שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 19

ומה ששאלתם אם כרס החיצונה מגיע עד צלע הי"ב וי"ג מעולם לא השגחתי ע"ז כי לא בא לידי דין זה ואך דבר זה יוכל להתברר בראיות עין אם ישגיחו לאחר השחיטה וימשמשו היטב עד היכן מגיע הכרס וגם לאחר פתיחת הכרס יוכל לבדוק עד היכן מגיע הכרס הפנימי ובדבר מציאות אין לספק כלל ואם הי' כחי ברגלי הייתי מהלך לבית המטבחים שחוץ לעיר להשגיח ע"ז ולהודיעכם אך כחי אין אתי ועל נאמנות השו"ב בזה אין לעמוד:

ועל שאיפת טאבאק בפסח הנה שמעתי מחמירים בזה ולפ"ד שראיתי אחרונים מביאים מנהג חומרא זו אך עפ"י דין אין חומרא כלל כי הלא כבר בטל קודם הפסח ואין שם חמץ עליו וגרע מחרכו דמותר בהנאה לכ"ע וגם כיון שאין מריחין טעם חמץ כלל ואולי נתן הי"ש איזה קיוהא לזה וכיון דעכ"פ אין בו כזית בכא"פ ורק משהו בעלמא מותר אליבא דכ"ע באם נתערב קודם הפסח אך מה שבאתם מכח דאין מקבל טעם זה יש לדחות דמבואר בהרדב"ז מביאו מג"א תמ"ב בקיבה שבכלי חמץ שאסור והגם שבמ"א כתב משום שבלע ע"י כבוש ואחרונים מפלפלים יעוין בדבריהם ובאמת עיינתי ברדב"ז הי' המעשה שנמלח בכלי חמץ ובאמת לכאורה קשה הא אין מליחה לכלים ואולי משום חורפא דקיבה ועכ"פ כדי קליפה נאסר לזה החמיר שם וא"כ עכ"פ חזינן שיש להחמיר בפסח במליחה בכלים ובמשהו וא"כ ה"נ בודאי שאיזה כח שמקבל הטאבאק מזה והוי כמו נמלח בכלי שאסור וכמ"ש ברדב"ז ז"ל וגם מה שהבאתם שריח מותר יש לדון בזה הרבה אם הי' חמץ כמו שמבואר להריח בפת של חמץ של עכו"ם ובפרט הכא עשוי להריח וי"ל דכ"ע מודים שאסור גם מטעם מחבואה שבאתם יש לעיין אם מהני זה בדשיל"מ ובפרט בפסח ורק שמותר מטעמים שכתבתי: סימן כא עוד בענין זה שלום לידידי הרב החריף ובקי המושלם מו"ה שלמה זלמן נ"י.

מכתבו הגיעני קמי שבתא ותיכף ביום א' נסעתי מביתי ובדרך לא אוכל להאריך ולא באתי רק להסיר תלונה מעל דברי הקודמים א' מ"ש כ"ת להשיג עלי מדברי הפמ"ג אתפלא מאד הלא רמזתי בדברי את הפמ"ג והשמ"ח ורק יצאתי לחלק בחילוק נכון לפע"ד דודאי טריפות אשר הוא בקבלה מסיני הגם שהוא משום שלא יקלקל אבר אחר ואין הטריפות מצ"ע מ"מ לא יועיל היתר לזה די"ל כיון דהקבלה אסרה והטריפה הנקב באבר זה משום שעי"ז יחלוש אבר כמו ניקב הגולגולת שעי"ז יתחלש הקרום וינקב וכמו בעוף המים דקרומו רך וחיישינן יותר לחולשא כמ"כ בניקב כשיעור בין בבהמה ובין בכ"ד י"ל שע"י הרוח יוחלש קרום המוח וא"כ לא מהני סתימה דדלמא כבר נתעבד פעולה זאת ונחלש הקרום ומה יועיל לנו עתה הסתימה או באטום בריאה לדברי הרשב"א ז"ל שהוא מפני שאינה יכולה לנשב ולקרר חמימות הלב וינקב הלב וא"כ י"ל דבכה"ג לא מהני הסרה לאח"כ (הגם דבאטום מהני אם נוציא המוגלא שם טעם אחר ורק עד"מ כתבתי) האטום דכבר נתעביד הריעותא ונתקלקל כח הבשר שבלב עד שינקוב הגם שעדיין לא נראה פעולתו בפועל ממש כיון שכלל לנו התורה דטריפה דומיא דנבילה שאין לה היתר בודאי כל מני טריפות כן הוא אולם בדבר שהוסיפו לנו הרמב"ם ז"ל בניטל לחי העליון והגאונים בניקב חצר הכבד דכבר כתב הרמב"ם ז"ל בתשובתו דהוא אינו נכלל בכלל הח"י טריפות רק דבר ברור לנו שימות הב"ח והוא ממילא בגדר שאין כמוה חי' יעו"ש בתשובתו ומביאו השמ"ח וכמ"כ י"ל בדברי הגאונים שעפ"י קבלתם מחכמי הש"ס שזה הוא דבר מפורסם שיתקלקל הכבד ואינו בגדר חי' אך אין שם טריפות עלה לומר שגרם איזה קלקול בכבד דא"כ ה"ל למחשבי) ומש"ה לא חשבי' התנא דבאמת אינו גורם קלקול להכבד רק אם הוא פתוח ינטל הכבד ברבות הימים כידוע להם בקבלה מחכמי הש"ס ואם ראינו שנסתם והכבד קיים כשר דאינו גורם כלל לקותא בהכבד וזה חילוק ברור לפע"ד ולזה מרמז הת"ש ז"ל שכ' דלכך לא חשבה התנא דלא פסיקא לי' דמהני סתימה וזה לכאורה משולל הבנה דהלא גם במרה שניקב מהני סתימה דכבד ובריאה מהני סתימה בצלעות וכן בסרכות כסדרן לשיטת רש"י ז"ל ואפ"ה חשבינהו התנא דאם לא נסתמו טריפה כמו כן לחשוב חצר הכבד באם ניקבה בלא סתימה טריפה א"ו כוונתו כמ"ש דזה אינו בגדר טריפות כיון דמהני לי' סתימה ולטריפה לא מהני היתר ואינו רק שידעינן שאינה ראוי' לחיות ולפע"ד דבר זה ברור. שוב הקשה מעכ"ת דלדברי גם בנקב מפולש יהני סתימת העור אתמה האיך אשתמיט מיני' דבעי סתימה סמוכה ואפי' חלב טמא דלא מהדק אינו סותם מכ"ש דלא מהני סתימת העור לניקב כרס הפנימי וכן מבואר בהדיא בש"ע כרס אין לה דבר שיסתים ובלא"ה כבר השגתי על הנ"ב במה שרצה לחדש סתימת העור לענין גלגולת והוכחתי דסתימת עור לא מהני כלל שוב סתר מעכ"ת קו' על הב"ח שכתב דהרי"ף והרמב"ם פסקו כריב"ח וכשמואל וכתבתי דלשמואל אין שיעור בטפח ורובה וכאשר כן התעורר הפלתי וע"ז כתב מעכ"ת דברים שאינם מובנים כלל דהלא גם אני הקשתי לשמואל עיין בדברי הראשונים ויבין. שוב נתקשה בתירוצי הסוגי' והנה תירוצי פשוט דהמקשה הקשה לר"א למ"ל למבעי רוב קרוע או רוב נטולה הלא לדידן קיי"ל כריב"ח ומה נ"מ בדינא דשמואל שלא כהלכה והשיב לו ר"א הא שמואל גופא הוא מוסיף טריפות דילי' על המתני' א"כ לדידן נמי י"ל הוספה זו ובלא נקרע במפולש ושפיר יש למבעי ברוב קרועה או נטולה גם מה שסתר את הס"ס מכח דברי הנ"ב ז"ל הנה מי א ידע זאת והלא במוחזק בממון שהוא גדול מאיסור ואפ"ה מבוא' בתומי' קבלה מגאוני עולם שאין לחשוב לספק מה שאינו מובא בש"ע אך לענין כלים שכמה גדולי ראשונים שס"ל שמעמידין הכלים אחזקתן ולא כהתוס' וריטב"א עירובין ויעוין בס"ט בסופו ובחיבור חדש על חזקה מהגאון המחבר שערי תורה ובפרט שכבר עברו כמה מבישול האיסור וחנ"נ לכ"ע מדרבנן בכה"ג יש עכ"פ לצרף סברת גדולי הראשונים הגם שלא הובאו בש"ע וכן דברי הקודמים לפענ"ד כולם ישרים וכל הני מילי מעלייתא לימרו משמי וד' הטוב ינחני כו' ומחמת טרדות הדרך יספיק הקיצור ולהסיר תלונה מעל דברי אך לדינא ידעתי מיעוט ערכי וכאשר יגזרו רוב חכמי זמננו ככה יעשו ואודות המורה אתפלא מדוע לא בא אלי שום מכתב מהרב ומהמחזיקים אתו הלא אין אתי לפקוד ולצוות במקום רחוק ממני ולא ידעתי ערך האנשים אולי המה יקרי הערך ומה אני ספון בעיניהם לזה חדלתי מדבר אליהם וד' הטוב ישפות שלום לעמו ולהגדולים שהעריכו אלי התשובה בראשונה אגב שהשיבותם בדברי תורה באתי דרך בקשה לרדוף שלום אך לגזור אומר לנגידים לא ידעתי מקום לכלכל דברי אתם: סימן כב לידידי הרב המאה"ג החריף ובקי כש"ת מו"ה משה יעקב נ"י אבד"ק אושפציען.

מכתבו הגיעני בי"ט של פסח בעת האוכל ומחמת שמחת יו"ט לא הי' פנאי לעיין בדבריו ועתה קחתי מועד לעיין בדבריו. והנה לפענ"ד שיפה הורה המורה להתיר במקום הפסד גדול כי לפ"ד הקצב שאמר שראה שיצא לאחר הדחק הרבה ובקושי וא"כ בודאי הוי אומד דעת גדול שלא ניקב מבחוץ ולפ"ד הש"ך ורש"ל ות"ח ז"ל כשר ובפרט שהי' כן נראה מהשביל שנפסק הגם שיפה כתב מעכ"ת שאין מהשביל ראי' דדלמא ניקב לחוץ בלא שביל קצת ראי' הוא שלא ניקב לחוץ ומבואר לקמן גבי קורקבן שזה מקרי רגלים לדבר שהשביל הוא מבפנים הגם שיוכל להיות שניקב מבחוץ בלא שביל מ"מ רגלים לדבר ולכן בנ"ד שהקצב אמר שמקודם משמש הרבה ולא ראה ולא הרגיש ורק לאחר הדחק הרבה ראה שיצא לחוץ רגלים הרבה לדבר שלא ניקב מבחוץ ולדברי הש"ך [סי' מ"ח ס"ק כ"ה] ות"ח ויש"ש ודאי כשר ורק בזה אפילו שארי הפוסקים והפמ"ג ז"ל [שם] מכשירין במקום הפסד וגם כי לפ"ד הקצב שאמר שבשעת מעשה שלא ראה קורט דם לא על המחט ולא על הכרס בודאי דאז שם על לבו לבדוק והוי בדיקה ממש ובה"מ מכשירין האחרונים אפילו בניקב מב' צדדים ואי שהב' מכחישו הא קיי"ל דאם הע"א בא לפני הב"ד והתירו ע"פ אין השני נאמן להכחישו כמבואר בסי' א' וקכ"ז ובודאי דבאו"ה יחיד מומחה הנסמך להוראה הוי כב"ד וכאשר כבר האריכו האחרונים ויעוין בת"ד ה"נ ובאה"ע סי' י"ז ולכן בודאי אין השו"ב נאמן להכחישו וא"ל דהשו"ב הוי נמי מורה הוראה דזה הוא דבר שאינו דמי נתן לו רשות להורות זולת בטריפות הריאה והרי להדי' שיצאה מכשילה מתח"י לפ"ד בנידון זה כי לא הי' לו להורות רק לשלוח הכרם לרב מומחה עם מכתב מהמעשה ולכן בודאי אינו נאמן השו"ב ולכן יפה פסק המורה ואין להאריך בזה כי פלפולים הרבה יש על כל פרט ופרט כידוע מראשונים ואחרונים בסוגי' זו אך אין כעת שעת לפלפל והאמת יורה דרכו כי יפה פסק המורה. ומאד אתפלא ידידי מה הקול הרעש הזה וכי בעיניו דברי הפ"מ ז"ל כדברי הש"ס הן אמת שדברי הפ"מ בכל מקום הם קילורין לעינים ודבריו מתלהבים בקדושה נפלאה וחריצות בפלפול וסברא ובקיאות ומי בדור הזה לספר שבחו אך עכ"ז אם הורה המורה שלא כדבריו רק כדברי הש"ך וסייעתו ג"כ אין מזניחין אותו ובפרט לחוש להגעיל הכלים ובפרט שיש צדדים עוד להתיר כדכתיבנא וידעתי שלא נעלם כ"ז מכ"ת ובפרט שמעכ"ת כתב שהמורה הוא ירא ד' א"כ מה הרעש הזה ואם בשביל שו"ב חצוף עשה כן בודאי אינו נכון ולא ידעתי מה זאת אם לא כי דברים בגו שלא אדע אך יהי' מה המורה יפה פסק ואין להרהר אחריו והיה זה שלום כנפש חפץ שלומו והרמת קרנו ויהא רעווא דתירום רישא אכולא כרכא כחפץ אהובו נאמנו דבש"ת הק' חיים הלברשטאם: סימן כג שוי"ר לכבוד אהובי ידידי ה"ה הרב המאוה"ג החריף ובקי המושלם במעלות ומידות טובות המפורסם לשבח כש"מ מו"ה ישראל הילל נ"י אור צח.

גיה"ק הגיעני והנה מה שכתב מעכ"ת להכשיר מכח ס"ס ספק שמא לא ניקב א' מאברים הפנימים ספק שמא נפלה המחט לאחר שחיטה היטיב לדבר וסברא כזו מצינו בתשו' צ"צ סי' ק"ז ואף שהת"ש והפר"ח ז"ל דחה דבריו בסי' מ"א יעוין בדבריהם היינו דווקא בעובדא דידי' במחט שנמצא בכבד וא"כ לא מחשב זה לספק שמא לא ניקב אחד מאברים הפנימים דאי אזלה דרך הוושט ודאי א"א שלא ינקב ממה שנקובתו במשהו יעו"ש בת"ש ז"ל אבל בנ"ד דתלינן מסתמא שנכנסה דרך הוושט מש"ה בנמצא על הפרש או בחדרים קטנים כשר כמבואר בתוס' וא"כ ליכא חשש רק שמא ניקב מעל"ע שפיר הוי ספק ומצטרף לס"ס אולם ספק הנ"ל שכתב מעכ"ת שמא נתחבה לאח"ש מבואר בת"ש ובפ"מ ז"ל דזה אינו ספק כלל דא"א כלל לומר דנתחב בכזה לאח"ש ובפרט בנ"ד כאשר הובא לפני בכרס חתכתי אותו בעוביו וראיתי שהי' בעוביו בתוך הבשר הולך שביל מנקב מחט והעלה השביל חלודה סביב ונצרר הדם על קרוב לאותו מקום שנחתכה בסכין במקום החיצון והראיתי לכמה אנשים שעמדו שם בשעת מעשה וכולם פה אחד יגידון שבודאי מחיים נעשה כאשר נראה מחמת צרירות הדם ומחמת השביל שמבואר בת"ש בשם הרש"ל ז"ל בסי' מ"ח שזה הוי סי' שנעשה מחיים וא"כ לא נשאר לנו שום ספק בכאן רק שמא לא ניקב מעל"ע ובספר כזה כבר האריכו האחרונים ז"ל להטריף אף בהפסד מרובה ואף שהש"ך ז"ל בסי' מ"ח מתיר בהפסד מרובה אם ספק אם ניקב מעל"ע מ"מ היינו דווקא דעכ"פ ראה במשמוש היד שלא ניקב מעל"ע אבל בלא"ה אף הוא ז"ל מודה דטריפה אף בהפסד מרובה כמבואר בפ"מ סי' הנ"ל וכן משמע באמת בש"ך ז"ל [סקל"ב] שכתב דל"ד לריאה דשמא יש נקב לפנינו אבל כאן כיון דלפי אומד הדעת אינו ניקב לחוץ אינו צריך להפוך ולבדוק משמע להדי' דאם לא נראה לפי אומד הדעת שאין כאן נקב דמי לריאה אך לפי תי' הב' שם שאני ריאה דקרמי' דקים די"ל דבכרס דקרמי' עבים לא חיישינן שמא ניקב לחוץ ותלינן דנקרע מבחוץ ע"י סכין אולם המעיין בדברי הפוסקי' סי' ל"ג יראה דזה התי' אינו מוסכם להלכה ואדרבה חיישינן שמא הבריא. אולם לפי מה שיש מקילין בספק מחיים בהפסד מרובה כמבואר בפוסקים. וא"כ לכאורה קשה דגם כאן נתלה דלא ניקב מעל"ע רק ע"י הסכין נעשה הקרע דנשחטה הותרה אולם בפ"מ ז"ל סי' נ' סק"ג [כ'] דהאי לאיסור שכיח טפי מלהיתר. היינו ששכיח טפי שינקוב מעל"ע מש"ה אסר הרשב"א ז"ל בספק. ואף אנן אסרינן עכ"פ בלא ראי' באומד הדעת כמבואר לעיל. אך בנ"ד מסתברא טפי דלא נקב מעל"ע דאי הוי ניקב הרגישו המחט בשעה שחתך בסכין מבחוץ. ואין לומר דחזרה לאחרי' דזה ל"ח לדידן ופסקינן כהרא"ש ז"ל כמבואר באחרונים. וא"כ הי' נראה להתיר מטעם דתלינן דלא ניקב מעל"ע דנשחטו הותרו. אך באמת פסקינן התם סי' נ' דאסר אף בהפסד מרובה כמו שפסק שם רמ"א ז"ל ורוב האחרונים. אמנם נ"ל עכ"פ הכלים כשרי' לאחר מעל"ע וכן כתב בהדי' הפ"מ סי' ק"י בספק טריפה שבישלו לאחר מעל"ע הכלים כשרים ואף שמדברי הת"ש ז"ל בסי' מ"א גבי כבד כתב לאסור הכלים מ"מ י"ל דש"ה דמסתברא לאיסור טפי מלהיתר אבל בנ"ד דהוכחנו לעיל דטפי מסתבר דלא ניקב לחוץ מדלא הרגישו במשמוש הסכין. ויעוין בפ"מ סי' מ"ט סק"ב בשם הרדב"ז ז"ל וא"כ כיון דשכיח להיתר טפי אמרינן דנשחטו הותרו ואף דלענין הבשר גופה יש לעיין איז' נקרא שכיח להיתר מ"מ בנידון (הכליות) [הכלים] דהוי ספק דרבנן. ואף שהוא ע"י גילגול מ"מ יש להתיר דנסמוך אסברת המתירין בספיקא דרבנן ע"י גילגול כיון דיש עוד סניפין להתיר כנ"ל והמשכיל יבין וקצרתי באמרים וסמכתי על המעיין שיראה באותן מקומות שציינתי לעיל ויראה דהדין אמת וברור דהכלים מותרים אם אינן ב"י בלי פיקפוק כלל ויש להאריך בזה מאד בכמה שיטות עמוקות שנוגעין בענין זה אך אין העת מספיק ודי בזה והי' זה שלום:

מה שכתבתי היתר שכיח טפי כוונתי דלא שכיח האיסור עכ"פ יותר מהיתר דכמו שיש סברא לתלות שינקוב מעל"ע כמו שכתוב הפ"מ בסי' נ' כן נמי יש סברא להיפך דאי הוי נקב מבחוץ הוי הרגיש וא"כ שני הצדדים שוים אבל אם הוי היתר שכיח טפי וודאי הוי כשר אפי' הבשר כמבואר בפוסקים אחרונים ופשוט בש"ס דתלינן במאי דמסתבר: סימן כד

שאלה דיר צאן הי' לאחד ומסרן לרועה נכרי על אופן באם יטריפו מהם בשדה ישלם הנכרי ואם יטרפו בהיותם בגדרות הצאן בלילה פטור השומר ועתה בא הנכרי לעיר ואמר להישראל בעל הבית איך ששני צאן נטרפו בלילה ע"י זאבים ואחד איננו והב' הי' בידו קצת מעורו ובשרו ואמר דזה הוא מהנדרס ושארי הצאן הלכו לשדה לרעות לא ידענו אם נטרפו או לא ופסק מורה א' שהמה טריפה כולם רק מותר להשהותן ומורה א' פסק להתיר והנה מורה הא' אמר שלא כך שאלו ממנו רק שבא הנכרי והראה להישראל המתים בהדרוסה מונח' בהדיר ולזה הטריף כולם מחשש שמה נדרסו כולם שהרי הי' זאב בהעדר את"ד האוסר:

תשובה י"ל דבאמת מותר כל העדר דנכרי לא מהימן היכי דיש לו נגיעה לכ"ע וכמבואר גבי אותו וא"ב והגם דנראה מדברי מהרמ"ם ז"ל בתשו' [סי' ס"ו מביאה הנה"כ סי' מ"ח סקי"ט] דהיכי דרגלים לדבר דלא הוי רק (בגילוי) [כגילוי] מילתא נאמן מ"מ הכא מאי רגלים לדבר איכא הרי יש סברא טובה לומר כיון דהעכו"ם ידע שנתחייב לשלם אם יטרפו בשדה לזה לקח הנדרס והניחו בהעדר לאמור שכאן בהגדרות צאן נדרס כדי לפטור מתשלומין ובלא"ה אפי' נאמר שנדרסו בהגדר מאן נימא לן שנדרס בעודן שארי הצאן שמה אדרבה הלא לכולן חזקת היתר וי"ל שלא נדרס רק ביצאו כולם לשדה והמה נשארו לבדנה אז נדרסו וא"ל מטעם דמזמן לזמן אמרי' דהי' קודם כמו דאמרינן בא"ח בה"פ וכן רצה א' מחכמי העיר לומר אבל אין הנדון דומה לראי' דהתם הי' בח' כיון שידעינן שנמצא חמץ הרי כולה נאסר אבל כאן שכ"א בפ"ע לא מחזקי' מהא' להשני' גם בלא"ה מבואר שם במק"ח דהיכי דהו"ל חזקה טובה ונבדק מקודם דגם שם כשר ומכ"ש כאן דיש להם רובא וחזקה שלא נדרסו דתלי' שלא נדרסו כלל כ"ז שאין לנו ידיעה ברורה שהי' בחזקת ס"ד ולכן ודאי כשרים כולם אך באמת גם אם נימא כדברי המורה שהי' בהעדר בשעת הדריסה מ"מ הא ודאי שלא כולם נדרסו וכמבואר בתשו' מהרמ"ם ז"ל [סי' ק"ד] דאדרבה רובא כשרים וא"כ השתא בהיותם בשדה מותרים מטעם דכל דפריש מרובא קא פריש ואיך לאסור רק שנים אחרונים לדעת הרמ"א ז"ל בסי' ק"י והגם ששוב חזרו לגדרות הצאן מ"מ מבואר בפר"ח דכיון דפירשו כולם והותר דשוב אינם חוזרין לאיסור וגם מהש"ך ז"ל נראה דעכ"פ מותרים שוב בהנידם שנית זולת שנים אחרונים דז"ל הש"ך ז"ל בסי' ק"י ס"ק ל"ז ועוד הקשה הב"ח דא"כ למה כ' הטור שנים האחרונים אסורים הלא נעקרו כולם ונתפזרו כולן וכנ"ל עכ"ל ולפע"ד דעת הרב דאעפ"י שחזרו ובאו יחד למקום אחד כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא כמ"ש בס"ק י"ד בשם הר"ן ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון וכן משמע להדיא מלשונו בד"מ וז"ל האמת מה שתירץ מו"ח הגאון מו' שכנא וכו' [ע"ש עכ"ל הש"ך ז"ל ובאמת כי דברי הש"ך ז"ל תמוהים כיון דהוא רוצה לתרץ קו' הב"ח ז"ל על הרמ"א שהקשה הב"ח ז"ל למה אסורים שנים האחרונים בפירשו כולם ותירץ הש"ך ז"ל דאיירי דשוב נקבעו בהדיר ולכן אסורים שנים האחרונים וקשה ממ"נ אם זה לא מקרי הדרא לניחותא ולקביעותא במה שהמה עתה קבועים יחד א"כ כבר הותרו כולם ואי מקרי קבוע הרי כולם אסורים והח"ד רצה להעמיס בדברי הש"ך ז"ל דכיון דא"א להתיר כולם דעכ"פ אחד מהם טריפה ע"כ אסורים שנים האחרונים וכעין שכ' התב"ש בסי' ט"ז בתירוץ דברי הרמ"א ז"ל אך באמת הש"ך ז"ל שסובר בזה כהב"ח דאם פירשו כולם מותרים גם אם שוב נקבעו נמי הי' להיות מותרים כדברי הגמ' וכי מגיסא אסרי' ואי שע"כ א' אסור הלא הש"ך ז"ל ס"ל בזה דכולם מותרים אם עדיין לא נקבעו שנית א"כ מה יוסיף תת כח לאסור במה שהדרי לקביעות ואם נימא דזה מקרי הדרא לניחותא והוי מעתה קבוע גמור א"כ כולם אסורים ודברי הח"ד בכאן לא נתבררו בעיני והנה באמת גם דברי הפר"ח קשים לכאורה שכ' וז"ל ועוד ראי' מהא דאמרי' במס' נזיר פ"ב דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם ופרכי' עלי' ממתני' דקן סתומה ומשני' שאני אשה דלא נייד' ואקשי' דהכ' נמי נייד דאימור בשוקא אשכח וקדיש ומשני דאשה הדרא לניחותא ופרש"י כיון דעיילא לביתא הו"ל קבוע אבל גבי קן מי הדרא אלמא דנייד דאיקבע מקרי קבוע וז"פ עכ"ל ואח"כ כתב וז"ל ואם פירשו מקצת שלא בפנינו והותרו וחזרו והוקבעו פעם אחרת עם שאר התערובות שמכירן וכן אם נתפזרו כולם בפנינו וחזרו והוקבעו מותרים דכיון שהותרו שוב אינן חוזרין לאסור עוד וכדמוכח ברי' פ' התערובית כמ"ש הרא"ש בר"פ גיד הנשה ע"ש כ"ל וקשיא הלא בנזיר כבר הותרה האשה אם הבעל קדשה בשוק לחד גירסא וא"כ [אמאי] תחזור לאיסורא אך בזה י"ל באשה כיון דדרכה ליהדר לקביעותא לא הותרה מעולם אבל בבהמה כיון שכבר הותרה לאוכלה שוב לא תחזור לאיסור גם אם איקלע שחזרה והנה כדי להבין הדבר היטב אציע לפניך דברי הגמ' בזבחים דף ע"ג ע"א וז"ל ונימשוך ונקרב חד מנייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש נימשוך הו"ל קבוע וכל קבוע כמעמ"ד אלא ניכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרו"פ אמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקרבו גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקרבו א"ל ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה מגיסא אסורה משום שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו בי' כהנים בב"א מי אפשר אלא אמר רבא משום קבוע וכ' התוס' וז"ל דהואיל דאין התערובות ניכר אסור אפי' פירש ממילא ור"ת חולק והנה הטור פוסק כדברי הרא"ש ז"ל והתוס' לאסור באין התערובות ניכר אך בסי' ט"ז באותו וא"ב כתב להתיר ע"י ניכבשינהו והקשו כולם עליו ומתרץ הד"מ וז"ל [בסי' ק"י] ע"כ אומר לך שהאמת הוא מה שתירץ הגאון מו"ח מ' שכנא שין ביישוב קושיא זו דמ"ש הטור כאן היינו בעוד שהדברים חשובים נשארו במקומן רק שפירש אחד מהן או ב' ולכן לא אמרי' דפריש מרובא קא פריש דהואיל ועדיין מונחים במקומן הו"ל עדיין קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי אבל אם פירשו וניידי כולם ממקומם שלא נשאר שם קבוע דהרי פירשו כולן עכ"ל הד"מ ולכן כ' בהג"ה דאם פי' כולן וכו' והקשו האחרונים דא"כ מאי מתרץ הגמ' בזבחים חיישינן שמא יקח מקבוע הא התם הוי פי' כולו ותו הקשו דלמה שנים אחרונים אסורים אם פי' כולן על כל אחד מהם שם היתר ותו דאם איתא ששנים האחרונים אסורי' א"כ שוב שייך החשש שמא יקח מהם והוי כולם להיות אסורי' ועוד הקשו על הרמ"א ז"ל דראייתו מאו"ח בהל' שבת אינו ראי' כלל דהתם לענין פיקוח נפש דוקא וכדאמרי' ביומא דבפ"נ אין הולכין אחר הרוב ומאי זה לנ"ד יעויין בפר"ח והנלע"ד ליישב כ"ז בהקדים דברי הגמ' יומא דף פ"ד ע"ב (ושם) א"ר יוסף אר"י אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב ה"ד אי נימא דאיכא ט' ישראל וע"א בינייהו רובא ישראל נינהו אלא פלגא ופלגא ס' נפשות להקל אלא דאיכא וכו' ל"צ דפריש לחצר אחרת מ"ד כל דפריש מרו"פ קמ"ל לא הלכו בפ"נ בתר הרוב איני והאר"א אמר ר"י תשעה נכרים וישראל אחד באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ומשני ל"ק הא דפריש כולהי הא דפריש מקצתייהו ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק וכו' ואמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל ליחסו לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל וכו' אמר שמואל ולענין פ"נ אינו כן אם רוב עכו"ם עכו"ם למאי הלכתא אר"פ להאכילו נבילות כו' עכ"ל הגמ' והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב מהל' שבת הל' כ' וכ"א היתה חצר שיש בה ע"א וישראל אפי' ישראל א' ואלף עכו"ם נפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני הישראל פי' אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותו החצר מפקחין עליו שמא זה שפי' הוא ישראל והנשארים עכו"ם נעקרו כולם מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פי' אחד בהם ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת וא"י מי הוא אין מפקחין עליו כיון שנעקרו כולן אין כאן ישראל וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפי' מן הרוב לפי' אם הי' הרוב ישראל אעפ"י שנעקרו כולם ופי' א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין עכ"ל ובפ' ט"ו מהל' א"ב הל' כ"ה כ' וז"ל האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם בין שהי' רוב עכו"ם או רוב ישראל הרי זה ספק ע"א ולענין קידושי אשה צריכה גט מספק ומי שהרגו אינו נהרג עליו עכ"ל. וז"ל הכ"מ שם בה"ש שאלו חכמי לוני"ל וז"ל נראה מן הכתוב בספר בעיר ישראל וע"א דרים בה מחצה ע"מ מפקחין אבל ברובא עכו"ם לא ומימינו לא שמענו חידוש גדול כזה וכו' והשיב תמה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש יותר מקום ספק בעולם הלא דברים ברורים הם שם שכך הם דברי שמואל דסבר שאפי' רוב עכו"ם מפקחין אבל אנו אדברי ר"י סמכינן דאמר ט' עכו"ם וישראל אחד ביניהם באותו החצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחי' ואוקמי' בשפי' כולם שהרי לא נשאר שם קבוע לפיכך אם פי' א' מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפרש מרו"פ (והרי הוא) [והוא הדין] לזה שפירש מעיר שרובא ע"א שאין מפקחין עליו עכ"ל. והנה באמת דבריו בתשו' תמוהי' מאד דאם נימא דעיר הוי כניידי כולה א"כ מאי מקשה מיני' (לר"י) [דשמואל אדשמואל] הא התם ניידי כולה (וגם א"כ לא פליג שמואל ור"י כלל) ואי נימא דלא ניידי כולו א"כ [להמסקנא דשמואל ארישא אתמר ל"פ שמואל ור"י א"כ] למה השיב בתשו' דשמואל פליגי על ר"י ויעוין בלח"מ גם קשה על הה"מ שפי' דמש"ה ליוחסין ולקידושין הוי ספק משום דהוי קבוע וזה סותר ממש לדבריו שבתשו' והיותר קשה וכי יהי' ליוחסין חמור מפ"נ ויעוין בלח"מ וגם למה מותר בנבילות ברוב עכו"ם הא הוי קבוע והלבוש ז"ל העיר ע"ז ותירץ דהוא עצמו אוכל וזה בלתי מובן כלל ויעו' בעצי ארזים שתמה על הלבוש ז"ל בזה ותו קשה על הראב"ד ז"ל שכ' וז"ל אם רוב עכו"ם ונתגייר קרוב אני להכשיר ע"א הוא ונתגייר עכ"ל וכתב המ"מ וז"ל והראב"ד ז"ל כתב בהשגו' א"א וכו' ואינו כן דעת רבינו והטעם משום דכל קבוע כמעמ"ד וכיון שכן מיעוט ישראל שהי' שם הרי הם כמחצה וכיון דשאר אסופי ספק הא נמי ספק ולדברי הר"א ז"ל האיך מחזיקין אותו בגר ומתירין אותו בממזרות הא שמא ישראל הוא וכל קבוע כמעמ"ד ומ"מ הי' נראה שהוא מותר בב"י ואסור בממזרת כו' עכ"ל וקשה מ"ש דמותר בב"י משום שספק ממזר מותר ה"נ יהי' מותר בממזרת מה"ט גופ' דספק מותר יעויין בב"ש סי' ד' והנלע"ד דהנה באמת ס"ל להרמב"ם ז"ל דבני העיר מקרי ניידי כולו וכנראה מדבריו בתשו' רק דלפי מאי דמבואר בנזיר דהדרי לניחותא מקרי קבוע ומש"ה חייש לענין יוחסין וקדושי אשה מספיקא משום דהדל"נ אך לענין פ"נ אינו הדל"נ כלל דממ"נ אם ימות בהגל לא יהדר לניחותא ומש"ה אם נפל עליו הגל על תינוק הנמצא אין לפקח עליו דהא כולו בני עיר ניידי והיכי דפי' כולם גם בפ"נ הולכים אחר הרוב ואי דהדל"נ הא אם ימות לא יהדל"נ ומש"ה אזלי' בתר רובא ואין מפקחין ואין להקשות ע"ז דהא אמרי' אין מפקחין ברוב עכו"ם משמע לעולם אין מפקחין גם אם יגדל התינוק הנמצא והדר לביתו והרי עתה מקרי הדל"נ והוי קבוע אך זה לא קשה כלל דהנה כבר הבאתי בשם הפר"ח ז"ל דהיכי דכבר הותר גם אם יוקבע לא חזר לאיסורו והקשתי ע"ז מ"ש מאשה דאמרי' הדל"נ הא כבר הותרה ותרצתי משום דכיון דיהדל"נ לא הותרה מעולם ולא הותר לו לעולם אשה זו להמקדש הגם שניידי עתה הלא ידעינן שתשוב לניחותא ולא הותרה מעולם רק בבהמה היכי שהותרה לו לשוחטה דלא תיהדר לניחו' בהתירא עומדת גם אם הדל"נ וא"כ לפי"ז א"ש לענין פ"נ דבשעת הולדת הספק אמרינן דאין מפקחין עליו משום דאזלינן בתר רוב בני עיר העכו"ם משום דכולם ניידי ואמרי' שהוא עכו"ם ואין מפקחין עליו וימות שם בהגל ולא יהדר כלל ולכן גם אם הזדמן ששב לניחותא כבר הותר זה האיש שלא לחלל עליו שבת ונקרא עליו שם מהרוב שהוא נכרי ולכן גם אם הדר לניחותא לא שב להעשות ישראל לענין זה וכמ"ש הפר"ח ז"ל דכבר דיינינן עליו שהוא מהרוב ומכירין אותו ה"ה כפירש ולא מקרי שוב קבוע אבל לענין יוחסין וקדושי אשה דתיכף אנו צריכים לחוש דיהדל"נ ואין להתיר לו בת ישראל ולכן באמת כי הדל"נ הוי קבוע מש"ה הוי כספק ישראל לענין יוחסין וזה ברור: