שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 80

סימן קסז

שוי"ר לידידי הרב החריף ובקי המושלם החסיד מו"ה זאלקי נ"י ליפענד.

הגיעני מכתבו עם פלפול והוטב בעיני כי ראיתי שוקד על התורה בעיון ויקר בעיני פלפולא דאורייתא ולזה פניתי מעט לעיין בדבריו והנה מה שהאריך בהבאת הגמ' דקדושין ודברי רש"י בגיטין הוא שלא לצורך הלא ק' רק מה דאמר ר"י [בגיטין ע"ח ע"ב] אבל לא בחוב דלמה לא יליף חוב מגיטין וקדושין אך באמת זה ליתא דהנה לפי מה דכתבו רוב ראשונים דבגיטין הוא רק מטעם תיקון תקנת עגונות ואגב גיטין תקנו בקידושין דקדושין דמי לגיטין בכל מילי משום ויצאה והיתה מש"ה הוכרחו לתקן גם בקדושין כדי להשוותם יחד אבל חוץ תקנת עגונות לא תקנו כלל ונשאר אדיני' דד"א ויכולה לשמור אינו קנין כלל אך הפ"י ז"ל [שם] כתב דהוי מדאורייתא בגיטין משום ריבוי דונתן וגו' יעו"ש ובקדושין משום היקש איכא לכאורה להקשות למה לא נילף בכל דוכתא מגיטין ומקדושין אך ע"ז העיר הפ"י בעצמו דהטעם משום דסגי בע"כ ריבתה התורה ארבע אמות ויכולה לשמור אבל בשאר דוכתי כגון בחוב צריך השבה מעליא וא"ל קדושין תוכיח דז"א דבקדושין דאיירי בודאי בנתרצית על הקדושין ולרמ"ה ז"ל [בסי' כ"ח ס"ד ובסי' מ"ב ס"א] לשיטת הרבה אחרונים צריך לומר דוקא בנתרצית על הזריקה ממילא דמיא לגיטין בע"כ משום ויצאה והיתה וסגי בנתינה כי האי אבל בחוב דבעי השבה מעליא צריך דוקא ביאת לידו ממש וכדברי רש"י ז"ל [שם ד"ה ותפטר] דכוונתו באמר זרוק חובי היינו ושמור לי אבל בקדושין בודאי אין כוונתה ושמור לי דא"כ אגדו בידו ובמה מתקדשת מש"ה בחוב לא מהני ובפרט בקדושין דמתקדשת במה שהוציא על פיו אבל בחוב אם אמר זרקהו כוונתו שישמור הוא דמסתמא לא ניחא לקבל חובו בלא שמירת הלוה ורק באם א"ל בפירוש כן שיפטור בזריקה וכמבואר בירושלמי וכן קיי"ל בב"ק בס"פ החובל באם אתי לידו דרך שמירה כוונתו להשבה מעליא ולא מהני קרע עד שיאמר הפטר ולכן בקדושין [הנ"ל] דלא בא ליד המקדש דבר והיא נתרצית על הזריקה להרמ"ה באמירה בפירוש זרוק לי ולשארי המפרשים בסתמא ניחא לה בזריקה מתקדשת בהנאה זו שזרק לה אבל בחוב דבא לידו מזומן וצריך השבה באומר זרוק כוונתו ושמור כדברי רש"י ז"ל וזה ברור. ומ"ש על מה ששמע קו' שהקשתי [בגמ' ב"ב מ"ג מ"ד] דלמה פסול להעיד [המוכר שדה לחבירו שלא באחריות] משום שמעמידו בפני [בעל] חובו הא יכול לאסרו בקונם וכתב רומכ"ת דצ"ל שאסרו המוכר והלוקח בקונם יפה דיבר דכן הועלה הך בשפתי חברים בפירוש אך מ"ש דלפ"ז א"ב דללוקח א"י מי המה [הב"ח שיאסור עליהם] קשה מאד עליו איך אשתמיט מיני' הגמ' דכבר בא חכם דלכ"ע יש ברירה. ומ"ש דגם באפותיקי אינו יכול לאסור זה ליתא דהכא כתבו התוס' דלא איירי באפותיקי וקשה קו' על התוס' אך בלא"ה דבר זה תלוי באשלי רברבי והרבה הארכתי והרבה פוסקים סוברים דגם באפותיקי יכול לאסור וד"ל וגם בישיבתנו נדבר מזה בדברי הראב"ד ז"ל [ספט"ו מה"ע מובא בש"ך סי' ל"ז סקי"ח] שכתב בעשאו אפותיקי אך בלא"ה תרצנו דהא יש לחוש שישאל על נדרו ועלה על ארש המדבר לפ"ד הר"ן ז"ל בנדרים [פ"ה ע"א] הוי הפקר עכ"פ אפי' לאחר התרה וא"כ י"ל ה"נ לפי שיטת רוב הסוברים דמהני יאוש בחוב א"כ הכא הוי יאוש דהוא אין לו קרקע וקרקע זו נאסר עליו ומשום שמא יתעשר אין חוששין כדברי התוס' ז"ל [ב"ב דמ"ה ע"א ד"ה מאי] א"כ הוי הפקר ואפי' אם יותר הקונם לא יגבה דקנהו ביאוש: אך באמת כ"ז פטומי מילי בעלמא וכדי לחדד אבל באמת בהדרה בקונם מהני והא ודאי שסילוק מועיל גבי מלוה וערב ואפ"ה אמרינן [בדמ"ו ע"ב שם] מלוה ולוקח ראשון וערב אינן מעידין (בשל) [בל"ל ללוה] קרקע אחריתי ובאמת מועיל סילוק אפ"ה אמרינן סתמא א"מ (וה) [והכוונה]... בלא סילוק א"מ ה"נ הפשט דא"מ בלא קונם אבל במדירן בקונם מהני ובשארי דבריו אין בכחי לבאר כי ידוע אשר אינני במיטב הבריאות ועול הרבנות עלי לכן אינני משיב כעת וד' הטוב ישפות שלום ויעסוק בתורה מתוך הרוחה גדולה ויראת השם כו':

סימן קסח

להרבנים דיינים מו"ש דק' טארנא יע"א:

שאלה באשה שנהרג בעלה ולא הי' לו שום בן ולא בת ואביו הי' דר באותו העיר וידעו כולם שלא הי' לו שום בן זולת זה הנהרג ואך זה כמה שנים שהלך אבי הנהרג הנ"ל למדה"י ומסופקין אנו אולי נשא אשה שם והוליד בן ואשת הנהרג זקוקה ליבום ע"כ השאלה:

תשובה מכתבם הגיעני ומחמת נחיצת הפנאי באתי בקצרה ותכתבו לחיים טובים. והנה ממה דאיתא בריש פרק האשה בתרא דהלכה בעלה וצרתה חיישינן ולא חולצת ולא מתיבמת משמע דאם בעלה לחוד הלך למדה"י אין חוששין לכלום ומותרת להתייבם ומטעם דאין חוששין שמא נשא אשה ורוב נשים יולדות ולד דזה תלי' במעשה ורק התוס' שם כתבו לתרץ דאם הלכה אשתו עמו לא הוי רוב דתלי' במעשה וז"ל התוס' (יבמות קי"ט ע"א ד"ה ר"מ היא) א"נ אין חשוב תלוי במעשה אלא ממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו עכ"ל הרי להדיא דאם הלך הבעל לבדו אין חוששין לרוב דתלי' במעשה. והנ"ב ז"ל במ"ת סי'... [קמ"ה] כתב דאין מכאן ראי' יעי"ש אך עכ"ז התיר להדיא ומסיק דאין חוששין מספיקא דאשה בחזקת היתר לשוק קיימא ואפילו המהרי"ט ז"ל שמחמיר בח"א סי', פ"ב הוא דוקא בהי' קול וכה"ג ובגווני שהאיש הי' ממדה"י ולא הוחזק לנו מעולם אם יש לו אחים או לא בכה"ג החמיר מהרי"ט ז"ל אבל בהחזיק לפנינו שאין לו אחים בודאי כה"ג אפילו אם בא ע"א לומר שיש לו אחים א"נ וע"כ לא כתב הב"ש [סי' קנ"ז סק"ז] להחמיר בע"א שאמר יש לו אחים רק באם לא הוחזק באחי בכה"ג כתב הב"ש ז"ל דלדעת הנ"י ז"ל לא מקרי חזקה כיון שלא הוחזק שאין לו אחים ורק לא החזיק באחי מש"ה לא מקרי חזקת היתר אליבא דנ"י וע"א נאמן לומר שיש לו אחים כיון שלא החזיק איפכא (שיש) [שאין] לו אחים רק שלא ידענו מאחי ואולי אית לו אבל היכא שנתחזק מעודו בקהלתו שלא הי' לו אחים בחזקת היתר עומדת ואפילו ע"א אינו נאמן נגד החזקה לד"ה ואולם האמת שלא הי' ספר הריטב"א לקדושין אז ביד מהרי"ט כי לא נדפס ולכן כתב מש"כ אולם בריטב"א קדושין בסוגי' האומר יש לי בנים כתב וז"ל (דף ס"ז ע"ב) ד"ה ר' סבר וכו' ותו דמסתמא כל אתתא בחזקת היתר קיימא לשוק במיתת בעלה עד שתאסר בזיקת יבם לפנינו עכ"ל הרי דכל כמה דלא אתברר לן בעדים באחי בחזקת היתר לשוק עומדת ולפ"ז גם מ"ש הב"ש לדמות אחים לבנים דלדברי הנ"י ז"ל נאמן ע"א בלא הוחזק באחי כיון דלא הוחזק איפכא וכמ"ש הנ"י לענין בנים ולפמ"ש הריטב"א ז"ל יש לחלק דבבנים אם לא הוחזק בבנים עכ"פ אינה עומדת בבירור בחזקת איסור לשוק וכיון שלא נתברר איפכא [נאמן] אבל באחי אם אין לפנינו אחים עומדת בחזקת היתר והיינו כסברת הנב"י [מה"ת סי' קמ"ה] דבעודה פנוי' היתה בחזקת היתר וכיון שפקעה איסור א"א כ"ז שאין אחין לפנינו בחזקת ההיתר עומדת ובלא"ה הלא משנה שלימה שנינו (א"ה נראה דג". היה לה חמות.)(יצאה חמותה) [שם הי' לה חמות] היינו עם בעלה וכן משמע שם מדברי רש"י ז"ל ובהדיא דאין חוששין דהוי מיעוטא דמיעוטא ולכן נ"ל דפשיטא דאשה זו מותרת כן נלע"ד והי' שלום דברי ידידם דו"ש וכו'. ג' נצבים תר"כ לפ"ק:

סימן קסט

להרב כו' מו"ה מנחם מענדל שארף בערג מו"צ ביישוב וואסילקאוויץ במדינת רוסיא יע"א:

שאלה באיש א' שנפטר בלא בנים ר"ל ולא הי' לו אח ואח"כ בא ערל א' ואמר שראה להאח של הנפטר בע"מ א' יהודי שנלקח כשהי' בן שמנה שנים והמיר דתו והוא רחוק מאה פרסאות משם ודעת השואל להתירה לשוק שאינה זקוקה להמומר כו':

תשובה קבלתי דברי תשובתו בענין זיקת מומר ונפלאתי מאד איך קל בעיניו איסור יבמה לשוק אשר לרוב דעות הוא דבר שבערוה והלא בקל תוכל ליסע לשם כי בזמנינו זה שיירות מצויות למקומות רחוקים מאד וגם ת"ל בכל מקומות אפילו עיירות של עכו"ם מ"מ בני ישראל המה הסוחרים ונו"נ עם שרי החיל ובודאי תמצא שם במקומו או בסמוך איזה ישראל חשוב שיזדקק לדבר מצוה לתת לה חליצה גם אתפלא למה דמהו למומר הא ידוע לכל פה אשר ספרו לי בע"מ מרובין שעושין להם כמה מיני עינויים לכופן להמיר והוי רק אנוס כידוע וגם אולי הי' אז קטן ואין בו דין מומר כלל ולכן ידידי אשה זו צריכה חליצה ואם ח"ו לאחר נסיעתה לשם ותביא גב"ע מב"ד הסמוך לשם שעשתה כדת ולא יכלה לכופו לחלוץ לה אזי נבין אי"ה מה דינה אבל לע"ע אסורה והי' שלום:

סימן קע

עוד בענין זה להרב הנ"ל.

שאלה איש אחד נשא אשה ולא הי' ידוע שיש לו אחים ונפטר כמה שנים אחר הנשואין ולא נודע שהי' לו אחים ואח"כ נתוודע שהי' לבעל אח ונלקח לבעל מלחמה במדינת רוסיא בעודו קטן והנה עשתה האשה התפעלות לידע איך מקומו ואנה הוא וכתבו שרי העיר להקאמאנדע ובא משם תשובה מהערכי כי נמצא חי עומד בין החיל רוסיא ורק שהמיר עצמו בקטנותו וכתבו שמו של יהודית שהי' לו ושם המקום שנלקח ובאיזה יום כל דבר כאשר ידוע שכן הי' שנלקח אז וכן שמו והנשואין הי' לאח"כ בעוד המומר קטן והנה רצתה האשה ליסע לשם וליקח ממנו חליצה והגידו הבקיאים אנשים סוחרים כי אין יהודי מצוי שם ולא אפשר שיחלוץ והוא דבר בלתי אפשרי ועתה רוצים הב"ד שבעירה להתירה בלא חליצה ונשאלתי לחוות דעתי הקלושה בזה:

תשובה לדעתי אין מצוא להתירה כיון דנודע בבירור בלא ספק שהי' לו אח לבעלה בודא צריכה חליצה ואם באנו לסמוך על הערכאות בזה הנה באמת הרבה מהאחרונים התירו הלכה למעשה עגונה עפ"י ערכאות ובבגדי כהונה [סי' ח' יו"ד] כתב לפשוט דאמרינן בגמ' דמוציאין ממון בערכאות ואפילו גט הוי מהני לולא הטעם דאינם בני כריתות אלא דמהימני כמו עדות ואפילו במלתא די"ל דעבדי להתפארות מ"מ בכתבו עפ"י ערכאות לפי נימוסם נאמנים יעי"ש והנה כבר כתבתי בכמה תשובות דלא יתכן זה בערכאות דידן ע"ל סי' נ"ה וצ"ח] דהרי מבואר בהדיא התנאי דצריך שידעו דלא מקבלי שוחדא דאם לא ידע זאת אינם נאמנים כמבואר (בש"ס) [ברמב"ם רפכ"ז ממלו' ולו'] ובח"מ [סי' ס"ת] וא"כ בעת הזאת דאדרבה... בודאי אינם נאמנים וא"ת בשלמא גבי ממון שייך קבלת שוחד אבל בנ"ד מאי שייך כאן שוחד מי נתן השוחד אך זה ליתא כלל דלמא הבעל לא ניחא לי' מאיזה טעם שיוודע בביתו שהוא יהודי ולכן נתן איזה שוחד שיכתוב שהמיר ואין זה דבר זר כי ראינו כמה מעשיות כיוצא בזה אצל הערכאות ודבר זה אמת למי שבקי קצת בזה כי אולי זה האיש שמע שבא משם לחקור אחריו ולא ידע למה נתן שוחד לכתוב שהמיר ויתיאשו היהודים ממנו ואולי יש לו שם אשה יהודית כדרך ששכיחי בע"מ שנשותיהם עמהם בתוך החיל כאשר סיפרו לי אנשי החיל. אך באמת אפילו אם נימא שהמיר בקטנותו ונשואי אחיו בעודו קטן בכה"ג לרוב הפוסקים צריכה חליצה כמבואר בב"ש ז"ל [סי' קנ"ו סק"ג] דכה"ג אפילו בדיעבד תצא וגם לכ"ע אפילו לאותן דס"ל דאפילו הי' קטן בעת נשואין אם הגדיל בהמרותו א"צ חליצה מ"מ בכה"ג מי מעיד עליו שהוא עכשיו מומר הלא לא כתבו משם רק שהמיר ודלמא בהגדלו נשא לבו לשמים והוא ישראל גמור ומה שאינו חוזר לדת תורתנו הקדושה הוא משום שכופין אותו והוא אנוס ממש דאי משום שמצווה על קידוש השם משום זה לא נקרא מומר וכל דין ישראל לו כמבואר ברמב"ם ז"ל בתחלת ספרו (בה"ע) [בפ"ה מיסה"ת ה"ד] ולכ"ע צריכה חליצה ממנו וא"ת הלא נתן הקיסר חירות שמי שהמיר בקטנותו יוכל להשיב לדת הקדושה באין מוחה מ"מ הלא ידוע דנהי דנמוסי המלך כן מ"מ שרי הצבא כ"א עושה מה שרוצה עם אנשי הצבא ולפי מה שידוע דזה ממש עושין דכן שרי הצבא כופין לכמה יהודי' בע"מ נגד הדת הגם שאינו לפי חקי נימוסי מדינה גם יוכל להיות שבאמת שב לדת יהודי ומה שכתבו הערכאות שהמיר היינו מה שהי' נכתב בכתב הערכי מאז שהמיר וזה ששב לדת תוה"ק אינו כתוב שם כידוע דהערכאות יש להם ספרי זכרונות ואין מוחקין דבר רק כותבין בפנקס אחר וכמה פעמים מתרחיש ששר הערכי מצוה לסופר להשיב איזה דבר במה שנשאל מאיזה מקום והסופר מחפש בפנקס שמוצא ראשון מודיע להמקום ששאלו ממנו ומה שכתוב בפנקס אחר או באותו פנקס רחוק איזה דפים הסותר לזה נעלם אז מסופר הערכי וזה שכיח הרבה שכמה פעמים בא דבר אחד מערכאות ואח"ז כותבין שלאח"כ מצא דבר הסותר לזה והלא מצאנו כן בעזרא ונחמי' שהשיבו מדי ופרס כן כידוע ומקודם אשכחו כן ולאח"כ מצא ארתחשסתא באופן אחר ובודאי אין להתיר בזה יבמה זקוקה באח לפנינו וגם י"ל דשב בסתר ואינו עובד ע"ז ח"ו ורק מאיזה טעם שלא גילה בפירוש שחוזר וכי בשביל שלא גילה דבר לשר החיל יפסל מדתה"ק ח"ו וכ"ז שאין יודעים שהוא מומר בגדלותו יבמתו זקוק לחליצה לכ"ע אך מה לנו להרבות בדברים ח"ו להקל בזה נגד הב"ש שכתב דבהמיר בקטנותו לרוב גאונים זקוקה לחליצה וכן הוא בדברי מהרא"י ז"ל [מובא בב"י סי' הנ"ל]... סוף דבר דאשה זו זקוקה ליבום מכח הני טעמי א' דערכאות אם אינם ידועים דלא מקבלי שוחדא אינם נאמנים. ב' כיון שהומר בקטנותו והי' קטן בעת נשואי אחיו דתצא לרוה"פ. ג' די"ל ששב לדתה"ק עתה כי לא הועד עליו מה שהוא בגדלותו:

והנה ראיתי להמתיר שכתב ששה טעמים להתיר א' מה שכעת החופה והקידושין יחד י"ל אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וז"א כלל כי כתבו כל הפוסקים כיון דמהר"מ גופא [במרדכי פ' החולץ ע"ש בב"י וד"מ וב"ח סי' הנ"ל] חזר בו אנן לא פסקינן כוותי' ורק מהר"י מינץ ז"ל שרצה לסמוך ע"ז והוא יחיד בזה נגד האחרונים יעוין בדבריהם וגם הלא מבואר בב"ח דאם לא נודע מהאח המומר כ"ע מודו דלא שייך אומדנא וכן מבואר בתשו' מגדולי אחרוני' עיין ברד"ך ב"ט ועוד י"ל דהר"ם ז"ל כתב סברא דאומדנא לדעת הגאונים דס"ל שאין מומר זוקק ליבום [וה"ה דחליצתו לא פטרה במקום יבום עבב"י סי' הנ"ל] כתב הוא סברא דאדעתא דהכי לא מינסבא אולם לדידן דמומר חולץ בודאי ליכא אומדנא גדולה דלא היתה מרוצה להתקדש שלא תפול לפני מומר דהרי נשים הרבה מתקדשין וחולצין ממומר ואם נימא דאומדין דעתה אם היתה יודעת שלא יהי' אופן לחלוץ כאשר הוא לפנינו לא היתה מתקדשת א"כ נוכל לומר כן בכל אשה שנפלה ליבום לפני גבר אלים שאינו רוצה לחלוץ ולא לייבם נימא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה א"ו דזה ליתא כלל ולכן בודאי ליכא אומדנא כלל. ובהיתר א' כתב משום דכתב בפ"י ז"ל בקדושין [דס"ו ריש ע"ב] דמה שהחזיקו בטעות הוי חזקת היתר ושוב מבטל לחזקת חי דיבם המומר ובמח"כ טעה בזה דכוונת הפ"י שר' טרפון שהכשיר הטהרות שנעשי ע"י מקוה שנמצא חסר ולא נודע אימת חסרה ויש חזקת המקוה דכשרה וחזקת הטומאה של הטהרות שהי' טמאים ונחלקו בזה ר"ט דס"ל שהולכין בתר חזקת המקוה ולא בתר חזקת הטומאה והביא ראיה דגבי חזקת היתר התירה התורה גבי עבודה אפילו ידע שעבד בפסול והוא מחמת שלא חייבה התורה לבדוק בכל פעם ומש"ה התירה התורה אפי' נודע שהוא ב"ג א"כ חזינן שחזקה כזו עדיף מחזקת טומאה שלא מצינו כיוצא בזה בטומאה לאסור למפרע אפילו שנודע שהי' טהור ומש"ה חזקת היתר עדיפא מחזקת טומאה ולכן מוקמינן אחזקה שהי' המקוה שלם אז אבל באם נודע לנו דבר בודאי שלא הי' כן כאשר החזקנו בודאי אין חזקה זו כלום ורק בב"ג התירה התורה ומשום ופועל ידיו תרצה אבל במקוה שנודע שהי' חסר בודאי אין לחזקת מקוה מקום כלל להכשיר עפ"י חזקה בטעות ואדרבה מבואר בחה"ר ז"ל היפוך מזו [חולין י"א] דאוסרין במקוה וגבי גבינות הוא מטעם דהרי אנו רואין שהחזקה הי' בטעות יעי"ש וכן פסקינן להלכה כדברי הרשב"א ז"ל [ביו"ד סי' פ"א] ובפרט דמה ענין חזקת חי של המומר לחזקת היתר של האשה ובהדיא מבואר גבי שוחט שנלמד ממקוה דאם לא נטל קבלה אפילו אם הוחזק לשחוט שחיטתו אסורה למפרע וכן גבי חניות שהיו בחזקת היתר ואח"כ נמצא טריפה לא אוקמינן אחזקת היתר ובספק דמחיים אפילו יצאתה להיתר מחמרינן שלא במקום הפסד והמתירים הוא רק שאין כלל חזקה לאיסור דאין מחזקינן מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה אבל בספק בשחיטה אפילו יצא בהיתר אוסרין ועיין בט"ז לענין נאבד (היין) [הסכין ביו"ד סי' י"ח סק"י]. כללו של דבר הרבה מקומות בש"ס ופוסקים שחזקה בטעות אינו חזקה כלל אך באמת לא צריך לפלפול הלזה ורק בסתם לפ"ד רשב"ם ז"ל בב"ב [דל"ב] וכן מהתוס' כתובות [דכ"ג ד"ה תרוויי'] גבי תרי אמרו נתקדשה דהיכי שהיתה לפנינו בחזקת היתר הגם שנמצא מקום להסתפק למפרע מוקם אחזקת היתר וא"כ כיון שתיכף שנתוודע מהאחי הבעל נולד ספק של הגאונים אי מומר זוקק ליבום (דכ"כ הרשב"ם [שם בב"ב] דמ"מ אפילו שנפסק בינתיים מקרי חזקת היתר) וא"כ מספיקא העמידו על חזקת היתר. אך זה ליתא דבהדיא מבואר ביבמות דף ל"א דאפילו בחזקת היתר מחמרינן בתרי ותרי וכן בספיקא דפלוגתא וא"ל שמא מת דחזקת חי הוא אלים ואין לנגדו שום חזקה דחזקת היתר לא מועיל גבי תרי ותרי:

גם מ"ש בהיתר הג' מדברי הריטב"א דכתב דכה"ג הוי חזקת היתר והאריך בדבר וזה ג"כ אינו דכבר ביררנו דאפילו חזקת היתר גמור לא מהני בתרי ותרי וה"נ לדברי רש"י ז"ל אסר וכן לכל האחרונים ורוב ראשונים אין חזקת היתר מתירה זה פשוטן של דברים ובפרט שנעלם מהמתיר דברי מהרי"ט ז"ל [בח"א סי' פ"ב] שזה לא נקרא חזקת היתר כלל בלא הוחזק באחים. היתר הג' כתב דדמיא למים שאין להם סוף דעכ"פ אין האשה בחזקת איסור עומד' כיון דאם נישאת ל"ת זה משולל הבנה כלל דהנה הא דלא תצא הוא משום דבדיעבד סומכין על הגאונים אבל לרש"י ז"ל בודאי תצא וא"כ כיון דלכתחלה אין להקל נגד רש"י ז"ל א"כ שפיר (אין) [יש] לה חזקת איסור וחזקת חי במקומו והא דל"ת הוא דבנישאת סומכין על הגאונים ז"ל. היתר רביעי משום דהוי ס"ס דלמא מת דזה ודאי כיון דאשה זו לרש"י בחזקת זקוקה ליבום עומדת אין חוששין כלל למיתה ולא ידעתי למה יחוש למיתה הלא מתירין אפילו חזקת א"א היינו חזקת זקוקה ליבום ונותנין גט לאשה בחזקת בעלה קיים הגם דיש לה חזקת זקוקה ליבום ולא חשו שמא מת לקולא ולא חיישי כלל לשמא מת: היתר חמישי משום דלמא לאו אביו הוא ולא הוי אחיו ז"א כלל כיון דמה"ת הלכו בתר רובא והצריכו לייבם שוב הוי יבם ואחי בעלה ממש וממיתין עלה וחייב חטאת אביאתו שלא במקום מצוה ומביא אשם תלוי בספק ולא מצרפין כלל חזקת איסור בבהמה שמביא [ר"ל שיהי' חולין בעזרה] לספק ולהמיעוט משום דזה אינו נכנס כלל לצרף כיון דהתורה צותה לאח כזה לייבום הרי זקוקה מה"ת לייבום אפילו אם לא הי' אחיו כיון דלפנינו לא נגלה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל [פט"ז מסנהדרין ה"ו] שאיסור שהוחזק חייבים עליו ועיין במהרי"ק [שורש פ"ז]. היתר הששי דלמא הוא סריס ומצרפי תרי מיעוטי אינו כדאי לדבר מזה וראי' דיבם קטן פסלה על האחין [יבמות צ"ו ע"א] ולמה הא בחזקת היתר לאחין עומדת ולו יש תרי מיעוטי דלמא לאו אביו הוא ודלמא הוא סריס א"ו דז"א כלל ובאמת לא הי' ראוי להשיב על דברים של מה בכך רק פן יאמרו שלא חששתי להשיב לכן כתבתי מה שנלע"ד: