שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 16

היוצא לנו מכ"ז דפלוגתת השני דיעות בהרמ"א ז"ל הוא אם הוא ש"ש או ש"ב וכנ"ל וא"כ בנ"ד דודאי הוי ש"ב דהרי בידו שלא לשחוט לכ"ע אם נתבטל פ"א השבועה דהרי לא הי' בצוותא אחת שוב א"צ השו"ב הנשבע להתפייס עמו דהשבועה לא הי' רק כשיהי' בצוותא חדא בשלום ונייחא אבל כשהאח' יפריד הצוותא השבועה בטילה ממילא ואין חיוב על הנשבע לחדש הצוותא ולקיים הצוותא דיוכל להיות כיון שרואה שהוא בעל מחלוקת ואורב עליו אינו רוצה להיות עמו בצוותא והשבועה הראשונה בטלה מכל וכל ואין מיחוש כלל זה נראה ברור:

ואודות הגב"ע שיצא מתח"י טריפות ורצו המתירים להתיר מטעם עדות שלא בפניו ואתמה טובה דהרי ידוע כמעט רוב שיטות אחרונים והרבה מראשונים דכה"ג עדות שלא בפניו נמי הוי עדות ובפרט באם יש רגלים לדבר וחשוד בלא"ה השו"ב אפילו ע"א נאמן כמבואר בשמ"ח בשם מהרי"ק [סי' ב' סכ"א] וא"כ בודאי בעדות שלא בפניו יועיל לפוסלו כיון שידוע שבלא"ה היו מחזיקים אותו לקל ולכן רמו גודא עליו שלא ישחוט ויבדוק זולת השו"ב השני וא"כ שוב גם עדות שנתקבל שלא בפניו פסלהו ונהי דכתב מהרש"ל ז"ל דגם ע"א אינו נאמן לפסלו רק שנכון להחמיר שלא לאכול משחיטתו מ"מ בכה"ג שיש שיטות מראשונים ואחרוני' שהוא פסול מחמת שנתקבל העדות אפילו שלא בפניו וגם כיון שהוא נחשד מכבר בודאי אין הרבים יכולים לכפות המועט להחזיק שו"ב כזה וזה ברור ולא יחלוק ע"ז רק החולק על האמת ומתעקש גם כתבו עוד המתירים להכשיר משום שהעדים שונאים אותו זה רחוק ממני לידע כי אינני בקי במהות האנשים אך לפי הנראה שהוא עצמו הודה שלא בדק אחר השחיטה אם נשחט הרוב וכמעט שנאכל אם לא בא השו"ב השני ובדקו כי על השו"ב השני לא הי' זה להעלות על הדעת שחבירו לא בדק הסימנים ובודאי אם הי' הוא בודק מבפנים והכשירו הי' נאכל מבני המעיים טרם שהי' נתוודע לרא"ה ולכן נבלה עשה בזה ואם כי אין אדם נפסל על פיו אך עכ"פ רגלים לדבר ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולפי הנראה שאינו מדקדק במצות ולכן בודאי שהעדים שהעידו עליו אפילו שלא בפניו נאמנים להחמיר שלא לאכול עוד משחיטתו וכנ"ל. ותמה אני על המתירין כי נראה שחפשו בחיפוש יתירה ובדברי הבל לחזק השו"ב. הגם שאולי כוונתם לרחם על נפש ישראלי ועל טפיו אולם שכן ראוי לעשות אך אני אומר שעי"ז יפרוצו כל השו"ב שבעוה"ר ראינו פרצות הדור ובכל שבוע ושבוע באים מכתבים מגלילותיכם משו"ב שאינם נוהגים כשורה ולפ"ד שזה בא מחמת שגדולי דורנו המה מרחמים ביותר ומחזקים בפלפולם את הראוי לרחק ולפ"ד שיותר טוב לדחות שו"ב אחד עם טפיו מלדחות כמה נפשות מישראל. ולכן הגם שאין ראוי ג"כ להתאכזר עם שו"ב אך לראות להוכיחם במישור ולעמוד על קו היושר. וסוף כל דבר בשו"ב הזה לפע"ד משפטו כך אם הוא ירא ד' מרבים ועוסק בתורה לעתות הפנאי וטוב עם אנשים בעל ג"ח ואינו בהול ונחפז בדרכיו וגם ידוע שהעדים הם שונאים אותו אזי ראוי להחזירו בקבלת דברי חבירות אך אם הוא קל או שהוא מבוהל כדרך הנחפזים בודאי ראוי להעבירו מתוככם לעולם והיה שלום. ה' ז' אלול תרי"ז לפ"ק צאנז הק': סימן יד שלום לידידי הרב החריף וכו' מ' אליעזר ליפא נ"י אבד"ק סקאליט יע"א.

הנה זה כביר אשר בא לידי מכתבים שונים מקהלתכם עבור השאלה הלזו בעסק השו"ב ולא השבתי דבר כי מחמת ריחוק המקום ונעלם ממני מהות טבעי הב"ב דשם ובענינים כאלו העיקר מה שעיני הדיין רואות תוכן הענין ובפרט שכבר קדמוני גדולי הדור ומה אני ומה חיי לבא בגדולות נגד גדולי הדור ומכיר אני מיעוט ערכי ולכן נסוגותי אחור מלהשיב אך עתה כי הרהיבו עלי ידידי ברוב דברים לחוות דעתי גם לא אוכל השב פניהם ואת אשר כו' כאשר חנני א' אותו אדבר. הנה בזה לא נסתפק שום א' מהגדולים שכתבו בזה הענין דהשבועה הי' בפו"מ ועד"ר וע"ד בני העיר וע"ד השו"ב מק' הנ"ל והנה לפ"ז לא יוכלו להתיר השבועה הזאת מכמה טעמים א' מפני שהי' לטובת השו"ב הנשבע כי קיבל ממון מהשו"ב החדשים ומכר להם חזקתו ובודאי בלא הסכמתם אינם רשאים להתיר ואפילו לדבר מצוה כמו שהסכימו רוב הראשונים ואחרונים כידוע:

והשנית מחמת שנשבעו ע"ד בני העיר ולפי מה שמבואר ברמ"א סי' רכ"ח דאפילו בהסכמתם של רבים ראוי להחמיר שלא להתיר וא"כ בודאי לדבר הרשות אין רשאים להתיר ובכאן אין אני רואה שום מצוה בהתרה זו דעי"ז אדרבא יגדל המחלוקת עד למעלה ואם מפני פרנסת השו"ב העובר הא רוצים להוסיף שליש על שכר השחיטה א"כ יסכימו בני העיר שיקח השו"ב העבר המעות הזה מבלי שיעמול בשחיטה ובדיקה ומבואר בש"ע [יו"ד רכ"ח סכ"א] דדוקא אם אינו יכול להיות המצוה בלתי ההיתר והכא יוכל המצוה להתקיים בלא ההיתר ואנכי הרואה שזו רק מצות אנשים מלומדה וא"כ בודאי אין להתיר שבועה עד"ר כלל:

שלישית גם אם נימא שיש מצוה בהתרתם כיון שהמה מוחים אותם הנשבע ע"ד בודאי אינו מותר אפי' בדיעבד כמבואר בש"ע [שם] ומ"ש המתירים שרוב מנין ובנין מסכימים ובזה סגי ברוב כמבואר בריב"ש הנה הרואה יראה שאינם רוב בנין כי הלא הרב האב"ד דק' הנ"ל מוחה בפירוש ומסתמא עמו עוד יראי השם ת"ח אשר לפי הנראה המה רוב בנין נגד פסקי ב"ב ותמה, אקרא מה לב"ב בעניני שו"ב דבר זה נעשה בכל קהלות ישראל ע"י הרב. והב"ד שבעירם ואחר רוב מנין דייני העיר ולא ב"ב נגידים מה להם בעניני שו"ב:

רביעית הלא זה הוי תחילות התמנות ובזה אפילו יחיד יכול למחות ובפרט שהצד השני אומרים שהשו"ב אסור לשחוט והאיך מאכילין לו לאדם דבר האסור לו ולהתמנות לכתחלה שו"ב (אחר) [אשר] לפ"ד הרב אב"ד דק' הנ"ל השו"ב עבר על השבועה ושארי ענינים וגם כמה לומדים עם הרב שאסרו ע"ע השוחט הנ"ל יהי' מטעם שווי' אנפשי' חד"א וכי יעלה ע"ד לב אדם שהרוב יוכלו לכוף היחיד לקבל למתא שו"ב שאסור לו לאכול ממנו ואם יאמרו הלא יש שו"ב בעיר מבלעדו ז"א דדבר זה א"א כלל להשמר שלא לאכול באיזה פעם משחיטתו וגם גורם למחלוקת ופירוד לבבות שאינו אוכל עמו במשתה ושמחה כידוע ולכן בכה"ג ודאי לא יוכלו המון המרובים לכוף המועטים לקבל שו"ב שהוא אסור לדעת המועטין וא"ל כיון דהיחיד בא לפסלו ל"ח לדברי היחיד כמבואר במג"א סי' (צ"ג) [נ"ג] דז"א דהרי היחיד המוחה אומר שאינו רשאי להתיר השבועה מלבד מה שאמר שעבר כבר על השבועה:

ה' הרי חכם העיר כבר אסר ומי יבוא להתיר ובפרט בדבר כזה שתלוי במחשבות ולבות ב"א מי בקי יותר מהרב דקהלתו במעשה ומחשבת תחבולות השו"ב שעבר ולכן אין להתיר מה שאסר לכן לדעתי השו"ב אסור ולא מהני התרה כנ"ל וב"ד המתירים ראוי' לעונש כמבואר בש"ע:

כ"ז נ"ל מדינא אך למען השלום נכון הדבר שבני העיר יעשו שלום וגם עם הרב ויתנו לו הספקה כמקדם כי שמעתי שהוא אדם נכבד ואם כי הרבה לפשוע במה שפגם בכבוד ידידי שארי הגאון מופ"ה האבד"ק לבוב עכ"ז אתו הסליחה ועל הרב הנ"ל מוטל ליסע ולפייס את הגאון הנ"ל וידעתי בטוב משפחתנו אם כי המה נוחים לכעוס על דבר הראוי לכעוס כי ירושה לנו מאבותינו הגאונים זצללה"ה עכ"ז עוברי פשע ונוחים לרצות כי תולדותם המה טובי לב ורחמנות בלבבם על כל ישראל ולכן ימחול לו הגאון הנ"ל להרב ואח"כ כשיהי' שלום בין הרב ובני העיר יבחרו לשלוח אחר שני רבנים מהסמוכים גדולים בתורה ויראה וכאשר המה יפסקו כן יקום ובזה יהי' שלום: סימן טו

שאלה רב אחד הוציא כתב על שו"ב מקהלתו וז"ל הכתב גם נשבענו ע"ד המקום וע"ד הרב מבלי לשחוט שום בהמה הן גסה או דקה ער שישלמו מקודם להרב הנ"ל מכל בהמה גסה שנים עשר צ"ל כסף ומדקה ומעגלים הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו לפי ערך התשלומין מבהמה גסה כנהוג מקדם והשבועה היתה בפועל ממש ואם נעבור על שבועותינו או אחד מאתנו יעבור על השבועה הלז יהי' שחיטת העוברים אסורה כקרבן וכ"ז קיבל כ"א מאתנו בפועל ממש ואסר שחיטתו אם יעבור כקרבן. ואם נשאל על שבועתו או אחד מאתנו ישאל על שבועתו יחול עלינו השבועה מחדש וכן עד עולם ולא יועיל שום התרה בלתי התרת הרב כי השבועה היתה על דעתו וטובתו ויאסור ידינו לזביח' לכל ב"י אם נעבור. וגם אנו נודרין בפירוש כ"א מאתנו בפועל ממש כי אותו האיש שיעבור על השבועה הלז יאסר הנאת דמי השחיטה והנאת בני עיר ק"ק קאלמייא עליו והנאתו על כל בני העיר בקונם ובפירוש האמנינו להרב כי נאמן עלינו כמאה עדים ולא יועיל שני עדות שיעידו בהיפוך דבריו. וכל זה נדר ונשבע כל אחד מאתנו לבדו ע"ד המקום וע"ד הרב בשביל טובה שעשה לנו והשבועה הוצאנו בפה ולראי' באנו עה"ח יום ג' י"ד שבט תר"ט. וע"ז חתמו השוחטים כ"א בחתימת ידו.. עכ"ל וביקש הרב הגאון האבד"ק הנ"ל להורות לאנשי קהלתו משפט השו"ב הנ"ל ואם כי הדבר פשוט שאסורין לכל הדברים שקבלו עליהם אך פן יאמרו איזה מעדתו אשר בעלילה בא עליהם לזה רצונו לחוות דעת משפטי צדק זולתו והנה לאהבת הרב הגאון לא אמנע למלאות רצונו בזה:

תשובה הן אמת כי דבר פשוט הוא לאסור השו"ב בהנאת בני העיר וכ"ש בדמי השחיטה וגם השחיטה בעצמה אסורה לכל ב"י כאשר אסרו בקונם על כל ישראל שחיטתם. אולם פן יאמרו כי מחנפי רבנן אהדדי לזה לא אכחד כל צדדי ההיתר אשר לפע"ד יוכל להמציא בזה ואת כולם ישא הרוח ואם כי אם באנו לפלפל יש בכל אחד מאופנים להאריך בלא שיעור אך לקצר אני צריך רק להודיע קשט דברי אמת שאם כן הוא שהשו"ב חתמו עצמם כנ"ל ועברו הרי המה אסורים בכל החומרות הנ"ל. וזה החלי לברר מה שיש לצדד להיתר. ראשונה שבועה בכתב הנה כבר החליטו כמעט כל האחרונים שאין נאמנים לומר שלא הוציא בפה והבני יעקב בתשובתו שמאד צידד בזכות השו"ב בשאלתו שם מ"מ כתב בפירוש שאין נאמנים לומר שלא קבלו בפועל ממש ורק לאחר כמה היתרים אמר דבר זה לרווחא דמלתא יעי"ש ובפרט בנ"ד שהאמינו את הרב עליהם בודאי שאין נאמנים ובפרט שכבר העליתי ששבועה בכתב נמי לא יצא עכ"פ מידי ספיקא דאורייתא ובפרט בתקנה ונשאו ונתנו בדבר מעיקרא העלה הח"ס [עחי"ד ס' ר"כ סד"ה והנה בנידון] דהוי ודאי שבו' ממש ומלבד זה כיון שהמה חשודים לעבור על כתב מבלי ידיעת הרב להצדיק נפשם טרם יעבורו על הכתב בודאי המה בזוים וקלים ואין להם נאמנות בשו"ב כי מי הוא המורה שהתיר להם וכי גדולי הדור המה להכריע ששבועה בכתב לא מהני ואם איזה מקלי עולם הורה להם היתר לא הי' להם להקל מבלי שאלת פי הרב וכדי שלא יהי' ח"ו חילול השם אלא מסתמא השבועה ונדר קל בעיניהם ומחמת תאוות הקילו ולכן בודאי המה חשודים על כמה דברים שרק חומרא ומנהג להחמיר כמו יתיר כיס ובועא בשיפולי וכדומה חשודים המה בשביל תאוות ממון יקילו בכיוצא בזה והאיך ממנים אותם לכתחלה לבדוק וכיוצא בשחיטה יש חומרות כמו מריטת הנוצות ויצא דם והשוחט למעלה מטבעת הגדולה שהכל רק חומרות ובודאי חשידי ע"ז והאיך נמנע לכתחלה אנשים כאלה על השחיטה אך כ"ז אמינא לפי טעותם ששבועה בכתב אינו כלום ונאמנים המה שלא הי' בפועל ממש מ"מ חשודים המה כנ"ל אולם באמת המה פסולים לגמרי כי אינם נאמנים שלא הי' בפועל ממש נגד חתימת ידם ונגד הרב הגאון וגם כי באמת שבועה בכתב בכה"ג דין שבועה גמורה לו:

ב' בבני יעקב רוצה לומר שמותר בא' עומד על גביו בכה"ג שעבר על השבועה וז"ל (בשאלה סי' ויו דף ר"א) ומעתה ליכא נמי טעמא דחשוד לאותו דבר דכיון דחוזר ושוחט בהשתתפות אחר תו ליכא האי טעמא שהרי ישראל אחר עע"ג עכ"ל. אך באמת לפי הידוע עתה מעשה השו"ב בסירכות בודאי שאין לסמוך בעע"ג וחס להו לאנשי מדינתינו לסמוך על שו"ב שפסול בלתי עע"ג ולכן לא אאריך בזה כי ידעתי אשר בשם ישראל יכונה לא יעקש בזה ובפרט כי בלא"ה אסורים כאשר נבאר להלן:

ג' מה שאסרו שחיטתם בקרבן ע"ז יש מקום לומר דהוי דשלב"ל אך הרמב"ם [פי"ב מנדרים ה"י ע"ש בכ"מ] אוסר בקונם גם שלא בא לעולם וגם כי העלו אחרונים בזה דהוי כבא לעולם דמעשה השחיטה הוא דאסר לא הבהמה כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורק מעשהו היינו כח שחיטתו וזה כמו שהוא בעולם יעויין בבני יעקב שהביא ראי' מקונם תשמישך וכו' ובאמת כי יש להשיב על ראי' זו ששם אסר גופו אבל הכא לא אסר רק שחיטתו הנפרד מגופו וזה אינו בעולם והרבה יש לעיין אם דמי לדירת בית ויעוין במ"ל בזה אך בלא"ה העלו כל האחרונים שאין להקל נגד דעת הב"י [יו"ד סס"י רל"ד] והרמב"ם ז"ל בקונם שאסור אפי' בדבר שלב"ל אך מלבד זה יש לפקפק דהשחיטה הוא דבר שאין בו ממש ולאחריני לכ"ע אינו יכול לאסור דבר שאין בו ממש כאשר העלה בספר בני יעקב (בשאלה הנ"ל דף ר') וז"ל ואשר אני אחזה לי שיש להקל הוא מהטעם האחר שכ' המורה דהו"ל אוסר דשאב"מ שהרי השחיטה גופה אין בה ממש שתאסר עליהם והבהמה אינה שלו כדי שתחול עלה האיסור דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ואין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש וכדאמרי' בספ"ק דנדרים אמתני' דפי מדבר עמך רגלי מהלכות עמך ה"ז אסור ורמינהו חומר בנדרים מבשבועות שהשבועות חלין על דשאב"מ משא"כ בנדרים ומשני באומר יאסר פי לדבורי הא לאו הכי לא מיתסר פסקוה כל פוסקי הלכות ודכוותה בנ"ד שאמר שחיטתו אסורה השחיטה אין בה ממש שתחול עלה האיסור ואע"ג דהיינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן צריך שאלה וכדאמרי' בפ"ב גבי קונם שאיני ישן כו' ה"ז בלא יחל דברו ואקשינן מהא דאינם חלין ע"ד שאב"מ ומשני מאי בל יחול מדרבנן וגם לזו פסקוה כל הפוסקים ז"ל ובספ"ק כתב הר"ן דה"ה דהוי מצי לשנויי דחייל מדרבנן אלא דקושטא דמלתא קאמר כו' עד וכבר חילק לזה הרב המורה בטוב טעם ודעת דהיינו דוקא היכי דאוסר על עצמו דאע"ג דמדאורייתא לא חייל על דשאב"מ מדרבנן מיהא חייל כגון האי דקונם רגלי מהלכות עמך פי מדבר עמך דהאיסור ודאי הוא על עצמו שאוסר דבורו עמו דאע"ג דקאמר דבורי עליך קרבן דמשמע שאוסר דבורו על חבירו מ"מ לא מסתבר שחבירו יאטום אזנו שלא לשומעו א"ו האיסור הוא על עצמו אבל היכא דאוסר על חבירו ליכא אפי' בלא יחל אפי' מדרבנן וההוא דכ' הטור בעשייתי עליך כבר תרגמה הרב המורה דמיירי כגון קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך וכיוצא דבההוא נמי האיסור הוא על עצמו. גם אני בע"ד הכרעתי למעלה דעכ"ל דמיירי בכה"ג מטעמא אחריני עכ"ל. אולם באמת דבריו צ"ע בר"ן פ"ב דנדרים (דף ט"ו ע"ב) שכ' וז"ל וא"ת והא האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בה מששא וליכא למימר דבאומר קונם גופך עלי מתשמיש עסיקי' דהא דומי' דשאיני ישן שאיני מדבר קתני לה ואוקמה רבינא בבל יחל מדרבנן וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא דילי' דליתי' אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פרי' ורבי' י"ל כיון דנדרא מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דחכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה עכ"ל וגם יש לעיין בדברי התוס' [ריש] נדרים גבי שאיני אוכל וכו' די"ל דבכה"ג הוי דבר שיש בו ממש ולא ידעתי למה מדמי להו בספר בני יעקב הנ"ל בהחלט לדשאב"מ הלא לדברי התוס' הנ"ל יכ"ל דזה הוי דשיב"מ גם עכ"פ אסור השחיטה כנודר לדבר שאב"מ דאסור עכ"פ מדרבנן (לדידי) [לדידי'] ומ"ש הבני יעקב וז"ל שם ועדיין יש לאומר שיאמר דכיון דאוסר על עצמו דבר שאב"מ חל עליו איסור גם בנ"ד יחול האיסור על עצמו דהוא גם הוא בכלל כל ישראל הוא ונהי דלגבי כל ישראל לא חייל לגבי דידי' מיהא ליחול גם להא אמינא דאין כאן בית מיחוש שהרי עיקר כוונתו באיסור זה הוא לקנוס עצמו כשיאסר על כל ישראל וכיון שלא נאסור עליהם מה"ת שיאסר עליו והרי הוא אין כוונתו לאוסרו עליו אלא על כל ישראל ואנן סהדי דאי הוה ידע דלא חייל לא הי' אוסרו כלל ודמי לנדרי שגגות ומה גם בדבר שאב"מ דמדינא לא חל דכיון דלא חל על כל ישראל לא חל עליו והוי נדר שהותר מקצתו זה אינו בנ"ד דהתם הוי העיקר משום תקנה וי"ל שפיר דאם יהי' מותר לבני העיר לא יועיל כלום מה שאסור להם אבל בנ"ד דהוא דרך קנס בודאי סגי גם בזה שיהי' אסור להם שחיטתם וא"כ לא שייך בזה הותר מקצתו כמבואר בהרבה אחרונים יעוין בנתיבות משפט על ר' ירוחם ושער המלך [ה"נ פי"ב ה"י] אך אכתי י"ל כיון שהר"נ ז"ל [נדרים ל"ה א'] מסופק בקונם שמעל אם יוצא לחולין א"כ כיון שעברו בשוגג הותר הגם שמספקא לי' יש לומר דמצרפי' דעת האומרים דקונם נמי לא מהני בדבר שלא בא לעולם. אך י"ל דשחיטתו אינו דבר גשם אחד שנימא שיצא לחולין רק כל שחיטה בפ"ע:

ד' מה שנכתב בהכתב ויאסרו ידינו לזביחה לכל ב"י ע"ז יש לכאורה לפקפק דהוי רק איסור וכוונתם רק לאסור כדבר האסור אבל לא בקונם דבאמת כבר סיים השבועה דכן משמעות הלשון כי אחרי הודיע תוכן השבועה ושהי' ע"ד הרב ושלא יועיל היתר לאח"כ שוב אסרו ידיהם וי"ל דזה לא הוי בקונם רק באיסור וכ"כ בהדי' בס' בני יעקב הנ"ל שם וז"ל אמנם ראיתי להרב המובהק הפוסק נ"י שכ' בסוף תשובתו ומטי בה להתיר מטעם דמה שכ' בכת"י ואם אעבור שחיטתי פסולה אינו מעיקר נדרו וקבלתו אלא עד מה שכ' כ"ז קבלתי עלי כו' נשלם הנדר ומ"ש אח"כ ואם אעבור כו' הגוזמות ואיומים הוא לבל יעבור ודומה למ"ש מהרימ"ט ח"ד סי' מ"ח על שוחט שעבר על השבועה שמותר לאכול משחיטתו את"ד הרב המורה. והנה במ"ש דמ"ש אם אעבור כו' אינו מעיקר הנדר בהא ודאי דינא קא משתעי דהכי מוכח לישנא שאמר מודה אני כו' איך קבלתי עלי בנדר וקונם כו' וקאמר בתר הכי כ"ז קבלתי עלי בנדר וקונם משמע שעד כאן נשלם עיקר הנדר ומ"ש אם אעבור שחיטתי פסולה הוא קנס שקונס ע"ע אם יעבור ולא קאי אנדר וקונם דלעיל ומוכח נמי הכי כמ"ש בלשון הכת"י מודה אני איך קבלתי עלי כו' ולשון זה משמע שאין מקבל עליו עכשיו הנדר אלא הוא מודיע איך קבל לשעבר בנדר וקונם וכו' עכ"ל. ושם לעיל כ' וז"ל ומעתה יש מקום לחלק הרבה בין אוסר הדבר מחמת עצמו לאוסר מחמת קנס דאוסר מחמת עצמו הרי עינינו הרואות דכוונתו לאוסרו עליו וכיון שכן אף דלא אמר אלא אסור עלי הוי כאלו אמר קרבן אלא דלישנא הוא דאתקל לי' והא ודאי כוונתו לאוסרו באופן המועיל ומש"ה מהני האי לישנא בין לאסור ע"ע בין באוסר על אחרים דבאוסר על אחרים כיון שכוונתו לאסור אותו דבר עליהם בין מחמת שנאה או משום סבה אחרת ודאי דרוצה לאוסרו באופן המועיל וכאלו אמר בפי' כקרבן אבל באוסר מחמת קנס ואומר יאסר ייני על כל ישראל אם אעשה כו' איך נאמר שכוונתו כאלו אמר כקרבן והרי אין כל כוונתו לאסור על אחרים מחמת עצמו של דבר מחמת שנאה או מפני שרוצה לאסור אותו עליהם אלא אדרבה קנס הוא שקונס על עצמו שלא יהנה ישראל מיינו ולא ינהגו בו מנהג יהודי וא"כ איך נגמרו דבריו שהוא כאלו אמר כקרבן והרי האי גברא לאו מדין אוסר על אחרים אתי עלה כדי שיאמרו שתכלית מבוקשו הוא שיהי' אסור על אחרים ובאופן המועיל קאמר אלא אדרבה הוא לזרז עצמו מכוין שאם לא יעשה אותו דבר קנס הוא לו שלא יהנה ישראל מיינו כאלו כבר יצא מכלל ישראל ואיהו ניחא לי' בעשיית הדבר יהני ישראל מיינו בכה"ג ודאי אין זה ענין לההוא דאוסר דלא שייך הכא לומר שהוא כאלו אמר כקרבן וה"ז כאומר ייני י"נ אם אעשה דבר פ' שכ' בתשו' אחרת דאין בדבריו כלום דהתם נמי כוונתו לקנום עצמו שלא יהני ישראל מיינו וה"נ אידי ואידי חד שיעורא ולאו לאוסרו עליהם נתכוין עכ"ל. ומכ"ש נ"ד שכתבו לאח"ז וגס אנו נודרין משמע דזה האיסור הידים לא הי' בנדר כנראה לכל מבין וא"כ לא נאסרו הידים בקונם גם יש מקום לומר כיון שמשועבדים המה להקהלה כמו פועל ואינו יכול לחזור דהוי כדבר האבד וא"כ אינו יכול לאסור עליהם הגם דקונם מפקיע מידי שעבוד מ"מ זה דוקא קונם כללי וזה מה שאסרו לבני העיר אינו קונם כללי אך הלשון מבואר שהי' קונם כללי גם בלא זה דעת הר"נ ז"ל [פאעפ"י] שגם קונם פרטי מפקיע מידי שעבוד וכ"פ בש"ע ח"מ קי"ז סי"ח והתומים [שם] הכריע דמטלטלין לכ"ע יכול לאסור והכא גבי פועל נלע"ד דלכ"ע יכול לאסור אפי' בקונם פרטי דקונם מפקיע מידי שעבוד כל דהו והנה דברי הר"נ ז"ל בנדרים שכ' (דף מ"ז ע"א) וז"ל ותמהני עליהם לפי שאני אומר להלכה דאפילו בשכירות דעלמא כל שאין לו למדיר תפיסת יד שרי מודר לאתהנויי ממרחץ ובית הבד שיש לו למדיר מושכרין בעיר דאע"ג דמן דינא ודאי דמשכיר יכול לאסור על השוכר ואפי' הקדים השוכר למשכיר שכרו וכדפרישנא לעיל במתני' דריש פרקא ה"מ כשאסר אותם לשוכר או כשאוסר אותם על כל אדם שהשוכר בכלל משום דכיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד אסתלק לי' שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לא כל הימנו דכיון דאשתייר לי' שעבודא דשוכר כשהמודר נהנה לא ממדיר הוא נהנה אלא מן השוכר כנ"ל ודבר ברור הוא עכ"ל צ"ע למאד דכיון דס"ל דקונם מפקיע מידי שעבוד א"כ למה מותר במודר לאחרים דנהנים מהשוכר ולא ממנו הלא כיון שהקונם מפקיע מידי שעבוד א"כ הבית שלו נהי דהנאתו לאו שלו רק של השוכר הלא האומר קונם זריקת צרור נמי אסור אפי' שאין בו הנאה כמו כן יכול לאסור על חבירו ביתו גם שאין לו בו טובת הנאה ואולי י"ל דלשון אותו ל"ד וכוונתו באומר קונם הנאתי על פ' דמותר בבית המושכר דלא נתכוין רק על הנאתו ולא ע"ד שאין לו בו הנאה וכמ"ש בפ"ב. אך המעיין בש"ך יו"ד סי' רכ"א שמביא דבריו יראה שא"א לפרש כן וצ"ע: