שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 87

סימן טו

לה"ה הרב המאה"ג החריף ובקי חסיד ירא ד' כו' מו"ה אברהם יצחק נ"י האבד"ק קליין ווארדיין יצ"ו:

מכתבו הגיעני ואשר שאל אם מותר למסור לקחת החירות השענק שיש ליהודי' משום שמוכרין בזול ממה שמוכרים המחזיקים שענק בדמים כי המה המחוררים אין עליהם עול פריעת שכר ויכולים למכור בזול משארי השענקרם שמשלמין דמי האוראנדי והנה לא ידעתי מקום ספק בזה האיך רשאי למסור זה וכי רשאי אדם למסור למי שיש לו גוט ואוראנדי בחנם הכי מותר למסור כדי שלא יוזיל המקח מיי"ש או מתבואה וכדומה וח"ו לומר כן דא"כ ח"ו הותרה הרצועה אך כדי שלא יקלקלו לשארי היהודים יעשו תקנה עפ"י ב"ד ועיין פמ"א [ח"א סי' י"ז] שכתב שיכולין למחות במי שמוכר בזול וכעת אין ספרו בידי אך מעכ"ת יעיין שם וימצא כן אבל למסור ח"ו והי' שלום כדברי ידידו כו'. ג' ויצא תרכ"ד:

סימן טז

לידידי מחו' הרב הה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם חו"נ וכו' מו"ה בנימן זאב נ"י אבד"ק דק' זמיגראד:

שאלה אם שותף בבית יכול למחות לחבירו שיקבל לביתו דיורין:

תשובה הנה דעת הרשב"ם הוא כך דדוקא להוסיף על הבנין אסור אבל להוסיף דיורין בלא בנין מותר וכ"כ בהדיא בד"מ [ר"ס קנ"ד] דדעת הר"מ ז"ל שהביא הב"י ז"ל דס"ל לר"מ ז"ל דמותר למלאות ביתו דיורין ואכסנאות וכתב הד"מ ז"ל דהוא דעת הרשב"ם ז"ל לא כמ"ש מעכ"ת דהרמ"א ז"ל [שם בס"ב] הכריע דהרמב"ן והרשב"א פליגי אהרמב"ם ז"ל והקשה מעכ"ת מה שהקשה ובאמת לא כתב הרמ"א זה מעולם רק שהר"מ והרשב"ם ז"ל ס"ל דמותר למלאות דיורים אך מה שנרשם ברמ"א הרמב"ן זה הרשימה אינה מהרמ"א ז"ל כמ"ש הפוסקים כמה פעמים ובח"מ יחסהו להסמ"ע אך באמת המרשים ג"כ שפיר כתב דכ"כ בהדיא דאם פתחו לבית מותר לקבל דיורים דלא גרע ממלא ביתו דיורים ואכסנאים נשמע מזה דאפילו שלא במקרה מותר ובספר בעי חיי לכנה"ג מאריך בזה וגם הרמ"א מביאו הטור קנ"ו כתב בהדי' דלא יוכל לעכב לקבל דיורין ועיין בב"ח וא"כ הרמב"ם הוא כמעט יחיד בסברתו ולכן בודאי מותר לקבל דיורין ואין שותפו יכול למחות בידו דכה"ג אזלינן בתר רוב הפוסקים כיון דאין אחד מוחזק כמבואר בכנסת הגדולה בספר הנ"ל ולפי מה שמביא בספרו על הטור י"ל בכה"ג דנ"ד דמקרי הרוצה להשכיר מוחזק דכל אחד עושה בתוך שלו יעוין סי' קנ"ד בכה"ג אך ביותר בכה"ג בשותפין דבית הולכין אחר המנהג והנה מעשים בכל יום אשר שותף לוקח דיורין ולא מעכב שום אדם לכן דבר פשוט שאין יכול חבירו לעכב עליו להשכיר ביתו ושאלה שני' דבר פשוט הוא כדברי מעכ"ת ועיין בנ"י גבי מקום שנהגו לבנות ובתשו' משא מלך שהביא הש"ג והי' שלום ב' ח' חשון תרכ"ה:

סימן יז

להרב המאה"ג החריף ובקי המפורסם כו' מו"ה ישעי' זלמן נ"י אבד"ק איסטריק יע"א:

שאלה בראובן שהיה לו פלאטץ פה והוא דר בכפר רחוק מכאן ד' פרסאות ונסע אחד מבני עירנו לשם וקנה אצלו הפלאטץ הנ"ל ובעל המיצר תיכף כשבא הקונה טען טענת ב"מ ורוצה לסלק את הלוקח:

תשובה מכתבו הגיעני והנה בנדון שהלוקח נסע למקום המוכר ולקח אצלו ואח"כ כשנודע למצרן בא תיכף לב"ד לסלק הלוקח והנה הדין פשוט כמעט בכל הראשונים דצריכים להיות במקום אחד דאל"כ וכי מחויב המוכר להרבות ולשלוח שלוחים להמצרן לכן פשוט בעיני הפוסקים דכשאינם במקום אחד בטל דין מצרנות אולם בספר נתיבות המשפט על הר' ירוחם בנתיב י"א ח"ד כתב וז"ל וכתב מהר"ם אלשקר בסי' קי"ח דל"ש אם המוכר עומד במקום שהבית שם והמצרן בעיר אחרת או שהמוכר הלך לעיר אחרת והמצרן הוא שם כיון שאין המוכר והמצרן במקום א' ליתא לדדב"מ מטעם הרמב"ם והגאונים דתרווייהו חד טעמא ננהו והאריך בזה יע"ש ולע"ד אין דבריו מכריעים וטובא איכא לאפלוגי בינייהו דדוקא כשהמצרן הלך לעיר אחרת שייך שפיר לומר שאם אתה אומר שיש בו דדב"מ אין מי שיקח שדה מחבירו שיאמר לאחר כמה שנים יחזיר המצרן לביתו ויקחנה מידי אבל כשהמוכר בעיר אחרת מילתא דל"ש הוא שביתו במקום א' והוא במקום א' וימצא למוכרה ואדרבה אם אתה אומר דבכה"ג ליכא דדב"מ כל אדם יערים בכה"ג שאחר שיגמור המקח בעירו כדי להפקיע מן המצרן ילכו למקום אחר ושם יגלו המקח כלל הדברים שאם לדין יש תשובה ואם קבלה נקבל והנני מעיד עלי שמים וארץ שאחר ימים שכתבתי זה מצאתי בס' תשובת הרלנ"ח ז"ל סי' ס"א שהובא פסק לרב אחד שמו מהר"א ששון ז"ל שכתב כדברי מהר"ם אלשקר והרלנ"ח ז"ל כתב פסק אחר באותו הנדון לחלוק על דבריו מן הטעם שכתבתי והאריך בזה יע"ש ועוד נראה מדברי הרלנ"ח שם שה' אלשקר הי' מסכים עמו בדין ובספרו כתב איפכא כמ"ש עכ"ל אלמא שהסכימו כולם שבסמוך קרוב ונראה כמו ששכיח טובא בעל היושב בכפר יש לו בית בעיר סמוכה לו בודאי שייך דין מצרנות דדוקא ברחוק מקום כמו ממצרים לצפת דרחוק טובא שייך שפיר דלא שייך ועשית הטוב וכו' דמפסיד להמוכר דכי ילך ויוציא ממונו להודיע להמצרן שרוצה למכור שדהו וזה ודאי הטוב אבל בדבר הקרוב טפי כמו בעיר גדולה ודאי שייך ועשית הטוב שבודאי חבירו יודיע להמצרן תיכף ובזה א"ש מה שהקשה נה"מ שהר"כ ז"ל סותר עצמו בתשו' למה שהרלנ"ח מביאו שהסכים הר"מ ז"ל לדעתו דהר"מ [מיירי] בספרו ברחוק ממצרים לצפת ובתשו' שהסכים להראנ"ח מיירי בקרוב וד"ל ובודאי יש עיר אחר גדולה כמה פרסאות כמו עיר לונדן גדולה יותר מכמה פרסאות ולכן הסברא נותנת דבכה"ג לא בטל דין מצרנות והי' שלום כדברי דו"ש: סימן

יח

להרב המאה"ג החסיד המפורסם חו"נ וכו' מו"ה מרדכי יהודא נ"י אבד"ק ענטרדאם:

שאלה אחד שכר בית דירה וסמוך להב"ד ששכר יש ג"כ בית החיצון הנקרא פאר הויז וגם בית קטן שסמוך להב"ד ולהבית החיצון והמשכיר שייר לעצמו לדור בבית הקטן הסמוך לב"ד ששכר רק הרשה להשוכר להיות משתמש ג"כ בבית הקטן וכעת השכיר המשכיר הבית קטן לאיש אחר שהוא מלמד תינוקת וטען השוכר של הבית דירה שהוא שכר גם הבית קטן רק הניח ג"כ להמשכיר להיות שמה כי הוא איש יחיד ופנוי והמשכיר טען שלא השכיר לו כלל הבית הקטן ואמר בפי' ששייר אותו לעצמו רק שהבטיח להשוכר שבאם לא יקפיד אז יניח גם להשוכר להשתמש בו וכעת נזדמן לו אחד לשכור הב"ק אין רצונו שיהי' השוכר של הב"ד שמה גם טען השוכר של הב"ד אם יהי' אמת כדברי המשכיר שלא השכיר לו כלל הב"ק ישלם לו מעתה שכירות בעד בית הקטן ומונע את המשכיר להשכיר הב"ק לאחר וע"ז טען המשכיר שהבית לא הי' מושכר אצלו רק עד אחר חג הסוכות העבר ורק על אשר לא השיג השוכר דירה אחרת וחילה אותו להניחו לדור שמה גם לעתיד השכיר אותו לו מחדש עד שישיג דירה אחרת ובאם שאין רצונו שישכיר הב"ק להמלמד אינו נותן לו כלל גם הבית דירה על לעתיד. זאת הי' הטו"ת של הבעלי דינים:

תשובה בדין זה הנה אם כפי דברי המשכיר שלא השכיר להשוכר שמכבר רק לשנה וגם לא הניח לו לשכון בתורת שכירות ורק אמר לו שיוציאנו מבית אימת שירצה והמלמד שכרהו מקודם שנחלט השכירות על שנה ב' ודאי אין שייך דב"מ כיון שכבר עבר זמן שכירות הראשון אולם אם השכיר לחלוטין להראשון ואח"כ השכירו להשני שייך דב"מ אמנם בנ"ד י"ל דאין שייך כלל דדב"מ גבי מלמד תינוקות דמבואר בש"ע סי' קנ"ו ס"ג וז"ל וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התשב"ר וה"ה לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו מטעם תקנת יהושע בן גמלא וגם מבואר בסי' קע"ה וז"ל בס' כ"ו הי' רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים ובן המצר רוצה לזרעה הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דין בן המצר ויש מי שאומר שאם המצרן רוצה לנוטעה יכול לסלקו עכ"ל ולכן לפע"ד לא גרע מלמד תינוקות מתקנת יב"ג (והבא) [מן הבא] ליטע דמשום ישוב ח"ל הבא ליטע קודם [כמ"ש בסמ"ע שם סקמ"ד] ומבואר שם בב"י משום דדב"מ אינו רק מפני טוב וישר תיקון דיישוב דוחה טוב וישר מכ"ש תקנת יב"ג דוחה הטוב וישר וא"ל דאפשר ללמוד תינוקות באיזה בית אחר דז"א דא"כ גבי אילנות נמי נימא יטע במקום אחר א"ו שאין זה טענה דכיון דהדבר הוא לטובת בני העיר והמדינה להיות נטיעות מדחים טובת בעל המצר וכ"כ בהדיא הראשונים מביאם ב"י ז"ל כנלע"ד אם יסכים עמי כ"ת שבמלמד תינוקות אינו שייך דדב"מ כלל והי' שלום כדברי ידידו דו"ש:

סימן יט

להבד"צ דק' ברינל יע"א:

מכתבם הגיעני ומה שנסתפקתם אם יכול לומר זה אינו נוח לי בלא טעם גבי בר מצרא הנה לפי המבואר בש"ע [סי' קע"ה סנ"ח] גבי ממשכן שבא [המצרן] מתחלה לעכב שלא ילוה מזה רק מהמצרן שיכול לומר זה אינו נוח לי ורק אם רואין הב"ד ערמה בדבר אז מוציאין מהמלוה יעיי"ש וא"כ לכאורה ה"נ מסתמא יוכל לטעון זה נוח לי ורק כשרואין ב"ד ערמה בדבר אזי אין בטענותיו ממש אך דבר זה אין בו מקום לספק לפענ"ד כי אם יאמר לפני הב"ד דבר שראוי להקפיד עליו יוכל לומר זה לא ניחא לי' אבל בלא טעם ודאי ערמה הוא דמה לי זה או זה בשלמא גבי ללות מאיש מזה או מזה ודאי אין דעת ב"א שווים ואחד מתגאה עליו או יהא לו כנושה והשני לאו וכדומה ולכן מסתמא יוכל לטעון זה אינו נוח לי ורק כשהב"ד רואין ערמה בדבר דוחין אותו נגד המצרן אבל גבי שכירות שאין דר עמו כלל ואין לו דו"ד עמו כל השנה משך השכירות מה לו זה או זה כל שאינו טוען דברים הראוים להקפיד לא כל הימנו לבטל דינא דב"מ רק באמתלא הראוי' להיות אמת עכ"פ ואם ליתן ע"ז שבועה וקבלה הכל לפי ראות עיני הדיינים ומה שאמר מקודם חוץ לב"ד שאינו מקפיד זה לא מעלה ולא מוריד דאם אינו נותן אמתלא הנראה לא מצי לדחות השוכר הראשון ואם נותן אמתלא הנראה מה בכך שמעיקרא לא הקפיד אולי עדיין לא נתן אל לבו היטב ובאם נותן אמתלא הנראה ודאי דלא שייך דין דעשית הטוב וכו':

סימן כ

שוי"ר לידידי ב"ג הרב המאה"ג החריף ובקי שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יעקב יצחק פרענקיל נ"י האבד"ק נארייאב:

אודות התביעה שתובע העכו"ם מיהודי שהי' העכו"ם שותף עמו ורק שלא עסק במו"מ כלל והמדובר הי' שיעסקו שניהם ועכשיו שלא עסק הנכרי אין הישראל רוצה ליתן לו חלק בריוח הדין עם הישראל כמו שכתבת דכ"כ הרמ"א ז"ל [סי' קע"ו סי"ט] שאינו מן הדין שהוא יעבוד וזה יקח חלק ורק מה שרצית לחלק דבאראנדי לא שייך זה שהנכרי זכה עכ"פ בשותפות חלק הבנינים והבאת מדברי הש"ך ז"ל [שם סקל"ה] הנה לא עיינת בדברי הב"ח ז"ל שהש"ך ז"ל מביאו דשם קאי עמ"ש בש"ע דאם מת השותף בטל השותפות ולא יוכלו היורשים לכופו שישתתף עמהם כי אומר אתה לא שוה לי כמו אביך וע"ז כתב הב"ח ז"ל דבאוראנדי לא יוכל לחזור כיון שהמה יאמרו לו אם לא ניחא לך תניח אתה חלקך וצא מן האוראנדי וזה ג"כ כוונת הש"ך ז"ל אבל לענין אם לא עסק אין לו חלק בריוח כלל ורק לכאורה הי' צריך לשלם שכירות מחלק העכו"ם שיש לו בההוט אך זה אינו דכבר שילם דמי שכירותו להפריץ ומי יודע אם הי' שכר ההוט יותר ממה שנתן להפריץ וא"כ מה יתן עוד להנכרי שותפו ותו כיון דהעכו"ם לא עשה כלל וגם לא הי' ברשותו להשכירו לאחרים כי ישראל שותפו ימחה בידו כי אין רצונו עם שותף אחר והוי כמו דלא עביד למיגר דא"צ לתת הדר שכר (וכיון) [כיון] שלא חסרו לו כלל [ע' בח"מ סי' שס"ג ס"ז] דגוף ההוט אינו שלו ובפרט דגרע זה הריוח מהיתרא אתא לידי' [ע' באה"ע סי' כ"ח בח"מ סק"ה ובב"ש סק"ג ובט"ז יו"ד סי' ק"כ סקי"א] וד"ל וביותר צדקת שלא זכה העכו"ם מעולם כיון שלא פרע השכירות להפריץ לכן יפה פסקת. וגם בדין השרי' בשבת העוף יפה הורית דכן גם אנו נוהגים להחמיר כפי העת והזמן וכן פסקנו אתמול להטריף לב העוף הנצלה בבעקעלע הגם שהח"ד [בסי' ע"ב סק"ב] מתיר וגם כמה אחרונים מ"מ הטרפנו משום שלא יהי' נקל בעיניהם וצריך לעשות משמרת והי' שלום כדברי מחו' ש"ב דש"ת בלונ"ח:

סימן כא

להרב כו':

אודות הליטרייע צעטל שהעמיד אחד ולא נתן המעות כי אמר להנער העוסק בזה שילונו ויחזיר לו ויצאו הנומרין ועדן לא שילם לו הנה דבר פשוט בסי' קפ"ג בח"מ דהאומר זבין לי וזבין לו אפילו בדמיו מסתמא זכה המשלח ואינו נאמן לומר שחזר מקודם וכן פסקו הב"ח וש"ך וט"ז וכן יש להטות גם דעת הסמ"ע לענין זה עיין בנה"מ כן לדעתי פשוט בפרט שלא אמר כלל שחזר דלכ"ע של המשלח הוא מי שאמר הנומרין:

סימן כב

לידידי מחו' הרב המאה"ג החריף ובקי חו"נ המפורסם וכו' מו"ה יונה אשכנזי נ"י האבד"ק פשעווארסק יע"א:

הגיעני מכתבו והנה אמת דברי' שהמהריב"ל ומהרח"ש ז"ל מסכימים שכסף וקנין מהני בלא שטר אולם מה נעשה שהמהר"א ששון ז"ל מביאו וחולק עליו וכתב שאין להוציא קרקע מחזקת המוכר נגד דברי הריטב"א שכתב בחי' קדושין [דכ"ו ע"א] שכסף (ושטר) [וקנין] וחזקה כולם כאחד אין קונים בלא שטר במקום שנהגו לכתוב שטר גם מהרשד"ם ז"ל פסק כן והר' בצלאל בתשו' והש"ך ז"ל [בסי' ק"צ סק"ד] מביאם בלא החלטת פסק הלכה משמע דמספקא לי' דידוע דרך הקדוש של הש"ך ז"ל אם רוצה לחלק על איזה פוסק מביא בקצרה בזה"ל דלא כזה הפוסק בתשו' כידוע לבקי בדרכו וא"כ כיון שמביא פוסק בסתם דעתו לפסוק כוותי' וא"כ בכאן שהביא דברי מהריב"ל לעיין בו ואח"כ לעיין בתשו' מהר"א ששון ורב"צ ומהרשד"ם ז"ל המבין רואה דכוונתו דעכ"פ ספק הוא ובפרט לפי נ"ד שמהמעשה נראה שלא רצה לתת להמוכר המעות כי לא סמך דעתו עליו א"כ לכ"ע לא קנה בלא שטר דלפע"ד עיקר טעמא דהפוסקי' דס"ל דקנין וכסף מהני בלא שטר משום דבכסף סמך עליו אפילו בלא שטר שהרי נתן לו הכסף ש"מ שסמך על הקנין שעשה אתו לטפויי אבל הכא שלא רצה לתת הכסף לתחת ידו וזיכהו רק באופן שיקנה לו חלק הבית באונטבלאציע או באיזה חיזוק אחר ואם לא לא ימסור לו השליש המעות וא"כ הרי חזינן שלא סמך הלוקח דעתו עדיין אקני' זאת וגם כסף כזה שלא ניתן לחלוטין לא הוי קנין כלל ולכן לדעתי בכאן לכ"ע אינו קונה הקרקע ויכול המוכר לחזור ומ"ש כ"ת שהפוסקים האריכו דבעדות מהני קנין או כסף לחוד אני לא ראיתי לאותן הפוסקים אך יהי' מי שיהי' אין בשום גאון בדורנו להכריע ולהוציא קרקע נגד הריטב"א (והרשב"א מביאו ב"י ז"ל קצ"ה) ומהר"א ששון ומהרשד"ם ורב"צ ז"ל שבדבריהם שאפילו חזקה וכסף וקנין בעדים ל"מ כלל בלא שטר. ומ"ש מעכ"ת משום דד"מ אתפלא האיך יאמר דבר זה הלא ידוע לכל מי שיש לו קצת ידיעה בדיני' שאין דד"מ כעת ברור והאדוויקאהטין כ"א אומר פירוש אחר בהפערעגראווין וצריך אומן בקי בזה לא להוציא קרקע מיד המוחזק אשר זה דבר קשה בדתה"ק שאין מוציאין ממון ברוב רק בעדות ובדבר ברור מה שלא כן אפילו בד"נ הגם שד"נ חמור כמבואר בסנהדרין מ"מ לענין זה חמור להוציא ממוחזק בכמה דברים כידוע ולכן פשוט הדבר מאד שלא להוציא מיד החוזר. ולענין מה שאסרו על המוכר דבר זה עשה שלא כהוגן ולפע"ד ראוי לנדותו ולהוציא מכלל ישראל עד שיתיר נדרו דאל"כ יתפרצו פרצות ח"ו בנדרים ולענין הדין אם יוכל לאסור אינני רוצה לחוות דעתי בזה מטעם הכמוס אתי ורק ראוי לכופו להתיר נדרו כנלע"ד. אך דין השני שנסתפק מעכ"ת אם יוכל לעכב הת"כ עד אחר חלוקה הנה אם לא יתן ת"כ יהי' הכל של הלוקח ולא יצטרכו לחלוקה בודאי כה"ג צריך לתת תחלה ת"כ ולא אטרוחי ב"ד בכדי לעשות חלוקה שמא לא יצטרכו לחלוקה והוא דבר שעתיד להתגלות ובכה"ג לא אזלינן אפילו בתר חזקת מרא קמא כדאמרי' בפ' המקבל בב"מ (דף ק"י ע"א) וז"ל הגמ' ההוא שטרא דהוה כתיב בי' שנין סתמא מלוה אומר שלש ולוה אמר שתים כו' עד התם מילתא דלא עבידא לגלויי היא הכא מלדעל"ג היא ואטרוחי ב"ד תרי זמני לא מטרחינן עכל"ה ולכן בודאי גם בנ"ד כיון דעתיד להתגלות ופן לא יתן ת"כ וא"כ למה יטריחו הב"ד חנם גם שמן הדין דנזקקין לתובע תחלה הוא הלוקח שתובע לו מקחו שלקח ממנו ומה שהוא משיב שמקודם יחלוק ואח"כ יתן ת"כ בכה"ג ודאי נזקקין לתובע תחלה וצריך ליתן ת"כ ואח"כ יחלוקו וזה פשוט. אלול תרכ"א:

סימן כג

להרב המאה"ג החריף ובקי החסיד כו' מו"ה פסח יהודא כ"ץ נ"י מו"צ דק' טארנא יע"א:

שאלה ראובן הוציא שטר קנין על שמעון שהקנה לו קרקעותיו ורק ששמעון עדיין שליט בביתו ובשטר יש עידי עכו"ם ונתקיים בערכאות כנהוג ורוצה ראובן ששמעון ימסור לו עתה ביתו שקנה ממנו ושמעון השיב שלא הי' קנין כלל ורק עשה זה הקנין בערכאות שיהי' בטוח על הלואה שלוה מראובן אבל לא הי' כלל שום דיבור מקנין ועוד הביא שמעון ראי' שהרי אומדנא דמוכח שמכר לו בחצי שווי' וגם כי הניח לו לשלוט כמו שהי' שולט קודם כתיבת השטר ש"מ שיודע הקונה בעצמו שלא הי' כלל קנין ועוד ראי' שהי' ביד (הקונה) [המוכר] כתב שמחויב למכרו לו בחזרה אם יתן מעות בשנה הראשונה ונהי שלא נתן המעות מ"מ עכ"פ אומדנא דמוכח שלא הי' הכתב הראשון השטר מקנה רק לבטוח אבל לא לקנין וא"כ לא הי' מכירה מעולם ונהי שלא נתן המעות ההלואה בתוך השנה מ"מ לא הפסיד שלו כיון שלא הי' מכר:

תשובה בדין זה יש הרבה לפלפל אך אין הזמן מחייב כעת לפלפל אך פשוט הדבר אם כן המנהג בעיר ומקום הקנין שכן נהוגים ליתן שטר קנין כזה רק על בטחון ולא לשם מכר כלל והדבר ידוע שם כן בודאי נאמן המוכר בלי שום שבועה כאשר פסק המהרי"ט ז"ל [ח"א] ש' כ"ג וכן הסכים הנ"מ [סי' ר"ז סק"ו] והאמת כי כן הוא אם המנהג כן והגם שהמ"א ז"ל [ה' רבית סי"ג הובא שם בנ"מ] פליג מ"מ נראה כדברי הנ"מ שהוא אחרון ובפרט בספק פלוגתא אין מוציאין מהמוחזק והמוכר נקרא מוחזק כיון שהספק אם נעשה כלל מכר והרבה טענו בזה הרשב"א והרא"ש ומביאו מהרי"ט ז"ל קנ"ב וא"כ אם המנהג כן בודאי נאמן המוכר בלחוד רק אם טען הלוקח בפירוש שהי' קנין ממש באוהי"מ חייב המוכר היסת והמקח בטל כמו שהוא המנהג אולם במקומנו ובגלילותנו אין זה המנהג ורק כשרוצה לבטוח על הלואה כותב בפירוש שמוכרו לו ע"ת אם יחזיר לו המעות יחזור ויקנה לו בתורת היתר על איזה אופן או שמקנהו לגמרי והוא נותן לו שטר כשר כנגדו אבל ליתן שטר מכירה סתם לא שמענו ולכן א"א לבטל שטר גמור מפני אומדנא דמכר בחצי שווי' די"ל אולי לא הי' קונה אז במזומן או שארי אמתלאות שיוכל להיות ואין זה אומדנא דמוכח לבטל שטר ברור וכמבואר בתשו' מהרא"ש סי' מ"ט בהדי' דמ"ש דלמא לא מצא קונה ל"ד ה"ה שארי אמתלאות ובפרט בנ"ד שעשה לו שטר חזרה אחר שנה זו בודאי שייך דלמא אינש אחרינא לא הי' מתרצה לזה או שלא הי' רוצה לגלות לאחרים או שזה נוח לו ואחרים קשים ממנו. סוף דבר אינני מוצא טעם לבטל שטר ברור מכח אומדנא שאינו כלל ובשביל שהשתמש ע"ע כמקדם ג"כ אין ראי' כמבואר בתשו' רשב"א מביאו (רמ"א ז"ל והפ"מ) [המחבר] בסי' ק"מ [ס"ו] ולכן לדעתי קשה לבטל שטר ברור אך יוכל (הלוקח) [המוכר] להטיל עליו שבועה לפי ראות עיני הב"ד. ומה שהיו חתומים עכו"ם הא הוי ערכאות ונהי דבערכאות צריך הרבה אופנים אשר אפשר שאינם בכאן במקח הזה מ"מ הלא כת"י הוא ברור וזולת פרעתי גבי כת"י בהלואה כשטר ממש דמי ורק בהלואה יוכל לטעון פרעתי משום דלא שייך שטרך בידי מאי בעי אבל בשטר מקח שפיר אם ניכר כת"י א"י לטעון נגדו טענה דלא מעלי' והוי כמו מיגו במקום [עדים] גבי הטוען טעות הי' בקנין דלא מהימן בסי' ק"מ [שם] אפילו במיגו ותמה אני על מי שעלה ע"ד [לבטל] באומדנא דלא מוכח בבירור לגבי שטר ברור ולומר דבשטר השני שכתב לחזור למוכרו מחמת שכ"כ בשטר ראשון וזה סברות בדויות מלב לבטל שטר ברור ולכן אם אין מנהג ידוע לחזור המקח (המוכר) [הלוקח] נאמן עכ"פ בשבועה אך לפי הנראה שהוא דין מרומה לכן מוכרחים שני הצדדים לפשר ביניהם עפ"י הבוררים והי' שלום: