שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 88

סימן כד

לידידי ב"ג הרב המאה"ג החריף ובקי חו"נ המפורסם שלשלת היוחסין מו"ה יעקב פרענקיל נ"י האבד"ק נארייאב יצ"ו:

שאלה באחד שקנה תשעים שוורים מהמאה שעומדים במקום פ' אותם שיבחר לו הלוקח וזמן הבחירה היה על זמן המוגבל והקנין הי' כדת ואח"כ מת איזה מהם בתוך הזמן אם יכול להראהו מת וכו':

הנה זה פשוט כיון שהתנה עמו איזה שיבחור הלוקח בודאי דעת שניהם הי' אפילו הטובים שבהם אם יכחש בשרם או איזה ריעותא אחרת והלוקח יבחר לו מהטובים אז בשעת הבחירה לא מה שהיו טובים ונכחשו עתה וא"כ אם מת בודאי רשות לו לבחור מהחיים שהמה טובים עתה וזה פשוט רק שאני מסופק אם המכר חל כלל דהא קיי"ל אין ברירה והאומר מה שאני עתיד להפריש ה"ז תרומה אינו חל כלל ולפי שיטת התו' בגיטין [דכ"ה] כה"ג משעה אחת שאני בעולם אינו גט כלל למאן דל"ל ברירה א"כ בכה"ג יוכל המוכר לחזור דלא נקנה המקח מטעם א"ב וכאן לכ"ע א"ב כמבואר גבי נבקע הנוד שאוכל טבל למפרע ועיין היטב בסוגי' דברירה דכה"ג א"ב והמקח חוזר ממילא וז"ב לפע"ד ויש לעיין הרבה בזה ות"ל בקונ' שלי על ברירה בררתי בעזה"י הכל להלכה אלא שאריכות גדול ולזה אם רצונו לחזור מהמקח יוכלו שניהם לחזור כן נ"ל להלכה ע"ד שיסכים מעכ"ת עמדי יעיין ביש"ש בדיני ברירה ובפ"י גיטין והי' שלום:

סימן כה

עוד להרב הנ"ל בענין הנ"ל

מכתבך הגיעני ואתפלא איך עלה על לבך לעקור תחומין שבמקח וממכר לא שייך ברירה והלא כן מבואר בכל הפוסקים דגם במקח וממכר דין ברירה ובנה"מ [סי' ס"א סק"ג] שהבאת כתוב בפירוש ששייך ברירה בד"מ רק שמחלק דבתנאי לא שייך ברירה כיון דגוף הדבר הוברר אבל היכי שגוף הדבר לא הוברר בודאי שייך ברירה וגם הרשב"א גופא בתה"א [סי' פ"ב] מבואר בהדיא דהמלוה לא גובה מהקרקע שנבררה בכסלו [ז"ל הרשב"א בתשו' הנ"ל המוכר קרקע סתם דקי"ל דנותן לו איזה שירצה הא א"ב וכו' עד אבל במוכר למה אנו צריכין לברירה כו' עד ואל תשיבנו שאף במכר שייך דין ברירה שאנו צריכין לשעת המכר הרי שמכר שדה בתשרי ולוה במרחשון ובורר לו השדה בכסליו ובא המלוה לגבות השדה ואם לא שנא' הוברר הדבר הרי המלוה גובה ממנו דמ"מ לקיומו של מכר אין אנו צריכין לברירה וכו' והלואה שנעשה בין מכר לברירת השדה אין מגרעת כח המכר ע"ש כל לשונו ולכן לפע"ד דט"ס כאן וכן צ"ל מבואר בהדיא דהמלוה גובה מהקרקע שנבררה בכסלו ע"ש ודו"ק עכ"ה] רק דלא מגרע המכר דהרשב"א [שם] חידש ד"ז דגבי הקדש וכיוצא דצריכים שיוחל הדבר למפרע וכיון שלא חל למפרע בטל גוף הדבר אבל לענין חלות המקח מעכשיו שפיר חייל פכ"פ מעכשיו וכ"כ בהדי' בחי' ב"ק [דס"ט ד"ה והצנועין] ואפי' בזה מסופק הנ"ב מ"ק [חאה"ע סי' צ"א] אך כן פסקו כל אחרונים דהקנין עכ"פ מעכשיו אך בנ"ד דמת אחד מהם קודם הברירה שפיר יוכל לחזור דלמא זה המת הי' ראוי להברר וא"כ לא קנה כלל וז"ב וגם בלא"ה מכמה ראשונים נראה דלא ס"ל כהרשב"א בזה יעוין בר"ן [אולי כוונתו לר"ן ספ"ק דגיטין ע"ש בנה"מ הנ"ל] והרבה יש להאריך אך הפלפול רב וכאן א"צ כי הדבר ברור כאשר כתבתי וממראהו מת [מנחות ק"ח ע"ב דקשה למה לא יוכל הלוקח לחזור ולומר דדלמא אילו הי' חי לא נפל לחלקו דא"ב] ל"ק שכן דינו תיכף ליקח מהכחוש והגרוע יעוין (ברי"ף) [אולי צ"ל ברא"ש] גיטין (ספ"ק) [דס"ו] ובפ"י שם: ואשר כתבת אם צריך המהרס השידוך לבא לקבל עדות במקום הנתבע דע לך שבאמת אני פוסק תמיד כיון שנקשר בחר' צריך לבא לפני הנתבע דאין זה נקרא פוטר עצמו וע"כ כוונת מתקני חר' הקהלות כן הי' דאל"כ כ"א יהרוס השידוך בטענה כ"ד ויאמר יבא הלה לכאן לשפוט עמי וזה דבר שאינו אך בדבר הברור ואינו רק גילוי מילתא סגי שלא בפניו וכאשר הורתי לחותנך הגביר ז"ל בהריסת השידוך של גיסך מהר"מ נ"י אך הגידו לי בשם מהרש"ק שפסק שאינו צריך לבא בכל ענין לפני הנתבע אך מה לנו בהכרעת ספרי זמננו והי' שלום:

סימן כו

לידידי מחו' הרב המאה"ג החסיד המפורסם כו' מו"ה מרדכי נ"י אבד"ק האלשיץ יצ"ו:

שאלה אחד מכר לחבירו שמן הנקרא טרפטין מה שיעלה ע"י פועליו בשנה זו וכלים הצריכים למלאכה זו הכל מוכנים ביד המוכר גם עצי היער שמהם מוציאין הטרפטין הכל מוכן אצל המוכר ולא חסר רק עשיית השמן ודרך כל השנים להוולד טרפטין ממלאכה זו ומכר לחבירו במקח שפסקו ביניהם ונתן לו ערבון על קיום המקח על כל השנה ותקעו כף זה לזה כדרך הסוחרים ועתה שנתייקר המקח מטרפטין חזר המוכר ומכרו לאחר ולא נתן להלוקח רק בעד הערבון ונסתפקו אם קנה בערבון ות"כ כי בגלילות שהי' המקח נהגים שקונים בכמות זה והוי כסיטומתא זה תורף השאלה:

תשובה הנה הקצה"ח ז"ל [סי' ר"א] הביא בשם המרדכי דבדשלב"ל אין סיטומתא קונה אפילו במקום שנוהגים לקנות בסיטומתא כיון שהוא דשלב"ל אינו יכול להקנות בשום קנין ואחריו החזיק בנ"מ [סי' הנ"ל] בהבנת דברי המרדכי הנ"ל ורק הביא [שם בשם] הרש"ל בתשו' שחולק ע"ז ותירץ דמהרש"ל ז"ל איירי [באופן שמועיל] גם מדד"מ דהוי קנין והנה אני ההדיוט לא זכיתי להבין דבריהם דמ"ש דבדבר שאינו קנין כלל לא מה"ת ולא מדרבנן אמרינן דמנהג התגרים מבטל הדין וכמ"ש בש"ס בכמה מקומות מנהג מבטל הלכה גבי ספנים וחמרים במנהגיהם [ב"ק קט"ז] וגבי פועלים [ב"מ פ"ג] ולמה בדשלב"ל לא יאמרו אם המנהג כן מנהג מבטל הלכה ובאמת י"ל הטעם דבדבר שבא לעולם י"ל הטעם דמהני מנהג התגרים משום דגמר ומקנה אבל בדשלב"ל אין לו מה להקנות כיון שאינו בעולם אך באמת הלא גם בשותפים הרבה סוברים [בסי' קע"ו ס"ג] דגמרו ומקנו אהדדי אפי' בדשלב"ל ואפי' מאן דפליג התם בשותפים הוא משום דס"ל דלא גמרי ומקני אבל אם בפירוש המנהג כן לכ"ע גמרי ומקני וכמ"ש בס' משאת מלך בשם תה"ד שאביא לפנינו, וגם הא גם בדשלב"ל שייך חיוב ולימא דטעם המנהג דהוי שמחייב נפשו דזה מהני אפי' בדשלב"ל וגם יוכל להיות דטעם המנהג דהוי כמקנה אילן לפירותיו וביותר קשה לי על הקצה"ח ז"ל שכ' בסי' קכ"ו ס"ק ג' וז"ל וא"ל במעמ"ש בפ"ק דגיטין ד' י"ג אר"ה א"ר מנה לי בידך תנהו לפ' במעמ"ש קנה א"ר מסתברא מלתא דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלקים א"ר אפילו במלוה וכו' וטעמא מאי וכו' אלא אמר מ"ז הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא וכתב רש"י מ"ט במלוה קנה הא ליתא בעיני' דליקני ע"כ ונראה לכאורה מלשון רש"י גבי פקדון ניחא בטעמא ובאמת גם גבי פקדון נמי טעמא בעי אבל נראה דודאי גבי מעמ"ש איכא טעמא שהוצרכו חז"ל לתקן שיקנה במעמ"ש וכתבו התוס' והרא"ש משום הסוחרים שלא יצטרכו לטרוח ולעשות קנינים ע"ש אלא הא דמועיל הוא הלכתא בלא טעמא ואין זה קו' מ"ט מועיל הקנין דהא בכמה מקומות אשכחנא קנינים שהתקינו חכמים ולא תהא תורה שלימה שלנו כמו מנהג דאפילו דבר שנהגו הסוחרים קנה כמו סיטומתא דקנה וא"כ מפקדון ל"ק דהא כיון שיש טעם לתקנה תו ל"ק מ"ט קנה כמו דל"ק אשארי קנינים דרבנן כמו משיכה ואגב. אכן גבי מלוה ודאי קשה מ"ט דהא ליתא ברשותו ונהי דהוי קנין ליתא ברשותו ואין לך קנין גדול כאמירה להקדש ואפ"ה כיון דליתא ברשותו לא מצי מקנה לזה מסיק דהוא כהלכתא בלא טעמא אבל מפקדון ל"ק מ"ט כמ"ש וזה פשוט אלא שראיתי לגאון פ"י פ"ק דגיטין שעמד בלשון רש"י שכ' מ"ט במלוה ול"ק מפקדון וע"ש שכתב בזה דרך רחוק עכ"ל הקצה"ח ולפע"ד לא אדע למה לא יכלו החז"ל לתקן בדשלב"ל הלא הרבה מצינו שתקנו קנין בדשלב"ל כמו מוכר שט"ח דהוי אינו ברשותו [כמ"ש התו' בב"ב דע"ז ד"ה קני] וכמו מה שתעלה מצודתי [ב"מ דט"ז] דהוא משום כדי חייו תקנו רבנן קנין וכהנה עצמו מספר מה שתקנו חז"ל קנין בדשלב"ל וא"כ הדק"ל מ"ש פקדון ומלוה שניהם כאחד הוי תיקון חז"ל אך באמת גוף דבריו אינם מובנים וכי פריך הגמ' על הסיבה דלמה תקנו חז"ל כן ורק דאמרו דהוי כהלכתא בלא טעמא דלא אסמכו דבריהם על איזה טעם כמו שרצו לומר דהוי כאומר משעבדנא למאן דאתא מחמתך וכיוצא וא"כ אין חילוק בין מלוה לפקדון דרבנן יכולין לתקן גם בדשלב"ל ודבריו צ"ע והנה באמת הבנתי דברי המרדכי לפע"ד באופן אחר דז"ל המרדכי ז"ל בשבת ס"פ י"ו וז"ל מי שנדר לחבירו להיות בעל בריתו או למול בנו צריך לקיימו ואע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ הואיל ומנהג ב"א שנודרים ביניהם זה לזה ומקיימים גם כאן צריך לקיים וראיה מדאמרי' בב"מ האי סטומתא קני' פי' רושם חבית כו' עד באתרא דקנו ממש קני כלומר הסטומתא דבשביל שכך נהגו וה"נ כך נהגו וצריך לעיין ומיהו ר' יחיאל הי' אומר דבאם היא מתנה בעודה מעוברת אין כלום דהוי דשלב"ל דל"ד לסטומתא דהתם בא לעולם ומועיל בה קנין הלכך מועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור אבל דבר שלא יועיל קנין כמו בדשלב"ל לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כק"ג עכ"ל התשב"ץ עכ"ל והנה דק בלשונו דלא מצינו שקונה והיינו דהנה בס' משאת מלך כתב וז"ל ונראה אע"ג דכתב ר"ת והוכיח ממתני' דב"ב ומריש פ' הפועלים דיש מנהגים של שטות דאין לסמוך עלייהו אפי' היכי דתנן הכל כמנהג המדינה ובא"ז כתב נמי דל"א מנהג מבטל הלכה אא"כ מפי חכמים וכו' מ"מ נראה לומר דבעניני מסים וכה"ג כלהו מודו דאזלי' בתר מנהגם דבני העיר ובני המדינה שנהגו בו מקודם אפי' לא הוקבע עפ"י חכמים כדמייתי הראב"ן ראי' ברורה מההוא דהחמרים וספנים פ' הגוזל בתרא ונראה דיפה יש לחלק בעניני מסים לבני העיר וכן צורפי חמרים וספנים למהלך שיירא שלהם וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו וכפי הסדר שעושים לעצמם לפי צרכיהם ולפי עניניהם דאי מצרכת להו למיזל בתר ד"ת בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם מש"ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על ד"ת וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו וכעין זה כתב מהר"ם דשותפי' קונין ומקנין ומתנו אהדדי באמירה בעלמא וע"י דאי וכו' עכ"ל ועוד שם וז"ל כל מנהג שיתוקן מבני העיר לתקנתן ועסקן ובקנייתם אינו צריך שיהי' עפ"י ותיקין אלא כיון שהוא פשוט בין הסוחרים לבד די לשלא יסתור המנהג וזה הוא דבר הנהוג ברוב המקומות שהולכים אחרי מנהג הסוחרים וכההיא דאמרי' האי סיטומתא קני' דמד"ת אין המקח נקני' בדברים אלא בקנין משיכה או הכל לפי מה שהוא ענין ונהגו בין הסוחרים שלא יצטרכו לשום קנין מהקניות שהם מן הדין אלא ברשם שרושמי' בחבית לבד יהי' מועיל במקום קנין וכתב הרי"ף ז"ל נהגו תגרים דכי משדרי כתבא וכו' ולא מצינו מי שיפקפק במנהג שנהגו הסוחרים בעניניהם במו"מ שיצטרך עפ"י ותיקין ומ"מ צריך שכל הסוחרים יסכימו בו עכ"ל ולכן לפ"ז שפיר קאמר המרדכי הנ"ל דזה שכיבד לחבירו במוהל הוא מטעם סיטומתא וסיטומתא קונה לפי המנהג וה"נ במוהל כיון דנהגו כן הוי קנין מדין סיטומתא דמבואר בש"ס דהוי קנין במקום שנהגו אך אם עדיין לא בא לעולם לא מצינו שקונה היינו שלא נודע לנו שנהגין לקנות דשלב"ל בסיטומתא עפ"י תקנת חז"ל ומנהג הסוחרים וכיון שאין מנהג בבירור אין עוקר הלכה דבדשלב"ל לא מהני קנין אבל אם הי' המנהג ברור שקונין אפי' דשלב"ל בסיטומתא בודאי הולכין אחר המנהג מטעם שמקנין זה לזה ולא צריכי לזה מנהג עפ"י ותיקין כמ"ש בס' מ"מ הנ"ל ולכן אם בגבולכם המנהג ברור לקנות אפי' דשלב"ל ע"י ערבון והוא תיקון לסוחרים בזה"ז בודאי דקנה בסיטומתא אך צריך להיות המנהג גלוי וידוע לכל ושהוא תקנת התגרים כי אם אין ברור הדבר א"מ מספק ודינא דמלכותא אין בזה שייכות כי לא נודע לנו היטב דד"מ ועל שאלה מהם אין לסמוך ואם הי' לו שלוס צעטיל קונה מדד"מ כידוע לכל אך כ"ז לענין קנין ממש אבל מי שפרע בודאי חייב המוכר לקבל אם הי' הפסיקה בדרך היתר המבואר ביו"ד [סי' קע"ה] ועיין בתשובת מהרש"ל ז"ל [סי' ל"ו] דכתב דבדבר שלא משכח בי' קנין יותר שייך דיני סיטומתא והיינו כמ"ש דיש בו קנין התגרים וכה"ג מנהג עוקר הלכה וכמ"ש בספר מ"מ הנ"ל. אך עכ"ז להוציא מעות יש לחוש אם לא נתיסד עפ"י איזה חכמים דלמא אין זו מנהג ברור וברצון כל התגרים כמבואר במ"מ הנ"ל אך מש"פ ודאי חייב אם הפסיקה נעשה בהיתר. והי' שלום כדברי כו':

סימן כז

להרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסם כו' מו"ה שמעלקא נ"י האבד"ק חוסט יצ"ו:

זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ איך שה"ה הרבני מו"ה אפרים מחוסט נ"י ממדינת אונגארין ביקש מאתנו לעשות לו שטר סידור מתנותיו וכך אמר לנו אתם הוו עלי עדים כשרים ונאמנים וקנו מאתי בקגו"ש במדל"ב כתיקון חז"ל ובש"ח וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח המועיל עפ"י תיקון חז"ל איך שרציתי ברצון נפשי הטוב שלא באונס והכרח כלל כ"א בלב שלם ובנפש חפצה והנני מודה בפניכם כמודה בב"ד חשוב וראוי בהודאה גמורה שרירא וקיימא איך שאני מקבל עלי בחיוב גמור ושריר בק"ג ובש"ח יחד לאשר ולקיים חילוק המתנות אשר אסדרם למטה ואמר לנו שחילוק המתנות יתחלקו עפ"י הני תרי גברי יקירי הרבנים ה"ה ר' מרדכי יצחק בן הרב ר' ישראל זאב הלוי ור' חיים דוד בן ר' יחזקאל נ"י וכך אמר:

ראשית מכל הוני ורכושי הנמצא עתה תח"י הן מעות מזומן והן מה שיש לי בהלואה הן עפ"י שטרות והן תביעות בע"פ חפצים ומטלטלים הכל כאשר לכל מחוט ועד שרוך נעל וכאשר ידוע חשבונם להני תרי גברי יקירי הנ"ל מהכל יעשו מעתה ומעכשיו להיות הקרן קיימת לעד ומהפירות יתחלק בכל שנה ושנה על ידם לעשרה אנשים הידועים להני אפטרופ' הנ"ל:

אשתי מ' טאבא תקח ממעות הנ"ל בשנה ראשונה אחר פטירתי אם לא תנשא לבעל חמשים גראש בכל חודש וחודש ולאחר שנה תמימה יהי' כפי הבנתן של האפטרופסין כמה שתצטרך ואם לא תצטרך לא יתנו לה כלל כי כל מה שתשאר אחר חיי' ממה שתקבל ממעות הנ"ל תשוב להקרן קיימת כהנ"ל גם תקח אשתי כרים וכסתות השייכים לגופה כלי הבית כפי הבנתם וכשתנשא לאיש תקח חמשים אדומים ותו לא גם יתחלק ליום היא"צ סך חמשים גראש בכל שנה ושנה לעניי דפה עה"ק טבריא תוב"ב ובאם שיהי' סכסוך ביניהם ולא ישתוו בשום דבר מה צוה שיבררו דבריהם לפני הרב ר' אברהם ממונקאטש נ"י והוא יכריע ביניהם כל הנ"ל קיבל ע"ע בחוב גמור שמחייב א"ע לכל אחד וא' מהמקבלים הנ"ל בלתי שום חזרה בשום אופן בעולם וכבר מסר כל השטרות קודם כתיבת זה השטר ואמרו להאפטרופסים הנ"ל שיקנו כל החובות של כל השטרות עם כל השעבודים דאית בהו בזאת הכתיבה ומסורת שטר זה לידם והקנה להם כל החפצים והמטלטלין וכל החובות הכל כאשר לכל במתנה גמורה מעתה ומעכשיו מתנה גלוי' ומפורסמת לכל וכך אמר לנו שטרא דנן כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא כי היכי דלא ליהוי כמלתא דטמירתא ובפירוש אמר בשעה שמסר כל המעות הנמצא תח"י וכל החפצים וכל השטרות וכל הזכיות אני מוסר לכם את הכל ואני מקבל בק"ג א"ס במדל"ב כהוגן וכתיקון חז"ל באופן שתזכו בהן עתה תיכף ומיד בשביל האנשים מקבלי מתנות הנ"ל והקנה להם בקגו"ש ובש"ח יחד באופן המועיל ומספיק וחזי ועולה לפום דינא כתיקון חז"ל ונתן להם רשות לקבץ ולקבל תיכף כל אשר נתן להם להיות נקנה למקבלים הנ"ל לפירותיהן מעתה ועד עולם ולא יוכל לחזור בהם אך כל ימי חייו יהי' ניזון מהפירות גם הוא כדי הצטרכותו וכן עשו האפטרופסים הנ"ל וזכו בשביל המקבלים בחיי הנותן הנ"ל. והנה הזהיר לנו לדקדק בכל האופנים ובכל מיני חיזוקים הראוים ליעשות עפ"י דת תוה"ק כדי לחזק ולקיים כל מה שיסדר בשטר זה יתד חזק בל ימוט לעולם ע"כ אם המצא תמצא בשטר זה כו' ובכן אנן סהדי דח"ל קנינו מאת הרבני מו"ה אפרים מחוסט הנ"ל על כל הא דלעיל והכל הי' במעמד אשתו מ' טאבא הנ"ל מתחלה ועד סוף ובהסכמתה על כל פרט ופרט ולראי' בעה"ח ג' שבט תרי"ח עיה"ק הנ"ל והש"ו עכ"ל הצוואה:

תשובה ראיתי מה שמעכ"ת מסתפק אם ירשו בני המקבל הנה בש"ס ב"ב (ס"ג ע"א) איתא וז"ל ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלו מע"ר שלו ואי אמר לי ולבני מת יתן לבנו ואם א"ל כ"ז שהשדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום אמאי אין אדם מקנה דשלב"ל כיון דא"ל ע"מ שמע"ר שלי שיורי שיירי' למקום מעשר אמר ר"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו וא"ל ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו כו' עכל"ה והקשה הרמב"ן ז"ל בחי' והשיטה מקובצת ב"ב מביאו וז"ל וא"ת כיון דמשייר מקום מעשר א"כ מת אמאי לא יתן ליורשיו והא כל שיש לו מורישו לבניו אחריו ויורשו יורשיו אחריו י"ל שזה אינו משייר ממש מקום המעשר אלא גוף כל השדה ללוקח הוא אלא כדי שיהא שיור פירות קיים לפני' משייר מקום הפירות למעשרותיו וכשמשייר פירות דקל שהדקל ללוקח מעתה ואם מכרו מכור וכמו ששנינו הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב וא"ת עוד מ"מ כיון ששיירו למעשרותיו וזכה בהן הוא אף יורשיו כן דהא לא קבע לי' זמן ואין לדחוק ולומר דאתי' כמ"ד לו ולא ליורשיו וי"ל דאפי' למ"ד גבי ע"מ שתתני לי מאתים זוז לו וליורשיו הכא מודה דהכא שאני דלא שייר דבר קצוב אלא פירות היוצאים בשדה שנה שנה והאומר ע"מ שתתן לי מנה בכל שנה ושנה לא התנה לו וליורשיו אלא לימי חייו ומיהו פירות שבאו לעולם כשמת אעפ"י שלא הגיע לידו הרי הן ליורשיו שכל מה שזכה בו הוא יורשיו יורשין אחריו וכן אם התנה בדבר קצוב כיון שאמר ע"מ שמעשר של שנה או שתים וג' שלי אפילו מת נותן ליורשיו אבל בשייר מעשר פירות שנה שנה אין ליורשיו במשמע אלא כל שהוא קיים עכ"ל ושם וכבר כתבתי למעלה דטעמא דמעשר משום דלא שייר דבר קצוב אלא מעשר השדה שנה שנה ואין ליורשין זכות אלא במה שזכה האב ומעשר של שנים הבאות לאחר האב לא זכה האב בהן שיירשו אותו יורשיו עכ"ל וקרוב לענין זה כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וצ"ל שלא אמרו לו ולא ליורשיו אלא בשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלו ודמי למעשר שלו דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרים שאעפ"י ששייר בגוף לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא כדקיי"ל גבי מת הבן בחיי האב וכיון שכן ה"ל בתנאי לו ולא ליורשו משמע כענין שאמרו ע"מ שתתני לי מאתים זוז לא נתנה זקוקה ליבם כו' אבל בע"מ שדיוטא העליונה שלי וכן במשייר אלנות לפניו דשייר קרקע דכיון דדבר מסוים שייר לעצמו הרי יורשו כמוהו ע"כ. והנה לפ"ז בנ"ד נמי אפילו אמר לעולם אין הבנים יורשים כיון דאביהם עדיין לא זכה בהריוח שלא הי' בעת מיתתו בעולם אך דיש לחלק בזה דבשלמא גבי מוכר שסילק עצמו מדבר ושייר קרקע לפירות דקיי"ל שיכול הלוקח למכור הקרקע מש"ה אין לו שום זכי' בגוף הקרקע ורק הפירות שייר בעין יפה ע"י הקרקע ולכן אין היורשים יכולים לירש מה שהוא עצמו לא זכה בו עדיין אבל היכי שמקנה לחבירו דקל לפירותיו ודאי שבניו אחריו היינו בני המקבל יורשין אחריו וא"כ י"ל נמי בנ"ד בנותן מעות לפירות לחבירו שבני המקבל ירשו המעות לפירות דכרעי דאבוהן נינהו אך באמת דזה ליתא דידוע שיטת האלשיך ז"ל בתשובה סי' ז' וז"ל והנה כ"ז הוא אי אמרי' דמעות דמי לבית או דקל ואם הי' אומר מעות לפירותיהן הי' מועיל אבל מסתברא דלא מהני משום דל"ד לבית ודקל שהם קיימים בעת בא הפירות והדירה לעולם ומש"ה מהני בית לדור ודקל לפירותיו אבל במעות כשהריוח בא לעולם ואין המעות עצמם בעולם נמצאו הפירות בלי ממשות עכ"ל והבני יעקב והקצות ז"ל [סי' ר"ט סק"ד] הקשו עליו חדא דמצינו דקונה בכה"ג אפילו בזמן שבא הריוח אין הקרן בעין וכמו שהמוכר עבדו לקנס והמקנה פרה לכפילא וכ"כ התוס' גבי דמי חמרא דמהני במעות הקנין לפירות. ואני אומר דבאמת מכל זה אין ראי' דסברת האלשיך ז"ל שכן הוא דעתו דבשלמא בעבד שקנהו לקנסא דהקנס בא מחמת שהרגו לעבד וכן כפל בא בשביל שקנסו שגנב] להפרה אבל בענין מעות לריוח לסחורה אינו בא כלל הריוח מחמת המעות דסתם מו"מ הוא דקונה בשווי' ואז אין שום ריוח וכמו שמבואר בר"ן בקדושין [דכ"ח] לענין אמירה לגבוה במקח השוה שלא מקרי כלל ריוח שכן הדבר שוה לכל ורק הריוח בא או שנתייקר לאח"כ השער או שמוליכו למרחוק וא"כ אין הריוח בא כלל מחמת המעות שאינם בעולם בעת הריוח והריוח בא מעלמא בכה"ג לא שייך קנין הריוח ע"י המעות שהקנה לו לפירותיו דבהמעות לא הי' כלל פירות זה נלע"ד סברת האלשיך ז"ל ואך לכאורה קשה הא משכחת בהלואה ברבית לעכו"ם דהוי כשכירות בית דמה לי שכירות בית ומה לי שכירות מעות כמבואר במ"ל ז"ל אך עכ"פ י"ל דהשכירות אינו בא בעבור המעות דהמעות אינם בעולם רק בשכר מה שאינו תובע ולא נגשו לפרוע לו אבל אינו בא מגוף הקרקע כמו דקל לפירותיו או כמו עבד לקנס שבעד העבד גובה הקנס כן י"ל סברת האלשיך ז"ל וביותר יש להסביר סברת האלשיך ז"ל עפ"י דברי הנ"י ז"ל בב"מ פ"ד וז"ל משום דדעתי' אצורתא דעתי' דאינש אצורתא כיון דמקנה בחליפין ומקפיד שרוצה אותם בעין משא"כ כשמקבלו בתורת דמים דהתם לא מקפיד שיהי' בעין ולפיכך נקנה קרקע בכסף ומתקדשת האשה נמי בכסף אבל כשמקבלו בתורת חליפין מקפיד בהן ורוצה אותם בעצמם וצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת וכיון דעבידא דבטלה לית בה ממשא וה"ל כאותיות שאין גופם ממון ומ"ה אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדלקמן עכ"ל וא"כ ה"נ במקנה לו מעות לריוח א"כ אינו מקנהו לו רק שירויח ממנו במו"מ א"כ דעתי' רק אצורתא וצורתא הוא דבר שאין בו ממש והאיך ע"י הצורה יקנה דבר שלב"ל ול"ד כלל לדקל לפירותיו או עבד לקנס דמקנה לו גוף לקנס או לכפל אבל כאן נקנה לו צורה לריוח דזה לא מהני כלל ועפ"ז לא קשה מהא (דעולה לאחר למ"ד) [דהקדיש השור] לדמי עולה דהבהמה גופא מקדישה לדמי ומדמים שיתנו עבורה מקדיש ושפיר הוי כדקל לפירותיו ולכן שפיר כתבו התוס' ז"ל [גיטין ס"ו ד"ה דמי] דקונה אבל באם מקנה מעות להרויח אינו נקנה לו גוף המעות רק שירויח בצורתא וא"כ אין כאן דבר שיקנה הריוח שלב"ל וז"ב לפע"ד. אולם באמת בזה אינני דן כעת כי נראה שיטת הרבה גדולי מחברים שקונה לריוח יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ לענין ירושה האיך ירשו בני המקבל הא זה המעות לא זכה בו האב מעולם וכסברת הרמב"ן ז"ל והש"מ הנ"ל ובשלמא בדקל לפירותיו דעדיין הדקל לפנינו יורשים אותו הגוף אבל כאן דהגוף המעות שמקודם אינו כאן והמעות השני עדיין אביהם לא זכה בו מעולם ולא בא לידו ואפילו אם נימא דבעד מעות הראשון בא השני וא"כ זכה בהריוח לגמרי ובהקרן הבא מחדש זכה לפירות מ"מ ודאי לא עדיף מגבי שיור לקרקע לפירות כדכתב הרמב"ן ז"ל דלא מקרי מעותיו להורישו כ"ש במעות שנתחלף לגמרי שלא מקרי זכי' בגוף המעות רק בריוח וא"כ מה שלא זכה בחייו אין יורשיו יורשים וז"ב לפע"ד אך מלבד זה מבואר במחנה אפרים [ה' צדקה סי' ו'] וז"ל וראיתי שם בהגהת מרדכי משה"ג שהביא משם הר"י מוינא ז"ל שכתב דאומדן דעת הוא שזה לא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלום היורשים ויעשו בהם צרכיהם והירושלמי שהביא ראבי' אבל בעני נעשה נדר אינו ראי' הוא דודאי נדר הוא ולא מצי הדר בי' אבל אם מת העני קודם שנתן לו אין לבאים מכחו כלום עכ"ד ומדבריו אתה למד דס"ל דאפי' נדר סתם מתנה לעני אם מת אינו נותן ליורשיו ונראה דס"ל דאין העני זוכה בו מחיים באמירה אלא נדרא הוא דאיכא גבי נודר שחייב לקיים נדרו והלכך כל שמת העני פטור מלתת ליורשיו משום דאיכא אומדנא שלא נדר אלא לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלו היורשים וישתו עכ"ל אלמא דאין בני המקבלים יורשים מחמת אומדנא: