שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 18

ומה שהעיר כ"ת בפלפולו הנעים לומר כיון דהוא עכ"פ קל ולשחיטה צריך אדם כשר כדי להוציא הדבר מחזקת איסור כסברת המרדכי ז"ל אמת שכן הוא אבל עפ"י דין יש לזה תשובה דאנן לא פסקינן כהמרדכי כמבואר בפר"מ יו"ד וע"כ כן הוא דמכשרינן חשוד לדבר אחר ולא מצרכי בדיקת סכין ואפי' להרמב"ם ז"ל בפסול לעדות מחמת איזה דבר הגם שבודאי אינו כשר גמור מותר לאכול משחיטתו בלא בדיקת סכין ובאמת גוף דברי המרדכי ז"ל תמוהין מהגמ' דאמרי' בכותי אם נותן לו ואוכל מותר לאכול משחיטתו הגם שודאי אינו כשר ואולי איירי בכותי כשר עכ"פ לדידן ודאי זה ליתא ומה שרצה כ"ת לומר כיון שיצא מחזקת כשרות שוב נאמן ע"א לפוסלו דהא דאין ע"א נאמן לפסול אדם הוא רק מטעם רוב ישראל כשרים אבל זה יצא מהרוב את"ד ולפעד"נ דלפסול לאדם צריך שני עדים כמו לדבר ערוה דלא יקום ע"א וגו' ומה"ט אין אדם נאמן ע"ע לעשות רשע כמבואר ברש"י ז"ל בכמה מקומות ויעוין בנ"ב שמחמיר אפי' בקבלת העדות לפסול נכרי עוד זאת לא ידעתי למה מדמה כ"ת בזה שיצא ע"י רינון מרוב להא דמבואר בתב"ש ז"ל גבי בהמה שיצאה מהרוב הלא מבואר דזה הוא דוקא אם הגוף הזה שעליו אנו דנין בעצמו יצא מהרוב אבל אם מעלמא נתחדש לו איזה ענין שאינו מרוב לא מגרע רובא דילי' כמו בריעותא שיש לתלותו לאחר שחיטה וה"נ י"ל שהוא בחזקת כל ישראל הכשרים ומה לו בזה שאפקוהו עליו רינון ואם הדבר גלוי לכל שהוא חשוד על עריות א"צ לשום דבר ורק הוא פסול ממש. והנה באמת בזה גופא אם הטעם חזקת אדם הוא מחמת חזקה קמייתא שלא חטא מקטנותו ולא נולד בחטא או שהוא רק חזקה דאתי' מכח רובא רוב ישראל כשרים בזה היא תשובה ארוכה בבית אפרים [חיו"ד ב'] ואין כעת להאריך בזה ורק בקצרה לפע"ד דהוא מטעם חזקה דאוקמי' אחזקה שידעינן בודאי שלא חטא בזה בילדותו מספיקא לא מפקינן אותו מחזקה זו לומר שחטא כמו בכל החזקות וגם אפי' אם נתברר שחטא באיזה חטא קל לא מפקינן אותו עכ"פ מחזקה לענין חטא חמור וכעין שמבואר בתוס' ריש נדה יעו"ש ובזה א"ש דברי הפ"י בגיטין מה שהקשו עליו בתשובה הנ"ל ואין כעת הכא לזה:

ומה שהטעמנו מעכ"ת מנועם חי' בסוגיא דרבוצה שמחנו בדבריו וכל כי הני מילי מעלייתא לימא משמי' כי חדודים המה הגם שיש מקום להשיב בראשונה על גוף הסברא שחידש הכ"מ דבמקום שקלב"מ אין שינוי קונה דבר זה מרפס איגרי וכי גיורא בשמי' וכו' ומה גזלן שאינו קונה בגזילה קונה בשינוי זה שקונה בדמיו לרוב שיטות הפוסקים דמה שבעינא חוזר הוא רק מדרבנן פשיטא שקונה בשינוי ומה שכ' הוא וז"ל כיון דלא שייך והשיב לא קנה בשינוי הלא ביורשים דלא שייך והשיב ואפ"ה קנהו בשינוי אצליהם כמבואר בח"מ וודאי דזה ליתא ומה שהמציא כ"ת לומר דקנה בשינוי דאסור באכילה לפעד"נ דזה לא מקרי שינוי דא"כ בכל שחיטה בתחלת השחיטה נאסרת באכילה ואי דיגמור השחיטה הא בגמר יקנהו לגמרי ואי דיוכל אחר לגמור השחיטה היכי דליכא אחר לגמור תוך שיעור שהי' לא יתחייב ד' וה' זה ודאי ליתא מטעמא דזה לא מקרי שינוי דהא גם עד הנה הי' אסור באכילה ולא מקרי שינוי נהי דמקדם הי' לו תקנה ועכשיו אין לו תקנה מ"מ לא מקרי זה שינוי גם לסברת התוס' כנלע"ד ולתרץ דברי רש"י נלפע"ד דכוונת רש"י היא דל"מ אם יגבהנה דאז אם יאסור אותם יהי' שלו ובא האיסור והקנין יחדיו אלא אפי' אם לא הגביהו דגם עתה לאחר איסורו אינו שלו מ"מ יוכל לאסור של חבירו לגמרי וממילא מתורץ קו' השבו"י דקו' הגמ' ממנסך אזלא אליבא למ"ד דאינו אוסר דאז לא יקנהו כיון דאין שינוי כלל ודו"ק:

ובדברינו אלה תשובה מוצאת לכמה דברים שכ' הגאון בספרו נה"מ ותו"ג עוד זאת לא אמנע מלהודיע לכ"ה איך שהגאון ברוב גדלו שגה בדבר פשוט במה שהעלה [בסי' ש"נ] לתרץ קו' הש"ך על הטור ז"ל במה שפוטר בשוחט בשבת מד' וה' ולבסוף דבריו כתב דר"ש לשיטתו דשינוי אינו קונה כמו שמבואר ר"ש בר"י וכו' והנה נעלם ממנו סוגי' שלימה ב"ק דף צ"ג דלר"ש שינוי קונה וגם גבי עורות של בעה"ב ואך זה התנא דס"ל שינוי אינו קונה הוא ר"ש בר יהודא וזה דס"ל שחיטה שאינה ראוי' הוא רשב"י והוא ס"ל שינוי קונה. היוצא לנו מזה דר"א פסול גמור ושני שו"ב אחרים עכ"פ בעי עע"ג ומינה אל יזוז והרבה יש להאריך בשיטות עמוקית כאלו אך גודל טרדותי ונחיצותי להשיב תשובה להסיר המכשלה כי לפע"ד שחיטת ר"א איסור גמור ושארי השו"ב גם המה לא נמצאו כנים לכן לא הרבתי ורק עיקר להעמיד האמת לאמתו וד' הטוב יתן בלב עדתו שישמעו להאמת ולהסיר המכשלה והי' שלום וברכה: סימן כ

שאלה נמצא בבהמה כמו שתי אצבעות נקב בכרס עד הכרס הפנימי והעור מבחוץ הי' שלם והכשירו המורה ועתה קמו מערערים שלא יפה הורה והצריכו להגעיל הכלים:

תשובה הנה בב"ח סי' מ"ח מבואר דבנמצא העור שלם מבחוץ הדרא בריא וע"ז תלה המורה המכשיר הוראתו והנה המערערין אמרו דכוונת הב"ח דוקא בידוע שבא מנגיחות דאז הדרא בריא ולא כשבא ע"י חולי ובאמת זה דבר זר מאד לומר דבידי חולי יהי' גרע דהיכי דנקרע בחזקה ובידי חוזק הנגיחה יהי' הדר' ברי' משא"כ ע"י החולי ובודאי החוש יכחיש לזה הגם דמצינו חילוק לענין ניטל כולו לניטל ע"י חולי גבי כוליא וטחול התם הוא משום דבמקצתו כואב לה אבל לומר דבידי חולי לא הדרא בריא וע"י נגיחה הדרא בריא זה לא ניתן להאמר וגם אין ראי' לדבריהם מהא דכתב במה"ב והר"נ ז"ל לענין ניקב גבי רירה שע"י אדם יהדר בריא ע"י סמנים ולא ע"י שמים כי ל"ד כאוכלא לדני דהתם הוא לענין שבי"ש יש נקבים שלא יהי' להם רפואה ובידי אדם אם יש לנקב רפואה אינו נקרא טריפה יעוי"ש ואין להאריך בדבר פשוט אולם גוף דברי הב"ח ז"ל תמוהין שכ' בם מ"ח וז"ל ומיהו נראה דטריפות זה דבשר החופה את רוב הכרס איננה אלא מטעם דסופו של כרס הפנימי לינקב וזהו שדקדק הרמב"ם ותלאו בנראית הכרס ותלמודא ס"ל דל"מ היכא דהגיע הקרע עד שנראית הכרס דסופו ודאי לינקב דכנקוב הכרס עכשיו דמי אלא אפי' בדלא נקרע אלא רוב עובי הבשר נמי טריפה כאלו נקרע כולו ונראית הכרס וסופו לינקב דרובו שנקרע ככולו ולפ"ז היכי דנמצא נקב בבשר החופה רוב הכרם זה והעור קיים לגמרי וידוע שזה הגיע מנגיחת הבהמות בקרנים דאין להחמיר דוקא כשבא הקרע מבחוץ שיקרע העור ורוב עובי הבשר דודאי הוא שסוף הבשר ליקרע כולו והכרס לינקב התם הוא דמטרפי' לה אבל לא כשהעור קיים אלא שהבשר נקרע תחת העיר ע"י נגיחה דהדרא בריא וכשרה עכ"ל. והנה חדא קשה מי הגיד לו נביאות זה דטעמא משום שסופו שינקב הפנימי ואי שמדייק כן מדברי הרמב"ם ז"ל הלא פשט לשונו שכ' וז"ל ומיהו נראה דטריפות זה אינו אלא משום שסופו לינקב וזה מרמז הרמב"ם הרי דזו הסברא שהכא הטריפות משום שסופו ליפסק הפנימי הוא מכח שנראה לו לסברתו ורק שגם הרמב"ם מרמזו דא"א דדייקי דוקא מהרמב"ם ז"ל הל"ל ונראה מדברי הרמב"ם דטריפות זה משום שסופו ליפסק א"ו פשוט דנ"ל כך מסברתו ולזה צדקו מאד דברי הפמ"ג דאינו אלא דברי נביאות כי מה"ת נ"ל לומר כך תו קשה דא"כ למה חשבה הגמ' בריש א"ט לשנים הלא לסברת התוס' כיון שאינו טריפות מצד עצמו אינו נחשב כלל וכאשר גם אתם הקשיתם בזה. ומה שתירץ ש"ב הגאון מהרי"ש דהתוס' קאי אליבא (דר"י) [דתדר"י] ומש"ה אינם נחשבים לשנים אבל לדידן נחשבים לשנים משום דלזה מהני סתימה דלאח"כ ובאמת דבריו לא העלו ארוכה דכיון דע"כ אליבא (דר"י) [דתדר"י] הטריפות של בשר החופה היא טריפות בפ"ע לא מטעם דסוף לינקב הפנימי מה"ת יעלה אדעתי' דב"ח או דהרמב"ם ז"ל לומר איפכא כיון דלא מצינו בגמ' מזה מסתמא ל"פ רבנן וכ"ז שאין לנו ראי' מוכרחת לא שוינן פלוגתא בכדי ומלבד זה קשה דהג' הנ"ל אזיל בדרך שכ' הפמ"ג (מ"ג) [מ"א סקי"ד] אבל באמת לפע"ד דעיקר קו' הגמ' בדף מ"ח ולחשבי' היינו (לר"י) [לתדר"י] דלרבנן כבר אמרינן בר"פ דמייתי לי' בזה הכלל ובאמת רש"י ז"ל מפרש דאמתניתין פריך אך לפענ"ד דלאו דוקא רק אליבא (דר"י) [דתדר"י] יותר קשה וא"כ אם נימא כדברי הגאון הנ"ל (דלר"י) [דלתדר"י] לא מהני היתר לטריפה כיון דבלא"ה ס"ל דטריפה חיה א"כ קשה דנחשבי' נמי לחצר כבד שניקבה ולא שייך כלל תירוץ (הרי"ש) [התב"ש סקי"א] משום דיש לו היתר דהרי (לר"י) [לתדר"י] לא מהני היתר לשום טריפות א"ו לפע"ד דגם (לר"י) [לתדר"י] נהי דס"ל דטריפה חי' מ"מ בדבר שטריפה משום סופו לינקב איזה אבר ואינו טריפות מצ"ע גם (לר"י) [לתדר"י] אם נסתם כשר וז"ב וא"כ הדק"ל דאין בין (ר"י) [תדר"י] לדידן חילוק בזה ותו תמוה לי טובא דהב"ח כתב וז"ל והדבר פשוט דהרי"ף פסק כאן תרתי פסקי הלכות חדא דלגבי כרס הפנימי איכא מ"ד הלכה כרב הונא לקולא ואיכא מ"ד הלכה כריב"ח לחומרא דכל הכרס כולו מיטרפא במשהו ובדין בשר החופה ארה"כ דאף לרבה בר"ה טריפה ברובו כדאמר שמואל דאיהו מוסיף האי טריפות אמתניתן דגמ' גמירי לה כו' עכ"ל הרי דפסק לחומרא בכרם (החיצון) [הפנימי] כריב"ח וכשמואל בבשר החופה רה"כ וזה הוא טריפות יתר על דריב"ח א"כ קשה מי נתן לנו השיעור דארכו טפח הלא שמואל אמר בשר החופה ארה"כ והוא מהשב שמעתתא ושם לא נזכר שום שיעור מטפח בגדולה ורק ר"י אמר במתני' על נקרע רוב החיצונה ופסקו כוותי' אבל לענין בשר החופה דהוא משמעתתא לא אידכר בי' כלל שיעור דגדולה טפח ומאן אמר לנו את זאת דגם בזו טפח בגדולה והלא אין מדמין בטריפות ובפרט הרמב"ם ידוע שאינו מביא בחיבורו דבר מלבו וכבר התעורר ע"ז בפלתי ובאמת צ"ע הרבה בזה ולכן נלפע"ד בהוצעת הסוגי' דז"ל הגמ' (נ' ע"ב) איזו היא כרס הפנימי אמר שמואל מקום שאין בו מילת ר' אבינא אמ' משמי' דרב טפח בוושט סמוך לכרס אמרי במערבא משמי' דרב"ח כל הכרס כולו זה הוא כרה"פ ואיזה כרס החיצון בשר החופה ארה"כ רבה בר רב הונא אמר מפרעתה כו' א"ל ר"א לאמימר כל הני שמעתא מאי א"ל כולהו שייכן בדרבה בר"ה כו' ודר' אבינא ודבני מערבא מאי א"ל הנך ודאי פליגי כו' אר"ח לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובא זו היא ששנינו בגדולה טפח רובא ולא הוי טפח זה"ש בקטנה ברובא כו' ושם (נ"ב) אמר שמואל בשר החופה את רוב הכרס ברובו בעי רב אשי ברוב קרוע או ברוב נטול תפשוט לה מדתנן כרם הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ואמרי במערבא משמי' דריב"ת כל הכרס כולו ז"ה כרהפ"נ ואי זהו כרס החיצונה בשר החופה ארה"כ מידי הוא טעמא אלא לשמואל הכי אריב"נ א"ש מקום שאין בו מילת עכל"ה והנה קשה מאד מה ס"ד דמקשן דשמואל ס"ל דזה כרם החיצונה הלא שמואל אמר להוסיף על הטריפות דמתני' ואיך עלה ע"ד המקשן לפשוט בעי' דר"א ממתני' הלא דינא דשמואל היא שמעתתא להוסיף על מתני' ומאי ארי' דמתני' לכאן וכבר התעורר ע"ז הרשב"א בחי' והתב"ש ותירוצם בדוחק. תו קשה מאד על המבואר בפוסקים דלהכי פסקי' כריב"ח לחומרא משום דר"א ס"ל כוותי' וקשה הא אדרבא ר"א בעי אליבא דשמואל אלמא ס"ל כוותי' כמו שזה סוגי' בש"ס דכיון דחזי' דבעי אליבא דחד תנא מסתמא הלכתא כוותי' וגם גוף דברי הרמב"ם תמוהים כמבואר בתה"א ובר"י ובב"י ומאין יצא לו לומר אפי' ניטל רוב עובי' ולכן נ"ל לומר דזה באמת הוצעת השיטה עפ"י מה שנקדים דיש טריפות שאינו מועיל שום היתר וכמאמר רבה [חולין פ"ח ב] מה טריפה אין לו היתר ורק אם נסתם הנקב בדבר הנטרף ע"י איזה סירכא דמעיקרא אגלאי מילתא דלא נטרף מעולם דלטריפה לא מועיל היתר כמבואר במשמרת להרשב"א ולהר"נ ז"ל בחידושיו. אולם בדבר שהוא מחמת שסוף איזה [אבר] אחר ליפסק. לכאורה הי' ראוי להיות לו רפואה ע"י סתימה כיון שכל טעם הטריפות שסוף האבר אחר ראוי' ליפסק ע"י נקב של זה כגון בנשבר הגלגולת לשיטת האומרים. מטעם הקרום שסופו ליפסק א"כ לכאורה כ"ז שלא נפסק הקרום מהני סתימה ובאמת מבואר בפ"מ ובתב"ש ופר"ח דלא מהני סתימה ועכ"פ הטעם כיון דכבר נטרף יהי' מאיזה טעם שיהי'. ולטריפה לא מהני היתר ואדרבא עוד גרע דלא מהני נקשר שבר על שבר כיון דאין הטריפות מצ"ע יעוין בפר"ח ובפ"מ סי' למ"ד ואך לכאורה מצינו גבי חצר הכבד שניקב דטריפה משום שסוף הכבד לינטל ואפ"ה מהני בהו (נקב) [סתימה] וקשה הלא כבר נטרף ומאי מהני לי' היתר ויעוין בתב"ש ופ"מ ועיקר החילוק לדעתי באבר שנזכר הטריפות בש"ס והוא מהלכתא שפיר י"ל עד"מ כיון שנשבר העצם סופו לינקב הקרום וכיון שפ"א הי' נשבר העצם נכנס החולשא בהקרום וקיבל חולאת שנפסק ולכן לא מהני סתימה כי מה שכבר קיבל הקרום בטבעו להיות מתנונה והולך לזה אין רפואה אך טריפות שלא הוזכר בש"ס ורק שהבאים אחריהם הוסיפו מחמת שבקיאים המה בטבעו שאם יחסר אבר זה ימות הב"ח כמו שחידש הרמב"ם ז"ל בלחי העליון והגאונים ז"ל גבי חצר הכבד דזה הסיבה של הטריפות (שוב כ) שידעינן שאם יעמוד בחסרון זה לא יחי' כי ימיתוהו האוירין וכדומה בזה אם חזינן שעדיין לא נתקלקל אבר האחר כמו הכבד ונסתם הנקב של החצר כבד בודאי כשר כי ראוי לחיות ואם מפני אולי כבר קיבל הכבד טבע חולשת מחמת נקב החצר כבד שהי' זה אין להוסיף על הטריפות לומר שהכבד קיבל מזה האויר חולי כיון שלא נזכר בש"ם אין להוסיף על הטריפות ורק אם לא נסתם הרי נראה לכל מבין ובקי בטבע שימות הב"ח מש"ה אינו בגדר הוספה על הטריפות שמנו בש"ס כמבואר זה בפוסקים אבל אם נסתם עתה הנקב ורק דנטרף שמא קיבל הכבד חולשא בטבע להיות מתנונה והולך זה אין בידינו להוסיף על דברי הש"ס ומש"ה אם נסתם נקב חצר הכבד כשר ומעתה כך היא הוצעת הסוגי' דהש"ס דפליגי אמוראי איזה היא כרס החיצון ואיזה הפנימי ולכן מחמיר ר"א ופסק כר"י ב"ח להחמיר דהכל כרה"פ ואין נקרא כרס החיצון רק בשר החופה את רה"כ אולם שמואל ס"ל דחיצון הוא (שאב"מ) [שיש בו מילת] ובשר החופה הוא טריפות יתר על המשנה והוא משמעתתא ור"א בעי אי רוב קרוע או רוב ניטל ומקשה לי' המקשן הא תנן במתני' כו' ואריב"ח כו' והיינו דהלכתא כוותי' ולמה לך לאבעי אליבא דשמואל דלית הלכתא כוותי' ולזה מתרץ לי' ר"א הא שמואל אמר זה לתוס' מחמת שס"ל דכרם החיצונה (שאב"מ) [שיב"מ] לזה פי' הוא בהוספה דשמעתא בשר החופה את רה"כ דנקרע או ניטל כמ"כ לדידן נמי יש לאבעי דגם לדידן יש להחמיר כהוספה דמר שמואל דבשר החופה ארה"כ יתר על משנתינו וכמו שלשמואל זה הוספה על משנתינו ומסתמא קיבל כן שמואל מרבו כן נמי לדידן דפסקינן כריב"ח יש לנו לימר ההוספה דמר שמואל והיכי משכחת זה וע"כ כמו ששמואל מוסיף אהמשנה דבמשנה קרא כרס החיצונה (לאין) [ליש] בו מילת ושמעתתא הוסיפו גם בשר החופה כמ"כ לדידן דכרס החיצון דמתני' היא בשר החופה יש להוסיף בשר החופה דהיינו הגם שלא נקרע כל הבשר עד הכה"פ דזה מקרי רוב החיצונה לריב"א מחמת שהוא חיצון לכה"פ אבל לאחר שנשתייר מעט לכרס הפנימי אשר ע"ז יהי' שייך שם כרס החיצונה לפי המשנה אינה טריפה אבל לפי הוספת דשב שמעתא טריפה משום בשר החופה את הכרס לא משום כרס החיצון ולפע"ד זה נכון מאד בפשט הגמ' ואך דלכאורה קשה דע"ז אין שייך הוספה וטריפות אחר רק ה"ל לומר בהשב שמעתתא דכרס החיצון אין הקרע צריך להגיע עד החלל וכמ"ש בטחול ניקב בסומכי' ונשתייר פחות מד"ז ולזה מפרש הב"ח ז"ל דבאמת דטעם דנקרע החיצון משום שינקב הפנימי וטעם טריפות דבשר החופה הוא משים שסופו לירקב כמו בחצר כבד דאינו בגדר טריפה כלל ולזה מהני לי' סתימה וזה מדוקדק בלשונו שכ' וז"ל ותלמודא ס"ל דל"מ היכי דהגיע הקרע עד שנראית הכרס דסופו לינקב דכנקוב הכרס עכשיו דמי אלא אפי' בלא נקרע אלא רוב עובי הבשר נמי טריפה כאלו נקרע ונראה הכרס וסופו לינקב ע"כ והיינו כמ"ש דבנקרע עד שנראה דהוא טריפות דמתני' היא כמו שניקב כה"פ ולא מהני שום תיקון וסתימה אבל באם לא נקרע רק רובו הוי רק כמו גבי חצר הכבד שסופו לינקב ומש"ה מהני בי' סתימה ולפ"ז א"ש וז"ב ומעתה א"ש הכל דאנן פסקינן לחומרא כריב"ח וחומרא דשמעתתא דשמואל דאפי' רוב עובי הבשר נמי טריפה דסופו ליפסק הקרום ואך לכאורה קשה הלא בכל טריפות שהטעם דסוף אבר לינקב סגי בנקב כ"ש כמו בחצר כבד. אך דלק"מ דבעינן טפח כיון דלדידן אין הטעם רק משום שסופו לינקב וכיון דאפי' בכרס החיצון דהיא ממתני' אינו נפסל הגם שהוא עד כה"פ מ"מ כשר עד טפת כמ"כ החיצון נמי אינו טריפה בפחות מטפת אבל כשהגיע הקרע לטפח ודאי פסול משום שחיישינן שמא ינקוב הפנימי וז"ב לפע"ד (א"ה ומעתה ל"ק למה נחשבו לשנים דבגמ' לא חשיב להו לב' רק לשמואל גופא דסובר כרס הפנימי שא"ב מילת א"כ הוספה דידי' היא בנקרע מפולש והוא טריפות גמור שאין מועיל בו סתימה משא"כ לדידן דפסקינן כריב"ח ונקרע מפולש היא מדינא דמתני' והוספה דשמואל היא בנקרע בלא מפולש והוא אינו בגדר טריפ' רק כמו חצר כבד וד"ל כנ"ל): ומעתה

תבנא נדינא דהיכי דלא מיקרע עד כה"פ הוי הטריפות רק משום שעתיד לינקב הפנימי וכמו בחצר כבד מש"ה מהני הסתימה אבל אם כבר בא הקרע עד הפנימי לא מהני שום סתימה דהוי כניקב ממש וז"ב לפע"ד אבל אין חילוק בין מה שבא ע"י נגיחה לבא ע"י חולי דבכל ענין מועיל סתימת העור ועיין בנ"ב לענין הגלגולת ולפ"ז בנ"ד כיון שהי' מגיע הריעותא עד כרה"פ טריפה לכ"ע בלא חולק ורק כיון שידוע שדבר זה דזה הוי כרס החיצון הוי פלוגתא דרבוותא וכמבואר ברשב"א הרבה חולקין וס"ל דבשר החופה ארה"כ לא כרס החיצון ולדידהו הוספה דשמואל הוא כפשטא דבשר החופה את רה"כ טריפה משמעת' בעלמא ואין הטעם כלל משום ניקב ולכן באמת בעי רוב בשר החופה את הכרס ולא די' בטפח והנה מבואר בשאלה שלא בדקו היטב רק למ"ע הי' שני אצבעות ובאמת יש מקום לספק אולי לא הי' שליש טפח ובפרט לדעת רש"י דצריך שני שלישי טפח יעוין בפר"ח שפיר הוי ס"ס ומותרים הכלים בלא הגעלה ובפרט לדעת הנ"ב שדעתו נוטה מאד בכה"ג לומר שהעור יסתם ולכן בודאי הכלים כשרים בלא הגעלה אך מה שתפסתם להמורה שהוא מיקל מאד באיסורים הנה לפי מה שאני מכירו מאז שהיה ת"ח גדול מופלג להלל חריף ובקי וגם י"א על פניו ולכן לא ידעתי מה הגיע לו להקל באיסורים אך אם כדבריכם אין דעת המקום נוחה ולא דעת הבריות לבזות גדול בתורה ולקפח פרנסתו ואם כוונתכם לש"ש אזי תדברו עמו בטוב למה יקל כ"כ ויקבל ע"ע שאם יבוא לידו איזה הוראה בדבר, חדש ובדבר שהוא דעת יחידי בין להקל ובין להתמיר לא יפסוק רק בהקהל תחו' כל ת"ח שבעיר וכן אני נוהג בעת שבא לידי הוראה בדבר חדש ובדבר שיש פלוגתא רבא בין הפוסקים אני מכניף כל הת"ח ואז אי"ה יהי' הכל על נכון: