שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 58

והנה לכאורה יש מקום לעקש ולומר דלעולם מעשה גמור בחרש שכתב גט ונותנו בעצמו מהני שהוי מעשה בגופו שכתב בעצמו כמ"ש וכתב לה וגם נתן בעצמו ורק היכי שכתב לעדים כתבו ותנו גט לאשתי בזה פליגי רבנן ורשב"ג ורב דס"ל כוותי' דלרשב"ג הוי כתיבתו ראי' דהוא פיקח כמו שפירש"י ז"ל וכתיבתו הוי מעשה כמו דיבור ומש"ה מהני אבל רבנן דס"ל דכתיבתו לאו ראי' וגם זה לא הוי מעשה במה שכותב לסופר לכתוב ומש"ה לא מהני לדידהו אבל בכותב בעצמו הגט ונותן כ"ע מודו דמהני כמו שמהני מחשבה ומעשה בקדשים והכשר ומה דתנן במתני' לא יוציא עולמית היא לכדר"י וכרב פפא שם בסוגי' [גיטין ע"א ב'] ולכן נוכל לומר דמעשה גמור מהני אך באמת זה ליתא כלל חדא דבירושלמי [תרומות הנ"ל] מבואר להדי' דס"ל לר"י חרש שקידש דר"י ס"ל דבינו לבין אחרים מהני ור"י ס"ל דלא כוותי' רק כרבנן דפליגי עלי' דר' ישמעאל בנו שריב"ב וא"ל דפליגי בקדושין משום שלא יוכל לזכות הכסף חדא דבכל קדושין פליגי אפילו בביאה ובפרט הא דהאריך הנוב"י במ"ת [סי' נ"ד] דא"א קידושי כסף בקטן כבר העליתי דבכמה גווני יוכל לזכות החרש והארכתי בזה וחדא הוא בנותן אחר ע"י דמקודשת מדין עבד כנעני [כמבואר בקידושין ז'] וע"כ ר"י דס"ל כרבנן דלא מהני בקדושין משום דאין מעשה רצון מהני בחרש וכנ"ל ותו מרשב"ג גופא ראי' [לנ"ד] דהא איהו ס"ל דכתב הוי מעשה ואפ"ה בחרש מעיקרו לא מהני ש"מ דמעשה לא מהני בכה"ג גבי חרש רק גבי פיקח שנתחרש כמ"ש רש"י ז"ל דאגלי דפיקח הוא:

והנה עתה באתי להודיע שעיינתי בפלפולו ותמוה לי טובא איך לא ראה דברי הירושלמי הפלוגתא גבי קדושי חש"ו ע"י אחרים ודר"י ס"ל דלא מהני (דלא מהני) מעשיו כמו בתרומה ואני פירשתי לעיל מה שנ"ל באמת אך לפי כל הפירושים ס"ל לר"י בנו שריב"ב דבקדושין בכל קדושין מהני כמו בתרומה ולר"י לא מהני אפילו ביאה ל"מ ולא כאשר רצה מעכ"ת לפרש הטעם דקדושין אינן חשיבי' מעשה דהרי הירושלמי מדמי הקדושין לתרומה ולהכשר ולעשיות כלים יעו"ש וגם מעיקרא קאמר בירושלמי דאפילו בכותב חש"ו גט לעצמו כשר ולא ס"ל החילוקים של מעכ"ת דבאמת ע"י (שחי') [שכתב בכת"י] וא"צ עדים ואי דצריך אמירה הא אם בעצמו כותב בכת"י ונותן לה אין מעשה גדולה מזו למאן דס"ל דמעשה אית להו אפילו בלא אמירה כמבואר בירושלמי שם ואפי' רש"י ז"ל מודה בכתב כה"ג חשיב אמירה להנך דס"ל דמעשה מהני גם תמי' לי איך אשתמיט ממעכ"ת דברי הפנ"י [בגיטין ד"כ ע"א שהקשה איך חש"ו כשרין לכתוב גט] הא אומן קונה בשבח כלי [ואיך יוכל לזכהו להמגרש] וגם בג"פ מפלפל בזה אך לענ"ד משכחת לה בחש"ו שסמכו על שולחן אביהם דשכרם לאביהם לרוב שיטות הפוסקים ויעוין במחנה אפרים [ה"ז ומתנה סי' ג'] וגם הא לשיטה זו דמהני כתב או מעשה משכחת לה בהשכיר עצמו לפועל לבעה"ב ע"י כתב או ע"י חזקה בגופו כמו עבד היינו שעשה לו מלאכת פועל ושוב הוי ידו כמו יד של בעה"ב או משכחת שהי' פועל פיקח ונתחרש וידעי' בו שלא חזר כי עובד עבודתו כמאז דהוי ודאי ידו כיד בעה"ב וגם תמה אני אם שייך כלל (אינו) [אומן] קונה בשבח כלי כי אם (הזה) [האומן] לא יוכל להקנותו לבעל א"כ אדרבה הרי קלקל ומאי שבח אדרבה במה שעשאו וזוכה בו בעה"ב בזה הוא שבח וה"ל קנייתו ושבחו באים כאחת וכבר הלכו נמושות באלו הדברים. [ע"ל ח"א חאו"ח סי' כ"ו] גם במ"ש לענין קידושי כסף דהוי דעת אחרת מקנה כבר האריך בזה בנו"ב מה"ת [הנ"ל] וב"א ז"ל [סי' מ"ו] אך כל דבריהם במחכ"ת צ"ע דהלא יוכל להיות קדושי' שאחר פיקח מקדש עבורו כמו אני נותן לך מנה ותקדש לפ' דמקודשת מדין (ע"ק) [עבד כנעני] [כנ"ל] ונותן לה המעות ע"י החרש דהוי מעשה ולא בתורת שליחות רק מעשה קוף בעלמא והמעשה הוא רק שברמיזה יבין החרש שנותן לה חבירו הפיקח המעות עבורו לקדושין וכן אם שניהם חרשים משכחת כזה גם מ"ש מע"כ משום דאינם בני עדות יעוין בב"א [סי' מ"א ומ"ו] ונו"ב הרבה מזה אך לפע"ד משכחת בלא עדים גבי קדושין כגון שיושבים שלשה ועושים דין דנהי דאינם בתו"ע מ"מ נ"ל דיכולין ב"ד לעשות דין בקטן בדבר איסור גם מ"ש דחרש אינו ממועט מאיש ולא חרש הנה ממה דמביא בתרומו' איש ולא קטן ידבנו פרט לחרש אין ראי' דהכל היא אסמכתא כמבואר בתוס' [חולין שם] ומצינו דגם חרש ממועט מאיש יעוין גבי סמיכה ובקרית ספר להמבי"ט ממעט עדות בחרש משום דאיש כתיב יעו"ש. כלל הדבר שדבר ברור כאשר כתבתי דלדידן לפי מאי דקיי"ל כר"י בש"ס דידן ובירושלמי לא מהני שום מעשה בחש"ו וכאשר בררתי בראיות ברורות ורק באלו שמדברים רק אינם שומעים דבאמת לפי הנראה דהפוסקים לא פסקו כהרמב"ם ז"ל [הנ"ל] וגם הוא יודה בשארי ענינים דכפקחים הם רק בקרקע משום דלא בקיאי בעניני ב"א כיון שאינם שומעים ולא עדיפי מגדול פחות מבן עשרים [עיי"ש בחו"מ סי' רל"ה] וכ"כ הב"י ז"ל אך מ"מ לחוש יש להחמיר כדברי הרמב"ם ז"ל כמבואר בג"פ [סי' ק"כ סקכ"ט] ובגט מקושר. אך אלו כשם שכונסה כן מוציאה ולכן ודאי המה יכולים לקדש אם המה בגדר מדברים קצת וקדושי' דאורייתא וכן יכולים לגרש לכ"ע אך להרמב"ם י"ל דכל ענינם הוי רק מדרבנן ונ"מ לכמה ענינים. והנה להיות שו"ב בודאי אינו ראוי כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל שאינו בגדר פיקח לכל דבר ובקל יבא לטעות וכעין שכ' הריטב"א לענין חליצה [כנ"ל] ולענין אם חליצתם כשרה לפע"ד יותר טוב ליבם בכה"ג וק"ל וכבר הארכתי בכיוצא בזה בתשו' אחת גם מ"ש כ"ת דבקרקע לא שייך מעשה וכוונה הלא יש חזקה וגם דלי לי' צנא דפירי יעוין פ' חזקת הבתים [דף ל"ה ע"ב] יום ג' תרומה כ"ו שבט תרי"ט:

סימן עג

להנגיד המפורסם החריף ובקי המושלם כש"ת כו' איצק טויבר נ"י מלייפניק:

מכתבו הגיעני ומ"ש מעכ"ת בדבר שאלת החרשים המלומדים ע"י תחבולה להבין ענינם. הנה מ"ש בראשונה דרוב הפוסקים פסקו כר"א [יבמות קי"ג א'] לא ידעתי מי המה הרי"ף והרא"ש פ' חרש הביאו כולם להלכה דנשואי חרש רק מדרבנן והרמב"ם כתב ג"כ בהל' יבום [פ"ה הל' כ"ג] ולמה תקנו נשואין לחרש ויראה בפירוש שהוא מדבריהם וכן פסק בה"ת [פ"ד ה"ב] דתרומת חרש אינו כלום והטור והש"ע כתב בפי' שהוא מדבריהם הרי כל הפוסקים שאנו שותים בצמא דבריהם וכל בית ישראל ינהו אחריהם כולם עונים ואומרים דאין הלכה כר"א. גם אשתמיטתי' מיני' דברי הפמ"ג באו"ח [בפתיחה כוללת] ומשם יראה סתירה על הרבה מהערות שהעיר. והנה לאהבת תלמידי מו"ח ז"ל צויתי להעתיק מה שהשבתי בזה להרב כו' מ' ליבוש מלבוב מה שחנני ד' ומשם יראה איך שדבריו הם רק כמציץ בין החרכים ובעזה"י בארתי כיד ד' הטובה עלי: ומה

שהקשה להפוסקים דכשירה שינקה מן הטריפה אסורה לקדשים ומותר לחולין [ע' ש"ך יו"ד סי' ס' סק"ה] א"כ מאי מקשה הגמ' (מנחות דף ה') להוציא את הטריפה למ"ל והא כתיב ממשקה ישראל וא"א דכשירה שינקה מן הטריפה אסורה לגבוה אבל להדיוט מותר א"כ הו"ל ממשקה ישראל ואפ"ה אסורה לגבוה. והנה לע"ד בזה הענין הוא מבוכה גדולה באחרונים והכה"ג מאריך למאד וגם הפמ"ג ז"ל [שם] והנה לדברי כולם לא מצאתי טעם שיאסר להקדש ולא להדיוט והכה"ג באמת מכח זה חולק אהש"ך ז"ל ואמר דא"א כיון דאסור לגבוה אסורה להדיוט. והנה אשר נלע"ד היא כך דהנה ראיית הש"ך חזקה מדברי התוס' ע"א [דף מ"ט ד"ה שאם נטע] דכתבו לחלק דגידולי ערלה אסור משום שהיא איסורי הנאה אבל באיסורי אכילה הא מ"מ לא אוכל האיסור רק מה שנתהוה ממנו וזה מותר באיסורי אכילה ורק באיסורי הנאה גם זה אסור דעכ"פ מתהוה מאיסור ע"י גרמתו אבל באיסורי אכילה כיון שאין אוכל האיסור מותר והכה"ג ז"ל דחק בזה. אמנם נלע"ד דצ"ע ויפלא מאד בעיני דברי הש"ך ז"ל המתיר באכילה להדיוט דהלא קיי"ל דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל ומבואר במג"א בה"פ [סי' תמ"ב סק"ט] בשם מהרדב"ז דאפילו העמיד ע"י בליעת כלי אסור יעו"ש בט"ז תמ"ב והנה גם שם אינו אוכל גוף האיסור דגוף המעמיד נאבד במיעוטו והגבינה אינה מגוף הקיבה כלל ורק שגרם עמידה לגבינה הוי כאכלו הוא בעיני' ולהרבה פוסקים הוא מה"ת ה"נ הא כל הוויית הכשירה הוא חלב הטריפה וזולתה היתה מתה א"כ הרי הוא מעמיד גמור חלב הטריפה מעמיד בשר הכשירה ואילו הי' בכה"ג איזה דבר איסור העמיד הבשר לאחר שחיטה הי' אסורה קל וחומר שטריפה העמידה מחיים וגרע וסברת התוספות [הנ"ל] לא שייך כאן כלל דשם נעשה הגדולי תרומה עפר בדבר שזרעו כלה ומש"ה מותר הגידולין אבל הכא בחלב טריפה הוא מחזיק ומעמיד הבהמה ולמה לא יאסור מטעם מעמיד ובאמת הפמ"ג ז"ל מחשב גם יניקת מחלב הטריפה לשלא כדרך הנאתו דנעשה כעפר יעי"ש [סי' הנ"ל] אך החוש מכחיש זה דאדרבה עיקר חלב הטריפה מחזיק הולד היונק ואמאי יגרע מדבר המעמיד וכו' וצ"ל דהחילוק הוא בדבר המעמיד לא נבטל עצם מהות האיסור ולא [נתהפך לדבר אחר שיהי'] נעשה ממנו גבינה מהקיבה שהעמידו בו כאשר יראה לעינים שמוצאין חתיכת קיבה בהגבינה וא"כ מש"ה נהי דיש אלף כנגדו מ"מ כיון שהוא מעמיד הוי כניכר האיסור ואינו בטל ולכן אפילו העמיד בבליעה הוא משום שעדיין נשאר איזה חלק מהקיבה ולכן אינו בטל כמבואר אבל בחלב שינקה מהטריפה דמהחלב טריפה נעשה גוף הולד ונשתנה לדבר אחר נהפך האיסור גופו להיתר ולא שייך לומר שמעמיד באיסור דאיסור גופו נעשה היתר ואפילו להרא"ש ז"ל [פ' כיצד מברכין סי' ל"ה] דפליג אר"י ז"ל גבי מור וקושט וס"ל להרא"ש ז"ל דאפילו דנהפך להיתר עומד באיסורו מ"מ זה דוקא באם גופו ומהות האיסור נשאר ורק נהפך לקושט או החלב נהפך לדבש בזה סבירא ליה להרא"ש ז"ל דס"ס איסורו רבע עלה כל זמן שלא נפגם אבל בדבר שלא נשאר מגוף חלב הטריפה רק כח שנהפך לגוף הולד ודאי מותר גם להרא"ש ז"ל ומש"ה דמי ממש להך דגדולין שכתבו התוס' ומביאו הש"ך ז"ל [הנ"ל] דאינו אוכל גוף האיסור ומעמיד לא הוי שהרי נהפך האיסור גופו להיתר אך כ"ז בחולין ולהדיוט אבל בקדשים ולגבוה ס"ל לרחב"א [בתמורה ל' ע"ב] דאפילו נשתנה אסור דזה הוא אבעי' בקדשים [בע"ז ד' מ"ו ע"ב] ורחב"א ע"כ ס"ל דנשתנה אסור והאבעי' [הוא] רק לרבנן דפליגי ארחב"א כמו שמבואר ברמב"ם ז"ל בהל' א"מ [פ"ג הי"ד] דמותר משום שנשתנה ורחב"א דאסר ע"כ דס"ל דנשתנה אסור לגבוה וא"כ כל טעמא מאן דאסר לגבוה משום דהוי כאלו איתא בעינה וכמו דבר המעמיד שאסור ורק להדיוט מותר משום שהאיסור גופא כבר הותר בהשתנותו לבשר הולד אבל לגבוה אסור שינוי [ממילא אסור משום דבר המעמיד] וא"כ ממילא לק"מ מה שהקשה מעכ"ת דע"כ מקשה הגמ' שפיר למ"ל להוציא טריפה הא לא הוי ממשקה ישראל ואי דמשכחת לה בכשירה שינקה מטריפה דמותר לישראל ז"א דהא החלב הטריפה אינו ממשקה ישראל ואסורה להקריב המעמיד ממנו ואי דהא הבשר מהולד מותר להדיוט הוא מטעם שינוי אבל בגבוה דס"ל לרחב"א מסברא מבחוץ דלא מהני שינוי א"כ שוב לא הוי ממשקה ישראל דהא באמת אסורה מאז ומקדם גם לישראל רק דלישראל מותרת בשינוי אבל לגבוה דלא מהני שינוי באיסורו עומד וזה ברור. אך באמת בלא"ה לא קשה כלל דהגמ' מקשה דלמה אמר להוציא את הטריפה הא זה לאו מטעם טריפה ואם ינקה מדבר טמא או משאר איסורים נמי אסורה ולא שייך לומר בברייתא להוציא טריפה. ומה שהקשה מפרה אדומה [דלמא האם שיונקת הפרה ממנה טריפה וחזקת האם לא מהני להוולד היא הפרה כמבואר בכתובות דף י"ג דלמאן דמכשיר בה פוסל בבתה ע"ש עכ"ה] אתפלא מאד על חכם בטבעי למה לא משכחת דהולד לא ינק כלל דעפ"י הטבע יוכל הולד להתגדל בלא יניקת חלב כידוע והב"ד שהי' אז שולחין להעדר שנולדה הפרה כמבואר בר"מ ז"ל בודאי היו מוצאין תחבולה שלא תניק וגם בלא"ה חזקת האם לא מהני לבת לא שייך כאן כי כבר הותר החלב יום ב' ער"ח ניסן תרי"ט לפ"ק צאנז:

סימן עד

שאלה באחד שנשתגע ובעת שגעונו זחה לבו עליו לומר שהוא אחד בדור בגדלו וכיוצא בשארי ענינים כיוצא בזה אך הי' בו סימני שוטה המבואר בחגיגה ולאח"כ נתרפא מהשגעון ורק עדיין ניכר בפניו חלייתו וגם עדיין גאוותו אתו לאמר שהוא גדול הדור אך סימני שוטה המבוארים בחגיגה אין לו כעת וגם הוא פיקח בכל ענינים הן במו"מ והן בשארי דברים שבעולם וגירש עתה את אשתו ונסתפקתם אם יש לערער על הגט כו':

תשובה ידוע דזה פלוגתת הרמב"ם עם הר"א והרשב"א ז"ל שהרמב"ם ז"ל [בפ' ט' מהל' עדות ה"ט] סובר דאלו המבוארים בחגיגה [ד' ג' ע"ב] לאו דוקא רק אם הוא עושה דרך שטות מעשים אשר המה מורים על שוטה ה"ז דינו כשוטה אעפ"י שהוא פיקח בשאר ענינים והר"א והרשב"א ז"ל ס"ל דכל שאין לו אחת מסימנים המבוארים בש"ס כפיקח יחשב וגיטו גט וכבר ביאר זה הרב המסדר הגט אך לכאורה בש"ס מבואר בהדיא דאם נמצא מבין דבר שמסבירים לו אפילו אם הוא גדול בעיניו דינו כפקח ואמרינן רמות רוחא נקטא לי' אבל לא שגעון הרי דבמילי דרמות רוחא לא מחזיקינן לי' לשוטה רק רמות רוחא הוא דנקטי' אך באמת זה ליתא דז"ל הש"ס (ב"ב קנ"ה ע"ב) דההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי אבוהו לגידל בר מנשיא אתא לקמי' דרבא א"ל קרובי' זיל אכול תמרי ושדי קשייתא בי רבא עבד הכי א"ל זביני' לאו זביני כי קא כתבי לי' שטרא א"ל לקוחות זיל אימא לי' לרבא מגלת אסתר בזוזא שטרא דמר בזוזא אזל א"ל אמר להו זביני' זביני א"ל קרובי' לקוחות אגמרוהו א"ל מסברי לי' סבר וכיון דמסברי לי' וסבר מידע ידע וההוא דעבד הכי חוצפא יתירה הוא דהוי בי' עכל"ה והנה לכאורה כולה מוקשה חדא כיון דקיי"ל דצריך לעשות דוקא דרך שטות כמבואר בחגיגה וגם כתב הב"י וכל האחרונים דבפעם אחת שעשה דבר שטות אינו כשוטה רק אם רגיל לעשות כן (ועיין בת"ש סי' א' ס"ק מ"ו בשם ראש יוסף) וכן הסכימו כל האחרונים א"כ בפ"א שזרק הגרעינים וגם לא עשה דרך שטות דהא לא נזכר מזה כלל בש"ס שעשה דרך שטות ואמאי החזיקו רבא לשוטה וגם קשה כיון דהחזיקו רבא כשוטה ע"י מעשה שזרק הגרעינין לפניו א"כ למה בסוף הדר ואמר רמות רוחא נקטי' הא קיי"ל בשוטה אפילו שבשאר דברים הוא פקח מ"מ כשוטה יחשב ולא אמרינן אימור בעל מחשבות הוא וכנ"ל [בגמ' חגיגה] א"כ גם בכאן לא נימא דרמות רוחא נקטי' וליישב כ"ז נ"ל דהוא דבר ברור דאדם המבולבל בדעתו ואינו מבין דבר על בוריו ורק מחשבותיו נבוכו בסתירת דברים בודאי דינו כשוטה אפילו אם אין בו אחד מדברים המוזכרים בחגיגה ומש"ה צריך נשתתק בדיקה אפילו אם אינו עושה אחד מהנזכרים בש"ס מ"מ חיישינן שהוא מטורף בדעת ואינו מבין לכוין דבר והנה מבואר בש"ע [חו"מ ל"ה ס"י] והוא מהרמב"ם ז"ל דהפתאים ביותר ה"ה כשוטה וז"ל התב"ש סי' א' ס"ק נ"א החילוק שבין שוטה לפתי דהשוטה הוא שנטרף דעתו מחמת רוח רעה ונכנס בו רוח שטות ודומה לנטרף דעתו מחמת חולי ועיין נדה דף י"ג ולכן מצינו בגמ' עתים חלים ועתים שוטה דכך הוא דרך שוטים אלו וכן שפוי ונשתטה והפתי הוא דעתא קלישתא מתולדתו ואינו משתנה לעולם וכן נ"ל דעת הב"ח דגבי חרש כתב דה"ה פקח ונתחרש וגבי שוטה לא כתב דה"ה שפוי ונשתטה אלא דכולהו הכי איתנהו דאין אדם נולד בטירוף דעת כדרך המטורפים מחמת ר"ר או חולי אבל הנולד בדעת חסרה הוא הפתי ומתפתה לכל דבר ואינו משתנה לעולם עכ"ל. הרי דדלי השכל מתחלתו הוא כשוטה אפילו בלא הג' דברים המוזכרים בש"ס לכ"ע והנה לפ"ז רבא דהוי סבר דאיש זה מדלי שכל מתולדתו [הוא] כמ"ש לו הקרובים לרבא דאינו מבין למכור קרקעות ולכן כשראה רבא שזרק הגרעינים לפניו נטה לדברי הקרובים ותלה הדבר שעדיין לא נגמר שכלו והוא מדלי השכל וכשוטה יחשב ואולם לאח"כ כשראה רבא שהוא בר הבנה כשמסבירים לו א"כ אינו מדלי השכל ורק לחוש לזה שעשה שטות שזרק הגרעינין ע"ז אמר רבא כיון שהוא בר הבנה ורק שצ"ל שנשתגע מכח דבר השטות שעשה בגרעינין ע"ז צריך להיות דרך שטות וגם צריך להחזיק בזה ולא בפ"א ואדרבה אם באקראי זרק הגרעינן בזה לא הוחזק לשוטה ורק אמרי' רמות רוחא נקטי' א"כ אין מכאן ראי' לומר במחגאה דרך שטות והוחזק בזה לדמות עצמו לגדול הדור וכמוהו בודאי אין אומרים רמות רוחא נקטי' כמו דלא אמרינן במקרע כסותו בע"מ הוא וא"כ בנ"ד דאתחזק המגרש הזה בשטותו להחזיק עצמו לגדול הדור וכדומה בדרך שטות בודאי לא אמרינן רמות רוחא נקטי' ורק כשוטה יחשב לשיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ הוי דין [זה] ספיקא דדינא אם כהר"א והרשב"א ז"ל דצריך דוקא אחד מהנזכרים בש"ס להקרא שוטה או כדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו זולת הג' דברים המוזכרים בש"ס אם עושה דבר שטות שנחשב לשטות בעיני העולם ועשאו דרך שטות והוחזק לזה לא אמרינן רמות רוח' נקטי' ורק כשוטה יחשב אך לכאורה טעמא בעי להנך רבוותא ר"א והרשב"א ז"ל דס"ל דבעינן דוקא א' מג' דברים הנזכרים בש"ס וכי הל"מ שדוקא במעשה א' מהג' הוא שוטה ולא זולתם הלא אם רואין באיזה דבר שטות שיהי' שהוא עושה דרך שטות הרי הוא שוטה לפנינו ולכאורה י"ל דטעם הדבר בזה דהנה באדם שבכל עניניו הוא חכם ופיקח למה יגרע מלתת גט או שארי ענינים הלא ראינו שהוא כאחד הפקחים והרי בשוטה גמור מבואר [בגיטין דכ"ג] דאם גדול עע"ג ומזהירו כשר בכתיבת הגט (ובנתינה) [נ"ל דצ"ל ובשחיטה] לר' נתן [בחולין דף י"ב] וכן בחליצה הי' כשירה אי לאו דיש בו הרבה לכוין כמבואר בתוס' פרק מ"ח [דף ק"ד ד"ה והיא] למה בפיקח לפנינו ואומר שמגרש בכוון ורצון שלם לא מהני אם הוא שוטה באחד מהדברים הנזכרים בש"ס חגיגה הנ"ל וצ"ל כיון דעושה א' מג' הנ"ל נתגלה שהוא באמת שוטה ואין לו דעת ורצון להקנות איזה דבר או לגרש אשתו להפטירה ממנו ונהי שמבין ועושה מעשיו בכוונה מ"מ רצון ודעת אין לו ולכן אינו כשר בדבר שצריך קנין ובשלמא גבי כתיבת הגט יש לו שכל לעשות כמו שאמר לו הגדול העומד או בחליצה דחליצה מוטעת נמי כשירה הוי מהני אם גדול עע"ג אבל דבר שצריך קנין ורצון אין לו לאיש משוגע ולכן לא מהני מעשיו והנה האיך נדע אם יש לו דעת ורצון (הלא) בזה נתנו חז"ל כלל מי שעושה אחת מדברים הללו בודאי הוא שוטה שאין לו רצון כלל אפילו אם הוא פיקח בשאר עניני העולם ולכן לא שייך ע"ז מ"ש הנך ג' משארי עניני שטות די"ל דכן ראו חז"ל שכן הוא דמי שבא לכלל שגעון כזה אין לו דעת כלל ולא מהני מה שהוא פיקח בשארי ענינים אבל באם משתטה בזולת מג' דברים עדיין כחו בשכלו והוא כפיקח זה דעת הר"א והרשב"א ז"ל אך הרמב"ם ז"ל דעתו דבאמת כל הדברים שווים אם ראינו משתטה בשום דבר בעולם שוב לא מהני מה שהוא פקח בשאר הענינים וראיתי להתב"ש (שמשיג אהסמ"ע ז"ל שכתב) בסי' א' ס"ק נ"א הנ"ל יעו"ש [שמשיג אהסמ"ע ז"ל שכ' שהשוטה הוא חכם בשאר דברים כשאר ב"א] והוא ז"ל סתר דבריו מדברי תוס' חגיגה [דף ג' ד"ה דרך דא"א שיהי' שוטה באחת וחכם בשאר דבריו] הרי (דלא) דאמרינן כיון שהוא שוטה בדבר אחד הוא שוטה לכל הדברים ורק מה שעושה לפעמים איזה דבר חכמה הוא באקראי בעלמא ע"כ באמת יפלא הדבר לומר באיש שמדבר והוא במעשיו תמיד כפקח לומר שזה הוא מקרה וע"כ כמ"ש דהטעם הוא נהי שהוא כפיקח בשאר ענינים מ"מ רצון ודעת אין לו ולזה לדעתי כוונת הרמב"ם ז"ל שכתב בה"ע גבי שוטה שפסול לעדות וז"ל בפ"ט הל' ט' השוטה פסול לעדות מה"ת לפי שאינו בן מצות עכ"ל והקשה הכ"מ למ"ל הטעם שאינו בר מצוה הלא הטעם הוא שאינו בר דעת כמבואר בש"ס טובא זימני. אולם לפע"ד כוונת הרמב"ם ז"ל דלמה יפסל לעדות כיון שחזינן שמכוין כל דבר זולת ד"א שמשתטה בו מ"מ לעדות הוי להיות כשר כיון דבדבר זה אינו משתטה לזה נתן הטעם נהי שיכול לכוין מ"מ כיון שאינו בדעת ורצון גמור פטור מן המצות ולכן אינו בר מצוה אח"כ מצאתי כן בתומים [סי' ל"ה סקט"ו] ועפ"ז יתיישב מה שנתקשתי בדברי הג"פ ז"ל שכתב בסי' קכ"א ס"ק יו"ד וז"ל אבל כשצוה בעודו בריא ואח"כ נשתטה ר"י סבר דאין כותבין עד שישתפה מדרבנן ור"ל ס"ל דאפי' איסורא מדרבנן ליתא דמדמה לי' לישן כיון דסמיה בידן אבל בדלא סמי' בידן מודה ר"ל לר"י דאין כותבין אלא לכשישתפה מדרבנן ואם כתבו בעודו שוטה אפילו בדלא סמי' בידן אינו אלא פסול מדרבנן דכיון דצוה לסופר כתוב בעודו בריא לא פסק כחו וצוויו אעפ"י דנשתטה אח"כ כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם ז"ל ודו"ק [עכ"ל] וקשה לכאורה הא כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכיון דעכשיו לא מצי בעצמו לגרש לא יוכל שלוחו לעשות ועיין באחרונים מה שפלפלו בזה אך לפמ"ש א"ש דהא לכאורה הבעל יוכל לגרש באם גדול עע"ג והגט מוכן מאז ולא חסר רק נתינה בזה יהא הבעל יכול לעשותו בעע"ג ומלמדו כן עשה וצ"ל הטעם שאינו יכול לגרש אפילו בעע"ג משום שאין לו רצון וכח לפטור אשה וזה לא מהני העע"ג שאין העע"ג נותן לו רצון ודעת שלם אך לכאורה אם העיקר בגט הרצון קשה האיך יוכל לעשות שליחות כלל בגירושין לפי מה דמבואר בתוס' רי"ד [קידושין מ"ד מובא בקצוה"ח סי' קפ"ב] דבדבר שתלוי בגופו כמו הנחת תפילין אין עושה שליח א"כ הכא בגט שתלוי ברצון המגרש האיך יוכל למסור רצונו להשליח והוי כדבר שבגופו שאין עושין שליח בדבר שבגוף אך הטעם שרצון א"צ שליחות רק סגי במה שניחא לי' כמ"ש בקידושין כמה פעמים גבי קדושין דניחא ליה סגי ושאר מעשה הגט שפיר עושה שליח וא"כ יפה כתב הג"פ ז"ל באם עשה שליח קודם (שנשתפה) [שנשתטה] והרי בטלה דעתו ורצונו לגרש ושארי מעשה הנתינה יכול לעשות הבעל השוטה גופו בעע"ג ולכן כיון דמצי עביד יוכל לעשות שליח ואח"ז מצאתי כמה מדברים אלו בבית מאיר היוצא לנו דנ"ד הוא ספיקא דדינא וראוי להחמיר באיסור א"א אך כיון דלהרמב"ם גופא תלוי הכל לפי ראות הדיין אם הוא שוטה [כמבו' בדבריו שם] והנה הרבה מצוים בגודל רוח ומדמים עצמם לגדולים וכיוצא ולכן סומכים בזה אהר"א ורשב"א ז"ל ובפרט שכבר פסק מהרי"ט ז"ל כן [ח"ב אהע"ז סי' ט"ז] והטו"ג [סי' קכ"א סק"ב] כתב שאין לדון על דבריו וכן סוגיא דעלמא כהר"א והרשב"א וזכרתי בהיותי רך בשנים נער קטן שהי' בעיר מולדתי בעה"ב אחד נשא ונתן בחכמה ואח"כ נשתגע עד שהנערים רדפו אחריו לשמוע היתוליו ודברי צחוק כדרך קלי הדעת והי' נחשב למשוגע ממש ונתן גט לאשתו עפ"י הוראת אדמו"ר הגאון בעהמ"ח ים התלמוד וגם שמעתי מעשיות כאלו ולכן במקום עיגון יש להכשיר עפ"י בד"צ והנה אין אתי ספרי האחרונים כאן בכפר שעוסק פה ברפואות ולכן קצרתי ודעתי להצטרף להיתר גדולים הנ"ל ירח מנחם תרכ"ד כפר דאמבראווא הסמוך לק"ק סאנץ. [עיין לקמן סימן ע"ו השייך לזה]: