שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 86

תשובה לע"ד נראה פשוט דשמעון חייב לשלם לראובן במה שפשע ששילם לעכו"ם בלא קוויטל כאשר עושים כל העולם ולא דמי לשליח שפרע למלוה ולא לקח השטר דהתם כתבו הטעם שסובר השליח דמהימן המלוה אצל הלוה כיון שלא הזכיר לו שטר כלל אבל נכרי הגובה מס שהיום הוא כאן ולמחר פתאום איננו כאשר שכיח בפלהדרין ולכן מסתמא הכוונה ליקח קוויטל כדרך שעושין כל פורעי המס ויותר מזה כיון דידוע דדד"מ דאפי' אם נודע בבירור ששילם להגובה אם לא לקח הקוויטל צריך לשלם לקאסי והוא יתבע את הגובה א"כ פריעת המס הוא בלקיחת הקוויטל ובכתיבה תוך ספר הערכי וכ"ז שאין לו קוויטל ואינו נכתב בספר לא פרט כלל המס ולא עשה שליחותו ששלחו לפרוע מס וצריך להחזיר שמעון השליח לראובן ששלחו כיון שלא עשה שליחותו וכן מצאתי בהדיא בכה"ג ח"מ סי' נ"ח ומביאו בס' ע"צ ז"ל ומה שהמחהו הנכרי את שמעון לראובן לא ידעתי המחאה זו מה טיבו הא הוי לאחר מ"מ וגם לא פטרהו [ע' בח"מ סי' קכ"ט ס"ג] ולכן בודאי לא כלום ההמחאה כלל וגם לא הי' לנכרי שום חוב ביד שמעון [שיהי' חייב בתורת מע"ש] ולכן השבועה על המחאה אינו כלל וגם טענת משטה שטוען השליש אינו כלום כיון שהשליש מעות ע"ת זה [כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו סקכ"ד] ולכן לע"ד שמעון השליח חייב לשלם לראובן שפשע ולא לקח קוויטל וגם הוי שליח שלא עשה שליחתו כו' וגם אם הי' מקום לשבועה צריך להשליש המעות ביד ב"ד כי כן הוא בכל בתי דיני ישראל כאשר ראיתי בכמה קהלות ואם השליש נאמן מכח שלישותו [בידו] בודאי אינו נאמן בנוגע כזה שרוצה לתפוס המעות בשביל עצמו ולפע"ד בזה כ"ע מודים דא"נ מטעם שליש [ע' בש"ך סי' נ"ו סק"כ] ורק אם יש לו מיגו דהחזרתי נאמן השליש כמו כל תופס של אחרים דנאמן במיגו אך אני חושש במיגו זו הרבה דיצא קול וכעובדא דבר שרשם [ב"ב ל"ב ע"ב] וצריך הב"ד לעיין היטב אם הוי מיגו והי' שלום:

סימן יא

להרב המאה"ג החריף ובקי ירא ד' המושלם וכ' כש"ת מ' אברהם א"ש האבד"ק ברדיוב יע"א.

בדין של הרב הנגיד מו"ה זנוויל נ"י אשר נתן לנגיד ר' שמואל דוד וועקסל שילוה לו מעות בה"ע וצוה שהמעות המה לב"ח ורש"ד לא עשה כדבריו ורק מסר הוועקסל לאחרים והמה ישלמו לב"ח הנ"ל ובאו לדין המשלמים עם רש"ד ופטרו הב"ד את רש"ד ואח"כ תבעו המשלמים את ר"ז וטען לאו בד"ד אתה ע"כ הטענות והנה משום הוועקסיל אין לדבר כלל שהוא עסקא ולא נעשה העסקא כלל והשטר הוא אמנה ושניהם מודים מקודם שהוא אמנה הוועקסל אינו כלום ורק ר"ז מחויב לשלם מטעם שפרעו חובו דכל הטעם שפוטר בש"ע [סי' קכ"ח] משלם חוב של חבירו מטעם מפייס הי' לי' כמ"ש בש"ע בסוף הסעיף וא"כ הכא שר"ז צוה לשלם וא"כ לא הי' רצונו בפיוס וודאי חייב הלוה שנשלם חובו ואפי' לאידך טעמים משום דהוי מבריח ארי מ"מ מבואר [בסי' ק"ל דאם הרשהו] הלוה צריך לשלם ומבואר שם בסמ"ע [סק"ח] דל"ש שנתן לו רשות ול"ש שביקש ממנו ורק בגילה דעתו דניחא לי' סגי א"כ הכא דלוה מעות לצורך תשלומין בודאי ניחא לי' וחייב לשלם וכ"מ בכ"ג בשם מבי"ט וא"כ ר"ז חייב לשלם וא"ל דהתם הטעם שנתחייב דזה הוציא על פיו ומש"ה חייב לשלם לו ז"א דמשמע דאין הטעם רק דכל דניחא לי' חייב הלוה ותו דגם כאן הוציא על פיו דשמע מרש"ד שר"ז רצה ללות לו והלוה מעות ע"ז רק שרש"ד חזר ולא הלוה לר"ז ועמדו האנשים ושלמו עבור ר"ז בתורת הלואה שיחזיר להם כמו שרצה ר"ז א"כ בודאי חייב ר"ז לשלם למשלמי חובו ודאי לא יכחיש אדם דהוי גילוי דעת מר"ז דניחא לי' שישלמו להב"ח שלו ובגילוי דעת לחוד סגי דצריך לשלם להפורע חובו דניחא לי' בתשלומין וכה"ג מבואר גבי מקיף חבירו וגדר שלא מדעתו בחצר [בסי' קנ"ח ס"ו] ובכמה מקומות כנ"ל והי' שלום:

סימן יב

לאחי הרב החריף החסיד המפורסם בו"ק חו"פ ע"ה שלשלת היוחסין וכו' מו"ה אביגדור נ"י האבד"ק דיקלא יע"א.

שאלה איש אחד השליש טראטי בעד כלים שקנה אצל חבירו שיעמיד לו הכלים והוא ישלם לו המעות ואיש אחד הי' עם הקונה הנותן הטראטי ואמר לו להקונה שלא יירא לתת טראטי להמוכר הגם שעדיין לא לקח הכלים והנה כעת הטראטי זערירט ביד האיש אשר הי' עם הקונה כי לקח מהמוכר הטראטי ורוצה לגבות המעות מהקונה כי אמר שבודאי שילם לו הלכים והקונה טוען שלא קיבל הכלים כי יש מום במקח ואינו חייב כלל על הטראטי ושאלת מה דינו:

הנה ידידי אחי כי רואה אני שאינך בקי בטיב הענין ובאמת גם אנכי אינני בקי בטיב הענין אך לדעתי הוא כן דמקודם תיקון הטראטין הי' כותבין שט"ח ובו הי' מבואר כל עניני התחייבות והנאמנות ויתר הענינים והי' אריכות הדברים ולא הכל ידעו לכתוב כנימוסיהם לזה תקנו באם שיהי' נכתב באופן נוסח שבטראטי מחויב בעהש"ט בהחיובים המבוארים בערכאות והודיעו זאת מקודם בכל המדינה שידעו מדבר זה כידוע מנהג אומה זו והנה לפ"ז נ"ל דאינו בגדר דינא דמלכותא רק בגדר דיברות ב"א במקום הזה דהנה בלה"ק החיוב מקרי חייב אני לך ובל"א איך בין שילדיג ובלשון צרפת בלשון אחר ובלשון פ' בלשון אחר ובודאי אין חילוק בכל לשון שמחייב עצמו והנה לפ"ז כיון דידוע במדינתנו דלשון זה צאלין זיא הוי איך בין שולדיג דהרי רואין שאין משלם לשום אדם רק מלוה מעות מזומן מ"מ זה הוא עכשיו בלשוננו לשון חייב אני לך שבלה"ק וא"כ אין זה תלוי כלל בדד"מ כי שם שייך האיך הדבר נעשה כמו שמבואר בשטר ורק עפ"י דתה"ק פסול לשון זה ובדד"מ כשר זה תלי' בדד"מ אבל דבר זה הוי עפ"י דתה"ק ממש כמו שכותב לו בלה"ק חייב אני לך מנה ולכ"ע עפ"י דתה"ק הוא חייב דהרי אם מלוה או מחייב עצמו ממש כותב בלשון זה צאהלין זיא הרי דזה הלשון הוא בלשוננו הקדוש חייב אני לך או לויתי ממך וזה לפע"ד ברור. גם מה שספקת אם לתת לזה דין בורח אודיע לך כי אני אינני פוסק עתה דין בורח רק אם נעשה כפי תיקון ב"ד ישראל אבל עתה בעוה"ר שהולכין באלמות וגם אינו נותן לב"ד כל מה שיש לו וכ"א מציל לעצמו בזה ליכא תקנת בורח כמו שמבואר בגוף התקנות בורח שראיתי וכעת אין הפנאי לעיין אך דרוש מספרים שנדפס בהם תקנת בורח ותראה שכן האמת גם מה שחששת שמא נמחל שעבודו לא ידעתי למה נמחל שעבודו ולמה נחוש לזה כיון שאין טוען בזה בבירור ולכן נלע"ד אם המוציא הטראטיל מודה שלא לוה זה כלום ואינו יודע אם מסר לו הכלים וגם המוכר אינו טוען שמסר לו הכלים לדעתי לא יוכל לגבות בו כי הוא שטר אמנה ולעולם לא הי' דעתו לחייב חנם רק אם יתנו לו הכלים ונאמן לומר שלא נתנו לו כיון שאין טענת ברי נגדו לומר דהמוציא הטראטי יהא נאמן במיגו ודמי ממש לאומר א"י שאתה חייב לי וגם עפ"י דד"מ כפי מה שנראה לי הי' פטור ואין טראטי כזה שוה כלום אם יודה אפי' עפ"י דד"מ ומה שכתבת דאינו נמכר רק בכומ"ס כדין שטר לפע"ד כיון דכותבין שגם המוכר השטר הוא עודנו בחובו א"כ לא הוי רק כשלוחו לגבות בשבילו המעות ולא הוי מכר כלל שהרי אם לא ישלם לו יהי' מאיזה סבה חייב המוכר לשלם לו וא"כ לפע"ד הוי רק כשלוחו וא"י לומר לו לאו בד"ד דהוי כהקנה לו בכתיבה זו של זערירן כנלע"ד:

סימן יג

ר"ש להרב הגדול חו"נ מו"ה יעקב שלמה היילפרין נ"י האבד"ק פרעמישלאן יע"א.

מכתבו עם השאלה הגיעני בעת אשר נסעתי. והכינותי לנסיעה נמרחץ מרחוק ויסורי גברו מאד ולא יכולתי לכוין דעתי לעיין בדבריו הנעימים ושמתים למשמרת והנה עתה בעז"ה אשר הוקלו קצת יסורי אם כי עדן לא סרו וכלו יסורי עכ"ז חזקתי ליקח מועד לעיין בדבריו הנעימים ובפלפולו הזך והנה כוון להלכה באמת אך למען השתעשע בד"ת אמרתי לבאר קצת ואם כי אין לפני ספרים באתי לבאר הסוגי' הזאת בקצרה לפי דעתי כי הנה לפי המבואר בש"ס ב"ב (צ"ט ע"ב) וז"ל מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו ושם בגמ' אמאי שלו לא הגיעו כו' כגון שאבדה להן דרך באותה שדה כו' וכתב שם הרשב"ם וז"ל דמ"מ אורחא אית להו גבי' ויפה כח רבים מכח יחיד שהיחיד שאבדה לו דרך בשדה חבירו לא יברור מעצמו אלא או בב"ד או ברשותו של בעל השדה אבל רבים כב"ד דמי דמאן מינייהו מזמין להאי לב"ד וכ"ש מתני' דהוא עצמו נתן להם ומיהו שלו לא הגיעו דקנסי' לי' לפי שנתן להם דרך עקלתון עכ"ל ושם בד"ה החזיקו רבים שהשווהו ותיקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו דודאי לרבים מחל וכ"ש מתני' שנתן להם ההוא דרך בידים הילכך מה שנתן נתן וכגון שהחזיקו עכ"ל. והנה סוגי' זו פליאה מראש ועד סוף דמאי רצה לדמות משנתנו לר"א הלא הכא ע"כ דרכו גבי הרבים ולמה לא יקח שלו הניכר וכן הקשו בתוס'. שנית הרשב"ם מפרש שקנו אותו הדרך הרבים בעשותם מעשה בפני הבעלים [וקשה דאי מיירי דנתן לו בפירוש או דאיכא גילוי דעת ממנו שנתן להם בתורת מתנה א"כ מאי איריא רבים] דבאופן זה גם גבי יחיד שעשה מעשה בפני הבעלים ושתק מהני לקנין כמבואר גבי ר' ענן שקל בידקי [ב"ב מ"א] וגבי דלה לי' צני דפירא [שם ל"ה] ובכמה מקומות אין מספר וכן פסקינן להלכה [בסי' קמ"ב ובסי' קצ"ב] גבי אם שימש בקרקע חבירו לפניו דהוי חזקה ומ"ש רבים בזה מיחיד ומ"ש הרשב"ם ז"ל דלרבים מחל וקשה הלא גם ליחיד מהני מעשה בפניו [ואי מיירי דליכא ג"ד ממנו על הנתינה רק מה דהחזיק בפניו ושתק דל"מ החזקה לאלתר כמבואר שם בגמ' כרבנן דפליגי על ר"י ור"י דס"ל בפניו לאלתר הוי חזקה דבסתמא ל"א דמחל א"כ גם ברבים למה נאמר דמחל להו וע' בתו' ב"ב דכ"ו ע"ב ד"ה עד ודו"ק] ומה שרצה מעכ"ת לומר מחמת דניחא לי' למעבד מצוה קשה לפ"ד אפילו שלא בפניו מהני טעם ניחא לי' למעבד מצוה ולמה כתב הרשב"ם ז"ל דוקא בפניו גם מה שדמהו למיצר שהחזיקו בו רבים למשנתנו הלא במשנתנו לא החזיקו ברשות רק בחליפין ואם החליפין בטל מטעם שאמרו האמוראים כ"א כדרכו א"כ הוי כגזילת הרבים הדרך שלא ברשות וקשה וכי רבים גזלנים הם ובהדי' מצינו במד"ר [ריש מדרש איכה ובגמ' עירובין דנ"ג ע"ב] גבי ההיא תינוקת שאמרה לר"י כבשהו ליסטים כמותך ושבחה ר"י שם. ולכן נ"ל לומר דמצר שהחזיקו בו רבים ועשו בו מעשה היינו לא שקנאו להקרקע רק להילוך לבד אבל גוף הקרקע לבעלי' עומדת וכמו שמצינו קנין כזה בכמה מקומות בשכנים והנה ידוע דבדבר שתדיר היזקא כמו קוטרא לא מהני חזקה דאין דעת אדם סובל זה [כמבואר בחו"מ סי' קנ"ה סל"ו] ולכן גבי יחיד אם מחל לתשמיש תדיר כזה העברת רבים בגבולו הי' יכול לחזור שאין אדם מוחל כזאת אולם לרבים מחיל וזה החילוק בין יחיד לרבים אך דבר זה גופא קשה מ"ש רבים מיחיד וי"ל דהטעם פשוט דהנה מבואר גבי קטן [בסי' כ"ח סי"ט ובסי' ק"י ס"ה ו'] דאין גובין עדות ולא דנין עד שיגדיל ומבואר בסמ"ע שם לפרש דאם אין לקטן חזקת אבות או שאין מחזיק בו גובין עדות ודנין שלא בפניו אך אם יש לקטן חזקת אבות ומוחזק בו כיון שמוחזק בו בהיתר אין דנין שלא בפניו והנה ידוע דרבים הוא כשלא בפניהם [ע' בב"ב ס"פ חזקת] וא"כ אם מוחזקים בו בהיתר שמחל להם רק שרוצה לחזור מחמת שהוא היזק תדיר כמו קוטרא לזה שוב אין דנין שלא בפניהם כי אולי הי' טעם שלא יכול לחזור ומש"ה ממילא מוחל בתחלה לגמרי כי עם מי יעמוד לדין והנה לפ"ז במשנתנו שנתן להם דרך ה"א משום שיכול ליתן להם [דרך מן הצד] בע"כ משום כופין על מדת סדום ומקשה הגמ' ליעבד דינא לנפשי' בדבר הידוע ובירור ומתרץ הגמ' דהוי דרך עקלתון ולא ניחא לכולהו אבל אי הוה ניחא לכולהו הוי החליפין כדין והנה במשנתנו שנתן להם דרך אלמא משמע שהסכימו הרבים שלפנינו בהחליפין כי ניחא להו להתקצר דרכם במן הצד והנה לפ"ז הוי ממש לפנינו להרבים דרך שמכבר להם ודרך שנקנה להם בחליפין והנה לאותם שקצר להם הדרך ניחא להו ולאחריני לא ניחא להו בדרך החדש ומאן מפים להסכים עם אלו הרבים או עם אלו ולכן דומה ממש לרבים שבררו להם דרך שפי' הרשב"ם ז"ל [שם ד"ה בד"ה אמאי] וז"ל [ויפה כח רבים מכח יחיד שהיחיד שאבדה לו דרך בשדה חבירו לא יברר בעצמו אלא או בב"ד או ברשותו של בעל השדה ורבים כב"ד דמי דמאן מינייהו מזמין להאי לב"ד עכ"ל] אלמא בכה"ג גבי יחידים הי' צריך ב"ד ורבים א"צ ב"ד וא"כ במשנתנו שאלו רוצים מכאן ואלו מכאן בודאי הי' צריך ב"ד לדון את מי מהם יברור וא"כ כיון שהחזיקו בהיתר וצריך ב"ד וא"א לרבים לדונם דהוי כמו שלא בפניו והחזיק בהיתר ולכן שלו לא הגיע דהוי ממש מצר שהחזיקו בו רבים דביחיד הי' יכול לחזור ורק ברבים א"א לדון שלא בפניו כמ"כ הכא בשכנים שקצר להם הדרך נקנה להם בחליפין ולהשכנים שנתארך להם הדרך בטל החליפין וצריך ב"ד וא"א לדון שלא בפניהם ולכן אסור לקלקלו ולכן מדמהו מתחלה הש"ס לר"א לרבים שבררו להם דרך כל א' מהרבים בררו להם דרך זה מצד זה וזה מצד א' ואח"כ מדחה הגמ' מחמת הקושי' שם ולכן מסיק הש"ס הטעם משום מיצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו משום דהוי שלא בפניהם כן נמי הכא וז"ב לפע"ד אבל עכ"פ בעי דוקא ברשות אבל הכא שהחזיקו בו במה שנחו שם לפעמים או בהילוך שלא קפדי בו ב"א אפילו בחצרם אם הוא פתוח ובכה"ג לא מקרי החזיקו ברשות וכמ"ש בתשו' האלשיך הספר אינו לפני אבל בבירור ראיתי שם דכה"ג דלא קפדי אינשי לא הוי חזקה כלל וגם בכמה תשו' ראיתי כן וכן נפסק הדין בב"ד ולכן אין שום טענה להרבים נגד היחיד והיטב פסק הרב נ"י וראוי לקיים הפסק מטעם זה לחוד ובפרט שארי הטעמים אשר אמר נכונים המה:

ועפ"י מה שאמרנו דמיצר שהחזיקו בו רבים היינו שהרבים מחזיקים רק בהילוך אבל גוף הקרקע של בעל השדה א"ש מה שמבואר בש"ס ב"ב (כ"ו ע"א) וז"ל ר' פפא הוה לי' הנהו דיקלי אמיצרא דר"ה בדר"י אזל אשכחי' דהוה חפר וקא קאיץ שרשיו א"ל מאי האי א"ל תנן הי' שרשים יוצאים לתוך של חבירו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב המחרישה כו' עד דאמרי' לי' הא דאר"י מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו עכ"ל ופירש"י שם וז"ל שהחזיקו בו רבים לעשותו להן דרך אסור לקלקלו אעפ"י שהוא של יחיד ואנא נמי הא אחזיקי לי עכ"ל וזה תימה דמאי דמיון הוא זה למיצר שהחזיקו בו רבים וכמו שהק' התוס' ז"ל וגם פשט דברי רש"י ז"ל קשה להלום דמאי אמר ר"פ גם אני אחזיקי וכי לזה צריך ראי' דחזקה מהני וכל עיקר הסברא של ר"ה בדר"י הוא מטעם המשנה דקוצץ ויורד ומאי שייך כאן החזקה. ונלע"ד דהפירוש כך לפמ"ש ר' מנחם בתוס' דהק' ר"פ לר"ה בדר"י מהא דאילן קודם לא יקוץ והשיב לו ר"ה בדר"י דלא יקוץ היינו גוף האילן אבל השרשים (לא) יקוץ ולכאורה קשה מ"ש באילן ומ"ש השרשים אכן י"ל דסברת ר"ה בדר"י הוא כך דבשלמא האילן דבשדה דידי' עומד יש לו חזקה אבל השרשים שיוצאים לתוך שדהו של ר"ה אדרבה ר"ה מקרי מוחזק [בשדהו] ויוכל לטעון דשלא כדין החזיק בו או שלא מחיתי מחמת שלא חפרתי בור אבל עתה בחזקתי עומד לחפור בור ולעקור השרשים של אילנך אך בזה נ"ל דתלי' בשני הסברות שכתב הסמ"ע בסי' [קנ"ג ס"ק ל"ב] לענין הבא לסתום חלון של חבירו דיש סברא לומר כיון דזה מוחזק בחלונו לשאוב אור מחצר חבירו שוב אינו יכול חבירו לסותמו ובעל החלון מקרי מוחזק ויש ג"כ סברא להיפוך כיון דס"ס אתה שואב אור מחצר חבירו בעל החצר נקרא מוחזק ויוכל לסתום החלון שלא ישאב חבירו האור ממנו ועו"ש והנה בכאן ר"פ מוחזק בהאילן שיונק משדהו של ר"ה וכיון שכן ממילא מוחזק בהנקה שיש לאילן משדהו של ר"ה ור"ה ס"ל דאדרבה הוא מוחזק בשדהו ויוכל למחות בר"פ שלא יינק אילנו משדהו ולזה אמר ר"ה לר"פ שהביא לו ראי' מאילן קודם לא יקוץ וא"ל ר"ה דזה דוקא גוף האילן מפני שמוחזק בו בשדהו אבל השרשים שיונקים משדהו אדרבה הוא המוחזק ויוכל למחות שלא ינקו מעתה משדהו ולזה הביא לו ר"פ ראי' שאפילו בשל חבירו (מיקרי) אחר המוחזק ליניקה מקרי בעל האילן מוחזק דהרי במיצר שהחזיק בו [רבים] שאסור לקלקל הטעם דמן הסתם החזיקו רבים בהיתר כמ"ש (המ"ע) [הסמ"ע בסי' שע"ז] וקשה הא ההילוך לבד לא הוי חזקה לקנות בו כמבואר בדף צ"כ וע"כ צ"ל כיון שהחזיקו בפנינו בהילוך מקרי מוחזקים הגם שגוף הקרקע הוי של בעל המיצר ואינהו לית להו רק רשות להילוך בשדה חבירו מ"מ מקרי מוחזקים כמ"כ נמי יחיד נגד יחיד מי שיש לו חזקה ביניקת אילן בשדה של חבירו מקרי בעל האילן מוחזק וז"ב ודו"ק: סימן

יד

להרב מ' ישעיה שארף בערג והר"ם אפרים באלחאווער יושב על מדין בק' זאלישטשיק:

שאלה המחזיק בחלונות לנכסי מומר אי מהני החזקה כמו במחזיק לחצר ישראל או דומה לחצר עכו"ם המבואר בסי' קנ"ד דלא הוי חזקה וכי מכר עכו"ם אח"כ לישראל יכול לבנות כנגדן בלי ריחוק ד' אמות:

תשובה מכתבם הגיעני והנה באמת מהראוי הי' שלא להשיב בדבר שכבר פסק הגאון מלבוב וגם כי כעת אינני בקו שלימות הבריאות ורק מחמת שכן השוו בהסכמה לקיים כאשר יצא מפי לא יכולתי לעצור במילין ועיקר בטלה דעתי נגד הגאון מהרי"ש נ"י אך לחוות דעתי להלכה. מעיקרא נחקור אם הי' בא הישראל להבדיל עם המומר לדון בתחלה אם יוכל לעשות חלון לגבול המומר או לא מה דינו והנה לפי מה שמבואר שני דיעות אם מותר ליקח כו' ודיעה אחת אוסר ורמ"א מביאו [ע' בסי' שפ"ח סי"ג ובש"ך שם סקס"ג ובסי' רפ"ג וש"ך שם] והנה למ"ד שמתיר ליקח לעצמו ממונו בודאי מותר ליקח ראייתו לתוך חצרו דראי' הוי כנוטל משלו מחצרו כמבואר בסמ"ע קנ"ג [סקל"ב] וא"כ ממונו מותר מק"ו [הראי'] ולדיעה האוסרת ליקח ממונו אסור ליקח ראי' וא"כ לדינא דמבואר להלכה דספיקא הוא [ע' בפמ"ג או"ח סי' קנ"ו בא"א סק"ב ובת' ח"ס חח"מ סי' קנ"ד] ובספיקא דממונא אוקמא אחזקה בכל מקום אך הכא דע"ז אנו דנין ובפרט דלו אין חזקת ממון כלל ורק דאסור לאבדו שמא נפיק מיני' זרעא מעליא בודאי אין לו חזקת ממון וכה"ג אשכחן בתינוק הנמצא דאין לו חזקת ממון כיון דהוא ספק ישראל [ע' בש"מ ספ"ק דכתובות ובאה"ע סי' ד'] וא"כ בכה"ג ודאי אין למחות בהמחזיק בהיזק ראי' וק"ל ואפילו למ"ד דאסור ליקח ממונו משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעלי' מ"מ לע"ע הוי הראי' הפקר והז"מ יעשו דין עם השכן ולכן כיון דעפ"י דת תוה"ק אין המומר יכול למחות בודאי אינו חזקה דזה אינו תלוי במה שהוא מומר דאפילו בב' ישראלים הדין כן דאם א"י למחות לא מהני בי' חזקה וכמפורש בסמ"ע קנ"ד ס' י"ח י"ט וגם אינו חזקה דכיון דעפ"י דד"מ א"י למחות לא חשש לילך אצל דייני ישראל ולכן לדעתי אינו חזקה כלל ובפרט למ"ש בטור [סי' שפ"ח] שבגרמא או בגרמי מותר לאבד ממונו א"כ ממילא מותר להחזיק בחצרו דאינו אלא גרמי ואפילו נימא דבעינא קלי' לי' כדאמרי' בפסחים [דכ"ו ע"ב] מ"מ כל שאינו בידים מותר לאבדו כמבואר במהרי"ו סי' ק"ס [מובא בש"ך סי' שפ"ח סקס"ב] וא"כ כיון שא"י למחות בודאי אינו חזקה דברי כו':