שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 43

סימן לב להרב הגדול החריף ובקי השנון חו"נ המפורסם מו"ה יוקל הירש מגארליץ יע"א כעת אב"ד בק' ניימארק:

מכתבו הגיעני והנה דבריו בישוב דברי הט"ז וב"ש נכונים אך צריך לעיין בב"ב (נ"ח) בהמוכר את הספינה ובמס' דמאי גבי הי' עומד ולוקח בדברי הר"ש ז"ל שם וכעת אין הפנאי לזה:

ובדבר תשובתו על גרושה המינקת מופקרת הנה לא ידעתי איך החליט מעכ"ת דאכתי איכא איסור מינקת הלא הרבה דיעות דבמופקרת אין איסור ומביאו רמ"א בסי' י"ג [סי"א] והאיך נחליט להתיר חרגמ"ה ז"ל מספק גם יסוד הבנין של מעכ"ת אשר העמיד דהיא עשתה שלא כהוגן במה שלא הודיעה שהיא מעוברת וזה היא היפך דברי מהרי"ו ז"ל בתשובה שכ' על מעשה כזה מעוברת זונה מופקרת שנשאת ודן אותה לשוגגת שסבורה שמותרת להנשא ודבריו מובא בח"מ סי' י"ג [סק"ח] ופסק כוותי' הגם שמהרי"א ז"ל גמגם על גוף הדין אם מותרת בשוגג ע"י הפרשה מ"מ כתב ח"מ דאין ספק דמהרי"א ז"ל דוחה לפשיטת דמהרי"ו ז"ל ומעכ"ת העמיד יסוד הבנין היפך דבריו במה שמהרי"א ז"ל לא נסתפק לחלוק בזה ובודאי אין לנו לומר נגד מהרי"ו אשר תורה יוצא ממנו בפסקיו בכל אשכנז כידוע ואם הוא סובר שזה אינו עשיית שלא כהוגן רק שוגג אנן מה נעני אבתרי' ולכן בודאי אין כופין לגרש ודי בהפרשה וכאשר גם הח"מ ז"ל פוסק כן. אך חר"ג אינו חל אם רוצה הבעל לגרשה כאשר כתבתי מאז דעל הפרוצות לא גזר רגמ"ה וכמבואר בש"ע [סי' קט"ו ס"ד] ובט"ז בשם אחיו ז"ל אך האיך תהי' הכפי' כבר כתבתי בתשובה מרוב גדולי האחרונים שס"ל כמהרמ"מ ז"ל [סי' א'] שכופין בזריקת גט והתשובה ישנה ת"י כעת אך מה שהשיג מעכ"ת על הנב"י ז"ל [מה"ת סי' ק"ד] שמשוה איש לאשה בכפי' שיאמר רוצה אני ומעכ"ת רוצה לחלק משום דהוי גבי אשה תלוי וקני דל"מ לדעת בה"ע [מובא בב"י חו"מ סי' ר"ה וברמ"א שם סס"י] ומעכ"ת מדמי דהכא גבי כפי' לאשה דמי' לתלו' וקנה ולבבי לא כן ידמה דהנה נחקורה ונראה התוה"ק צותה ליתן גט לאשה אפי' בע"כ ואפ"ה גזירת תוה"ק ליתן דוקא במקום שקונין כידוע דבעי ליתן לה כשהיא ערה ובחצר העומדת אצלה כידוע לכל וגבי תיחוד ותפתח [גיטין ע"ז ב'] וקשה האיך יהי' קנין בע"כ ולא מצינו כיוצא בזה קנין בע"כ וע"כ צ"ל שזה מחוקי תוה"ק שיתן לה גט במקום הראוי לקנין אם הי' ברצונה אבל הנתינה יהי' אפי' בע"כ וכן הוא חק מצוה זו וא"כ השתא שרגמ"ה גזר שלא לגרש בלא רצון האשה לא הוסיף על ד"ת רק שיהי' ברצונה אבל ענין הקנין נשאר כמקדם מדין התורה וא"כ שפיר כ' הנב"י ז"ל כמו דכופין לאיש אפי' שצריך רצון האיש בגירושין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וזה מקרי רצון יהי' מאיזה טעם שיהי' וא"כ ה"ה באשה אם כופין עד שתאמר רוצה אני א"כ היא ברצונה כפי תקנת רגמ"ה ואי דלא נקנה לה הגט משום דלקנות לא מהני הכפי' הלא מה"ת קנהו אפי' בע"כ ממש ורגמ"ה לא עקר בתקנתו חקת התורה ח"ו רק תיקן שיהי' ברצון האשה ואם אמרה רוצה אני הרי רצונה ממש ועיין בב"י בח"מ [סי' הנ"ל] בטעם העיטור ויראה דדברי כנים. גם מ"ש לתרץ בזה קו' בר"ה ובהקדמה מקצה"ח ז"ל שכ' בסי' ט' לתרץ קו' התו' ב"ב [מ"ח א'] דלמה בחטאת אין כופין וכי הוא לתרץ דבעולה הכפי' רק לקנות ממנו העולה להקדש סגי ביאמר רוצה אני אבל בחטאת דהוי לכפרה הוי כתלי' לקנות דל"מ ואחר מחכ"ת הקדושה דבריו המה נגד משנה ערוכה וז"ל המשנה (ערכין כ"א א') חייבי ערכין ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אעפ"י שאין מתכפר עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני עכל"ה הרי בפירוש דעיקר הכפי' משום דאית לי' כפרה וכפרה צריכה רצון דכתיב ונרצה לכפר אבל (לא) לקנין לא צריך אמירתו רוצה אני כמו בערכין דממשכנין אותו בע"כ וכמ"כ בעולה לקנותו להקדש לא צריך רצונו דה"ה מלוה הכתובה בתורה כמבואר בקידושין [כ"ט ב'] א"כ בודאי גובין בע"כ ממנו העולה להקדש כמו ערכין אך דעולה בא לכפר וכתיב ונרצה דכפרה צריכה דוקא רצון ולהכי קאמר המשנה דאפ"ה כופין עד שיאמר רוצה אני כמו בג"נ הרי דבמשנה היפך דברי הקצה"ח ז"ל דלקנין לא בעי כפי' שיאמר רוצה אני ולכפרה בעי אמירת רוצה אני ואמירת רוצה אני מהני ודמי לגט ולא הוי כתלוי' וקנה ושפיר הקשו התוס' ז"ל דא"כ למה בחטאת אין כופין ותירצו מה שתירצו יעוין בדבריהם. אך דברי מעכ"ת רמו ושגבו ממני דאמאי קשה לי' דאפי' אם מצות צריכות כוונה אם כופין אותו פרסיים לאכול מצה יצא דאגב אונסי' גמר ומכווין ותווהנא טובא איך יעלה זאת על הדעת לומר [כן] הלא ידעי' מצות צ"כ היינו שמכוון שעושה רצונו ית' כפי מה שצוה וכמבואר דבר זה באריכות בתר"י גם בתשו' ח"צ ז"ל בסי' א' וא"כ אם אינו רוצה לאכול מצה לימא שמכוון לעשות רצון הבורא ב"ה וב"ש לאכול מצה הלא אדרבא הוא אינו רוצה לקיים המצוה ואינו עושה מצות השם כלל ויפה הקשה הפ"י ז"ל [ר"ה דף כ"ח] כה"ג לכ"ע לא יצא לשיטות הי"א שבתר"י דאם מכוון שלא לצאת לא יצא לכ"ע והכא הרי מכוון שלא לצאת ולקיים מצות הבורא כלל ואם יאמר מעכ"ת שאיירי שהפרסיים כפאוהו לקיים המצוה לאכול מצה וכה"ג חילק מעכ"ת דאם מצות צ"כ הוי כתלוי' וקנה ולא יצא ואם אצ"כ הוי כתלוי' וזבין קשה ע"ז דהוא נגד סתמא דברייתא בלא חולק בכתובות פ' הכותב תנינא במד"א במצות לא תעשה אבל [במצות עשה כגון שאומרים לו עשה] סוכה ואינו יושב לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו והוא פסק מוחלט לכ"ע כמבואר בכל הפוסקים שמביאים ברייתא זו לדינא [ע' בחו"מ רס"י ק"ז] ולפ"ד מעכ"ת למ"ד שמצ"כ אשר כן פסקו רוב הפו' וכן פסקו להלכה לדידן במצות דאורייתא צ"כ [כמבואר באו"ח סי' ס' ס"ד ועמ"א שם סק"ג] א"כ לא מהני כפי' ואיך הביאו ברייתא זו דאזלא למ"ד מאצ"כ וגם פשטא דסוגי' דש"ס הוא אשר הברייתא הוא פשוט לד"ה ולכן אין לדברים אלו עיקר כלל. ומה שתמה מעכ"ת על הא דכתבתי דאינו אומדנא דהרבה אנשים כמות זה הבעל אינו מקפיד על מופקרת והק' עלי מב"ק [ק"ו ע"ב] גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין ואשתומם איך לא זכר דמוכה שחין אפי' אם היא תרצה לדור עמו אין מניחין אותה משום דממיקתו יעי"ש [בכתובות ע"ז ע"ב] ולהכי מדקדק הגמ' תיפוק בלא חליצה דליבום ודאי שאינו מיבם ומש"ה הוי אומד הדעת אבל לישא מופקרת עיני ועיניו ראו רבים כערכו לקחו מופקרת ולכן דברי ברורים שאינו אומדנא כלל ורק כופין על הגט דכה"ג לא גזר רגמ"ה ז"ל והי' שלום. ב' בשלח תרכ"ב:

סימן לג

למחו' הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם מו"ה מרדכי אבד"ק האלשיץ יע"א:

שאלה אשה שהיתה מעוברת בחיי בעלה וילדה אחר מיתת בעלה והניקה הולד וחלתה למאוד ונתנה הולד למינקת ואח"כ נתרפאה אם מותרת להנשא מחמת כי כן אירע לה מב' ילדים הראשונים שהניקה אותם עד שחלתה ואמרו הרופאים שאסור לה להניק ילד והיא מסוכנת אם תניק ולד ורק היא [לא] חששה לזה כי סבורה היתה שתוכל להניק ולא תחלה אך לא כן הי' כי חלתה והיתה מסוכנת עד שנתנה הילד למניקה לכן י"ל שאין חיוב עלה להניק אדרבא [אסור] לסכן עצמה וא"כ אינה בכלל מינקת חבירו ומותרת לינשא תוך כ"ד חדשים:

תשובה הנה אמרי' בש"ס יבמות (מ"ב א') וז"ל היכא דקים לן דמעוברת היא תינשא אלמה תני' לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית גזירה שמא תעשה עוברה סנדל א"ה דידי' נמי אי למ"ד במוך במוך ואי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו ה"נ אי למ"ד כו' אלא משום דחסה א"ה דידי' נמי דידי' חייס עליה ה"נ חייס עליה אלא סתם מעוברת למניקה קיימא עכל"ה ובתוס' שם ד"ה סתם כו' ר"ש זקנו של הרשב"א ז"ל הי' אומר דגרושה מינקת מותרת לינשא משום דלא משעבדא להניק כדאמרי' פ' אעפ"י נתגרשה אינו כופה ואין נראה לר"ת דהא למאי דהוה בעי למימר דטעמא משום סנדל או משום דחסה לא הי' חילוק בין אלמנה לגרושה וה"ה להאי טעמא דאינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד ועוד אלמנה גופא אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה או תבעה כתובתה לא משעבד' וכ"פ בשאלתות דר"א דלא שנא גרושה ול"ש אלמנה עכ"ל אלמא דהר"ש התיר אפי' במת הבעל דכיון דלא משועבדת להניק איננה בכלל מניקת חבירו והרא"ש ז"ל כתב שם בפ' החולץ וז"ל ומתוך זה הי' אומר ר"ש הזקן גרושה מניקת וגרושה מעוברת מותרת לינשא דלא משעבדי להניק כדאמרי' בפ' אעפ"י נתגרשה אינו כופה ור"ת ז"ל דייק משמעתי' דלמאי דבעי למימר טעמא משום סנדל או משום דחסא אין חילוק בין אלמנה וגרושה ואינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד ועוד אלמנה גופא אי אמרה איני נזונית וא"ע לא משעבדא להניק אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבוא הולד לידי סכנה ורוב נשים חסות על ילדיהן ומניקתו אפי' אינה משועבדת להניק אבל אם היתה מותרת לינשא לא היתה מניקתו וכן פסק בשאלתות ל"ש אלמנה ל"ש גרושה עכ"ל ובכתובות פ' אעפ"י [סי' י"ז] כתב שם הרא"ש וז"ל והר"ש הזקן ז"ל הי' אומר דגרושה א"צ להמתין כ"ד חודש שאין עלי' להניק את בנה הואיל ובעלה קיים והביא ראי' מההיא דלעיל נתגרשה אינו כופה ואין חילוק בין נדרה ללא נדרה אבל כשמת בעלה אעפ"י שאינה מחויבת להניקו מ"מ כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניק האם ור"ת אומר דאסורה לינשא מדתנינן בפ' החולץ לא ישא אדם מעוברת חבירו ומנ"ח קפסיק ותני ל"ש נתגרשה ול"ש לא נתגרשה ועוד הביא ראי' מדמפרש התם משום דסתם מעוברת למניקה קיימא דמשמע היינו טעמא דמניקה ה"ט דמעוברת ולמה דהוה מפורש מעיקרא דטעמא דמעוברת משום דחסה אין שייך לחלק בין מעוברת גרושה לשאינה גרושה ואע"ג דהדר מה"ט מדפריש טעמא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא מגופא דמלתא דמעוברת דאיירי אפי' בגרושה לא הדר בי' וכ"כ בשאלתות פ' וירא דאלו איתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעי' לאמתוני כל יומא מניקותא עכ"ל. והנה לכאורה ק' למה בפ' החולץ לא כתב דגם להר"ש אסורה במת בעלה אך י"ל דהתם אינו עסוק (רב) [רק בעיקר דין] במעוברת לכן הביא דעת הר"ש דמתיר בגרושה ור"ת אוסר אך בכתובות דאיירי בעניני מינקת [עד כמה חייבת להניק] הביא לדינא דבמת בעלה אסורה גם להר"ש ומש"ה ל"ק קו' הר"ת על הרא"ש דכל אשה תאמר איני ניזונית דז"א דהר"ש מודה דבמת בעלה אסורה ומש"ה לא הביא הרא"ש בכתובות קו' הר"ת אך קשה לי עדיין דלמה בעשירה [אפי' אלמנה דהוי] אינה משועבדת ומותרת לינשא לפ"ד הרב דתשו' אמונת שמואל [הובא בב"ש סי' י"ג סקל"ז] ולכאורה המה נגד דברי הרא"ש שכתב דגם הר"ש מודה במת בעלה וכבר התעורר בזה בספר בני אהובה אך לפי הנראה שלא ס"ל כהרא"ש בזה רק כפשט דברי התוס' אפי' במת בעלה התיר הר"ש הזקן וכן מורין דברי הש"ג [דפ' החולץ] אך קשה לי לפי דבריהם דלמה חילקו חכמים בתקנתם דעשירה כיון דאינה משועבדת לא אסרה עלי' הנשואין ולעניי' אשר שיעבודה אינו אלא על תנאי אם תרצה לומר איני ניזונת פטורה מלהניק אעפי"כ גזרו עלי' חז"ל דלא יועיל דיבורה איני ניזונת לפטור שעבודה ולכאורה י"ל דעשירה הוי לענין הנקה כאשה אחרת המניקת בן חברתה דאין עלי' שום תיקון ושום גזירה מלהנשא אבל עני' כיון דלע"ע משועבדת להניק מסתמא רוב נשים מניקות את בנה לזה אסרו עלי' הנשואין כדי שלא תפסוק מלהניק אבל עשירה שלא הניקה כלל אין עלי' שום גזירה ויש להטעים הדבר יותר דחז"ל הוצרכו לתקן לאסור הנשואין במינקת דאי לאו התקנה היתה מינקת נישאת לבעל בעודה מניקה ויעכר חלבה לזה הוצרכו לתקן עכ"פ בעודה מינקת אסורה להנשא ואז ממילא כיון שחל עלי' הגזירה לא תוכל לומר א"נ ואיני מינקת דלא פלוג רבנן משא"כ בעשירה דלא התחילה להניק לא חל עלי' התקנה אפי' רגע אחת כיון שאינה מניקה אבל באמת אם עשירה התחילה להניק אסורה גם בעשירה כמבואר שם להדי' באמונת שמואל מטעם זה כיון שכבר חל [עלי'] התקנה. היוצא לנו מכ"ז דבהתחילה להניק לא מהני מה שאמרה איני ניזונית ואפי' אם קבלה כתובתה דפטורה [להיות] מניקה מ"מ כיון שכבר חל הגזירה מתקנת חז"ל לא נפקעה מאיסורה וכ"נ מכל הפוסקים דבעני' ל"מ מה שקבלה כתובתה וכן מבואר בש"ע סי' י"ג סעיף י"ג ואין חולק ע"ז שום אדם ולכן זה ההיתר שכ' רומכ"ת אין מקום לסמוך עליו הגם שבס' בני אהובה בתשו' מהגאון ר"ע איגר נראה קצת דרצה לעשות סניף מזה להתיר אך באמת זה נגד דברי הש"ס וכל הפוסקים ובאמת לא נחשד אצלי הגאון הנ"ל בזה ואולי כוונה אחרת לו ואין הפנאי לעיין ולדקדק בדברי האחרונים אבל לדינא בודאי אין לסמוך עליו:

והיתר השני שיש באשה זו מה שהרופאים אסרו עלי' ההנקה באמרם שהיא מסוכנת אם תניק א"כ אינה בכלל מינקת אמנם לענ"ד דז"א לא מבעי' לשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל [בפ' אעפ"י סי' כ'] דגזרי' באשה אחת אטו שיבואו להחליף ולהתיר גם בשארי מניקות ורק בצימוק הדדים או שפסקה מלהניק ג' חדשים הטעם הוא משום דיש לה קלא וניכר הדבר ולא יבואו להחליף וא"כ באשה זו דלא נתחזקה עדיין שמזיק לה [ההנקה] לית לה קלא ולא מינכר הדבר והא ראי' דגם היא בעצמה התחילה להניק דסברה שלא יזיק לה א"כ בודאי אסורה משום לא פלוג ונ"ל דגם הרמב"ם וסמ"ג ז"ל סוברים כן דהרי התקשו הרבה בדבריהם שכתבו דגרושה מעוברת אסורה לינשא מטעם דחסה {עי' רמב"ם ה"ג פי"א הכ"ה ובב"ש סי' י"ג סק"כ] והלא זה הטעם נדחה בגמ' משום דחייס ולמה כתבו הם הטעם שנדחה אך נ"ל כוונתם פשוט דכתב הסמ"ג ומביאו ב"י וט"ז ביו"ד סי' קט"ו [סק"י] וז"ל דאע"ג דאנו נוהגין היתר במים מגולים ולא גזרי' אטו מקומות שהנחשים מצויים היינו משום דלא שייך בהו טעם של איסור אלא משום נחשים הלכך כי שרו להו במקום שאין נחשים מצויין לא יבואו להתיר במקום שמצויין אבל גבי גבינות דשייך בהו טעמי טובא לאיסור כגון עור קיבת נבילה ואידך טעמי הלכך אי שרית גבינות במקום שאין נחשים מצויין אתי למישרי גם במקום שמצויין הלכך לפי טעמו של ריב"ל יש לאסור גבינות אפילו במקום שמעמידין אותם בפרחים כו' עכ"ל הרי דלריב"ל דקיי"ל כוותי' כמ"ש שם הסמ"ג אין טעם לאסור גבינות רק משום גילוי מ"מ אנו חוששין שהעולם יסברו דהטעם הוא משום אינך טעמי דלית הלכת' כוותי' ועי"כ אם יראו שמתירים יתירו בכל מקום א"כ כמ"כ כאן כיון דבאמת יש סברא לומר דמעוברת אסורה משום דחסה ולא מטעם דלמניקה קיימא כמבואר בט"ז באה"ע [סק"ה עיי"ש] וא"כ אם יתירו גרושה מעוברת כסברת הר"ש דגרושה לאו למינקת קיימא או בצמקו דדים אזי יבואו להתיר כל המעוברת משום דיבינו דהטעם הוא משום דחסה דשייך אפי' בגרושה ובצימוק דדים וכיון שיראו היתר באשה אחת מעוברת יתירו בכל המעוברת ויבואו לבטל תק"ח וכמו ששם גבי גבינות הגם דלא קיי"ל כאינך טעמי מ"מ החשש שהעולם יטעו בזה ויאמרו הטעם משום אינך טעמי ולא משום גילוי ויתירו גם במקום ששכיחי נחשים כמ"כ נמי הכא כיון שהעולם יסברו שהטעם משום דחסה ויבואו להתיר גם בכל הנשים דיראו ההיתר בגרושה ובצמקו דדים דלפי דמיונם גם בזה הו"ל לאסור משום דחסה וכיון שהתירו לה יסברו שבטל טעם הגזירה ומש"ה באמת אסרוה חז"ל משום דחסה ובגמ' מדחה זה הטעם משום דאי לאו טעמא דלמינקת קיימא לא שייך דחסה כלל משום דחייס אבל עכ"פ כיון שנאסרה מעוברת מטעם דלמניקה קיימא אסורה אף בצמקו דדים דל"ש טעם זה מ"מ אסורה משום אתי לאחלופי דיטעו ויאמרו הטעם משום דחסה ויעוין בט"ז יו"ד סי' הנ"ל שמפרש כן דברי הסמ"ג ולכן לק"מ על הרמב"ם וסמ"ג. עכ"פ מוכח מזה דס"ל דגזרי' אטו חילוף אשה אחרת משום לא פלוג כסברת הרא"ש וא"כ באשה זו שאינו ניכר זה החסרון דאינה משועבדת בודאי אסורה משום ל"פ ואפי' להחולקים ולא ס"ל הגזירות גבי מינקת מ"מ אשה זו הגם שמזיק לה החלב אך עכ"פ בתחילת הנקה אחר הלידה מבואר לכל שאינה מזיק לה ההנקה מחמת ריבוי החלב והתינוק יונק מעט ואדרבה [מזיק] אם לא חניק כלל תחלה מחמת כובד החלב וגם אפי' לאח"כ אם חניק מעט ותמסמס לא יזיק לה כן ראינו בכמה נשים בכיוצא בזה ולכן בודאי היא בכלל מינקת חבירו ואסורה להנשא ובפרט שהרופאים בזה"ז אינם מומחים כ"כ לזה ולכן נ"ל שאשה זו בכלל מינקת חבירו הגם שבס' בני אהובה מתיר שם בכה"ג שמזיק לה החלב אך שם הי' המעשה שנחלשת תיכף ביום אחד אם תניק נראה לעין כל כמבואר שם וגם נתחזקה בעשרה ילדים ששכרה מינקת עבור זה בודאי יש מקום להתיר אבל אם נבוא להתיר מינקת עפ"י אומדנא ורופאים שאומרים שמזיק לה היניקה ח"ו יבוטל תקנת חז"ל ובפרט בגזירה כזו אשר היא מסוכן להמורה כמבואר באס"ז מתר"י בכתובות ובשארי תשובות ולכן לדעתי אשה זו אסורה להנשא והי' שלום:

סימן לד

להרב החריף ובקי השנון המפורסם חו"נ מו"ה יעקב משה בהגאון מהרמ"ז אייטינגר מאומין ברוסיא יע"א:

שאלה גרושה עשירה אם מותרת להנשא תוך כ"ד חודש:

תשובה ידוע דעת הר"ש ז"ל שהתיר בגרושה כיון שאינה מחויבת ומשועבדת לא נקראת מינקת חבירו ובהג"א כתב דלהר"ש ז"ל אפי' במכירה מותרת להנשא ובתשו' הגאון מהר"ש שבתשו' אמונת שמואל תמה האיך אפשר שבמכירה תהא מותרת להנשא יעו"ש. ובאמת פשט לשון הג"א בכתובות דף ס' ע"ב שכתב וז"ל ואעפ"י שבמכירה כופה ב"ד להניקו מ"מ אין שיעבוד עלי' כ"ז שלא כפה אותה בב"ד ומותרת להנשא ול"ד לאלמנה מינקת שחייבת להניק את בנה עכ"ל. משמע בהדי' דגם במכירה מותרת להנשא ובאמת כמה שנויים בהראשונים בדברי הר"ש ז"ל שמהר"נ והנ"י נראה שלא התיר הר"ש רק מטעם שיש לולד (בעל) [אב] תתבע האשה ממנו למסמס וכ"כ בהדי' הרא"ש ז"ל באעפ"י. ובס' בני אהובה מתמי' דהאיך התירו האמונת שמואל וחבירו נגד הרא"ש ז"ל בדעת הר"ש [עיין בתשו' הקודמת] והרואה יראה דברוב הראשונים בתוס' ומרדכי וסמ"ג לא נזכר טעם זה וגם המהר"י מינץ ז"ל כתב דהרא"ש ז"ל יחיד בטעם זה יעו"ש וגם במכירה יש דעות חלוקות בדברי הרא"ש ז"ל כמבואר בתשו' א"ש הנ"ל והנ"ל דהר"ש ז"ל ס"ל כמו דלא אמרו חז"ל ולא עשו גזירה לישא מינקת בן חבירתה אפי' במניקה כמבואר [בש"ג פ' החולץ אות ד' וע'] בש"ע סי' (יו"ד) [י"ג בבאה"ט סקי"ג] דלא עשו תקנה לזה כמ"כ אם אינה משתעבדת רק שמניקה ברצונה הטוב (בשכר) כמו אשה אחרת תחשב ואין עלי' שום תקנה מחז"ל ורק אם מת האב שאז מיקרי שדי האשה שדה יתומים (שאביו) [שלאבי'] הי' משועבד שמחויבת להניק נהי שיכולה ליפטר מהשיעבוד ע"י שתנשא ואז אינה מחויבת מן הדין להניק אמרו חז"ל דזה הוא משיג גבול יתומים ונכנס לשדיהם הגם שאינו גזלן אבל נקרא עול לגרום הפסד ליתום שהי' יכול להיות ניזון משדי אמו לולא זה הבעל שנשאה וטעם זה הוא בירושלמי מביאו התוס' סוטה [דכ"ו ע"א] ובתקנה זה מחולק מהר"ש עם ר"ת ז"ל דהר"ש ס"ל דלא גזרו רק במי שמחויב מטעם שיעבוד ונקרא שדי יתומים נהי שיכולה לפטור עצמה מהחיוב עשו חז"ל תקנה שלא לבוא בשדי יתומים אבל גרושה אפי' אם מכירה מ"מ כיון שאינה משועבדת להניק ולא נקרא שדה יתומים אין עלי' שום תקנה ולא עשו חז"ל תקנה והרי היא כאשה אחרת שמחויבת להניק בשכר [כמוזכר בסי' פ"ב] אבל לא לאסור עלה הנשואין ומסברא זו הולידו האמ"ש וסייעתו דכ"מ שאינה משועבדת היינו עשירה אינה בכלל מינקת חבירו ומותרת להנשא ובזה יצאו כל האחרונים כ"א בסברות שונות וכפטיש יפוצץ סברות ישרות בתוה"ק עד שהגאון בנ"ב [מה"ק סי' י"ד] מתקשה א"כ לב"ש לא שייך כלל תקנת מינקת יעו"ש בדבריו והנה על כל הדברים האלו והסברות קשה טובא דהן אמת דגרושה וכדומה עשירה או מזנה אינם בכלל מינקת אבל אשה המשועבדת בכלל מינקת משא"כ עשירה ואינה בגדר התקנה שתקנו חז"ל מ"מ קשה לי על תקחז"ל גופא מה ראו להעדיף כח הגרושה ועשירה שלא גזרו עלי' כלל ולמה עשו תקנה נגד אלמנה עניי' אומללה ואי מפני שמשועבדת בתחילה לבעלה בעת נשואין כמבואר בתשו' מהר"י מינץ ז"ל מ"מ הרי לא שיעבדה עצמה לחלוטין רק בעת שתרצה תוכל לומר אינני רוצה בתקנה זו ואיני ניזונית ואיני יונק בנך ולמה כבדו חז"ל עלי' עול שאפי' אומרת א"נ ל"מ ואפי' (לא) גמלתו ל"מ דנראה מפשט כל הראשונים דא"י לומר איני ניזונית אפי' להר"ש ז"ל דכן תמהו התוס' על הר"ש ז"ל הא כל אשה יכולה לומר [כו'] אלמא דפשיטא להו דהר"ש גופא מודה דאף אם תאמר לא מהני וגם לא מצינו כן בשום פוסק להתיר באומרת א"נ ואיפכא נתבאר בסי' י"ג [סי"ג] בקבלה כתובתה מ"מ מחויבת להניק וסתם משמר אפי' בעודה בפני הבעל אמרה א"נ וגמלתו לאחר מיתה ל"מ וקשה למה עשו חז"ל לעני' הזאת עול שלא תוכל לחזור עכ"פ בעודה מעוברת למה לא תוכל לומר תנו לי כתובתי או א"נ ולמה ישתנה דינה מעשירה ואם כי עני' מסתמא תניק לאהבת בנה ועניותה אבל עשירה תשכור מינקת וכי זה הוא דבר מוחלט ופסוק לפעמים אדרבא עני' מרוב מרודה תשליך את הולד תחת אחד השיחים ועשירה אם לא תהי' שכיח מינקת תניק ולפעמים לטובת עצמה להוריק המותרת ולא מצינו כן בדברי חכמים שעשו תקנה כזו בלא טעם מובן. והנראה לי דהנה חז"ל עשו רק חיזוק שבעודה מניקה לא תנשא דא"כ תעכר החלב וליכא מאן דימסמס לי' ולכן הוצרכו לעשות תקנה שעכ"פ בעודה מינקת לא תנשא דזולת תקנתם הי' אלמנות מניקות ביניהם דמרחמי להו ונישאת לבעל והי' הדבר יכול לבוא לידי סכנת הולד ותיקנו חז"ל שמינקת לא תנשא וכיון שגזרו מינקת לא תנשא כל כ"ד חודש היא [בכלל] מינקת דלאח"כ אפי' אם מינקת אין לנו בזה אפי' היא חולה יעוין בסי' (פ') [פ"א ביו"ד] בב"י ובאחרונים ז"ל וא"כ שוב משום תקנה זו נאסרו כל מניקות תוך כ"ד חודש להנשא אפי' אם תרצה לגמול הולד מ"מ כבר היא בכלל מינקת ולא פלוג ועל אשה דעלמא המנקת בן חברתה לא גזרו דעל האב או על האם למסמס הולד ומה לנו לחז"ל בזה ובאמת אפי' בעודה מינקת מותרת להנשא ומשום זה ס"ל להר"ש ז"ל דגם גרושה כאשה אחרת דמי' דלא נכנסה בתקנת חז"ל דלא גזרו רק על מינקת חבירו אבל גרושה לא תקרא רק משרתת חברו משא"כ אשתו היא משועבדת להניק ונקראת מינקת חבירו ושפיר גזרו עלה שלא תניק ותנשא ואסרו עלה הנשואין בעודה מינקת וממילא כ"ז שראוי' להניק מקרי מינקת חבירו כמבואר בתשו' הרא"ש ובריב"ש ז"ל וא"כ מש"ה אסורה ובאמת חז"ל עשו כן ג"כ כדי שלא להשיג שדה יתומים כנ"ל: