שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 15

נידון השאלה שנשאלתי מבד"צ דקהלתכם אודות השו"ב החדש שנתקבל וקצבו עמו ליתן לו שני חלקים מה שיעלה שכר השחיטה והשו"ב השני נתרצה ליקח שליש רק שזה הי' באונס כאשר מסר המודעה שהי' אנוס שרצו להעבירו לגמרי שלא כדין זה תורף השאלה. הנה לע"ד אין לגרע להשו"ב שנתקבל מחדש משכרו אשר הבטיחוהו אנשי הקהל כי ע"ז נשכר להם ואין לשו"ב הראשון דו"ד עמו כי הוא אינו בע"ד שלו רק שכיר מכל הקהל ע"י הראשים מנהיגים וצריך ליתן לו שכירותו כאשר הבטיחו לו והשו"ב הראשון יש לו טענה על הקהל מדוע יגרע חלקו כי המחילה שלו שמחל לא הי' כדין רק באונס ואז יבוצע הדין ביניהם אם יש ממש במודעה כי הרבה יש לעיין עדיין אם זה הוא אונס וד"ל. אך עכ"פ טרם יבוא השו"ב השני בדין עם הקהל אין לו שום דו"ד על השו"ב השני וגם אפילו לאחר שיעמוד בדין עם ראשי הקהל ויזכה בדין ספק גדול בעיני אם יכול להוציא מהשו"ב השני כי הלא הוא הי' בעת השכירות להשו"ב השני והסכים שיקח שני שלישים ועל תנאי זה בא לקבוע להיות שו"ב בכאן וא"כ אי' איפוא אונסו שאנסו אותו ראשי הקהל לזה השו"ב השני הלא הוא לא אנסו כלל ולפע"ד קשה הדבר להפסיד להשו"ב השני וכי מה יעשה העני הזה שבא לכאן ומה לו לאונסו של זה וכי יעשה ערמה בדמי חבירו מסתמא אם לא הי' מתרצה לזה לא הי' עוקר ממקומו וכי בשביל טובתו והנאתו מסר מודעה ולהניד איש ממקומו אין רמי' גדולה מזו ואם יזכה בדין הוא נגד אנשי הקהל שהם יתנו לו שכרו מקופת הצבור אך כ"ז אם יזכה עמהם בדין אך לא נגד שו"ב השני. אך כ"ז אם קבלו בני העיר את השו"ב השני אך לפי הנראה מהשאלה שלא קבלו אותו בני העיר רק האקציזרס ובזה צריך לעיין ולראות האמת אם מה ששתקו אנשי הקהל ומעכ"ת הי' מחמת שהסכימו למעשה הקבלה שקבלוהו אם לאו והכל לפי ראות העין באמת וצדק. ומה שנראה לדעתי עפ"י האמת שחנני השי"ת אותו כתבתי ועמם המשפט ועיקר שיראה כ"ת לאזור חיל נגד השו"ב כי כפי הנראה אין יראת שמים ע"פ וכל מגמתם רק הב ואכול ועיקר בעיניהם פרנסת בניהם ונשיהם ושחיטות ובדיקות אשר הוא יסוד בדת תוה"ק יקל בעיניהם למאד לכן יראה נא מעכ"ת להכות על קדקדם ואם ח"ו יקלו נגדו יודיעני ואי"ה נחלץ חושים לעשות קרב וד' יושיעני ע"ד כבוד קדושת שמו וחג המצות יחוג בחדוה ודיצות כנפש ש"ב מחו' כו': סימן יא

מכתבם הגיעני ולא ידעתי למה שלחתם אלי הלא ת"ל לא אלמן ישראל ובגבולכם גדולי הדור אשר קטנם עבה ממתני וצדיקי הדור המה יראו וישפוטו אולם לאשר זה כמה אשר נהגתי להשיב לשואלי מחמת כמה טעמים הכמוסי' לזאת אשיב לכם בקצרה כי מאד אני מוטרד באיזה ענינים הכרחים:

והנה אם הי' עדות על הגניב' לדעת הרמב"ם צריך בדיקת סכין והגם שמבואר בש"ע [סי' ב' ס"ו] דזה דוקא במומר לא בחשוד הנה באמת לפע"ד בתרי זימני מקרי מומר ומועד לכך דהנה כתב הנ"י ביבמות [פ' הע"י] הא דקי"ל בנשואין ומלקיות דבתרי זמני הוי חזקה הוא משום דמספקא לן הלכתא ולכן הוי כספיקא דדינא ולכן היכי דהוא מה"ת ראוי להחמיר וא"כ ה"נ כיון דספק הוא אי הוא כשר או פסול אין להוציא הבהמה ע"י מחזקת אמ"ה הגם דאית לגברא חזקת כשרות מ"מ חזקת כשרות דידיה איתרע וגם כיון דפלוצתא דרבוותא הוא לא אזלינן בתר חזקה וא"כ הוא פסול מספק ולא יוכל אדם הפסול מספק להוציא מידי חזקה ברורה וזה דלא כהפ"מ ואחרונים שתפסו בריהטת דבריהם ג' פעמים דוקא וק"ל והנה לפ"ז לדעת הרמב"ם ז"ל אשר הפר"ח והפר"מ פסקו כוותי' ודאי צריך בדיקת סכין וזה דבר שאי אפשר לעמוד בו בשו"ב דמתא וגם כיון דידוע לנו שיש לנו חומרות הרבה בעניני בדיקות ושחיטות אשר המה קלים באיסורן ובעיני השו"ב מגניבה וא"כ אם הוא חשוד לגניבה דהוא איסור חמור בפעם אחד שוב אינו נאמן באיסור הקל ולפע"ד באם ידעו בבירור שגנב פסול לכ"ע להיות שו"ב מה"ט דחשוד על דבר חמור כגניבה מכ"ש שחשוד על דבר קל שהחמירו חז"ל הגם שלענין דיעבד יש להתיר דמספיקא לא חיישינן שבאו לידו אותן החומרות אך לסמוך לכתחלה על שו"ב כזה להיות שו"ב דמתא אשר שכיחי הרבה ריעותא ודאי אסור אליבא דכ"ע להיות שו"ב אך כ"ז אם הי' עדים על הגניבה אך בחשוד בעלמא אין מוציאין מחזקתו וגם הרשב"א בתשו' אשר הובא בב"י ח"מ סי' ל"ד מודה בזה דדוקא להוציא ממון אין מוציאין אבל לשאר עדות כשר יעוין שם במשאת בנימין כ"א ומהרי"ו וא"כ אליבא דדינא שו"ב זה כשר וראיתי כי פשוט בעיניכם שאין להעבירו ורק שנסתפקתם אם משום לזות שפתים הנה בודאי אין להעבירו מטעם זה כמבואר בא"ח לענין ש"ץ ובתשו' ב"א ח' יו"ד סי' א' ובפ"י לחד תי' תוס' כתובות [כ"ב ב' ד"ה א"ה] בנישאת לחוד אין מוציאין משום לזות שפתים והכא הוי כנישאת לענין שאין מוציאין אותו מחזקתו ע"י לזות שפתים וגם לתי' השני שכ' הב"ש סי' י"ז [סקק"י] דבעי דוקא התירו לינשא אבל אי לא"ה תצא מ"מ התם נישאת בלא היתר ולא אתחזקה עפ"י ב"ד להיתר לכן משום לזות שפתים מוציאין אבל בנ"ד דהוחזק מעולם בהיתר אין מוציאין לעולם משום לזות שפתים אך ראוי לחקור היטב כמבואר במ"א סי' הנ"ל [סי' נ"ג] לענין ש"צ שמושיבין ב"ד ע"ז ה"נ ידידיי עשו זאת וחיו הושיבו ב"ד ותעיינו בדבר היטב וחוסו על נפשו ונפשות ביתו וד' עמכם לבא על האמת והי' שלום: סימן יב

מכתבו הגיעני והנה לפי מאי דמבואר בהכתב שהשו"ב בעצמו קרא את השבועה והחרם ע"פ פ' ופ' בודאי לכ"ע הוי שבועה ממש דהרי להכי הקראוהו בע"פ כדי שיהא שבועה ממש ולא יהא מתוך הכתב וכמו כל שבועת ב"ד שמשביעין אותו שהמנהג שהב"ד כותבים השבועה ע"ד הב"ד נשבע א' כך וכך והוי שבועה ממש ולא מהני בזה שום אמתלא בעולם וגם לומר אנוס אני אינו נאמן בנ"ד דמאי אונס ואטו אנסוהו בדבר שלא כדת הלא כן המנהג כמעט בכל תפוצות ישראל ששני שוחטים אין שוחט אחד בלתי חבירו שרואה סכינו וכן הבדיקה אינו עושה בלעדי חבירו וכן מנהגינו פה הגם שת"ל השו"ב המה מומחים ויראי השם אינם שוחטים רק בצירוף שניהם ויותר החמרנו עליהם שאם א' טרוד באיזה ענין צריך א' מהב"ד לילך עמו לבית השחיטה וא"כ מאי טענת אונס אית לי' למטען. והנה ראיתי כ"מ מהפך בזכות השו"ב שלא כדת חדא מ"ש שאם חתם עצמו או העדים חתמו על השבועה אינו כלום לכ"ע זה ליתא שבס' חתם סופר מחמיר בזה מאד יעוין בתשובותיו [יו"ד סי' רכ"ז] הגם שצ"ע ראיותיו בעיני שמביא ראי' מגט שאינו רק העדים שחתמו שכן אמר הבעל להאשה ואפ"ה מהני בלאו שום דיבור ש"מ שכתיבת העדים הוי כאלו הבעל אומר שיגרשנה וה"נ במצוה לעדים לכתוב (שכיון) שנשבע הוי כאלו נשבע בעצמו את"ד ובאמת מגט אין ראי' דכן גזה"כ דבכתיבה מתגרשת ולר"מ ע"ח כרתי וזה עיקר הגט ומה שנותן הבעל להאשה הגט בספר בזה מתגרשת מגזה"כ בספר מתגרש' ולא בדבר אחר כמבואר בגיטין וקדושין אך לענין שבועה שצריך לבטות בשפתים מה שהעדים כותבים בצוויו אינו כמו שבועה ולכן דברי חתם סופר צ"ע אך עכ"ז איננו פשוט להתיר כדברי מעלתו ואך בנ"ד שקרא בפה בודאי הוי שבועה ממש ומה שרצה מע"כ להביא ראי' מהט"ז ל"ד כאוכלא לדני דהתם לא הוי רק הודאה שהודה אבל לא שבועה ולכן יוכל לתת אמתלא למה הודה וכיון שבטל ההודאה מחמת האמתלא ממילא ליכא שבועה אבל בנ"ד שהי' שבועה בפועל ממש שאמר הריני נשבע הגם שקרא מתוך הכתב מאי אמתלא שייך הרי נשבע בפועל ולהכי גזרו עליו הרב והקהל שיקרא כדי שיהא שבועה בפועל ומאי אמתלא שייך בזה ורק טענת אונס יכול לטעון קודם שעבר אולם באמת אין כאן שום אונס כי לא חדשו עליו יותר מדאי ולא רצו לאכול משחיטתו רק באופן זה וכי זה מקרי אונס וכי יקרא אונס המוכר לחבירו דבר משום שאנוס למעות שנותן לו חבירו ה"נ ממש הקהל לא רצו רק באופן שישחוט בצירוף שו"ב האחר ובאופן אחר לא רצו לאכול משחיטתו וכי מי יוכל לכפותם בזה ולכן אם הוא מחמת זה קיבל גזירתם בשבועה לא הוי שום אונס כלל ולכן שבועתו שבועה ואסור להקל בו ומה שרצה מע"כ עי"ז לתרץ דברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל [פ"ט דנדרים ס"ב] לדעתי הוא פשוט דברי הרא"ש ז"ל מדבגמרא לא הוזכר רק מודר וסתם מודר אינו מחמת הנאה שקיבל אלמא שלא כר"ת רק אפילו בלא קבלת טובה אין מתירין בלא דעת חבירו ולפע"ד זה כוונת קרבן נתנאל ואין להאריך בזה כי אינו נוגע לנ"ד ודו"ק. גם מה שהקשה כ"ת לר"ת דמאי אמר יוסף לפרעה שיותשל אנדרו הלא קיבל ממנו טובה והי' מסור בידו להרגו כמו צדקי' והניח בצ"ע הנה התוס' בסוטה [ל"ו ב'] כתבו באמת כי יוסף רק לגיזום אמר זה אבל אינו יכול להתיר שלא מרצונו יעו"ש אך באמת לפי הוכחת ר"ת מדהביאו הש"ס ש"מ דהדין כן וא"כ לכאורה נשאר קו' התוס' דהאיך יכול יוסף להתיר במה שהשביעהו הא קיבל טובה ממנו וכאשר הקשה מע"כ אך באמת בודאי מי שקיבל באיזה פעם טובה מחבירו והשביעוהו באיזה ענין אחר שפיר יוכל להתיר לשיטת ר"ת ז"ל דדוקא בשבועה שהי' על דבר הטובה שקיבל כמו יתרו שנתן בתו למשה רבינו ע"ה והשביעוהו שנותן לו בתו שלא יצא בלא רשותו או צדקי' שנשבע לנ"נ מחמת טובה שקיבל ממנו שלא הרגו במה שילך בלא רשותו בבית המלך אבל פרעה שעשה כבר טובה ליוסף ועשאהו למלך ואח"כ השביעהו שלא יגלה שאינו מכיר לה"ק דזה אינו בשביל הטובה שעשה עמו מקודם וגם לא הי' מסור בידו להרגו כי אם יגלה ירד פרעה מגדולתו כמבו' בש"ם [סוטה ל"ו ב'] וא"כ לא קיבל טובה כלל מחמת השבועה בודאי לר"ת ז"ל הי' מותר למיתשל אשבועתו וז"ב ס"ד איני רואה מקום להקל להשו"ב על השבועה ורק במה ששחט בעת שלא הי' השו"ב הב' בביתו בזה לפע"ד לא עבר כלום ולכן שחיטתו מותרת ובלבד שמעתה יהא נזהר כנ"ל ומ"ש מעלתו שהוא דבר מצוה להתיר אין לבי נוטה לזה ואדרבה ראוי להחמיר על השו"ב כדי שיהיה הכל נכון וישר והיה בזה שלום כדברי ידידו דו"ש הק' חיים הלברשטאם: סימן יג

שאלה בשו"ב אחד שנשבע וז"ל הנוסח שבועה הריני נשבע בשבועה חמורה והנני מקבל עלי בח"ח ע"ד הרב וע"ד העדים הח"מ שבעת שיהי' ר' שמואל בר' דוב שו"ב עמי בצוותא ביאגאלניצא מחויב אני בכל יום קודם שאתחיל לשחוט בהמה או עוף להראות הסכין ש"ש לר"ש שאשחוט באותו יום עם הסכין הלז וחלילה לי לשחוט שום בהמה מכל מיני בהמות או עוף מכל מיני עופות עד שאראה לר"ש הנ"ל הסכין שאשחוט באותו יום ויסכים שכשר לשחוט בו וגם חלילה לבדוק בדיקת חוץ שום בהמה וכל מיני בהמות גדולה או קטנה עד שיהי' ר"ש הנ"ל אצל הבדיק' מתחלה ועד סוף וחלילה לי לאמור שהיא כשרה בבדיקה עד שיסכים ר"ש ג"כ שהיא כשרה ואם לא יסכים מחויב אני להביא הריאה לפני הרב דק' וכאשר יורה כן יקום ובאם שאעבור על א' מהאופנים הנ"ל אסור ידי לזביחתי על כל ישראל ע"ע וגם אהי' נזיר שמשון ע"ע ומודה אני הח"מ שבאם ח"ו כו' בא עה"ח נאו' אפרים הלל בפנינו עדים נשבע רא"ה הנ"ל בפועל ממש והוציא בשפתיו וחתם עצמו על הכתב הנ"ל נאו'. נאו'.. ע"כ והנה באשר שהשו"ב השני לא רצה לראות סכינו הורה לו מ"ד שישלח לשו"ב בקי אחר מעיר הסמוכה וכן עשה ומרננים אחריו שעבר על השבועה וקונם וגם העידו עליו שהאכיל נו"ט ורק שנתקבל העדות שלא בפניו מה דינו של השו"ב הזה:

תשובה אם אחד נשבע שיתן דבר לפלוני או שישא פ' אם כוונתו דוקא כשירצה פ' והוי שבועת ביטוי או כוונתו שעכ"פ בשבועה לעשות דבר זה והוי שבועת שוא כי אין בידו להכריח לחבירו. דבר זה הוא פלוגת' בין הריב"ש והמהרי"ק ז"ל דהריב"ש ז"ל פסק דאם עשה השבועה בשביל שביקשה ממנו שישא פ' והוא נשבע שישאנה בודאי כוונתו לכוונת המבקש טובת האשה ושהיינו אם תרצה להנשא לו אבל אם לא רצתה אין עליו השבועה כלל ומהרי"ק ז"ל כתב בסתם הנשבע לכנוס אשה פ' הוי ש"ש משום דדלמא לא תרצה להנשא לו והוא נשבע שיכניסה וזה אין בידו דדלמא לא תרצה ומש"ה הוי ש"ש אך דעכ"פ עליו להשתדל לראות שיקיים הדבר להנשא לה כדי שלא יהי' ש"ש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי ש"ש שנשבע שאחרים יעשו דבר זה הוי ש"ש ורק מצוה על האחרים לקיים דיבור הנשבע שלא יהא ח"ו ש"ש וא"כ מכ"ש על הנשבע מוטל שלא לבא לידי ש"ש ועליו להשתדל לקיים השבועה כ"כ מהרי"ק ז"ל בתשו' ומובא דבריהם ביו"ד סי' רל"ו ס"ב וז"ל בהג"ה וכ"ש שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אעפ"י שבתחלה הי' ש"ש כגון שנשבע לישא אשה פלונית ושמא לא תתרצה ואיכא ש"ש מ"מ כשהיא רוצה צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שכ"ב) וי"א דבכה"ג לא מיקרי ש"ש רק שבועת ביטוי דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו פטור משבועתו וה"ה אם אינה רוצה להנשא לו ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי (ריב"ש סי' שפ"ז) עכ"ל וא"כ עכ"פ יצא לנו מזה דשני הדיעות מודים דכל הנשבע לעשות דבר לפ' הכוונה הוא אפי' שלא ירצה פ' עליו מוטל השבועה רק דהריב"ש מחלק בין אם הוא נשבע לטובת המבקש דהכא אמרינן דודאי אין כוונת הנשבע רק למלאות רצון המבקש ואם יהא ברצון האשה שתנשא לו נשבע שישאנה אבל באם נשבע מעצמו איזה דבר לעשות לפ' כוונתו מסתמא בין שירצה פ' או לא ירצה וכ"כ בהדי' שם הריב"ש בתשו' זו וכ"כ הש"ך ז"ל וא"כ בנ"ד שאנשי העיר השביעו לו שלא לשחוט מבלי להראות סכינו מסתמא דעתו בין אם ירצה השו"ב השני לראותו (הלא) [או לא] ס"ס אסור לו לשחוט מבלי רשות השו"ב השני דכאן לא הי' בשביל טובת השו"ב השני רק בשביל חשש חשד וא"ל שום אומדנא דמוכח דלא נשבע ע"ד שיהא נדחה מלהיות שו"ב כי חוץ ממה דלא אמרי' אומדנא כשהוא היפוך לשונו ונשבע ע"ד רבים שפרט והמה השביעו סתמא כאשר האריכו בזה הראשונים ז"ל וזולת זה אינו אומדנא כלל דדלמא כוונתו הי' שלא ישחוט הוא בלתי רשות השו"ב הנ"ל ואם לא ירצה לראות סכינו וליתן לו רשות יראו בני העיר שהדין עמו וידחו את השני מהיות עמו או הוי קשה עליו כח המחלוקת וטוב פת חריבה וגו' ולכן קיבל עליו בשבועה שלא לבא למחלוקת ובודאי לא דחינא שבועה חמורה עד"ר בגילא דחיטתא אך באמת נלפע"ד כיון דאמר בשבועתו ז"ל הריני נשבע כו' שבעת שיהי' ר"ש שו"ב עמו בצוותא ביאגאלניצא מחויב אני בכל יום קודם שאתחיל לשחוט להראות הסכין ש"ש לר"ש כו' עכ"ל הרי דבירר אם ירצה השו"ב לראותו ולהיות עמו בצוותא דהנה לשון צוותא בלשון התלמוד הוא חיבור ונייחא כמו דאמרינן בלא יחפור להיות צוותא לאימא ויעוין בערוך ערך צבת שכן פירש צוותא היינו חיבור ונייחא וכן בלשון העולם במדינתנו פה כאשר רוצה לומר לחבירו שיהי' טוב שיהי' שלום ביניהם אומרים אם נהי' בצוותא חדא ולא נשטום איש את אחיו יהי' ישועה לנו ובודאי ע"כ אם לא ירצה שו"ב השני לראות סכינו וא"כ לא ישחוט הוא רק השו"ב השני וא"כ לא יהי' בצוותא חדא וא"כ לא ע"ז נשבע וגם כי לשון בצוותא חדא הוא יתר כולו הל"ל אם יהי' השו"ב השני שו"ב בקהלתינו פה ולמה לי' למימר בצוותא חדא אך דזה הוא כג"ד דאינו נשבע רק באם יהי' שניהם נייחים זה לזה וירצה לראות סכינו אזי בשבועה עליו שלא לשחוט מבלתי הראות לו סכינו וליטול רשות ממנו משא"כ בהקניטו ולא ירצה לראות סכינו בודאי אינו נשבע כלל שלא לשחוט וזה מבואר לכל מעיין בחוש אנושי. אך לכאורה עדיין צ"ע בזה דנהי דכוונתו הי' בזמן שיהא ביניהם אחדות ושירצה השו"ב השני לראות סכינו וא"כ אם (נתעכב) [נתעבר] אתו ולא רצה לראות הסכין פטור מהשבועה באותו פעם אך מ"מ מי נתן רשות להשו"ב הנשבע לשחוט עוד כמה פעמים בכמה ימים בלי שאלת השו"ב השני כאשר נראה מנוסח השאלה ואם כי איזה פעם לא רצה השו"ב לראות הסכין דלמא לאחר כן ירצה לראותו וא"כ חל עליו השבועה ובשבועתו עומד וכ"כ הש"ך ז"ל סי' רל"ו אך באמת נראה דבנ"ד לכ"ע נתבטלה השבועה מכל וכל ואציע מקודם דברי הרמ"א הנ"ל התמוהי' מאד שהביא מחלוקת הריב"ש ומהרי"ק ובאמת גם הריב"ש ז"ל ס"ל שצריך לקיים עכ"פ אם ירצה זה טובתו של הנשבע עבורו ואם לא ירצה גם מהרי"ק ז"ל לא חייבו כי ז"ל הריב"ש ז"ל סי' שפ"ז ולא מבעי' בנדון זה שבפירוש התנה אם תרצה היא ותבא שם להנשא לו דהשתא בידו לקיים ולבטל אלא אפי' אמר סתם ונדון לשון שבועתו דלא סגי דלא נסיב אפ"ה שבועת ביטוי הוא והנה חייב לתובעה להנשא לו ואם לא רצתה הרי הוא אנוס כדתנן אתן מנה לפ' ושלא אתן וכ"ת מ"ש מיזרוק פ' צרור לים דמפקא משבועת ביטוי משום שאין בידו לקיים ולבטל ל"ד כלל דיזרוק פ' אין בידו כלל לא קיום השבועה ולא ביטולה אבל אתן לפ' וכן בנדון זה אעפ"י שאין בידו לקיים לגמרי בידו לבטל מפני שהוא שותף במעשה חלה עליו ש"ב וחייב לתת ואם לא רצה חבירו לקבל אנוס הוא וכ"ש שאין במשמע אתן לפ' אלא אם ירצה לקבל שהרי להנאתו נתכוין וסתמו כפירושו נמצא שאם לא רצה לקבל ה"ה פטור גמור לא מדין אונס אלא שלא נתבטלה כלל שבועתו והא ראי' מדתנן בפ' קונם יין קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור א' של חטי' הרי זה יכול להפר את נדרו שלא עפ"י חכם ויאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי וע"כ לא בעינן התם דלימא זה כבודי אלא מפני שתלה נדרו בקבלתו ואמר אם אין אתה נוטל הא אמר אם אין אני נותן לא אמר אלא להנאתו של מקבל ואם לא רצה לקבל פטור ומה דאמרי' בגיטין ע"מ שתתני לי מאתים זוז נתנה בע"כ אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין הן לך אינו גט עד שתתן דלצעורה קא מכוין כדאי' בפ' מי שאחזו משא"כ בשבועות ונדרים שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי כדאי' בפ' קונם יין וכן בנדון זה שכיון שלא נשבע זה אלא לבקשת קרובה של האשה לא נתכוין בשבועתו אלא להנאתה שנדון כוונת השבועה כפי דבר' המסרבין כדתנן בפ' הנז' היו מסרבין בו לשאת בת אחותו וכו' דוק ותשכח. מעתה אם לא רצתה אין כאן שבועה הלכך הו"ל שבועת ביטוי גמורה שבידו לקיים ולבטל עכ"ל הרי דכוונתו רק לפטור אם אינה רוצית להנשא לו אבל אם נתרצה לא נשמע דבר ממנו שפטור זולת מטעם שיכול לומר מחולים לך וכמ"ש הש"ך ז"ל בכוונתו אך כ"ז לא נתבאר היטב אך באם לא הי' איזה פעם שמיחה כמעשה דמהרי"ק ז"ל גם הריב"ש מודה דעליו החיוב לקיים וכמ"ש הש"ך ז"ל וז"ל מהרי"ק סי' נ"ב וזה כי הי' נלע"ד דאע"ג דנשבע על דבר שאין בידו לעשות זו היא ש"ש מ"מ אם נזדמן לו אפשרות בעשיית הדבר מחויב הוא לעשותם ולא עוד אלא שלא עבר על שבועתו ואע"ג שמתחלה לא הי' בידו לא נתחייב משום ש"ב וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם שכ' בפ"ה דה"ש וז"ל כל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או שלא יעשו אפי' היו בניו או אשתו אינו חייב משום ש"ב שהרי אין בידו לקיים ולא לבטל ומכין אותו מכות מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לש"ש ולמה אין לוקה משום ש"ש שהרי אפשר לאותם אחרים שישמעו ממנו ותהי' קיים שבועתו וכו' עד ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחים שהרי לא הרגילו להוציא ש"ש עכ"ל הרי לך בהדיא דאע"ג דבשעת השבועה לא הי' בידו שהרי נשבע על אחרים שיעשו כו' אפ"ה לכשיעשו תתקיים שבועתו ולא עוד אלא שאחרים משובחים בעשות' הדברים ההוא למען הקים את השבועה כ"ש וכ"ש שהוא עצמו מחויב בכח השבועה לקיים את המעשה אם יוכל היכא דא"א גם לאחרים לעשותו מבלעדו כי הכא שנשבע להכניס כו' והרי האשה עומדת וצוחת הא קאימנא עכ"ל מהרי"ק ז"ל והנה מזה נראה דאם רצתה האשה עליו החוב אבל אם כבר לא נתרצתה לא נשמע מידי ממהרי"ק והש"ך ז"ל הניח הדבר בצ"ע ולפ"ד הש"ך י"ל לכ"ע אם לא שייך הטעם שמחל מחויב הנשבע לקיים השבועה והניח דברי הרמ"א ז"ל בצ"ע ולענ"ד נראה דהרמ"א ז"ל נכון אשר דיבר והוא דהנה לפ"ד מהרי"ק ז"ל דהוא הדיעה הראשונה דהנשבע לישא פ' כוונתו שעכ"פ ישא ובאמת הוי ש"ש דהא אין בידו ואולי לא תרצה האשה ואין זו ש"ב כלל ורק המהרי"ק ז"ל הוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל דעל הנשבע להשתדל שלא יהא ש"ש ויקוים שבועתו באיזה [אופן] שיהי' החיוב עליו לפטור מעונש ש"ש. והנה עד"מ באם פעם ראשון שנודע לאשה שפ' נשבע לכנסה מיאנה בדבר עכ"ז עליו להשתדל בריצוי כדי שיקוים שבועתו ולא יהי' ש"ש וגם אסור לילך למרחוק כי אולי אם יהי' בביתו תתרצה האשה בתוך כך ויפטור מש"ש ואסור לישא אשה אחרת כי ע"י כך תמאן המושבעת להנשא לו והרי עליו מוטל לפטור מש"ש אולם הריב"ש ז"ל חידש סברא ולומר דכה"ג שגם עליו מוטל הגם שיש בכלל שבועה זו מה שאין בידו כגון לכנוס פ' דנהי כוונתו עכ"פ שישאנה וזאת אין בידו מ"מ לא הוי ש"ש כי הוא שבועת בטוי שעכ"פ הוא יעשה מה שעליו ואם לא תרצה היא הרי הוא אנוס בדבר אך אינו בגדר ש"ש דש"ש היא מה שאינו יכול כלל לעשות דבר בשבועה זו כגון שנשבע שפלוני יעשה דבר זה דזאת אין בידו כלל אבל אם גם הוא נצטרף באותו המעשה השבועה חלה עליו לעשות מצדו ואם חבירו או האשה אינם רוצים הוא אנוס אבל אינו ש"ש כלל וא"כ לפ"ז אם האשה אינה מרוצה ממילא יוכל ליקח אחרת וגם יכול לילך לדרכו וחפצו דהא השבועה אינו רק שבועת ביטוי וכיון שבאונס לא נתקיימה אין עליו חיוב כלל בודאי אם האשה נחרצית לאח"כ מוטל עליו השבועה כיון שעבר האונס אך אין עליו החיוב למנוע הגם שמוטל עליו לרצותה אך מ"מ אטו תרקבי דדינרי יתן לה וכה"ג אין עליו שום חיוב כיון שכבר מוכן הוא לקיים ומחמת אונס אין עליו חיוב כלל לעשות דבר ובודאי שמותר לישא אחרת ולילך לדרכו אך למהרי"ק ז"ל שס"ל דבכה"ג אינו שבועת ביטוי רק ש"ש וכבר יצאתה מפיו לשקר ורק יש תקנה וחיוב עליו שחבירו יקיים שבועתו בודאי מוטל עליו כל מה דאפשר שיפטר מאיסור ש"ש וא"כ זה כוונת הרמ"א ז"ל מקודם הביא דעת מהרי"ק דחייב משום ש"ש וא"כ בודאי עליו להשתדל לעשות שישאנה אך להריב"ש ז"ל לא הוי רק ש"ב ובאם שפעם אחת בטלה השבועה או מטעם שאין כוונתו רק כשיהי' ברצונו או מטעם אונס פטור מכל וכל וכנ"ל ואין עליו להשתדל יותר בזה ורק אם הוא אונס פטור וזה ברור. וזה מדוקדק מאד בדברי הרמ"א ז"ל הנ"ל שכתב וז"ל וי"א כו' וסיים ולכן לא הוי [רק] שבועת ביטוי דזה הוא אך למותר וגם מה נתינת טעם הוא לזה דיהא מיחשב ש"ב אך דכוונת הרמ"א ז"ל במשמעות דברי הריב"ש ז"ל דמחמת דפטור באם חבירו אינו רוצה אפילו אם כוונתו בשבועה בין אם ירצה או לא מ"מ אנוס הוא ובידו עכ"פ לקיים אם ירצה ומש"ה הוי שבועת בטוי דנהי דהקיום אינו בידו הביטול הוא בידו וכמ"ש הריב"ש ז"ל ומש"ה כיון דפטור אם אין חבירו רוצה הוי רק שבועת ביטוי דהביטול הוא בידו: