שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 89

אך גם ליורשי הנותן אין חוזר המתנה דהא מבואר בהצואה שם וז"ל גם יתחלק ליום היאר צייט סך חמשים גראש בכל שנה ושנה לעני' דפה עה"ק טברי' תוב"ב עכ"ל ומהנראה דזה צוה ליתן מהקרן שמבואר שם סמוך לזה בהורישו לאשתו הכתובה שבודאי כוונתו על הקרן דדלמא לא יהי' אז ריוח א"ו דכוונתו דיתנו מהקרן כן נמי מה שצוה מסתמא ליקח ולחלק בכל יא"צ כך וכך מסתמא בודאי כוונתו על הקרן וא"כ לא יוכלו בניו להחזיק בהמעות של המקדיש ואם נטעון בעד היורשים דהמה יטלו הקרן קיימת והמה יחלקו בכל יא"צ זה אינו טענה בודאי יוכלו העניים בני א"י לטעון מי ילך למרחוק לידון עמהם ודאי כונת המקדיש שישאר הקרן בא"י בקופת הצדקה ומהם יחלקו בכל יא"צ וכן באמת נראה מלשון התחלת הצואה וז"ל יעשו מעתה ומעכשיו להיות הקרן קיימת לעד עכ"ל והנה קרן קיימת מקרי מה שנשאר לעולם קיים בצדקה וא"כ בודאי הי' כוונתו שישאר הקרן קיים בצדקה וא"כ בודאי הדין נותן שהמעות ישאר בצדקה בא"י והגבאים ימסרו קודם פטירת אחד מהם ע"פ עצת והכרעת הרב כפי מה שמבואר בצוואה ולאחר מאה שנים ימסר לגבאי הצדקה הממונים מפי הצבור:

שוב נסתפק מעכ"ת אם הצוואה בטילה מחמת דדמי לקני את וחמור והראה מקום לדברי מהרח"ש ז"ל בתשובה והנה אתפלא מה ראה לומר כן הלא בכאן הי' בחיוב כמבואר בהצוואה ובחיוב מהני אפי' בדשלב"ל כמבואר בש"ע סי' ס' ובכל האחרונים ובשעה"מ [פכ"ב ממכירה ה"ט] אולם בחובות שהי' לו ובאו לגוביינא אחר פטירתו אני מסופק אם זכה בו ההקדש דהא הוי (א"ב) [אינו בעולם] ובעת בוא לגוביינא נפטר מהחיוב כיון שמת אך עכ"פ לא הוי קני או"ח דהא החיוב מהני למה שבא לעולם בשעת חיוב דבודאי אינו עולה ע"ד המשעבד דאקני ולא קנו נכסים רק נפלו לו לאחה"פ שנימא כיון שבטל לגבי הדאקני שלא קנה בטל לגבי השעבוד שהוא בעולם ה"נ כן הוא דהחיוב של התביעות שהתחייב עצמו שפיר לכשיבא לעולם ולכן אפילו אם מתרמי שלא בא לעולם קנה שב"ל ולא הוי קאו"ח וזה ברור:

והנה לכאורה יש לחקור אם בכה"ג אם מהני החיוב שחייב עצמו לתת ההלואה לכשיגבנו דהנה קיי"ל דהמחייב בדבר ע"מ שלא יתחייב באחריות אינו חייב וכמבואר במהרי"ט [סי' פ"ד] ובקצות ז"ל [סי' ר"ג סק"ב] דהנה בנ"ד אם קבל וחייב עצמו ליתן לפלוני מעות להרויח בו והמעות נאבד ודאי אינו מחויב המחייב א"ע לשלם מעות אחר מחירו כיון דהריוח אינו דבר ברור וגוף המעות אינו שלו והוי רק כמבטל כיסו של חבירו דבודאי פטור וא"כ לא הוי כלל חייב אחריות וא"כ כיון שאין זה אחריות כלל ולא חיוב גם מטעם הקנאה הוי דשלב"ל והוי כקני או"ח דלא קנה כלל לי"א במרדכי [מובא ברמ"א ס"ס ר"ג] אך זה ליתא דהא החיוב חל על מה שירויח בזה מעות שיגבה מהחובות בע"פ ודהריוח שייך כולו למקבל דבזה ודאי חייב וא"כ ל"ד לקאו"ח אך בגוף החובות בע"פ שיגבה לאחר פטירתו מסופק אני מאד אם לא יחזירו ליורשי הנותן דהא בעת בא החוב לעולם בטל ממנו החיוב שכבר מת ויורשיו יורשי' ממנו אולם כיון שבלא"ה דעת הרמב"ם [פכ"ב ממכירה הט"ו] נראה שעכ"פ מטעם נדר מחויב וגם יש שכתבו מטעם מצוה לקיים דברי המת [ע"ש בהה"מ] לכן נראה שזכה בהם המקבלים לריוח. ומה שנסתפק לענין הכתובה לדעתי דבר פשוט בב"ש [סי' קי"ח סק"ה] דמספק אין יכולין לבטל זכות האשה יעו"ש וגם כיון שנראה שדעתו להקנות עצהי"ט הוי כאלו התנה ע"מ כלל הדברים דהעניים זכו בקנין ובהתביעות היינו בהחיוב של התביעות בע"פ כשיגבה קודם פטירת הנותן ויורשיהם לא זכו דכ"ז שלא באו הדברים לעולם המקבלים גופי' לא זכו ולא יכלו להוריש וכסברת הרמב"ן ז"ל בב"ב וגם בלא"ה לא יוכלו בכאן יורשי המקבל לירש דעלינו לידע מה זה שנתן המעות לריוח ומה נשאר להנותן דבשלמא בפירות דקל שנותן דקל לפירותיו שפיר שייך לומר דגוף הדקל של הנותן כגון אם יבש או מה שיוצא מן הגזע ומשרשיו כמבואר בב"ב [דפ"א ע"א] וכן הנותן קרקע לפירות נמי זכות להנותן בגוף הקרקע רק הפירות להמקבל אבל במעות מה שיור נשתייר להנותן כיון שהמעות משועבד תמיד לפירות א"ו שכוונתו במתנה זו שאין זכות (להנותן) [להמקבל] רק בפירות אבל לא בגוף המעות להורישו לב"א וז"ב דהוי כמו שאומר תהי' נתונה לך מה שאתה עושה לפיך [נדרים פ"ח ע"א] כמ"כ ג"כ כאן כוונתו שלא יהי' שלו רק לפירות בשעה שיבואו לעולם אבל לא להוריש לבניו אחריו ולכן יורשי המקבל בודאי שלא זכו מטעם ירושה וגם משום אומדנא שאין כוונת הנותן להוריש לבני המקבל וכמבואר במח"א הנ"ל ז"ל אך ג"כ ליורשי הנותן אינו חוזר משום שהקדיש ליתן לעולם על היא"צ ולכן נשאר הקרן קיימת ביד הגבאים שהמנם הנפטר אותם קודם פטירתו וימסרו להציבור דכן כל המקדיש ע"ד המנהג מקדיש וכן המנהג שזוכין העניים בהקדשות לחלקן אפילו למי שלא הי' בעולם בשעת הקדישן ואנן יד עניים זוכין בשביל עניים דעלמא בעת שהמה צריכים ודברי דבר שמואל ז"ל נסתרו ממנו ולכן כלל הדברים שהקרן קיימת להקדש וגם הריוח שייך להמקבלים שזיכה להם כל ימי חייהם ולאח"כ הכל להקדש רק בתביעת בע"פ שנגבה לאחר פטירת הנותן יש לעיין אך יותר נראה שמגיע להקרן קיימת כנלע"ד:

סימן כח

שו"ר רכבוד הרב המאה"ג כו' מו"ה מאיר סג"ל לנדא האבד"ק בורשטין:

שאלה באחד שנשא אשה שני' אלמנה או גרושה ושהה עמה כמה שנים וקודם פטירתו כתב מתנת ש"מ שנותן הכל במתנת ש"מ לאשתו ושכב כמה ימים בחליו עד שנפטר וחיים לישראל שבק ולזה היתה האלמנה עוסקת ונו"נ בנכסים כולן ועוד הוציאה האשה שטר הודאה שהודה הבעל שהכל של אשתו וגם שחייב לה עוד אלפים ר"כ והאלמנה הנ"ל נישאת לאחר ועשתה שטר להכניס לו כמה אלפים ר"כ ואח"כ נישאת להשני הזה ונפטרה לעולמה והנה באים יורשי בעל השני ותבעו את הבעל הג' וטענו איך שהכל של בעל השני והיא לא הי' לה כלום והמתנת ש"מ הי' באונס ולא כתב בגווה כתבוהו בשוקא וכו' ועל ההודאה לא מבואר בטענתם דבר והביאו כמה ראיות לדבריהם ולכן רצו הם שבעלה הג' ישלם להם ממה שהכניסה לו בגזל והבעל הג' משיב שקנתה במש"מ וגם ההודאה טובה וגם כי כבר תבעוהו יורשי בעלה הראשון בערכאות והוצרך לפשר עמהם ויורשי בעל הב' אומרים מה להם שבאו עליו שודדים להם ישלם הגזילה שתח"י מבעל השני והבעל הג' טוען כי למה יתן ממה שאין בידו וגם אמר שכל העולם יודעים שלא הי' לבעל השני דבר בשעה שנשא להאלמנה הנ"ל ורק הכניסה היא לו כל אלה ועוד טוען בעל הג' שכבר נתפשרו עפ"י בוררים עם יורשי בעל השני והביאו הפשר לפני הב"ד ויורשי בעל הב' טוענים כי היא פשרה בטעות וגם כי היורש היא בת יורשת והפשר עשה הבעל שלא בהסכמתה את"ד הטענות:

תשובה הפשר בתוקפו דבודאי הסכימה לבעלה המפשר עבורה דשהתה כמה שנים ויודעת מתביעה ומהפשר גם כיון שלא מחתה מסתמא הסכימה למעשיו וא"צ לראיות כי כן מבואר בכמה מקומות דהיכי דידע ושתק שוב לא יוכל לטעון כמו במקח ובאונאה ובפרט שידעו שהאשה עומדת להנשא ואם לא הסכימה להפשר בודאי היתה מוחה והטענה הב' שהי' לה שטר מש"מ ג"כ הדין עם בעל הג' וטענת כתבוהו בשוקא אינו כלום כי בשכ"מ סגי אפילו בע"פ וא"ל כתבוהו בשוקא וכן נהגו העולם לכתוב שטר מתנת ש"מ בהצנע כידוע גם ההודאה מהני לזה, וא"ל דהודאה ומש"מ סותרים זא"ז דאם ההודאה אמת א"צ למש"מ די"ל דלאלומי מילתא אקני לה בהודאה ואפילו אם נימא דהפשר בטל מכח שלא הי' בהסכמת אשתו וגם המש"מ אינו וגם ההודאה בטלה א"י לטרוף מבעל הג' מידי והוא דהרבה אחרונים כתבו [באה"ע סי' צ"א] דמנצ"ב ה"ה בשכתבה לו שטר בפירוש שמכנסת לו נצ"ב הוי קנין ממש ואינו טורף מלקוחות [ר"ל מן הבעל דלוקח הוי בנ"א] אפילו בהכניסה לו יותר [מכתובתה] והב"מ ז"ל הניחו [שם לדברי הרמ"א בהג"ה סע' ה'] בצ"ע. אך אפילו לפי מה שעלה ע"ד לפרש דברי הרמ"א ז"ל [בס"ס צ"א] בנ"ד כ"ע מודו דאין טורפין מבעל הג' דבאמת טעמא בעי מ"ט בהכניסה יותר תגבה מלקוחות ממטלטלין והלא נצ"ב הוי לוקח ממש והנ"ל דהטעם פשוט לפמ"ש בש"ס ב"מ (צ"ו ע"ב) וז"ל בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל א"ר מאן לימעול לימעול בעל דהתירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא לי' דליקני תמעול איהי דהיתרא נמי לא ניחא לה דליקני נימעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להיתרא לאיסורא לא עבדי רבנן תקנתא אא"ר בעל מעל לכשיוציא מ"ד אמוציא מעות הקדש לחולין ובתוס' שם ד"ה בעל בנ"א וז"ל מי אמרי' בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה שנשאה ועי"ז זכה במעות א"ד היא עשתה עיקר המעשה שהיא נישאת לו או דלמא ב"ד עשו עיקר המעשה שתקנו שיזכה במעות עכ"ל והנה נחזי אנן בנצ"ב כותבת ומכנסת לבעלה בתורת נדוניא וצ"ב מ"מ לא זכה הבעל בו רק בשעת נשואין והנה בהקדש יש לספק אם הבעל הוא עיקר גורם או האשה הגורמת כו' אבל עכ"פ גם הוא הגורם א"כ בא הגזילה ע"י דמקודם לא הוי גזל כלל דהא בכתיבה לחודא בודאי לא הוי שום קנין וא"כ הגזל נעשה ע"י וחייב הוא כמו גזל ממש ומש"ה מחייב הוא והואיל ויש לו קול טורף אפילו ממטלטלי דהוא הוא הגזלן וא"ל דא"כ כל הקונה דבר בייאוש ושינוי רשות נימא דהלוקח הוא הגזלן דשאני התם דמכח דהשני קנהו יוכל הראשון [למכור וכן] לקנות האשה בקדושי' ובאים כאחד הקנין והקדושין [כמ"ש הה"מ מובא בח"מ ב"ש ר"ס כ"ח] וליש סוברים דמקודשת דע"י המקדש באה הנאה מטעם בהיתרא בא לידו והוי כמו מטא לידי' אבל בלא יאוש הוי ודאי הבעל שקנהו הוא נקרא גזלן ורק מפני תקנת השוק צריך להחזיר לו הדמים והכא אין דין תק"ה דהא ידע שגנב אותה כמבואר בתשו' הרא"ש ז"ל [כלל ל"ה ס"ו המובא במחבר ס"ה הנ"ל] דלא כהב"מ דמשיג על הב"ש ז"ל בחנם יעי"ש וא"כ בנ"ד שכבר נתפשרה והקול יצא שנתפשרו הוי גנב שא"מ ודאי שייך תקנת השוק וגם אינו טורף ממטלטלי מתק"ה וז"ב. ולכן בודאי שא"י לטרוף מבעל כלום ולבא על בירור הסוגיות רבו הדיעות והפלפול ואין כעת הפנאי ולדינא פשוט כאשר כתבתי ומ"ש מעכ"ת לענין גזל טורף מלקוחות הנה נא לפני מעכ"ת דברי הרמ"א ז"ל דמה שלקח יותר יגבו מהבעל לכ"ע וכמה סברות בזה כמבואר בכל אחרונים אך ידע דאין טריפה זו כגביית הלואות דבגזל פשיטא מה"ת כשלא הי' יאוש לא הוי קנין כלל ולא מקרי לוקח דמי מכר חפצי חבירו ורק משום תקנת השוק תקנו דצריך להחזיר דמיו כמבואר בב"ק [דקט"ו] ולזה רצה לפשוט דאינו כלוקח מהא דנשא הגדולות ישאו קטנות מבעל ש"מ דלא הוי בעל כלוקח דאי כלוקח האיך יטלו הקטנות מבעל הא שייך תק"ה ומתרץ דפרנסה יש לה קול ולכן הוי כגנב מפורסם דלא שייך תקה"ש ומזה הוכיח הרא"ש ז"ל הנ"ל דאפילו נצ"ב דהוי כלקוחות כפי פשט לשונו דלא כמהרי"ק [שורש י"ח הובא בח"מ שם] מ"מ כיון דאיכא קול ה"ל כגנב מפורסם דלא שייך בי' תק"ה ובזה לק"מ קו' הב"מ ז"ל בסי' צ"א. ומה שרצה לחלק בין דברים ידועים ובין מעות בגזל אין לו מקום לחילוק זה דמדינא לא הוי כלל לוקח דממי קנה ורק מפני תק"ה כיון דמפורסם הגניבה הוי כנודע שהוא גנב דלא שייך בזה תקה"ש והי' שלום כו':

סימן כט

להרב הה"ג החריף ובקי המפורסם וכו' מו"ה יואל אשכנזי אבד"ק זלאטשיב:

שאלה מעשה איש אחד נגיד עתיר בנכסין לעת זקנתו סמוך לפטירתו קרא לביתו אדוויקאט נכרי לעשות צוואה עפ"י כתבי נימוסיהם וכתב וחתם והלך לעולמו ושבק לן חיים והי' כתוב בנוסח זה. יעקב זה הזקן השאיר אחריו בנו ראובן זה הרי הוא עתה יחידי אליו תסוב את עזבוני כל רכושו והונו. הן מקרקעי ומטלטלי כסף וזהב ונחושת ועצים וחובות את הכל יירש בני החי הנ"ל אפס יש לו חוב על כמה אלפים אצל שר העיר שהעיר הוא בשותפות להאדון עם חתנו שמעון זה הסך צוה ליקח ולגבות מהשותפים ההם האדון וחתנו הנ"ל הם יחלקו לנכדיו שנשארו משני בניו הזכרים שנעדרו בחייו לכאו"א חלק וגם לבנו ראובן החי הנ"ל יתנו ג"כ חלקו מזה החוב ז"ז שייך הכל לבנו ראובן הנ"ל לו לבדו אמנם הבית אשר לו חומה גבוה העומד בשוק נכרים השוה סך רב ינתן ליורשי חתנו שמעון הנ"ל מדינה בתו שנעדרה בחייו ר"ל היא ובעלה שמעון הנ"ל והבית חומה שיש לו בתוך העיר נומער 18 עוד לו מירושת אביו והי' דר בו כל ימיו הוא ובניו שהי' מחזיק את בתו וחתנו הנ"ל היו סמוכים על שלחנו שנים רבות בכל צרכיהם וספוקיהם וזה שנתיים ימים שנבנה ע"ג הבית ההוא שטאק אחד נקרא גארין למעלה זה מחמת כדי שיהי' לכל בניו דירה לכ"א וגם בנו ראובן הי' דר שמה למעלה עם ב"ב. ונכתב בהצוואה שכל הבית ההוא עם החצר וכל הבנינים שבחצר מתהום ארעא וכל ההויף ראהם הכל שייך לבנו ראובן לו לבדו ונכתב אחר זה פונקט א' על דייטש וז"ל דאס הינגעגען אויבר דעם הויז בעפינדליך שטאק ווערק האט שמעון חתני מיט זיין אייגען געלד אויף געפירט דאס גיהער צו זיינע ערבען עכ"ל ולפי שהצוואה נכתב אחר שחתנו כבר הי' נעדר ע"כ כתב ליורשי שמעון אח"ז נכתב עוד פונקט א' בזה"ל מיין איינציגר וואונטש איזט דאס הויז נומער 18 נור אין דער פאמיליע יעקב פערבלייבע אונד קיין פרעמדן פאר קויפט ווערדען. זאלין אבער דיא ערבען דעס שמעון חתני דאס שטאק ווערק איין פרעמדן פר קויפין אללס דאן פארלירן זייא או הבאים מכחם דאם איהם נאר צייט וויילין צוגעשטאנדן בעניצאנגס רעכט דאם הויף ראהם אונד דער נעבן געביידען עכ"ל. ועתה נאחזים בסבך הפירוש של הפונקטין הללו כאשר יבואר. עוד מבואר פונקט א' בקצה הצוואה שחלילה להדרים למעלה על השטאק יהי' מי שיהי' שלא לשפוך שופכים מלמעלה אל החצר למטה למען לא ילכלכו החצר אלא להוליך השופכים אל הקנאהל מחוץ לחצר ובתוך הטענות שנפלו בין ראובן בנו החי הנ"ל לבין יורשי שמעון חתן הזקן הנ"ל זה העיקר שנחלק לבם אחר שהודה הזקן שהשטאק נבנה במחיר כספו של חתנו הנ"ל וממילא שייך עתה ליורשיו כאמור, טענו הם שיש להם רשות גם בבנין שלמטה בהבית ובהחצר לשמש בהקאמרין וביה"כ ורשות דריסת הרגל בכל מקום שירצו יש להם דרך לעלות אל חדרי השטאק ווערק באין מוחה ויש להם רשות גם להשכיר לכל מי שירצו הם הן נכרים הן ישראל כחפץ לבם. שנית חפצים לבנות למעלה גאניק שיהי' סובב הולך לכל השטאק ולבנות עליו קאמרין ולעשות מקום מלמעלה למטה קאנאהל על השופכים ולכל צרכיהם. וראובן בנו היורש טוען לא כן צוה לנו אבינו בהצוואה ובע"פ כי אם הם לבדם ידורו שמה למעלה שבשביל זה הניח לעשות על ביתו השטאק למען יהי' לכל בניו מקום אבל לא להשכיר לזולתם. וגם עתה בעת שהם אינם צריכים לדור שמה שקנו להם בתים אחרים איננו מסכים להשכיר לנכרים אם מלהזכיר וגם ליהודים אך לאלה הנוחים לו שלא ישפכו שופכים מלמעלה למטה כאמור ושיצייתו לדינא וישמעו לקולו. אף גם זאת לא נאמר בהצוואה שהוא נותן לבני חתנו איזה דריסת רגל ואיזה דרך שיבחרו אך ברצונו תלוי ולאחרים שיבואו לדור שמה איננו נותן שום דרך ודה"ר בביתי ובחצרי ולא שום שימוש בכל חדרי החצר הן קאמרין וביה"כ רק כשבני שמעון ידורו בעצמם שמה להם אבחר איזה דרך שיעלו משם להשטאק וגם קצת שימוש בהקאמרין וביה"כ הכל ברצוני אבל לא בחיוב אבל לאחרים אני מסגיר הדרך וכל בניני ההוף ראהם מפניהם כי אז אם אתן להם רשות אצטרך תמיד בדו"ד עם אנשים זרים ואין אנו וב"כ מותדרים כ"א אתנו אנחנו אלה בני איש א' נחנו באהבת דודים לא יהי' הקפדה וכדרך שהי' בחיי אבינו הזקן זה תורף השאלה. שנית על בנינו שלמעלה על השטאק גם להם לבדם איננו מסכים להוסיף על הבנין כ"ד שלא להכביד בבנין חדש על הבנין הישן וכותלי ביתי לא יוכל שום בנין לסבול ע"כ אינני מניח להוסיף שום בנין קטן למעלה. ומבקשים להגיד להם עפ"י תוה"ק:

תשובה באמת אינני כעת בקו הבריאה ובפרט כי אינני סומך עלי לפסוק דין להלכה לעת זקנתי ורק למען אהבתו אמרתי להודיע דעתי כי לפע"ד נראה בעליל שאומר בפירוש שנתן לבניו כל השייכים לצורך תשמישי העלי' וזה לא הוי בהן מכלל לאו כי אמר בפירוש שלא נתנו לו רק לעת דירתו אך אעפי"כ אינו להשכיר רק לאיש הגון וכידוע שאינו רשאי להשכיר לאיש אינו הגון ולכן לפענ"ד הב"ד יראו אם השוכר איש הגון וראוי ראוי להשכיר לו ומה שיאמרו שעברו על תנאי המצוה במה שגזר שלא למכור והמה שכרוהו ושכירות ממכר הוא תמוה טובא דקיי"ל שכירות לאו ממכר חוץ מאונאה ואפילו הריב"ש [ע' בש"ך ח"מ סי' שי"ג] מודה בזה דלגוף הדבר הוי שכירות ורק ההנאת השכירות מקרי מכר אבל גוף הדבר מקרי שכירות ומי שמתנה גם שלא ימכור אם השכירו לא עבר על התנאי ולכן לא מיקרי עברו על התנאי ולכן לדינא ודאי לבני שמעון זכות בהפאר ראהם של החצר ורק להם לבדם אבל להשכיר לאיזה שיקלקל את החצר לא ולכן אין רשאים להשכיר בלתי רשות דודם מ' ראובן או רשות ב"ד כ"ז נ"ל ברור. ועיין בש"ך ח"מ שי"ב בסופו והי' שלום סיון תר"ל:

סימן ל

לידידי הרב החריף ובקי המאה"ג החסיד ירא ושלם כש"ת מו"ה דוד נ"י ראב"ד מו"צ בק' סאמבור:

הגיעני מכתבו ולוטה בתוכה שאלה משני דיינים אשר לא ידענו אותם לזה בחרתי להציע דברי לפני כ"ת והוא יודיע להם. בראשית אתפלא מה זה לתהות על קנקני הריק וגם טרדות אנשי הגליל השי"ת ישמרם רבו מאוד עלי כידוע ושעורים אשר לכל צורבא מרבנן הנחוצים ומתי אפנה לעיין להשיב לחכמים דבר וידעתי עניי ומיעוט ערכי ומה אני להכריע אולם לאשר בדברי תוה"ק באו לא אעצור במילין מה שנלע"ד ואם ייטב בעיניהם יעשו כדברי ולכן לא אבא בפלפול בדבריהם כי אין כוונתי רק להשיב מה שנלע"ד לדינא בנ"ד. וזה לשון השאלה:

שאלה שני אחים ר' מרדכי ור' ישראל דוב ותבע ר"מ את רי"ד להיות כי נשאר להם מעזבון אביהם ז"ל נחלות בתים ושדות ולא יכלו לחלוק בהם כי היו נכתבים ומשועבדים למלכות כאשר יתבאר ונשארו כך בלי חלוקה והנה כי הי' להם עוד אח ונפטר והחזיק הוא את יתומיו ואלמנתו. גם כי להאלמנה נתן ד' מאות ר"ש גם כי אביהם ז"ל קודם פטירתו הי' סמוך על שלחנו כמה שנים ופרנסו והבטיח לו אביו עבור זה לתת לו בית החומה אשר לו נוסף על חלקו אשר יפול לו לחבל נחלה עם אחיו וע"כ החזיק הוא בהבית והגנה שנים רבות. ואמנם כי לא חלקו נחלתם בשאר השדות אשר הי' להם והשתמשו בשותפות וגם בהבית הנ"ל ג"כ לא גמרו דבר עד יצא דבר מלכות וידעו את אשר להם ויעשו חלוקה כמשפט והענין אשר היו משועבדים למלכות כן הי' כי אבי האחים הבע"ד הנ"ל הי' לו אח א' ושמו ר' משה והחזיק ר"מ עסק א' משרי קיר"ה על ג' שנים וביקש מאחיו הוא אבי האחים הבע"ד אשר יתן נכסיו עבורו לקאוויציע ונתרצה לו והכניס נכסיו לערבות עבורו למלך בעד הג' שנים ור"מ הנ"ל שילם הראטא מהג' שנים אשר חלפו על נכון וכאשר שלמו הג' שנים החזיק ר"מ שנית את העסק ונתן עוד נכסי אחיו הנ"ל לקאווציע בלי ידיעתו ובלי שאלות פיו או באיזה תחבולה אצל השרים או החתים שם אחיו בזיוף ולא שילם הראטע מהשנים השני' ונתגלגל הדבר כך שנים רבות עד אשר מתו גם שניהם ונשארו הנכסים אצל היורשים כך עומדים כנ"ל. ואח"ז נתעורר הדבר ויצא דבר מלכות משרי הקיר"ה למכור הנכסים עפ"י ליציטאציע ונגבל ונתפרסם יום מועד כמשפט להקבץ עמים יחד על הליציטאציע וכל אשר יעלה בדמים יקימו לו הנכסים למקנה ובהתאספו יחד הקונים יהודים ולהבדיל ערלים הי' בתוכם נגיד א' וביקש מר"מ אשר ירשה אותו לקנות הנכסים ויעלה בדמים כמה עד אשר יעמדו לו כי חפץ בהם ועבור זה יתן לו הבית והסכי' ר"מ לדבריו ובא אחיו רי"ד וא"ל שלא ירשה אותו לקנות ויקנה הוא הנכסי' לשותפות כי לא הי' לר"מ מעות ועפ"י הדברים האלה אמר להנגיד הנ"ל שלא יקנה אותן כי אינו מרשה לו כי אחיו רי"ד רוצה לקנות לשותפות עבור שניהם ומאז חדל הנגיד הנ"ל להעלות בדמים והניח לרי"ד לקנות בדמים מועטים וגם להקונים הערלים הלך מהם אשר ביקש מהם בטוב לבל יעלו בדמים ונתפייסו ומהם אשר הטה לבבם הערל כי אינם שוים כי הבית מפולת והשדות בורות הנה לא יצלחו לעשות פרי ע"כ חדלו מלהעלות בדמים וקנה רי"ד, את כל בזול גדול בדמים מועטים שוה אלף במנה ועתה תבע ר"מ את רי"ד חלקו מהנ"ל והנה ר"מ נפטר קודם שנגמר הדין ביניהם ותבעו יורשי ר"מ את דודם רי"ד בכל טענות הנ"ל ורי"ד השיב שקנה לעצמו בפירוש רק מצד נדיבות לב הבטיח לאביהם אחר הקנין לקבלו לשותף אך הי' מדובר בפירוש התנה באופן שיתן ר"מ חלקו בזמן שהי' מוגבל להם אמנם בזמן הנגבל להם לפרוע חלקו לא הי' ר"מ בהשג יד לשלם ע"כ מחל ר"מ בפירוש וברצון גמור את ההבטחה ולא נגמר הדין ביניהם ונפטר רי"ד ג"כ ועתה הנה הדין בין יורשי ר"מ ויורשי רי"ד: