מחיים אבל הכא שנשאה ונתנה בהם ימים רבים שורת הדין שמה שמכרה או נתנה קיים ועוד שהיתה נו"נ בהם בחיי בעלה הרי אתפסה מחיים לפיכך מה שעשאתה עשוי ותפיסה מחיים מהניא כדמשמע ר"פ אלמנה נזונית דהוי כמו יחד לה מטלטלי בתר דקמו רבנן סבוראי ותקנו דכתובה נגבית ממטלטלי דאשה דעתה סומכת עליהם דדוקא בדורות הראשונים דלא היתה כתובתה גובה מן המטלטלין התם בעינן יחד לה מטלטלין לפי שאין דעתה של אשה סומכת עלי' שוב כתב ר"ב לר' שמרי' מש"ה קיימא המתנה כיון שלא נתברר הדבר בבירור שהי' כל המטלטלין של בעלה האחרון אבל נתברר בבירור שהי' של הבעל האחרון לא דננו כן עכ"ל. והנה א"כ בנ"ד שהאשה עוסקת בחו"מ טרם שנשאה לבעל השני ולא הכניסה לו המו"מ לשומא ונשארה נו"נ גם עד אחר מות בעלה השני ואין שום בירור שהי' לבעלה השני שום דבר במסחר שלה א"כ בודאי האשה גובה המסחר שלה בלא שבועה וגם לא צריכה שום גבי' כי ממילא נשאר שלה שהבעל לא זכה בה מעולם רק לפירות כנכסי מלוג וממילא כשנפטר בחזקת האשה היא וכמבואר במרדכי ב"ב פ' מי שמת וז"ל אלמא נכסים בחזקת יתמי קיימי הלכך זכו בה בנות שמעון באותה קרקע שהכניסה לאה לאביה ושוב לא יצאת מכאן ואין לה לבן ראובן בה כלום שמשעה שנשאה לאה לשמעון קפצה כח ראובן וזכה בו שמעון ובנותיו משא"כ בנכסי מלוג דכי מיית בעל לאלתר נפקי מחזקת יתמי וקיימי בחזקת אתתא בלא גיבוי ובלא מכירה ובלא נתינה ואם מתה האשה זכו בה יורשין שלה עכ"ל הרי אפילו הוא דמחמיר שאפילו נצ"ב בעין אינה גובה בלא שבועה מ"מ בנ"מ א"צ שום גבי' ונוטלת שלה בלא שבועה ולכן בנ"ד ודאי המסחר מהכיפה והבתים שלה המה בלא שום שבועה וא"צ גבי' כלל רק נשארו בחזקת שלה כמקדם נשואי' ולכן בודאי יורשים בני' מהראשון וזה ברור בלא שום חולק כלל למעיין באמת:

שנית הלא פטרו אותה הבנים זכרים מבעל השני משבועה ומכל דבר והנה זה ברור שבמות בעלה השני אין נקרא יורשים רק השני בנים ויתמי בני השלישי שנפטר ויכולים המה לעשות עם עזבון כפי רצונם ורק שצריכים לתת, עישור נכסי לאחיותיהם השלשה ומזונות עד דתבגרן והנה הבנים זכרים קיימו כ"ז ונתנו להבנות מקרקע עישור נכסי כפי מה שפסקו עליהם הב"ד המפשרים וגם חיוב המזונות להם הטילו על האלמנה ביתר תוקף וא"כ בודאי רשאים הבנים לעשות עם עזבון אביהם כרצונם ואין להבנות טענה כלל להעזבון ואם יטענו שראוי לתת להם יותר משיעור העישור נכסי יקוב הדין ביניהם ובין אחיהם ואם נתנו להם לבסוף כפי הראוי להם אין להם שום טענה לנכסי אביהם וכנכרים נחשבו והמה ניזונים אצל אלמנה מחיוב שיש להם מאחיהם מכתובת בנין נוקבין ואמם האלמנה קבלה חוב אחיהם על עצמה אבל המה אצל אמה כנכריות שאוכלים בתורת חוב ואין שום תפיסת הבית כלל וא"כ בודאי כל המסחר והבית של האשה האלמנה ואחר מותה יורשים בני' הזכרים לא זולת והחולק על זה חולק על האמת ואין לו מות בקדקדו ופלפול של הבל שאינו ראוי לעסוק בו והאמת עד לעצמו: