שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 85

היוצא לנו מזה בנ"ד שכבר נפקע החוב בהיתר אם אחד קונהו באיסור ודאי אמרינן כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ והוי רק פורע חובו (שאסור) [שא"צ] הלוה לשלם אך מחמת שזה דבר' חדוש אצלי אינני מחליט שלא יצטרך להשיב לו מה שנתן לעכו"ם אבל זה פשוט אצלי יותר מביעא בכותחא דאינו זוכה הקונה יותר ממה שנתן לעכו"ם משום דעביד איסורא שלקח מהעכו"ם ובטל מכירתו ובהדיא כתב בתשו' שארית יוסף ז"ל וז"ל השאלה יהודי שקנה מעכו"ם שטר וכו' תשובה עד הרי בהדיא שאם ישראל חייב בדין והכירו אחר דהוי כמבריח ופטור מכ"ש בזמני' אלו שרגילים היהודים חייבים להעכו"ם אשר למרחקים תוך ז' ליהודים מערבין אלו לאלו וכמעט שדרך הסוחרים שאין הישראל רשאי לקום ולתבוע את חבירו וגם שמעתי שלפני כמה שנים נעשה תקנה במדינה שלא לקנות שום יהודי שט"ח על יהודי אחר מעכו"ם עכ"ל והנה לפ"ד בכל שט"ח לא מהני רק מדעת ישראל ולא ראיתי חולק עליו ובודאי הלכה כמותו דהי' גיסו של רמ"א ז"ל וב"ח ז"ל כתב עליו כבר הורה זקן ויושב בישיבה ואין לסור מדבריו בדבר שלא נתבאר חולקים אך עכשיו בזמננו זה שכל המסחר היא ע"י טראטליך בין ישראל ובין עכו"ם אם נבטל הקנין טראטי מעכו"ם יושבת המסחר לגמרי ולכן בודאי מנהג ודד"מ שסוחרים עם טראטין אך בטראטי שנפסל ע"י בריחת בע"ד ואין כאן לא ח"ה ולא ק"ה ולא תקנה למו"מ הדר הדין לאתרי' כדברי השא"י ז"ל הנ"ל ובפרט שכן הי' תקנה ולדידי משורת הדין כן ולכן בודאי מחויב הקונה הטראטי לקבל עכ"פ לא יותר ממה שנתן ויחזיר הטראטי ללוה וז"ב:

שנית כבר מבואר דבר זה בתשו' בית אפרים ח"מ (כ"ח) [נ"ח] דבקונה עפ"י ליציטאציע מה שנלקח על הקאמיר בשביל מכס ונמכר עפ"י ליציטאציע ופסק דצריך להחזירו בחנם מטעם דזה הוי כעני המהפך בחררה דמסתמא מהדר לקנות יעו"ש מכ"ש הכא דדבר ידוע דמשתדלים הלוים לקנות הוועקסלין מן המלוים וא"כ בודאי זכה הלוה דמהדר אחריו ודבר זה ברור וזה גרע מהמוכר על הקאמיר כידוע בחוש והי' שלום כדברי ידידו הבא עה"ח ג' כ"א כסלו תרכ"ה לפ"ק צאנז:

סימן ז

שוי"ר לידידי המה"ג החו"ב מו"ה יושיע אפרים נ"י אב"ד ליזענסק:

הגיעני מכתבו דמר וטרידנא טובא. אך לאהבת האמת לא אוכל עצור במילין והנה לא ידעתי שום מקום לומר שלא להשיב על טענות התובע עדי ישליש לו מעות על תביעה שלו הלא אדרבה ידוע דעת המרדכי דאפילו אם טוען הנתבע יש לי כנגדו כופין לשלם ואח"כ יטעון את שלו ואפילו להחולקים על המרדכי וכוותי' קיי"ל כמו שמבואר באריכות בכ"ה סי' (ק"מ) [כ"ד] בח"מ מ"מ לענין שלא להשיב כלל ורק בדברים בעלמא רוצה הנתבע להשמיט עצמו כ"ע מודים שלא מזדקקין לטענות הנתבע. והנה היינו יכולי' לומר ולבא מצד עיקול אם רואין שהלוה אלם שמנהג לעקל מעותיו [כמבואר בסי' ע"ג] ה"נ י"ל שזה הנתבע מעקל טענותיו מלהשיבו כי ירא פן אם יטעון ויצא זכאי בדין ואם הוא אח"כ יתבע את חבירו האלם לא ירצה לקיים פס"ד ולזה מעקל כדי שחבירו יהא מוכרח לדון עמו על טענותיו כי האלם מדמה בדעתו כי יזכה בדין שעל הנתבע אתו ולכן ישליש מעות כדי שעי"ז יהי' מוכרח לקיים הד"ת אך זה ליתא מכמה טעמים ואין יכול להשמיט עצמו עדי שישליש האלם המעות דהא קיי"ל נזקקין לתובע תחלה וא"ל דזה הוי זילי נכסי כיון דעדיין לא ידענו מה לו על חבירו ואם ממש בדבריו ובודאי דכה"ג נזקקים לתובע לכ"ע דא"כ כל נתבע יטעון כן גם אין לבוא על האלם מכח עיקול שכתבתי דהא ידוע פלוגתת הראשונים ז"ל אם מעקלים אפילו בזמה"ז נהי דמנהג דמעקלים כמבואר בש"ע [סי' מ"ג] מ"מ מבואר בתשו' מהראנ"ח ז"ל סי' ק"מ דבדבר דאיכא ספק דדלמא לא יבא לידי גיבוי אין מעקלים ואפ"ה חולקים עליו וכמו שמנהג שלנו דאפי' על טענה כ"ד מעקלים מ"מ צריך עכ"פ אמתלא כמבואר בתשו' מהריב"ל ז"ל ואפילו להפוסקים דמובא כה"ג ע"ג דאפילו בלא אמתלא מעקלינן מ"מ להכריח להשליש מעותיו על טענה שאינה ברורה ואין אמתלא לית מאן דפליג דלא יוכל לעכב טענותיו עדי ישליש מעות כי דין זה דעיקול חידוש הוא ואין להוסיף עליו כמבואר במהרשד"ם ז"ל. אך כ"ז אם הי' נראה צד אלמות אצל (הנתבע) [התובע] מ"מ אין הדין להשמיט עצמו עדי ישליש מעות כאשר בררתי באמת מכל הפוסקי' ומכ"ש שאין ראי' שהוא אלם ובפרט שיוכל לכתוב קינפרמיס שפראך על כל טו"ת שביניהם ולכן יפה הורה מעכ"ת שאין בטענת הנתבע ממש ואם לא ירצה להשיב עדי ישליש מעות דין סרבן לו להנתבע וטוב השלום. וי"ו עש"ק פקודי תרי"ט:

סימן ח

לידידי הרבני המופלג השנון הישיש כש"ת מו"ה יוסף שמואל נ"י בק' פרעמיסלא:

שאלתו הגיעני בענין אם מותר להניח לישבע לבע"ד שיודע בו שמשקר ורש"י ז"ל [שבועות דל"ט ע"ב] וכן התוס' [שם מ"ז ע"ב] כתבו דהשבועה חל על שניהם פירושו שעל שניהם חל עונש השבועה אפילו אם הוא משביעו באמת ונראה כיון שחבירו בא ע"י לידי ש"ש גם על המשביע חל העונש ומעכ"ת פקפק בטעם הדבר דמה יעשה זה המשביע שחבירו בא עליו במרמה ורוצה לגוזלו ומה שפירש"י ז"ל [שם] שהי' לו לעסוק עם איש אמונים זה לא נמצא לחן בעיניו דמה יעשה באם נתקלקל זה אח"ז במעשיו וגם אדם יראה לעינים. והנה באמת לפי מה שמבואר בדרישה סי' פ"ז הטעם כיון שרואה שחבירו עומד במרדו ורוצה לישבע לא הי' לו להשביעו יעי"ש בדבריו והנראה שם מדבריו דגם טרם הליכתו לביהכ"נ לישבע חל עליו עונש השבועה דכן פירשו שם [דברי] הטור והש"ע סורו וגו' מעל האנשים הרשעים שקורין שניהם רשעים גם קודם שמתחיל חבירו לישבע ורק כיון שרואה שחבירו מתעקש בדבר ה"ל לפשר או לפוטרו בלא שבועה אך באמת היכי שהוא גורם להשבועה ודאי אפילו לפי' ר"ח [מובא בב"י פ"ז מחו' ל'] חל עליו עונש השבועה כמבואר בריטב"א שבועות גבי אם היפך על שכנגדו והוא יודע שחבירו כיחש לכ"ע עונש השבועה חל על שניהם אולם זה ודאי רק עונש קל דאל"כ למה גזרה תוה"ק שבועה ומי שממונו חביב עליו מעונש קל יקוב ביניהם הדין. וראיתי באיזה תשובה שמקשה והא המשביע עובר על לפני עור ותירץ דקודם שנשבע אוקמי אחזקה דמסתמא לא ישבע ולאחר שעובר ונשבע מה יעשה המשביע אמנם כ"ז לענין לאו דלפני עור אך לענין עונש קל ודאי דחל על שניהם כדברי רש"י ותוס' והטור וש"ע ז"ל שפסקו כן. אך נ"ל דהאידנא דאין [שבועה] בשם אין עונש כ"כ אך בחרם ודאי מותר להחרים על חבירו. דהנה איתא במ"ק [י"ז] שר"ל נידה לההוא גברא דשקל תמרי עמד וא"ל נהי דממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך [ע"ש בתו' ד"ה נידוי דמשמע דאם הי' גזל שפיר דהי' מנדה אותו ול"א דה"ל למחול לו] אלמא דאם באמת הדין וחיוב לנדותו אין להמנדה עון וז"ב לפע"ד והי' שלום כדברי ידידו דוש"ת בלונ"ח ג' ב' אדר תרכ"א לפ"ק הק':

סימן ט

לידידי הרב המאה"ג החו"ב מו"ה יעקב כהנא נ"י מק' באלחוב:

מכתבו הגיעני ורק מחמת כי רבות סבבוני בטרדות שונות הנחתיו למשמרת ונשכח הדבר עדי כי עתה מצאתי דבריו אמרתי להשיב מה שנ"ל בזה אשר שאל מעכ"ת אם רשאים דיינים ליתן כתב פס"ד הנקרא קונפרמיס שפראך היכי שמחויב היסת כי יש עוררים לומר שאין רשאים בזה כי דרך הקונפרמיס שפראך לכתוב בסגנון זה פלוני חייב כך וכך ממון ורק באם ירצה לשבע פטור ועי"ז יוכלו הערכאות לירד לנכסיו וא"כ הדיינים מעידים שקר כי מעולם לא נתחייב לו רק שבועה וגם כי לא נחתינן לנכסי וזה מקרי נחתינן לנכסי שמסרו לערכאות:

והנה לע"ד לא נכונים דברי האומר כן כי אין כאן שום עדות שקר כי הבקי בטוב לשון אשכנז הוא מבין שפירוש הדברים כי בזה הטענות אשר טוען התובע יש ממש וחיוב ממון בדבר והיינו אם הנתבע יודה אבל אם ישבע ששקר דברי התובע הנתבע מהימן ופטור כן הוא הבנת הדבר של ל"א וא"כ מה שקר בדבר הא אמת כן הוא עפ"י דתוה"ק שהטענות המה דברים שיש ממש ואינו לא רבית ולא חיוב בדבר אסמכתא וכיוצא ורק טענות התובע הם ממשות של תביעת ממון וחייב הנתבע אם כן הוא כדברי התובע ורק אם ישבע הנתבע שלא כן ורק שקר דיבר התובע אזי פטור וא"כ בוודאי אין כאן עדות שקר בשום אופן רק אמת לאמתו ורשאים הדיינים ליתן כתב זה באיזה לשון שרוצים וגם טעם השני שאמרו המערערים דהוי נתתינן לנכסי כיון שמוסרין אותו לערכי ובשבועת היסת אין יורדין לנכסי נ"ל דגם זה ליתא דכיון דכופין אותו עפ"י שמתא ומלקות עפ"י דתוה"ק כיון שאינו רוצה לציית ולשבע וא"כ הוי גברא דלא ציית דינא ומותר לתובעו בדיניהם שיקיים הפסק ולשבע וכיון שאין כופין אותו רק לשבע ואם ישבע גם הערכאות יפטרוהו ועל שבועה מותר לכופו ע"י לקיים דין ישראל וכמו שדבר פשוט בש"ע [סי' כ"ו] בגברא אלמא שאינו ציית דין ישראל מותר לבוא עמהם בדיני ערכאות וא"ל הא הערכאות ירדו לנכסיו אם לא ירצה לישבע ועפ"י דתוה"ק אין יורדין לנכסיו הא קיי"ל דמותר לילך עם גבר דלא ציית דינא דישראל לפני ערכאות אפילו דידעינן שיכבדו עליו יותר והוא מגמרא ב"ק (צ"ב) אמרינן א"ל רבא לרבא בר מרי מה"מ דאמרי אנשי קרית חברך ולא ענך רמא גודא רבה שדי עלוי' א"ל יען כו' עכל"ה ופירש"י ז"ל הפל עליו את הכותל דחהו בידים ומינה יש לדון דאע"ג דאם יביאהו לעש"כ יכבדו עליו העיל ואולי יבא לסכנה גדולה יש היתר בדבר וא"כ בוודאי אם אינו רוצה לציית דין ישראל מותר לילך לפני ערכאות הגם שיכבידו עליו יותר מכפי דתוה"ק וכן כתוב בהדיא בכה"ג בח"מ סי' כ"ו. אך באמת עדיין יש לעיין בכ"ז דהנה לכאורה קשה למה דקיי"ל [בסי' פ"ז ס"ט] בשבועת היסת שא"ר לשבע שאין עושין לו רק שמתא למ"ד יום ונגדא לאח"כ ולמה לא כפינן כמו בכל מצות דרבנן שמכין אותו עד שתצא נפשו לקיים וכ"ש התוס' בכתובות פ"ו [ד"ה פריעת ב"ח] והגם שרש"י ז"ל [בדצ"א שם] פליג בזה מ"מ לפי דעת הפ"י ז"ל שם גם רש"י ז"ל מודה לדברי התוס' ועכ"פ לרוב השיטות בפרט לשיטת הגאונים אשר מביא במרדכי [כתובות סי' רכ"ב עש"ה] דוודאי דכופין בכל מצות דרבנן אפילו בשוא"ת ועיין פ"מ א"ח בפתיחה [כוללת ח"א אות כ"ה] וא"כ למה גרע כאן בשבועת היסת שאין כופין אותו עד שמקיים ורק די בשמתא שלשים יום וכן התוס' בשבועות כתבו בדף מ"א ע"א בד"ה ולר' יוסי וז"ל קצת תימא דרבנן נמי לא איירי אלא כההיא דלא הוי גזילה אלא מפני דרכי שלום אבל היכי דהוי גזל גמור מידו דנחתינן לנכסי' וה"נ היכא דאיכא שבועה דרבנן עכ"ל והניחו בצ"ע ולכן הנלע"ד לפמ"ש הפ"י גיטין דף י"ג בתוס' ד"ה והא לא משך וז"ל ולענ"ד יש ליישב דבלא"ה ע"כ אי אפשר לפרש כוונת רש"י ז"ל דבכל מצוה דרבנן אין כופין שהרי מצינו בכמה דינים שתיקנו חכמים דכופין אף להוציא מיד היורשים כגון במתנת שכ"מ וכן במעמד שלשתן דשמעתין דאע"ג דכל הני מדרבנן אפ"ה כופין וכן ה"ה לכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו אע"כ דכוונת רש"י ז"ל דהכי משמע לישנא דמצוה על היתומים דלשון מיותר היא אע"כ דתחילת התקנה כך הי' דליכא אלא מצוה אבל לא תקנו להוציא ממון מיד המוחזק בע"כ עכ"ל אלמא בגזירות דרבנן הכל לפי מה שגזרו הם בקצת מצות החליטו לחיוב וכופין עד שתצא נפשו ובקצת מצות דרבנן עשאום רק למצוה בעלמא והעובר אין כופין אותו רק שנקרא עבריין והכל לפי הנראה מלשון תקנתם וגזירתם והנה בשבועות היסת ראינו שלא החליטו לגזירה ההכרחית דהא אין יורדין לנכסיו וכ"כ הר"ן ז"ל בשבועות הדיינין וז"ל משא"כ בשבועה דרבנן שאין החיוב עליו כ"כ דהא לא נחתינן לנכסי' כדלקמן [עכ"ל] אלמא דלא גזרו חיוב הכרחי ולא קשה (על) [קו'] התוס' דאמאי לא ירדו לנכסיו דכן מצינו בחז"ל שבקצת דבריהם עשאו לחיוב מוחלט ובקצתם רק למצוה והכל לפי מה שראו בחכמתם [ושפיר לרש"י ז"ל ל"ק שם במס' שבועות מרבנן דכיון דחזינן דגבי מציאת חש"ו לא נחתינן לנכסי' שפיר י"ל דגם בשבועת היסת לא הי' תקנתם לירד לנכסי משא"כ לר"י דאמר גזל גמור מדבריהם אף דתקנתם היא רק מפני דרכי שלום מ"מ ס"ל דנחתי' לנכסי' א"כ ע"כ לדידי' אין חילוק וע"כ אפי' בהיסת נחתי' לנכסי' ודו"ק עכ"ה] וכן מצינו בכמה [דברים שהם] מדבריהם כדברי הפ"י ז"ל בגיטין וא"כ כיון שראינו שאין הגזירה רק למצוה והשמתא הוא שפוקר נגד דברי חכמים והמלקות הוא משום דרב מנגיד על המשהה נידוי למ"ד יום [יבמות נ"ב קידושין י"ב] אבל כפי' להשבועה אין לנו מתקנת חז"ל וא"כ יראה מפשטות הדברים דאם הנתבע העבריין אינו רוצה לציית דין דברי חז"ל ולישבע הוא פטור מן התובע מכל וכל ורק עליו שמתא שפקר על חז"ל אבל התובע אין [לו] עליו שבועה או ממון א"כ בוודאי אינו רשאי לילך בערכאות כי הוא אין לו עליו שום טענה ואי מה שפקר בב"ד הוא דבר אחר ואינו רשאי בשביל זה לתובעו בערכאות בעסק אחר כמבואר בכנה"ג סי' הנ"ל וז"ל מינה יש לדון דאע"ג דאם יביאוהו לעש"כ יכבדו עליו העול ואולי יבא לסכנה גדולה יש היתר בדבר משפטי שמואל אמר המאסף לכאורה נראה שזה חולק על מ"ש תומת ישרים סי' כ"ב כתבתי בהגהת הטור אות י"ט ואפשר דלא פליגי דבעל ת"י מיירי דאם א"א להציל את שלו יגלגל עליו היזק ממקום אחר אבל מ"ש איירי כשמוליכו בעש"כ נמשך ממנו היזק עכ"ל אלמא דהחילוק אם יש להתובע עליו תביעה ע"פ והוא אינו רוצה לקיים דתה"ק מותר להביא דבר זה בערכאות אפילו אם יעלילו עליו אבל לגלגל על העבריין ממ"א אסור וכן מסתבר כמבואר בסי' שפ"ו כה"ג וא"כ לפ"ז ודאי אסור לילך למסור הקונפרמיס לערכאות לגלגל עליו ממ"א כי הנתבע פטור לגמרי כנ"ל. אך לפי מה דמבואר ברדב"ז ז"ל סי' רי"ז וז"ל ותו דכיון שאינו רוצה לשבע רגלים לדבר דמשקר ותו דאלמוה רבנן לתקנתא עד שמנדין אותו שלשים יום אם לא רצה לישבע ואם לא בא לישאל על נדוי מלקינן לי' וטעמא דאל"ה מעקרא תקנתא דר"נ וכ"א יאמר איני נשבע ואיני משלם וכיון דאלמו' להא מילתא אלמוה נמי לענין אם תפס לא מפקינן מיני' עכ"ל אלמא דס"ל דהנידוי הוא כדי לחזק הגזירה ומאימת הנדוי ישבע או ישלם וא"כ כיון שבעו"ה אין אתנו לכפותו בד"י מותר לכפותו ע"י עכו"ם אפילו אם יכבידו עליו וכמבואר דבר זה בתקנות מהר"ז אשר בסוף תשו' מהרי"ו ז"ל ומביאו הרמ"א ז"ל בתשו' סי' פ"ו וז"ל ומ"ש מהר"ם מרזבורק וז"ל ודין אם דרך באותה העיר שיהודים מעכבים לחבירו ע"י עכו"ם ולקבול עליו בעכו"ם כי אין שם ב"ד פטור עכ"ל נראה דהיינו עיכוב ועיקול בעלמא אבל להזיקו בידי כותים ללא צורך לאו כל כמיני' ואינו נאמן לומר להציל שלי כוונתי דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי' וכל עולם יטעון הכי עכ"ל הרמ"א ז"ל בתשו':

(ואין לומר דהתקנה הוא דווקא בדיעבד פטור אבל לא לכתחילה דהלשון משמע דמותר לכתחילה דאל"כ במקום איסורא מנהגא שבקינן כדאמרינן בר"ה [דט"ו ע"ב] ותו דאפילו אם נימא דדווקא בדיעבד הוא מ"מ אין על הב"ד (משום) חיוב למנוע זה מכ"ש בעבריין כי האי שאינו רוצה לשמוע לתקנת חז"ל):

וא"כ לפ"ז כיון דאין בידינו לכפותו הוי כאין ב"ד בעיר מותר לכפותו ע"י ערכאות שישבע הגם שהמה יכבדו וירדו לנכסיו לית לן בזה וכמאמרם ז"ל קרית לחברך וכנ"ל ובפרט אשר לפי הנראה ורגלים לדבר שאמת עם התובע וא"כ אם הי' בדורות הראשונים שדנו לפי אומדן דעתם כאשר הי' בהיות שופטי צדק עכ"פ אם בכמות זה כופין אותו לקיים ולישבע ואם יכבדו עליו לית לן בעבריין הזה הנראה שרוצה לעשוק רעהו ולכן בוודאי מותר ליתן כתב כזה וכן לפי דעתי נוהגין בכל ערי הגולה ושמעתי בילדותי מחותני הגאון ז"ל שתמה האיך נותנין כתב כזה אולם לפי דעתי שלא תמה רק למה כותבין רק חיוב ממון לחוד הא לא נתחייב ממון אבל בענין שכותבין כעת בהקונפרמיס אם ישבע יפטר בודאי מחויבים הב"ד ליתן קונפרמיס כדי לנעול דלת בפני עושי עול וזה יהי' חוזק שיעמדו לדתוה"ק כי אם לא יהי' לב"ד תוקף עכ"פ עפ"י קונפרמיס רבים יסרבו מלעמוד לדתוה"ק בעוה"ר (לחיוב הדבר כנ"ל):

ואשר שאל עוד בעניני השליח שאינה אין הפנאי כעת לבוא בפלפולים כי נראה לדעתי אשר כבר נבצע הדין ולכן לפלפול בעלמא ובפרט בדבר שצריך עיון רב אין הפנאי כעת לזה רק בדבר קומפרמיס שהוא דבר דשכיח בכל יום נתתי אל לבי לברר ולפ"ד כוונתי לאמת:

סימן י

להרב המאה"ג החסיד המפורסם כו' מו"ה ישעיה זלמן נ"י האבד"ק איסטריק: ע"ד שאלתו בראובן שעשה שליח לשמעון לשלם עבורו לקאסי מס אקאנטא והמותר ימתינו לו ומסר לו מעות לשלם והלך שמעון ופרע ולא לקח קוויטל והנה במשך הזמן הלך זה הגובה המס לעיר אחרת כדרכם והלך שמעון ליקח ממנו קוויטיל ואמר לו להד"מ שלא נתן לו דבר ואעפ"כ הלך עמו שמעון לראובן ואמר הנכרי לשמעון שלפי דעתו יבא לראובן הנחה מערך המס שנתן עד הנה לפי שהוא עשה עבורו בקשה למקום גבוה ולכן יהא העשרים כסף לשכר טרחתו ואם לא יבא הנחה ישלם שמעון לראובן העשרים כסף ככה הוסכם ביניהם והנה כעת בא ממקום גבוה שישלם כאשר נערך בלא שום הנחה ולכן כעת תובע ראובן עשרים ר"כ משמעון כאשר הוסכם ביניהם והי' הפסק שישבע שמעון על שלא המחה את ראובן ועל ששילם בלא קוויטל פטור כמבואר בסי' נ"ח והיפך שמעון השבועה על ראובן שראובן ישבע ע"י היפוך ובלא קב"ח שכנגדו ואז ישלם ולאחר זה נשמע שנתפשרו להמתין איזה חדש או ימים ולאחר זמן ישלם לו העשרים ר"כ בלא שום שבועה והשליש אצל אחד מעות ע"ז והנה עתה טוען השליש יש לי כנגדו בידך ואני תופסם לחובי וגם טוען השליש כי לא מחל לו השבועה רק הוא השטה בו וסוף הדבר נתפשרו מחדש שישבע ראובן כמו שנפסק מאז ועתה אינו רוצה (שמעון) [ראובן] לישבע עד שיהא המעות מושלש ביד ב"ד למסור לידו תיכף אחר השבועה והשליש הנ"ל טוען שיתן המעות לאחר השבועה וא"צ להשליש מקודם: