שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 17

היוצא לנו מזה דמה שאמר ידיו יש מקום לומר דכוונתם רק לאיסור בעלמא וכנ"ל בשם בנ"י אך בנ"ד שקבלו עליהם ע"ד הרב וכוונת הרב הי' בודאי שיאסרו ידיהם בקונם כדי לחזק האיסור ואולי יש מקום לומר דזה שכתבו יאסור ידינו לא הי' לדעת הרב אך פשט הלשון משמע שהכל הי' ע"ד הרב וגם כי הוא נאמן לומר מה הי' דעתו כאשר הימנוהו עליהם גם דאפילו שכוונתו לאיסור [לבד] אסור מדרבנן עכ"פ:

ה' גם מה שאסרו הנאתן על העיר יש לכאורה לומר כיון שמשועבדים אינם יכולים לאסור וממילא י"ל דהוי כנדר שהותר מקצתו אך כבר כתבתי דזה ליתא ולכן בודאי דינם חרוץ ששחיטתם אסורה על כל ישראל והנאתם על כל בני העיר ובני העיר אסורים בהנאתם. אולם אם מעכ"ת יסכים להתיר להם שבועתם באופן שיראה שיקבלו דברי חבירות ויעשו תשובה על העבר ומצא מעכ"ת מקום להתיר נדרם עפ"י ג' כאשר דעת לנבון נקל. אך קודם שיסכים מעכ"ת להתירם עפ"י שלשה בודאי המה נלכדים בחומר איסור נדר וגם בני העיר יזהרו מאד בזה שלא יכשלו ח"ו כ"ז כתבתי לדינא. ויען שהוא ד"נ ממש להעביר מאמונתא וטפלי תלוי' בי' והרבה חשו לזה בש"ס ופוסקים לזה נא מאד להיות מתון בדין ולצרף עמנו גם ידידינו הרב הגאון גיסי נ"י האבד"ק סנאטין שהוא בקי בטוב בזה העסק ואולי יוכל למצוא מזור להתיר נדרם ולהשיבם על כנם אחר שיעשו תשובה הראוי' לפי ראות עיני מעכ"ת: סימן טז שוי"ר לידידי הרב המאה"ג כו' מ' יעקב ראובן האבד"ק דעלטין יצ"ו.

מכתבו הגיעני והנה לפסול שו"ב שעבר על שבועה א"צ ראי' כי כן מלאו תשובות האחרונים והטעם מלבד שאיסור שבועה [כו'] כמ"ש מעכ"ת עוד נ"ל טעם פשוט כיון דכל בדיקות הריאה דרבנן וכמה חומרות בעלמא כמו יתרת מקמא בתואר ורד להשמ"ח או בועה בשיפולי או בועה מעל"ע יעויין בשמ"ח ותרי כיסים כה"ג הרבה ובודאי החשוד על השבועה וא"ד חשוד על איסורים כאלה והאיך נעמוד ונמסור לכתחלה לבדוק לשו"ב כזה שאין לו נאמנות ע"ז נהי דבדיעבד י"ל בכה"ג אמרינן בחזקת היתר עומדת חוץ מסירכות כמבואר בפמ"ג והרבה יש לעיין בזה בדיעבד אבל לכתחלה ודאי אין מוסרין לאיש כזה לבדוק וגם בשחיטות יש כמה חומרות דרבנן כמו שהי' במיעוט קמא וכדומה. אך באמת בלא"ה החשוד על השבועה חשוד על א"נ ובפרט על לפני עור ואי משום שבועה בכתב יעוין בחתם סופר שהחליט כה"ג שהי' תקנת הקהל ונדבר הדבר בתנאי התקנה ואח"כ אפי' בכתב הוי שבועה [ע' חיו"ד סי' ר"כ ד"ה והנה בנידון] וא"כ לפ"ד מעכ"ת פסול השו"ב וגם במה שאינו בקי בדינים בודאי הוא אסור להיות שו"ב עדי עכ"פ ילמוד דיני שו"ב ולאח"כ נעיין בדינו וגם אם הי' שני עדים שמיקל בקליפת סירכא אצל עגלים יונקים ראוי להעבירו. אך עכ"ז אני אומר להגיש הדבר לפני הרבנים הסמוכים ולהציע דבריו לפניהם ולבצע הענין כדת וכדין ואל יעקש כ"ת הרבה כי מסתמא כתורה יעשו וטוב השלום והי' שלום כדברי ידידו דו"ש: סימן יז שוי"ר לידידי ש"ב ומחו' הרב המאה"ג החסיד בנש"ק וכו' מו"ה אברהם הורוויץ נ"י האבד"ק שענדשיב יע"א.

אודות השבועה שקיבל השו"ב עליו בכתב שלא ישחוט יותר מיום הנקבע והלאה באמת הרבה גדולים דברו בזה ואחריו הוא ניהו הגאון חתם סופר ז"ל החמיר מאד בשבועה בכתב כאשר מבואר בספרו הלכה למעשה [ביו"ד סי' רכ"ז] הן אמת שבמחכ"ת דבריו נפלאו מאד. א' במ"ש לדחות דברי השב"י שכתב דשבועה בכתב אינו ודתה בשב יעקב את דברי החו"י שהחו"י ז"ל מביא ראי' מדחזינן דהוצרך התורה למעוטי בפירוש גבי עדים ולא מפי כתבם ש"מ דבשארי דוכתי הוי הגדה בכתב הגדה וע"ז כ' השב"י לדחות די"ל דלעולם שבועה בכתב אינו דדברים שבפה אין נאמרים בכתב ורק גבי עדות ה"א דא"צ רק גילוי מילתא מש"ה הוצרך התורה למעט וכתב ע"ז בח"ס ז"ל דאדרבה בעדות צריך להבין הדבר ולהבחין האמת ולהכי צריך לשמוע מפי המדבר משא"כ בשבועה יעו"ש וזה לפלא מאד דהרי בגמ' כריתות דף ד' א' איתא שם וז"ל לר' יוחנן דאמר כפיפת קומתו הוי מעשה עקימת שפתיו נהוי מעשה גבי מגדף א"ר שאני מגדף הואיל וישנו בלב אבל בעלמא עקימת שפתיו הוי מעשה מתיב ר"ז יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה ואמאי הא עפ"י כתב בהן א"ר שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראי' עכל"ה ובתוס' שם ד"ה הואיל וז"ל ובספרי כתב עדים זוממין הואיל וישנו באם פי' באם לא יגיד ומפרש בפ' שבועת העדות דאין מתחייבין אלא בב"ד ולהכי מעקימת שפתיו לא מחייבי דא"כ אפי' חוץ לב"ד נמי והגדתן לחוד דהיינו פיהן לא גרמא להו אבל בעלמא דמחייבי עפ"י דבורן לחוד עקימת שפתיו הוי מעשה עכ"ל הרי די"ל בעדים דההגדה אינו כלום רק גילוי הענין ומה לי בכתב ומה לי בפה ואם כי עדיין יש לבע"ד לחלוק כמ"ש הרב הגאון הח"ס ז"ל דבעדות צריך להבחין האמת ולפיכך צריך לשמוע מפיו מ"מ בודאי יפה כתב הש"י ז"ל דנהי דיש סברא לומר כן מ"מ יש נמי סברא לומר אפכא דבעדות כיון דהגדה אינה מעלה ומוריד דהרי חוץ לב"ד פטורים ה"א דעיקר תלי' בהגילוי לב"ד ואפי' בכתב כשר ומ"ה הוצרך התורה למעוטי אבל גבי שבועה מה"ת לחלק ולומר דגם בכתב הוי השבועה מי יודע טעמי התורה לא מיבעי' לפי מדרשו של רשב"י ז"ל בודאי עיקר הקפידא על ביטוי ברוח פיו ובנפשו כמבואר בדבריו הקדושים משא"כ בכתב ורק אפילו לפי פשוטי התורה האיך נלמוד כתב מהגדה בע"פ דאין כאן ג"ש ולא ק"ו דפריכא היא מכמה צדדים כידוע לכל מבין ומ"ש עוד שם בח"ס דמצינו דכתב מחזיק הדבר יותר. באמת לא ידעתי דהרי שטר במטלטלין ליכא ויעוין תוס' כתובות [בפ' הנושא] גבי חייב אני לך מנה בשטר וגם מה ענין שבועה לחיוב נהי דחיוב חייב יותר בשטר היינו לבני אדם בתורת קנין וחיוב שחייבה תוה"ק משא"כ לענין קיבל ע"ע איזה דבר אפילו לזרוק ושלא לאכול שהוא אינו מטעם חיוב לקנין רק כך גזרה חכמתו ית"ש שיקיים ככל היוצא מפיו האיך ניקום אנו ולומר דגם בלא ביטוי שפתים חייב וקצת ראי' לדברי ממגדף דחייב רק בהגדה משא"כ בכתב דאם איתא דחייב המברך בכתב א"כ למה פטרי רבנן [שם בכריתות] הא משכחת במעשה ובזה אין לומר כמו שתירץ שם בח"ס מנשבע ותלה עצמו בדברי הרא"ה דכיון דמשכחת בלא מעשה אפילו עשה מעשה פטור דכאן גבי כריתות כ"ע מודי בעשה מעשה חייב אפי' שמשכחת בלא מעשה דכן קאמר בהדי' רבא בכריתות [דף ג' ב'] גבי אוב יעו"ש. סוף דבר דלע"ד שבועה שבכתב יותר נראה דעת האומרים שאינה אך גלוי וידוע לפ"כ שאין בידינו הפעוטים להכריח בדבר שגדולי קמאי הניחו בספק ובפרט גאון אחרון שבבתראי הוא ניהו הח"ס ז"ל פסק כן הלכה למעשה ואת אשר כתבתי ישמור כי לפע"ד כך האמת וראוי לנו להחמיר בכל החומרות בשו"ב ובפרט לפי מה שכבר העליתי שיכולין אפילו מיעוט בני העיר למחות ולומר אין רצוני (לעיין) [להכניס] בפלוגתא דרבוותא והשו"ב פשע בעצמו במה שנשבע בכתב ולכן אין להקל בשביל פרנסת השו"ב וטפלי דתלוי' בי' כי זה אינו נאמר רק אם לא עבר רק על כבוד החכם כמבואר בש"ס אך ז"ז יאבדו כו' ואל יכשל אחד מבנ"י בבשר פיגול ובעוה"ר קלקול הדור מזה מהשו"ב הלא טובים ומבעלי הוראה המקלקלים וד' הטוב יגאלינו וישיב שופטנו כבראשונה והי' שלום כנפש ידידו דוש"ת בלונ"ח: סימן יח להרב כו' האבד"ק גוואזדיץ כש"ת מ' יוסף יצחק נ"י.

מכתבו הגיעני והנה ראיתי מעכ"ת האריך להחמיר שלא מהני היתר עד"מ באם עשה לו טובה ורוצה להחמיר נגד הש"ך ז"ל [בסי' רכ"ח ס"ק נ"ד] וכן סוגיא דעלמא להתיר ובודאי אין שומעין לו בזה דכן הכריעו כמעט כל האחרונים דלד"מ עכ"פ בדיעבד מותר ואין לפלפל בחנם ובפרט בדבר שרבו הסברות ולברר הכל יבלה הזמן ולכן אין לזוז מסוגיא דעלמא שמהני היתר. ומדין שבועה שבכתב אני מחמיר בזה מאד לפי הסכמת בתראי דבתראי עיין בחתם סופר [יו"ד סי' רכ"ז] וכבר הארכתי בענינים כאלו אך בודאי אין להקל בשבועה ח"ו מחמת שהוא בכתב אולם בנ"ד שהוא רק ליחיד ועפ"י אונס יש מקום להקל כי אמר שלא חש לחתום על חספא בעלמא ויעוין בח"ס ויראה החילוק שיש לחלוק בנ"ד אך א"צ לזה כי כבר הותר השבועה עפ"י ב"ד מכמה שנים וגם אפי' אם נימא דלאו שפיר עבדי מה שהתירו לו עכ"פ עשה עפ"י הוראת חכם ועדיף משוגג וא"כ אין לפוסלו על מה שעבר למפרע ועל עתה בודאי שכבר נסתלק לעולם העליון הצדיק הקדוש מהר"ח זלה"ה בודאי אין חייב לקבל עוד רשות מבניו הצדיקים והנה ראיתי מאיזה רב שר"ל דזה לא מקרי עשה לו טובה מחמת ששוחט בשכרו וסמך א"ע על הרמ"א ז"ל [שם סעי' ך' ועיין בש"ך שם ס"ק מ'] ובמחכ"ת ל"ד כאוכלא לדני דגבי פועל שנשבע שייך לומר זה דאין עושה עמו טובה אבל במי שלומד לחבירו אומנות או שעושה לו סרסרות שיהא נקרא אומן בודאי טובה גדולה היא זה המעשה שמפארו ומחשיבו כרצונו בלא קבלת דבר נגד זה ובשלמא הפועל שעושה לבעה"ב יש מקום לומר שבלא זה הבעה"ב ימצא אחר שיעשה עמו אבל הכא שרוצה דוקא בהעדאתו של זה השו"ב בודאי טובה גדולה היא אצל זה השו"ב שהעיד עליו ואין להאריך בדבר פשוט. גם מ"ש הרב הנ"ל שבלא"ה מחויב להעיד במחכ"ת לא ידעתי הזה עדות אשר צותה התורה להעיד וכי הוא זה בגדר עדות ושייך כלל ע"ז שם עדות וזה אינו רק בתורת סמיכה וכי מחויב השו"ב המומתה הזה להסמיכו מי שירצה לאכול משחיטתו יבדקנו ובלא"ה אין סמיכתו כלום בלא סמיכת רב כידוע בש"ע א"כ אין עליו שום חיוב כלל מה"ת ליתן עדותו על שו"ב ודברי הרב הנ"ל אינם לפענ"ד ואין לסמוך עליהם כלל ורק כיון שהשו"ב הותר בדיעבד עפ"י היתר ב"ד מעתה אין לאסרו והמחמיר בזה אין רות תכמים נוחה הימנו שבא לקפח חיי אדם חנם כאשר ידוע לכל מבין ורק שארי ענינים שכתב הרב מהרי"י נ"י על השו"ב שתכונתו לא טובה שהוא כילי וכעסן זה הכל תלוי בדעת הדיינים אם אמת כן ראוי להתרות בו ונקנסו ושיקבל עליו דברי חבירות ואם לא ייטיב דרכיו יוכל הרב דמתא להעבירו אם כוונתו לש"ש באמת אך [שיעשה] זאת במנין רוב לומדי העיר והי' שלום כו' יום וי"ו עש"ק ל"ב למב"י תרי"ח לפ"ק צאנז: סימן יט

שאלה בשו"ב שקבל עליו שבועה בכתב ועבר על השבועה וגם יצא עליו קול קלא דלא פסיק שהוא חשוד על העריות כאשר יבואר מתוך התשובה:

תשובה על גב"ע הרצוף פה. והנה אתפלא מאד על גדולי דורנו אשר השיבו כבר ע"ז למה השליכו אחרי גיוום השבועה אשר קבלו עליהם השו"ב הלא לרוב הפוסקי' הוי שבועה בכתב שבועה כאשר אברר לפנינו אי"ה. והנה הרדב"ז בתשו' סי' תקצ"א כתב וז"ל ולענין אותם שאומרים שלא הוציאו שבועה מפיהם דעתי שיש עליהם לקיים מה שחתמו דהוי כאלו השביעוהו אחרים וענה אמן ולא גרע חתימתו מקיום שבועה עכ"ל והחו"י החזיק ג"כ בזו וכן השבו"י [בח"א] סי' קנ"ו הביא ראי' נכונה מש"ם סוטה וז"ל ועוד ראי' לזה מהא דאי' בסוטה ס"פ הארוסה שאילמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה ולא אילמת ולא קא ממעט אילמת מקרא הקודם דכתיב והשביע הכהן את האשה א"ו דיכולי' להשביע את האלם ע"י הרכנה וכו' רק היכי דכתיב אמירה בעינן אמירה בפה וכמ"ש תוס' שם בגיטין כו' יעו"ש והנה האו"ת ז"ל [בסי' צ"ו] כתב דלא עיין בדברי התוס' שם שכ' בסוטה דף כ"ז ע"ב בד"ה דכתיב וז"ל ואפי' למ"ד לא בעינן קרא כדכתיב מודה דאילמת אינה שותה משום דלא מצי' לקבולי שבועה אלמא דבאמת אין הטעם משום ואמרה רק משום דאין כאן קבלה לשבועה ואני אתמה מאד עליו איך העלים הוא ז"ל עיניו מסוף דברי התוס' שכ' וז"ל ואפי' גבי חליצה דקרייא לא מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דר"ז כל הראוי לבילה יעו"ש ואם הפי' בדברי התוס' כאשר הבין האו"ת ז"ל דאין כאן מקום לקבלת השבועה א"כ מאי האי שכ' דגבי חרשת שחלצה בעינן ראוי' לבילה הלא זה שפת יתר ומאי שייטי' דחרשת שחלצה לכאן הלא בלא"ה מתורץ קו' התוס' דגם דמאן דלא בעי קרא כדכתיב מ"מ ליכא כאן קבלת שבועה א"ו כוונת התוס' דבאמת היתה יכולה לקבל שבועה ע"י כתב רק כיון דאינה יכולה לדבר לא מהני הכתב וכמו שמחלק הר"ת לענין עדות דכל הראוי לבילה וכמו שאית' כן גבי חרש א"כ שפיר הוכיח השבו"י דשבועה בכתב מהני דא"ל דכוונת התוס' דיכולה לקבל שבועה בחרשת ע"י הרכנה דמבואר (בחי') [בתשו'] רשב"א מובא בב"י באה"ע [צ"ו] דהרכנה לא מהני לענין שבועה א"ו דשבוע' בכתב מהני ורק הכא בסוטה דכתיב ואמרה בעינן ראוי' לבילה והנה ראיתי בס' חתם סופר להגאון מהרמ"ס ז"ל [בסי' רכ"ז ח' יו"ד] שכ' לדחות דברי השבו"י דאין ראי' מסוטה דלהכי הוצרך הגמ' להביא מואמרה דאל"ה הי' כשר שבועה מפי אחרים ולפע"ד נראה דז"א דא"כ אכתי קשה קו' התוס' הא רב אשי לא צריך קרא כדכתיב ואי משום דאינו ראוי' לבילה הא בכה"ג דיש מקום לשבועה שלא מפי' רק התורה הוסיפה שגם היא תאמר אמן ותקבל השבועה הא ע"ז גם אם אינו ראוי' לבילה לא מעכב למ"ד ל"ב קרא כדכתיב כמו גבי עדים שנקטעו ידם הגם שלא יכול להתקיים יד העדים ל"ב קרא כדכתיב וכן גבי נזיר שאין לו בהונות א"ו שבועת סוטה מפי עצמה בעינן ואינה יכולה לקבל בכתב משום דר"ז וכמ"ש התוס' וזה ראי' ברורה דשבועה בכתב מהני ואין להשיב רק לומר דדוקא לענין קבלה מהני בכתב היכי שאחר משביע אותו אבל היכי שכל השבועה ע"י הכתב לא מהני כלל וסברא נכונה לחלק בזה דהנה ודאי דבר זה אינו עולה על הדעת דהתורה כתבה לבטא בשפתים דנימא כתב הוי כדבור בשלמא גבי גט בכותב ליתן גט לאשתו ולסופר כתוב או בעדים דלא בעינן רק גילוי מילתא מצפון לבבו דהא אם הי' זכות זכין לאדם שלא בפניו ולכן אם מגלה דעתו שחפץ שיכתבו גט לאשתו די בזה דשליח עושה רצונו בכתיבת הגט וכן בעדים אי לאו דגלי התורה מפי כתבם הי' מהני כתיבתם דידעינן האמת ולא אברי סהדי אלא לשקרי אבל בענין חיוב שחייבה התורה מלקות על ביטוי שפתים האיך נימא אנן מסברא בחוץ דכתב נמי מהני וכ"כ התום' בשבועות [כ"ו ב' ד"ה צריך] דלבטא בשפתים לאו יתורא כלל רק כן משמעות הכתוב וא"כ היכי דכל השבועה בכתב בודאי לא מהני רק היכי שמושבע מפי אחרים דלא בעינן רק שיקבל דבריהם בזה סגי בקבלה בלבד ומהני כתב כיון שנתגלה שמרוצה להשביעה שתשבע לו והוי שפיר ביטוי שפתים מה שהשביעו חבירו ובזה נדחה ראיית השבו"י שכ' בסי' הנ"ל וז"נ וראי' לזה מהא דאיתא בגיטין דף ע"א ע"א אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב ופי' רש"י שם והתוס' דקאי לפטור מקרבן שבועה וקשה דל"ל לפטור מקרבן שבועה ת"ל שאין כאן שבועה כלל א"ו דיכולי' להשביע אותו ע"י הרכנה או ע"י כתב עכ"ל. ולפמ"ש שאני התם דמושבע מפי אחרים מהני כתב אבל היכי דליכא דבור משום אדם אינה שבועה דלבטא בשפתים כתיב ואתפלא מאד האיך ס"ד כלל דבעדים יהני שבועה בכתב הא אמרי' באלו נאמרין דהא דסגי בכל לשון משום דכתיב ושמעה וס"ל בכל לשון שאתה שומע ויעו"ש ברש"י ותוס' דהא ילפינן מהר עיבל או דיליף קול קול וא"כ נהי דגלי התורה בכל לשון שא"ש אבל עכ"פ בעינן דבור ושמיעה וזה ברור לפ"ד לחלק בין אם כל השבועה הוא מפי כתב וליכא כלל ביטוי שפתים ובין שאחרים משביעין אותו והוא מקבל בכתב את השבועה והנה לפי"ז בנ"ד מסתמא אמרו לשו"ב מקודם שיקבלו עליהם בשבועה וחתמו ע"ז א"כ הוי כמושבע מפי אחרים וקבלו עליהם אך אם אפי' הי' הדבר בסתמא ג"כ אין להקל בדבר נגד הרדב"ז אשר כ' בפירוש היכי שכל השבועה בכתב מהני וכן הסכים עמו השבו"י וחו"י והאו"ת הניח הדבר בספק דאורייתא וכן הנ"ב והאחרון הכביד בחתם סופר כתב בהדיא להחמיר בשבועה בכתב יעו"ש בסי' רכ"ז שכ' וז"ל אם נכתב בלשון הווה הריני נשבע או מקבל בחרם ומסרו מידו ליד חבירו אפי' לא קרא בפי' וגם לא נקרא לפניו ולא אמר הן ושום קבלת דברים ואפי' איננו כתב ידו אלא כתב הסופר והוא חתם או עדים חתמו בציוויו והוא מוסרו ליד חבירו הרי עונש השבועה כרוך בעקבו כו' יעו"ש ואין להקל משום שלא הי' רק חתימת ידם וגם שכתב קבלו דמשמע רק הודאה והם יודעים שלא קבלו ז"א דמבואר שם בתשו' סי' ר"כ וז"ל ועוד נ"ל ע"כ לא אמרי' דאם נכתב בלשון עבר דהוי רק הודאה אלא בשטר העומד לראי' כגון בגוני דש"ע ח"מ סי' ע"ג כו' יעו"ש עד וא"כ היינו שבועתייהו אע"ג דכתיב וקבלו עליהם היינו זו הכתיבה גופא עכ"ל. ובאמת לא צריך להביא ראי' ממרחק דמקרא מלא הוא בי נשבעתי ופירש"י ז"ל נשבע אני וא"כ כיון דהוי כמו שנשבעי' עכשיו בתקנת הב"ד וכתוב וליתר תוקף ועוז באו עה"ח השו"ב א"כ הוי כאלו אמר להם שיקבלו עליהם בשבועה וכיון שהם חתמו ע"ז הודו לדברי הכותב וקבלו עליהם א"כ הוי שבועה ממש ול"ד לאם כתבו שבועה והם חתמו די"ל דזה לא הו"ל כשבועה מפי כתב דהחתימה לא מוכח שמקבל עליו אבל היכי שכ' בפי' ליתר תוקף חותם עצמו ודאי הוי החתימה קבלה דהוי כמושבע מפי אחרים וזה ברור וגם בלא"ה מבואר בתשו' הנ"ל דגם בחתם ומסר לחבירו דהוי שבועה גם בחתימתו לחוד יעו"ש ובודאי אין להקל כלל וכל שיש לו מוח בקדקדו יראה דאין מקום להקל כלל בשבועה כזו וא"כ העובר ע"ז חשוד לא"ד ובפרט על דבר הקל ממנו כמיעוך הסרכות ושארי חומרות אשר אנו מחמירי' ודאי אינו נאמן המיקל בשבועה הנ"ל ולא יחלוק ע"ז רק החולק על האמת ואך באמת ע"ז שבדק א' א' לבדו יש מקום ללמד זכות דהשבועה לא הי' שיבדוק לחודי' רק הלשון משמע ששניהם יעיינו ובודאי אין אחד נשבע עבור חבירו ורק לשון השבועה סובל שמחויב כ"א לראות באם חבירו בודק שיעיין עמו ואם עברו ע"ז י"ל דהוי כעבר על שבועת ביטוי בשוא"ת ואינו נפסל כמבואר (בש"ך ח"מ) [בסמ"ע סי' ל"ד] יעי"ש הגם שגם זה אינו מציל מלפסלם מ"מ לפי ראות הב"ד הי' מקום לומר שע"ז היו סבורים שהחיוב הוא על השני שלא יבדוק לחוד והם לא רצו להתקוטט עמו לכן לא אוכל להחליט לפסלם לגמרי ובזה הי' סגי באחד עע"ג אבל בזה שמבואר בגב"ע שר"א לא הראה סכינו בשבוע שעליו לשחוט בזה אין מקום למצוא לו זכות כלל דבזה אין לומר דהוא שוא"ת דהא השבועה הי' בשבוע שעליו לשחוט והכוונה באם שישחוט יראה ואם לא יראה סכינו לא ישחוט והוי כמו שבועה ותנאי שבועה באם שישחוט יראה סכינו וקיי"ל באוכל זו אם אוכל זו דחייב באכלי' לתנאי' דעבר אז על השבועה וא"כ אם שחט דהוא התנאי הוי כעבר על התנאי בקום ועשה דוודאי חייב מלקות וממילא יופסל כמבואר בתשו' הריב"ש ז"ל דהוא בעל הסברא הזאת לחלק בשביעת ביטוי להבא בין קום ועשה לשוא"ת דהיכי דחייב מלקות פסול ובנ"ד ודאי חייב מלקות בעבר על התנאי א"כ ממילא הוא פסול ולכן ר"א שעבר ע"ז ולא הראה סכינו כאשר הודה בעצמו ויש עדים ע"ז בודאי פסול גמור הוא ולא מצינו לו שום זכות ומה שטען שפעם אחד הי' אנוס ושכח האנס תשובה גנובה היא זו מלומדים חורגים אשר טעו עצמם בדברי הש"ך ז"ל בח"מ דבאמת רואים אנו שלא כן הוא וכי שכח האנס ומה זה אונס הי' לו ודברי הש"ך גופי' אינם מוכרחים יעו"ש ולכן ודאי שר"א פסול ולא מהני עע"ג ומלבד זה הלא יש עליו עדים שהוא חשוד על עריות ופסול לעדות ומה שרצו איזה אנשים לומר שחשוד על עריות כשר לשו"ב מאן דאמר זה לא ידע מאי דקאמרי רבנן ונראה מדבריו שאינו בקי בתשובת האחרונים שכמה תשובות מגדולי האחרונים מלאים מזה לפסול בא על עריות או שעבר על קורבי דגילוי עריות דהוא להרמב"ם ז"ל לאו גמור וכבא על ערוה ממש וגם בלא זה הא עברו על התקנה והוא דמי לתשו' הרא"ש ז"ל כאשר כתב כ"ת ומצאתי כן להרב הגאון בחתם סופר בתשו' סי' י"ג שכ' וז"ל וכל העובר על תקנתו אחר התראה יש לדון אם לא יפסול משחיטה מכאן ולהבא כמשמעות תשו' הרא"ש דאייתי ש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק ל"ח כו' והכא בנ"ד אין המתקן התקנה שהוא הרב מארי' דאתרי' חוזר מתקנתו וגם אין לו לחזור בו ואין שום ב"ד יכול לבטל דבריו כמש"כ לעיל וא"כ השוחט המבטל דבריו בעזות וגילוי פנים קרוב לומר ששחיטתו פסולה כו' עכ"ל. והא לך מה שכ' הג' בשו"ת בגדי כהונה סי' ד' וז"ל ומי יכול להתרעם על האנשים החוששי' לנפשם מלאכול מזבחו ואינם מסכימים עליו להיות ש"ץ הלא מבואר במ"א סי' נ"ג ס"ק ז' כשיוצא עליו שם רע עתה והוא קלא דלא פסיק אפי' יחיד יכול למחות להעבירו כו' ואפי' לא הי' בדבר אלא רינון בעלמא כשיעור מה שכ' בס' הכל בו ובתשו' הרשב"א שחזן אין מעבירין אותו אלא בעדות ברורה אבל ברינון בעלמא לא אפשר שלא אמרו כן אלא לענין שאין איסור בהעמדתו ואין חייבין לסלקו ברננה בעלמא אבל אם הם נקיי הדעת ואינם רוצים להשתמש אינו בדין שיהא שלוחם בע"כ אעפ"י שקבלוהו עליהם מתחילה כו' אפי' פשע בדבר שאין מן הדין לפסלו כגון שהביא א"ע לידי מדה זו שהעם מרננים אחריו או פשיעה אחרת שאין מן הדין לפסלו אעפי"כ יחיד יכול למחות להעבירו כו' יעו"ש עכ"ל. בא וראה שהוא ז"ל הי' בין האשכנזים אשר בעוה"ר שגם בימיו לא היו מהמדקדקים הגדולים כידוע לכל ואפ"ה כתב שראוי להם לפסלם מכש"כ קהלה קדושה מדקדקים במצות יסמכו על שו"ב קל כזה ובפרט שכתבתי שעפ"י דין הוא פסול גמיר וידעתי (שאין) [שלא] יחלוק ע"ז רק מי שאין לבו שלם ב"א: