שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 64

סימן צו

להרב המאה"ג כו' מו"ה יוסף גלערענטר האבד"ק קיטוב יע"א ודעמי':

מה דשאלתין באחד שהי' סופר גיטין ולפעמים הי' עד חותם בגיטין ואח"כ יצא קול שהוא קל ודובר נבלה וגנב ונגבה עדות עליו ונמצא שהגבאי העיד עליו ששאל ס"ת מביהכנ"ס ליושבי כפרים שלא מדעת הגבאי ולקח שכרו מהם ולא נתנם להגבאי והוא מכחיש להגבאי שהשאיל ברשות הגבאי ונסתפק' מה דינם של הגיטין שכתב כבר וגם אם כשר מעתה להיות סופר או עד:

הנה מה שרצה אחד מדיינים לומר שמותר להיות עד דע"מ כרתי יפה השיג דעכ"פ הוי מזויף מתוכו גם מה שרצה הדיין לומר דהסופר חשוד שלא כתב לשמה ז"א כלל דהא חשוד לדבר א' כשר לדבר אחר כמו בשוחט שמומר לתיאבון לאיזה דבר אחר נאמן בדבר דליכא טרחא ובפירוש מבואר באה"ע סי' קכ"ג [עיי"ש ב"ש סק"ח] דסופר רשע כשר אך מה שהג"פ [סק"כ] רוצה להחמיר לכתחלה מטעם דאינו כותב לשמו ובאמת הוא יחיד בדבר זה וגם מה שרצה הרב להכשירו לכתחילה להיות סופר גם זה אינו דהא בפירוש מבואר בסד"ג דגם סופר לוקחין לכתחלה אדם הגון לא שיצא עליו קול רק בשעת הדחק לא קפיד אסופר יעוין בסדה"ג בהג"ה א"כ בודאי לכתחלה אין לוקחין אדם קל כזה שיצא עליו קול גניבה אך הנשים שכבר נתגרשו כשרים הגיטין שלהם אפילו לכתחלה להנשא בלא גט אחר דהנה כבר נתבאר דלא הי' רק ע"א הוא הגבאי שהעיד שגנב ועפ"י ע"א לא פסלינן גברא לעדות ואי משום הקול כבר כתב המרמ"מ ז"ל בתשו' פ"א דכיון דנתברר דמפני עדות הגבאי יצא הקול וכיון שנתברר שלא הי' הקול רק מכח ע"א לאו כלום ושם המעשה (שלא) הי' פסול הגניבה שיצא עליו הקול וכן ה"נ הקול יצא רק מפי הגבאי וע"א אינו פוסל וגם בלא"ה מה שהשאיל ספרים מבה"כ זה לא מקרי גניבה דכן נהגין לשאול וסבר שגם בלא רשות הגבאי רשאי הוא להשכיר ס"ת ואי שלא נתן השכר להגבאי משום זה לא נפסל די"ל אשתמוטי הוא כמבואר גבי כופר במלוה [ב"מ דף ה' ובחו"מ סי' ע"ה סעיף ד'] ואינו פסול רק בפקדון וההוא שעתא דכפר עמו הי' וא"כ למפרע ודאי כשרים הגיטין וגם המ"ב ז"ל בתשו' סי' נ"א כתב דאין לפסול משום קול גניבה הגם דיש לעיין בזה דמשמע מכמה מקומות דגם קול גניבה עכ"פ אין מוסרין לו עדות אין מקום כעת לפלפל בזה דלכתחלה ליקח סופר כזה שלא בשעת הדחק ודאי אסור לכ"ע אך הנשים שנתגרשו עפ"י כתבו ועדותו מותרים להתנסבה אבל מעתה אין ליקח אותו לסופר:

והנה בס' ד"ח [בשער שינוי מקומות אות ג'] מבואר עוד טעם לפסול לסופר שהוא פסול לעדות משום שיש פוסקים שמכשירין כתב סופר מובהק לצרף עם החתום וא"כ הוי כנמצא א' מעדים קרוב או פסול וזה ליתא דהא הוא אינו מכוין להעיד ורק עד או סופר כשר נעשה [עד] אפילו בלא נתכוין להעיד אבל אינו פוסל בצירופו העדים שכוונו להעיד [כמבואר בח"מ סי' ל"ו] ואך עכ"פ ריעותא יוכל לבא מזה וא"כ בודאי לא ניתן לכתוב בסופר כזה וכמבואר בש"ע לענין אומר אמרו יעו"ש [בסי' ק"ל סעי' י"ח וע"ש בב"ש] לכן לכתחלה ח"ו ליקח לעד או לסופר איש כזה והי' שלום כדברי ידידו דב"ש ג' שמות תרכ"ט [ועיין בסי' שאח"ז]:

סימן צז

להרב כו' מהר"י גילערנטר מו"צ דק' קיטוב

מכתבם הגיעני והנה אין אתי לפסוק להחליט דין כי לעת זקנתי כחי אין אתי וכבד עלי ליקח ספר ממקום למקום ורק כי תורה היא אעורר קצת איזה דברים ראשון הוא דנ"ל דאין נפסלים כלל כיון דהוא אומר שעשה ברשות גבאים והגבאים מכחישין אותו בודאי דהוו נוגעים כמו דמצינו כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם הוי נוגע [ב"ב מ"ה א'] וכתבו כל הראשונים הגם דלהעיד שקר חמור יותר מ"מ לפני הבריות דלא יהי' רשע מוחזק לבריות ניחא לי' להעיד שקר ומש"ה הוי נוגע מכ"ש דלא יהא עובר על התקנה קבוע לח"ק בודאי הוי נוגע ולכן פסול לכ"ע אפילו להריב"ש מובא סי' ל"ד בש"ך [סקכ"ח] דכאן לא שייך פ"ד גם משום דטעו וסברו דמצוה עבדו להלוות לבני הכפרים לקרות ומצינו דאפילו בכה"ג לא פסול לעדות כמו שולח יד בפקדון בספרים וכמ"ש בח"מ [ר"ס] ע"ב ותו להרי"ף ז"ל והרבה דעימי' סברי שאין נפסל בלא ידע פסולו [עי' חו"מ סי' ל"ו] וא"כ לא נפסלו שארי העדים משום נמצא קא"פ וא"כ הוי כתב סופר ועד דסתם סופר בעיר קטנה הוא מוחזק בכתיב' סת"ם וגיטין ולהטור [סס"י ק"ל] כתב סופר ועד לא תצא וגם בנתיבות כתב להכשיר במעשה כזה. אך דבריו צ"ע במ"ש ס"ס ל"ו וז"ל ומעתה נבא לנ"ד דנראה דגם בגיטין כו'.. דהא במאי מגורשת דהגט לא הוי ספר כלל כיון שאין עדי חתימה ולא ע"מ וכיון דזה אינו ספר במאי רואין הב"ד שמגרשה שיוכלו לדונה למגורשת וד"ל. ועוד י"ל דהוי כאריס שנטל דבר שלפי דרך ב"א אין מקפידין כן ה"נ שברוב עיירות אין מקפידין ע"ז הגם שידע הוא שהח"ק מקפדת שם מ"מ הוא בדעתו רק שעובר על דעתן אבל לא חשש ממון ואם כי לקח מעות מהשוכר זה הי' רק שכר טרחא:

סימן צח

להרב הגאון הגדול החריף המפורסם ע"ה פ"ה כו' מהר"מ פנעט נ"י אבד"ק דעש יע"א:

שאלה איש א' נקרא לצבא ושמו פ' ועמו עוד א' ושמו פ' והיו חברים וריעים ביחד ולימים נפרדו ואחד הלך למלחמה ואחד נשאר בעיר פ' והנה יצא קול שפ' מת בחאלירע ל"ע והשני הנ"ל אמר שבפגעו בו שרי הצבא הניכרים לו אמרו לו חבירך פ' שר עשרה מת בעיר פ' בשפיטאהל כן העיד פ' הנ"ל שוב בא מפנקס מצבא שפלוני מת בחאלירע וגם להבעצירקס אמט בא שהבע"מ פ' שר העשרה מעיר פ' ושמו כו' כך נמסר להם לאישפיטאהל בעודו בחיים ומת שם בשפיטאהל ר"ל וטרם שהלך בע"מ הנזכר לצבא הניח גט ביד שליח שימסרנו לאשתו לאחר שלש שנים זה תורף השאלה ונסתפקו כמה ספיקות כאשר יבואר בפנים:

תשובה הנה לכאורה די בעדות מסל"ת שהעיד שר הצבא אך לפי מה שהחליטו האחרונים דגבי דבר לא תנשא בלא אמר קברתיו ומי יעמוד נגד הר"ן ז"ל וגדולי אחרונים שפסקו כוותי' [עיין באהע"ז סי' י"ז סעיף נ"ה] ומה שרצה כ"ת לומר דחאלירע אינו נקרא דבר אתפלא מאד הלא ידוע לכל ששייך בדדמי גבי חאלירע ועל כמה חיים אמרו שמתו בדדמי כי שכיח הדבר:

ואך יש למצוא היתר ע"י שבא מפנקס משרי הצבא שמת אך הלא זה אומרים לעדות וכשמכוין להעיד אין עכו"ם נאמן והנה רצה מעכ"ת להתיר מטעם ערכאות לא מרעי נפשייהו ונאמנים אפילו כשכוונתם להתיר והנה מעולם לא חקרתי בזה הסוגיא כי שמעתי ממו"ח הגאון ז"ל שלא הוטב לו ההיתר ע"י ערכאות ולא אמר לא איסור ולא היתר וכן נהגתי אני תמיד ולזה לא עיינתי היטב בזה אולם עתה אמרתי לעיין בזה ולבא לתכלית המכוון והנה ראשי המתירין המה השו"י ז"ל ושו"ת בגדי כהונה [סי' ח' וסי' יו"ד] ומקור מוצא הדין כתב בשו"ת ב"כ שהוא ממהרי"ק שכתב כיון דאמרי' בגיטין [דף יו"ד ע"ב] גיטי נשים והא לאו בני כריתות נינהו משמע אם הי' ב"כ הי' סומכים עליהם על חזקה דלא מרעי נפשייהו [וגם בשטרי מכר כשר] ומה בממון להוציא סומכין על חזקה זו דל"מ נעשייהו ומוציאין ממון מכ"ש להתיר אשה דסגי במסל"ת דסומכין על ערכאות דלא מרעי נפשייהו ואני אומר ח"ו לסמוך על ערכאות חדא דלתוס' ז"ל [ד"ט ע"ב ד"ה אע"פ] דשטרי ערכאות שכשרין הוא רק מתקנה לא מה"ת וכ"מ במרדכי גיטין שם והאו"ת ז"ל [סי' ס"ח סק"ה] השיא גם הר"מ ז"ל לדיעה זו ולדבריהם ודאי אין למילף להתיר עגונה מתקנה שעשו חז"ל בממון ומה דפריך בגמ' [והא] לא ב"כ [נינהו] דמשמע דלולי זאת היו סומכין על ערכאות [בגיטין] ז"א דכבר מבואר בתוס' [שם ד"ה והא] דל"ד ב"כ ה"ה לאו בני עדות וגם במלות אלו לאו ב"כ נכלל כל הפסולין כמבואר ברמב"ן ובח"ר ז"ל וא"כ לפי שיטתם שערכאות כשרים מדרבנן בודאי אין להכשירם בעגונה וז"ב אך אפילו למאן דס"ל דמדאורייתא שרי ערכאות מכח חזקה דלא מרעי נפשייהו [ע"ש בהג"א וברש"י שם ד"ה חוץ מג"נ] אין ללמוד להכשירם לעדות דבשלמא הערכאות הממונים אשטרות וכדומה לא מרעי נפשייהו אבל השר הנקרא גענעראהל שהוא ממונה על הענין מלחמה לא שייך בי' לא מרע נפשי' כי הוא אינו ממונה ע"ז כלל והוא רק מקיים הדבר אבל הוא מאמין בזה לאחרים ואינו מדקדק בזה אבל ערכאות הואיל שממונים ע"ז מדקדקי היטב משא"כ שרי הצבא אין פקודתם כלל ע"ז בודאי אין מדקדקין היטב בזה, ועוד הרי התנה בש"ע ח"מ ובטור [סי' ס"ח] דעת הרמב"ם שידוע דלא מקבלי שוחדא ועיין במהרשד"ם ז"ל מ"ש שאין סומכין בזמננו על ערכאות ומ"ש הב"כ דכאן לא שייך זה דאשה ודאי לא נתנה שוחד לשקר דאדרבה אתתא דייקא במחכ"ת זה שגגה דהא שפיר יש לחוש שהבעל רצה להפקיע עצמו מעול הצבא ונתן על לבו לברוח וירא פן (יבולע) [יוודע] הדבר ונתן שוחד לכתוב עליו שמת ולא יהי' עוד בזכרונם להשגיח עליו ובקל יוכל לנוס וכן עשו הרבה עגמי נפש השבויים כידוע ותו דלפי משמעות הלשון בטור משמע אפילו שידעינן שבזה העסק לא לקח שוחד מ"מ אתרע נאמנותו ולא אמרי' בי' חזקה לא מרעי נפשי' ועוד שהרי שר הצבא אינו הולך כלל להשפיטאהל לידע מי חי ומי לא ורק הוא כותב בפנקס מה שאומר לו הנקרא אבי החולים וזה אבי החולים אינו בגדר ערכאי כלל כי לוקחים לזה איש פשוט כידוע ומחליפים אותו בכל יום ומי שיש לו ידיעה מעט בהנהגת בית חולי הצבא ידע שלא שייך בזה ערכאות לא מרעי נפשייהו אח"כ מצאתי כ"ז בב"א [סי' ל"א] וביותר בכאן בודאי אין להתיר משום ערכאות דמבואר בתוך התשו' של מעכ"ת שהבעצירק קבלוהו מהשפיטאהל בעודו בחיים והם העידו שמת אצלם והי' זה אצל מעכ"ת למעליותא להאמינם שמסתמא השגיחו היטב ולע"ד (אפי') בכה"ג ודאי לא מהימני דדלמא ברח מתוך השפיטאהל שאצל הבעצירק ומתיירא הבעצירקס אמט משרי הצבא ולכן משקרים שמת ומבואר בש"ס [גיטין דף כ"ח ב'] דבמילתא דשייכי בגווי' אינם נאמנים ומה שרצה הב"כ [שם בסי' ח'] לומר דמחמת ל"מ נפשי' נאמנים אפילו במילתא דשייכי בגווי' ומה שלא הימנוהו בברייתא בגיטין שם הוא משום דהוא רק בע"פ והנה במחכ"ת זה דבר שלא נזכר בש"ס כלל דלפי פי' ב"כ בש"ס במאי דפריך דלמה לא מהימני הא מסל"ת כוונת הש"ס משום ערכאות ואשמעי' הברייתא [לפי תי' הגמ'] דבע"פ לא אמרי' לא מרעי נפשייהו וכ"ז לא נאמר כלל בש"ס ורק דפריך הש"ס למה לא נאמנים הא מסל"ת ומתרץ משום מלתא דשייכי בגווי' אבל החילוק בין בע"פ לכתב לא נזכר כלל בש"ס והאיך נבדה מלבנו חילוק אחר ולכן מטעם ערכאות ודאי אין להתיר כלל וגם ע"י המסל"ת אין להתיר בשעת דבר ר"ל ולכן בודאי אין להתיר בלא גט וחליצה אך לפי מה שהחמיר הגאון במהרי"ט בסי' ק"ג וק"ד יש להחמיר [אפי' בגט וחליצה] כמבואר שם אך כבר הכה על קדקדו בנ"ב [תניינא סי' קל"ד] וביתר אחרונים ובפרט אם לא נתיר רק ע"י גט וחליצה וא"כ מעתה דברי העכו"ם כליתא דמי דהערכאות בררתי ת"ל דלא מהימני כלל והמסל"ת נמי א"נ כאן כיון דעיקר נאמנות מסל"ת הוא משום דייקא דאשה והנה בנ"ד לא תידוק כלל דאם היא חי ניתרת ע"י הגט וכיון דלא תידוק שוב דברי העכו"ם כאין וניתרת רק ע"י הגט וכי תימא א"כ לא תחלוץ כלל ז"א דמהיות טוב אין מונעין מה שבידינו לעשות ואי מחששות שכ' בתשו' מהרי"ט הנ"ל זה ליתא דבשלמא אם צריך דוקא חליצה שפיר י"ל דאין נותנים משום הך גזירות שבמהרי"ט אולם אם מדינא האשה מותרת ורק ליתר שאת ולחומרא בעלמא נותנים גם חליצה מי יאסור עלינו ולא שייך בזה גזירה כי הוא דבר שאנו עושין לחומרא בעלמא ותו דהנ"ב יפה כתב דלא שייך לאסור אשה לעולם משום חששא קלה ומה שאסרו בהלכה (חמותו) [צרתו ביבמות קי"ט ב' שמא יהא הוולד בן קיימא וצריכה כרוז לכהונה] משום שרוב נשים מתעברות ודבר קל להוודע משא"כ בכמות נ"ד ודאי לא חיישינן ומה שאינו חוזר השכ"מ בשעמד משום חששא [עיין גיטין דף ע"ג א'] היינו דרבנן תקנו כן וא"כ שוב גומר השכ"מ לגרש לגמרי אבל לענין משום שיאמרו יש גט לא"מ הוא דבר קשה לחדש ולכן יוצאה בגט וחליצה וכמבואר בנ"ב שם ובפלפולו עיינתי והרבה יש לפלפל בדבריו אולם אין כחי להעתיק הדברים שבלב ורק זאת אנקוט בקצרה מ"ש דחזקת היתר של אשה מתחיל רק לאחר שדייקא ומינסבה וזה נגד פשטות דברי הש"ס [יבמות קי"ז ב'] דבהתירוה להנשא בחזקת היתר עומדת וד"ל כתבתי זאת להודיעו כי עיינתי בפלפולו וכי ישר בעיני דרך חכמה והי' שלום כנפש ידידו דבש"ת ג' מרחשון תרכ"א הק' חיים הלברשטאם

סימן עט

לה"ה כו' מו"ה אברהם נ"י

אודות השאלה שחתם העד אליעזר בן יהודה ושכח ולא הטיל ד' רק כתב ארבע אותיות השם ואח"כ כתב ה"א ועקם רגל הימיני של ה"א זו עד שנגע בהקו שבתוך הה"א שנכתבה בטעות ונעשית דלת ונקרא שם יהודה כראוי כזה ידו וע"ז חלק המערער דהוי מוחק השם ובאמת ז"א דכבר פסק הט"ז ז"ל בסי' רע"ו [סק"ב] דשם שנכתב שלא בכוונה ודעת מותר למחוק וכן פסק הש"ך ז"ל שם [סקי"ב] וכן עשה מעשה הגאון הסופר המובהק מהר"י כמבואר בספרו הנכבד כנפי יונה, גם מה שרצה לפסול הגט לאחר נתינה ובמקום דחק עכ"פ לא יפה עשה שמבואר בהדי' בהג"ה סי' ק"ל להכשיר במקום דחק ובפרט לאחר הנתינה. והי' בזה שלום:

סימן ק

רב שלום להרב המאה"ג המפורסם מו"ה יעקב נ"י במדינת אונגארין ב"ק.. בגליל מארמאריש.

הגיעני מכתבו ויאמין לי כ"ת כי אין הפנאי אתי כעת להעמיד הדבר על מקומו בהחלט להלכה למעשה כי מוטרד אני טובא כאשר יעידו לו מוכ"ז אולם לאשר ידעתי שעניני שמות המה בעיני הלומדים לדבר קל מאד בסברם שכל הענין רק בשיקול הדעת לפי מה שמבטאים לפי דמיונם ובאמת לא כן הוא כי הוא דבר חמור מאד ולא לחנם עשו גדולים הקדמונים כמו מהרש"ל והד"מ ומהרי"ט ובעל דמש"א ז"ל וכדומה קונטרסים וכמה דיות נשפכו ולפי הבנת הלומדים כל הטורח הוא למותר רק כ"א יכתוב כפי לשון עירו והנה באמת ראיתי לכמה גדולים שבמחכ"ת שגו ברואה לפי שלא הי' להם ספרי הקדמונים שחקרו לאין שיעור בעניני השמות ויעוין בהריב"ל ז"ל ובר"מ ובמהראנ"ח ז"ל והנה יראה נא מעכ"ת שפשוט בעינו לכתוב שם היהודים קודם ולפי מה שמבואר במהרש"ל ז"ל בפ' השולח שאם המדינה נתיסדה מעם אונגארין כמו בודין ואובין כותבין בודין לעיקר יע"ש שהאריך הרבה ומביאו הנ"ב מה"ת [סי' קי"ח] והסכים עמו שהולכין אחר לשון התיסדות המדינה הן אמת שבמהרי"ק ז"ל חלק ע"ז אך הרמ"א ז"ל לא פסק כוותי' כאשר יראה המעיין [בסי' קכ"ח ס"ג] ובטעות נרשם שם מהרי"ק ובספר מכתב אלי' נראה מדבריו שם דהולכין אחר עיקר מה שנקרא בין ההמון והנה כ"ז צ"ע היטב. גם מ"ש לפשוט שלא לדקדק בהצע שנכתב בלשונם גם זה אינו פשוט כ"כ כמו שמבואר במהרי"ט ומהראנ"ח כמה פעמים וצריך לחקור בזה היטב אצל סופריהם וכן עשו הגאונים מהרי"ט ומהראנ"ח ז"ל והג"פ כמבואר בספרו כ"פ גם לפי מה ששמעתי השם מאיזה אנשים נ"ל דאינו נבטא בטי"ת לחוד רק בטי"ת שבורה אשר צריך שיקול הדעת יפה האיך לכתוב גם מה שפשוט בעיניו לכתוב על לשון אשכנז וא"ו בסופו לא דקדק יפה כי לא מצאנו וא"ו בסופו בשום שם לעז רק אם נדגש היטב אבל שם הזה כפי ששמעתי וכפי שנראה מלשון מעכ"ת שאינו נרגש היטב רק בלשון ממוצע ע"ז אנו כותבין אלף כי אלף היא ממוצע בין יו"ד וא"ו דגישה ובין אינו דגושה ויעוין נ"ב מה"ת קכ"ד עם כי השגתי עליו שם בקונטרס אשר כתבתי בעזהי"ת [ע' ד"ח בשמות נשים או' א' סק"ז] מ"מ כן האמת שבכה"ג כותבין אלף בסופו:

גם מ"ש לכתוב טהייז בשני יודין טעה במחכ"ת כי זה הנהר שמעתי קריאותו הרבה פעמים במדינתנו ובמדינת אונגארין ואינו נרגש כלל יוד ולכן מהיכן בא לכאן יוד ובודאי אם יכתוב ביוד יהי' שינוי בשם נהר ואולי טעה בדמיונו כי בספר ב"ש [בשמות א' אות ט' וע' ד"ח שער הנקודות בפתח חריף] ואיזה אחרונים כתבו פתח חריף כותבין בשני יודין ודימה מעכ"ת שגם זה נקרא פתח חריף אך שלא כן הוא דעיקר דין זה נובע ממהרי"א בתשו' אחת כת"י מביאו בס"ש והוא בארוכה [ע' לקמן סי' ק"ז] אך שורש הדבר דאם נרגש היוד כותבין בשני יודין כמו דייסא בלשון תלמוד ולא תלוי כלל בחריפות ורק האחרונים ז"ל כנוהו לזה פתח חריף אך באמת לא תלוי רק בהרגש היוד ולכן בודאי אין כותבין יוד בנהר טאז רק לפי מנהגי של הגריגוש ורומני' שאנו במדינת פולין ואונגארין נמשכים אחריהם בזה אין כותבין אלף במקום פתח וכמבואר במהריב"ל ז"ל (ומ"ש) [וב"ש בש"א] גבי וולק ועוד כמה דוכתי טובא ולכן הי' מהראוי לכתוב (טוז) [נ"ל דצ"ל טז] אך להרחבת המבטא יותר נכון לכתוב אלף אחר הטית ולכתוב טאז ולא חיישינן שיקראו בקמץ כי מאין יבוא לטעות בשם המורגל וכן מבואר כ"פ בסד"ש שלהרחבת הלשון כותבין אלף במקום פתח וכתנא תוספאה להורות על מבטא ולא חיישינן שיקרא בקמץ וצ"ע קצת במקום אחד מדבריו באות וא"ו ואם אולי מרחיבין במקומכם שם טהאז אזי יכתוב כן כמו שכותבין השם אלגהאר משום שנקרא בפתח רחבה ויעוין בזה בס"ש ובג"פ [סי' קכ"ט ס"ק ל"ז] אך לכתוב (טהיז) [טהייז] זה אינו נכון כלל אך באמת שם זה יוכלו לברר מכמה מקומות האיך כותבין והאיך נכתב בספרי הערכי וכ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה. כי דבר זה אינו אצלי דבר פשוט כ"כ כאשר בעיני מעכ"ת כי אנכי דל ויראתי לנפשי ומאד מאד החמיר בזה בספר הקנה הקדוש ואמר כי כמה עולמות תלויין בניקוד קל וחומר א"א אין לשער לכן אינני מחליט דעתי בזה ורק לאחר החקירה היטב ויציע הדבר לפני שלשה גדולים אמתים אז כן יעשה:

אחר כותבי זה שאלתי לאחד ממדינתכם ואמר שבלשון אשכנז קורין טייז ואולם עכ"פ לפי מה שבארתי בשם מהרש"ל ונ"ב ז"ל דהולכין אחר מקור יסוד העיר ובאונגארין כמו בודין ואובין ובאנהד אין הולכין אחר לשון אשכנז ולפי הנראה והנשמע שגם מקומכם הוא נתייסד מעם אונגארין לא מיונים ואשכנזים ולכן עיקר כתיבת השם שם של יהודים או שם התייסדות אחר היינו אחד יהי' לעיקר והשני למתקרי כמבואר לעיל השיטות למהרי"ק ולמהרש"ל בזה דיעות חלוקות אבל שם של אשכנזים ישמיט לגמרי וכנראה מדברי הנ"ב ז"ל שם וגם נכון לכתוב דמתקרי כי טאז לשון נקבה שאומרים דיא טאז והגם שהנ"ב [מה"ת סי' ק"ה] חלק על האומר כן מ"מ לפ"ד כן הסכימו גאונים אחרונים לכתוב דמתקרייא וכן המנהג באונגארין יעויין בטיב גיטין [בליקוטי שמות עיירות בעיר פרעשבורג]. והי' שלום כדברי ידידו דו"ש: