שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 42

סימן ל

להרב וכו' מו"ה שמעון צבי אייגר האבד"ק קריפטש יע"א גליל זאלישטשיק:

מכתבו הגיעני והנה לולא שכתב לי שהוא מאנשי בית הרב הקדוש מקאסוב לא השבתי לו כי תש כח אני כעת ומוטרד הרבה אולם לירא ה' המסתופף בבית הצדיק לקחתי מועד לעיין בדבריו:

לענין האשה המתייחדת עם עכו"ם הנה אם הדבר מפורסם רוע מעשי' בזה אעפ"י שאין עדים רק הבעל וע"א ראוה מתיחדת נמי מצוה לגרשה ואין בזה חדר"ג. אך מה שרצה מעכ"ת לומר דע"א נאמן גבי חדר"ג במחכ"ת טעה בזה דהרי ברמ"א בסוף אה"ע מבואר דאם אומר שמאמין לעד י"א שמנדין וקשה הא איכא ע"א שזנתה וע"א נאמן נגד החדר"ג א"ו שבשלמא המעיד שמת אשתו מהימן כדברי (הב"ש) [הנוב"י מה"ת סי' ח' שדחה דברי הב"ש] וכאשר מבואר בתשו' שנדפס מחדש (בשמו) בס' מו"ח ז"ל [בתשו' עטרת חכמים סי' ט'] אבל כאן שעל גוף דבר הזנות אין ע"א נאמן א"כ אין איסור על הבעל לדור עמה ע"כ מה שאמר שמאמין לעד גורם העברה על חדר"ג ושפיר חייל עליו עונש חרם דא"ל דהעד יפטרנו מח' דהא העד אין נאמן על המעשה וז"ב. ובגוף הדין יעוין בתשו' אחי הט"ז [סי' ל"ט ובתשו' גאוני בתראי סי' כ"ו] (שבע"א) ובבית מאיר [סי' קט"ו ס"ד] מה שהשיג עליו יעו"ש:

ואודות הקרטין

הנה ידוע שרוב האחרונים מתירין במרגשת כאב ובא בלא הרגשה ואם כי אני לא נחה דעתי בהיתרם כאשר כתבתי כ"פ וגם עתה כתבתי קצת באריכות לחתני הה"ג מו"ה מאטלי נ"י ברוסי' לדחות סברת המתירין עכ"ז אין דוחין דברי הגאונים בסברא בעלמא ובפרט שההיתר שכתב עה"ג ז"ל [סי' כ"ב] מטעם שתולין בכאב שהגידים נחלשו ומוציא' דם והר' עליו מר זקני הח"צ [סס"י ע"ג] דזה דם נדה גמור ואני בעניי הבאתי ראי' לעה"ג מהש"ס פ' יוצא דופן וז"ל הש"ס [מ"א ע"ב] דאר"י משום רשב"י מנין שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה שנא' ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה עכ"ל אלמא דכל שאינו מדוה הוא דם מכה ממש אפי' דרך המקור טהור דהנה לכאורה קשה ל"ל לר"ש לומר עד שיצא מדוה דרך ערותה הא לא בא ר"ש לומר [אלא] שאין טמא רק ביוצא דרך הרחם לא ביוצא דופן וכה"ג ולזה שפיר יליף ממקורה הערה אבל לענין שבעינן שתצא מדוה למ"ל. ולכן נ"ל דמנ"ל דדם מכה שבמקור טהור לכ"ע הא התורה גזרה שדם שיצא טמא והוי ס"ד דאפי' מ"מ ורק שהתורה גילתה שדוקא שיוצא מדרך המקור טמא אבל משארי מקומות טהור אבל כיון שיוצא ממקור אין חילוק בין בא מן המכה או מהגוף שידוע שבמקור עצמו אין דם רק שהוא מקום שמתאסף בו דם המותרת מהגוף ודרך שם נוזל לחוץ וא"כ כיון שחזינן שהתורה אסרה דם שבא מהגוף למקור ומהמקור לחוץ כמ"כ אם מכה שבאשה הוריד הדם למקור נמי תטמא ומה לן שבא ממכה או מהגוף ולכן הודיע לנו זאת ר"ש שאין האשה טמא' רק בדם מדוה הוא דם הנדה המותרת הבא מהגוף למקור אבל דם מכה הוא טהור ולכן צדקו דברי עה"ג כיון שיצא הדם מחמת חולשת הגידים והכאב אינו דם מדוה ודם נדה כלל ודם נדה אינו רק דם הבא ממותרת אבל דם כאב הגידים אינו מדוה וכמו דם מכה ממש יחשב וזאת לא אסרה התורה ולפע"ד ז"ב ולכן אין לדחות דברי הגאונים רוב האחרונים המתירים ואם ב"ד מסכימים עמהם אין למחות בידם ומ"ש לי מב"ח החדשים איננו עמדי לעיין אך רוב אחרונים מתירים כנ"ל:

וע"מ שכתב על החלוץ שנאטם רגל שמאלו לא ידעתי מה אשיב חדא מ"ש כיון דאתרע שלפעמים מקדים השמאל בהליכה יצא מהרוב וזה תמוה מאוד דא"כ בדבר שצריך בדיקה כגון צמקה או בועות ונבדקה והיא כשירה נצריך שוב לבדוק כל הי"ח טריפות דמה שלא בדקינן אחריהם משום שאזלי' ב"ר וא"כ זו נהי שהבועה או הצמקה כשירה מ"מ יצאו מרובא וא"כ תצריך בדיקה וזה לא שמענו מעולם א"ו ע"כ לא אמרי' וזו יצאתה מהרוב היינו לענין הס' שנולד לנו באבר אחד צריך אותו האבר בדיקה ע"ז הספק אבל לענין שארי הענינים הוא מהרוב וה"נ אין ס' כלל על הימין שהוא ימין ומפני שיש קצת ריעותא בשמאל נימא שיצא מהרוב זה דבר שאינו. גם מה שהביא מספר חדש דאטום אבר הוי כנקטע לא אאמין שיצא דבר זה מחכם כי הלא קיי"ל [ביו"ד סי' ס"ב ס"ד] בביעי חושלתא דמותרים דחיותא אית בהו אפי' שהם אטומים יעוין בחולין [דף צ"ג ע"ב] דברגל כ"ע מודים דאי הוי כנקטע הוי מוסרח דהוא מבחוץ יעו"ש בש"ס וברמב"ם ז"ל [פ"ה ממ"א ה"ז]:

סימן לא

שאלה מעשה באיש רך בשנים והי' לו איזה חולי בגופו שנתהוה ממנו חטטים וגבשושית פעם באבר זה ופעם בזה עד שנצמח וחטט על גידו והי' לבשר רך עד שהרופאים חתכוהו עד תוך העטרה והנה האיש הזה הי' רך בשנים ולא למד אז הסוגי' דפ' הערל ולכן דר עם אשתו והוליד בנים והנה כשלמד ובא לסוגי' דפצוע דכה הרגיש שיש איסור בדבר ופירש מאשתו זה תורף השאלה:

תשובה הנה מקודם דהא דאסרה התורה פצוע דכא וכרות שפכה לא מטעם שאינו מוליד ורק גזה"כ דפ"ד וכ"ש לא יבואו בקהל והא ראי' דאמרי' בש"ס [יבמות ע"ה ב'] ודלמא הא דלא מני דורות משום דלא אסרה תורה דורות אלמא דפ"ד נאסר רק מגזה"כ ונהי דאח"כ מסקינן מדוכתי אחריני דפ"ד א"מ וגם כי קים להו לרבנן דא"מ אבל טעם איסורא אינו מחמת שא"מ ורק גזה"כ ולכן נדחה התשו' כסא דהרסנא [עיין בהגהת כסא דהרסנא שבתשו' בשמים ראש סי' ש"מ שהעלה] דבאם כבר הוא סריס מותר לסרוסי אם מתחילה לא הי' בידי אדם דהרי בלא"ה לא מוליד ומה שאסרה תורה בנותק אחר כורת היינו דוקא בידי אדם כדי שלא תהני מעשה ראשון שעשה בעבירה וכל מלתא דא"ר לא תעביד [א"ע] לא מהני וז"א כלל דהא מבואר בשבת [ק"י ע"ב דמקשה שם היכי (משכחת) [שרי] למישתי ולמיעקר [ומוקמי בסריס ומקשה שם שוב דהא אפי' מסרס אחר מסרס חייב] ומדחה הגמ' שם באשה יעו"ש וא"א דאם כבר נסרס בי"ש מותר הא יוכל לאוקמי כפשוטו בכבר הוא עקר בי"ש מעצמו א"ו דאפי' הוא עקר בי"ש ג"כ אסור אך גם בס' [שו"ת] בית אפרים [סי' ב'] כתב דהגם לענין איסור להשחית תולדות הזרע י"ל דגזה"כ [דאסור] גם אפי' לסריס להשחית כלי הזרע אך לענין איסור לבוא בקהל אם הוא כבר אינו בר תולדה אינו בכלל פ"ד בי"א משום דבלא"ה אינו מוליד. ולדידי ז"א דאיסור פ"ד אינו תלוי כלל בהולדה רק מגזה"כ פ"ד וכ"ש בי"א פסולין והנה לכאורה ממ"ש בש"ס פ' הערל וניקב אינו מוליד כו' משמע דמשום דא"מ הוי פ"ד אך זה ליתא רק משום דקים לן דפ"ד א"מ אמר למה תני ניקב פסול הא מוליד ודאי שאינו פ"ד דפ"ד קים לן שאינו מוליד. אך לכאורה ראי' ממה דעשאו כקולמס וכמרזב דכשר וכמ"ש בגמ' יבמות (ע"ה ע"ב) וז"ל אר"ה כקולמס כשירה כמרזב פסולה כו' ההיא עובדא דהוי במתא מחסי' שפיי' מר בר"א כקולמס ואכשרי' עכל"ה אלמא אע"ג דנפסל כשהי' כמרזב לאח"כ שעשאו כקולמס הכשירו משום דמוליד אך דז"א דלכאורה יקשה מהא דכקולמס כשר מהא דאי' בספרי כרות שפכה אינו חוזר להכשירו וכן פוסק ר"ת ז"ל מביאו הראשונים והוא נגד ההלכתא פשוטה דעשאוהו כקולמס כשר אך צ"ל כיון דיכול לחזור על ידי שום פעולה לא נקרא כ"ש שהי' בידו לסלקו לפסולו ולעשותו כקולמס כמו שעשה מר בר"א וכעין שכתב הר"ן ז"ל [חולין מ"ז] גבי טריפה אינו חוזר להכשירו דכיון שהי' לו סתימה ע"י סירכא כסדרן או בשר הצלעות למפרע לא מיטרף ה"נ אם נתרפא ע"י כקולמס לא נעשה כ"ש מעולם כיון דבידינו לרפאותו בנקל וא"כ מש"ה כשר דהרי אינו שופך כלל אם נחתך כקולמס ולמפרע כשר ולא שתלוי הטעם הכא בשביל שמוליד דטעם כ"ש הוא גזה"כ דלא דרשינן טעמא דקרא והא דאמרי' [דף הנ"ל] גבי מוציא דרך הנקב קטנים שרצה רב ביבי להכשירו ופרש"י ז"ל שם וז"ל בד"ה לאכשורי שהרי אין כאן לא פצוע לא דך ולא כרות עכ"ל ור' פפי אסרו משום שאינו מבשל הזרע שלא במקומו ש"מ דמחמת שא"מ פסול אך באמת ז"א כלל דזה כלל גמור אם אינו דך ופצוע וכרות כמו שפרש"י ז"ל ודאי אפי' אם א"מ כשר לבוא בקהל כמבואר בש"ס ופוסקים בכמה מקומות. ולכן נ"ל דהפירוש הוא כך דר"ב הכשירו מחמת שאינו דך וכו' אך לכאורה זה מקרי דך כיון שהי' מחמת מכה כמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ אם המכה גרמה שלא יוכל לעשות פעולתו הרי הוא דך וכ"מ בס' מגן אבות לרשב"ץ ז"ל דאבר שבטל מפעולתו נקרא דך וא"כ למה הכשיר ר"ב אך לפמ"ש בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ל"ג דאם הזרע הולך דרך הנקב מוליד אם הוא בי"ש אם תם הגיד למעלה אבל אם הולך הזרע עד למעלה ומשם תרד מטה פסול דשוב אינו יורה כחץ אבל אם תבא הזרע דרך הנקב ויורה כחץ לא איכפת לן במה שלמעלה אטום הגיד כיון שס"ס הזרע יורה כחץ וזה לא מגרע במה שאינו יוצא הזרע כדרך העולם וא"כ ה"נ ר"ב שלא ידע מזה שאינו מבשל שלא במקומו רצה להכשירו כיון שאינו לא דך ולא כ"ש ולא פצוע ומה שהולך הזרע שלא כדרך שאר אנשים לא איכפת לן בזה וכמ"ש הרא"ש כיון שעכ"פ יוצא הזרע ולכך כשגילה לו ר"פ טעמא דשלא במקומו אינו עושה פעולתו והוי דך ומש"ה פסלו וא"כ כיון דהוכחנו דפסול פ"ד וכ"ש גזה"כ לא משום שא"מ ולכן אפי' מי שבלא"ה לא הוליד נעשה כ"ש ופ"ד בי"א בודאי אפי' שנפל הבשר מחמת חולי להסוברים דע"י חולי כשר וא"מ מ"מ אם לאח"כ הסירו אדם פסול מגזה"כ. והנה לכאורה בירושלמי מבואר פלוגתא בזה וכדי לבאר דברי הירושלמי צריך אני להאריך קצת וז"ל הירושלמי פ' הערל תני ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אומר שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד והוא סריס תמה אר"י שמעתי הלכה כר"י ב"ב ולית אנא ידע מן מה שמעית א"ר אמי לא הוי ר"י שמע לה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבוא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו ר"ת [אמר דו] סבר כריב"ב אר"י ב"ת ובלבד של ימין אתא עובדא קומי ר' אימי א"ל אין ברתי דאת שרי לי' אלא הוי ידעית דלא מוליד והוי ר"ז מקלס לי' דו משים מלתא על בררא פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בי"ש כשר אית תניי תני בין בי"א בין בי"ש פסול מ"ד בי"א פסול בי"ש כשר יליף לה מממזר לא יבא ממזר לא יבוא פ"ד מה ממזר בי"א אף פ"ד בי"א מ"ד בין בי"א בין בי"ש פסול מנן לי' א"ר מנא מהכא לא יבוא פ"ד לעולם אר"י בר בון עוד הוא יליף לה מממזר לי"מ ליפ"ד מה ממזר בי"ש אף פ"ד בי"ש וממזר בי"ש יצירתו בי"ש הוון בעיי מימר מ"ד בי"א פסול בי"ש כשר ר"י בנו של ריב"ב מ"ד בין בי"א בין בי"ש פסול כרבנן אר"א ב"פ קומי ר"ז כולה רבנן הרי שעלה חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בי"א כמי שהיא בי"ש עכ"ל והנה מהירושלמי הזה הביא ר"ת ז"ל [שם] שבי"א נמי כשר בביצה אחת שניטלה וכתב דמירושלמי מוכח דאיירי בי"א והרא"ש ז"ל כתב דלמסקנת הירושלמי משמע דאיירי בי"ש כמ"ש בראשונים ואחרונים והנה באמת לפי סוף מסקנת הירושלמי דפלוגתת ריב"ב ורבנן בידי חולי ומ"ס שהוא בי"א ומש"ה אסרו רבנן אבל ריב"ב סבר שבי"א נמי כשר אך לכאורה שוב מזה ראי' להרא"ש בע"י אדם ממש אסור ביצה אחת לריב"ב דדוקא ע"י חולי מכשיר אבל ע"י אדם ממש נ"ל שמודה ריב"ב שהוא פסול וההכרח לזה דא"א דע"י אדם ממש נמי כשר לריב"ב א"כ ל"צ לתרץ ע"י חולי רק הול"ל לעולם רבנן נמי כשר בי"ש ורק במעשה דריב"ב ורבנן הי' בי"א ממש ומדלא מתרץ הכי ש"מ שעי"א ממש פסול לריב"ב ולא הכשיר רק ע"י חולי ומש"ה מוקמי הברייתא ע"י חולי אך אין זה הוכחה גמורה די"ל כיון דמוקי בחוטט א"כ אינו שלם וריב"ב לא מכשיר רק בשלימים ולכן נקט הפלוגתא בין ריב"ב ורבנן לענין אם זה בי"א או בייש ולכאורה מזה מוכח דלריב"ב אפי' נעשה מעשה אדם כיון שהוא גם בי"ש כשר דבלא מעשה האדם הי' נכרת מחמת החולאת וכסברת הב"א ז"ל אך לענ"ד הפלוגתא בירושלמי הוא בזה דרבנן ילפי פ"ד מדסמיך ללא יבוא ממזר מה ממזר בי"א פצוע דכה נמי בי"א והנה בירושלמי אמרו דממזר מיקרי בי"ש כיון דיצירתו בי"ש ולכן נראה דלהך מ"ד דילפי מממזר גבי פ"ד אם נעשה בי"ש ובי"א פסול כמו ממזר אבל למאן דלא יליף מממזר י"ל דכל שאינו בי"א לחוד כשר ולכן רבנן אמרו שפיר מאן מסיית והוי בי"א ובי"ש ולכן פסול דילפי מממזר אבל ריב"ב [יש לומר דיש לו ילפותא אחריתי] דלא יליף מממזר שפיר כשר כשיש בו תפיסת אדם ושמים. והנה לכאורה לפי"ז בע"י חולי דהוי בי"ש וגם אדם גורם ע"י חטטים כשר דקיי"ל כריב"ב ממשנה בכרמא אולם לא אוכל להבין הירושלמי הזה לכל הפירושים דהא ריב"ב אמר כן אין לו רק ביצה אחת כשר וא"א הטעם כאוקימתא הלזו דפליגי בע"י אדם [או ע"י חולי] א"כ למה אמר ריב"ב אין לו אלא ביצה אחת כשר דמה תולה בביצה דמשמעות הענין דטעם הכשירו מחמת שאין לו רק ביצה אחת ולכן נלענ"ד דבאם אין לאדם רק ביצה אחת ויש לספק בו אם הוא מן השמים או בי"א או מתרווייהו ולכן מספק אסור כמ"ש גבי כליות [ביו"ד סי' מ"ד] שצריך בדיקה אם נבראו כך ולכן אם אין בירור שנעשה משמים פסול ואך ריב"ב קיבל מפי החכמים שבכרמא שקבלה בידם שביצה שנחסרה היא בי"ש ולא בא מחמת החטט כי המה כל רז לא אניס להו ולכן אם אין לו רק ביצה אחת כשר ותלינן שניטלה בי"ש ולא תלוי זה בי"א אך שארי הענינים פצוע או דך מס' פסול אם אינו בירור שנעשה בי"ש וזה נלע"ד ברור ולכן בדך וכ"ש מסתמא פסול וע"י חולי נמי פסול דנעשו ע"י חטט כמ"ש בירושלמי והוי עלי"ש ועי"א דילפי מממזר להש"ס דילן ולכן פסול בכל ענין:

והנה כ"ז לפלפולא בפירוש הסוגי' אם כי ידעתי שאין עמדי לישא ראש נגד גדולי ראשונים ואחרונים אולם תורה מונחת בקרן זויות אבל לאסוקי שמעתתא אליבא דדינא לא אוכל עשות דבר זולת אשר יורני ה' בדברי רז"ל והנה לאשר נוגע לנ"ד הוא זה דדעת הרמב"ם ז"ל [פט"ז מא"ב ה"ט] דע"י חולי הוי כבי"ש דכשר וכן הרבה ראשונים ס"ל כן אך גדולי האחרונים פליגי עליו וכתב בשו"ת תומת ישרים סי' נ"ב וכן מהריב"ל ז"ל שאין להקל ואסור באשתו רק שאין כופין לגרש ומהריב"ל ז"ל בסי' צ"ב ח"ג כתב דתצא והנה אם לאחר שנתמסמס בי"ש מחמת חולי ואח"כ חתך הרופא בסכין לא נתבאר בגדולי אחרונים ורק בס' בית מאיר [סי' ה' ס"י] מבואר דמטעם דעומד לגוז כחתוך דמי וידוע דזה רק לר"ש ואנן לא קיי"ל כוותי' ופלפלו הרבה בזה הש"ך [בחו"מ סי' צ"ה סק"ט] והמ"א וב"ש בה"ג [סי' קכ"ד סק"ב] ובס' שנדפס קונ' על פ"ד ונקרא כסא דהרסנא כתב שלא מצא דבר זה מפורש ורק מסברתו כתב להקל אך התנה שכבר הי' ממסמס וכעין מה שבנ"ד הי' הבשר שלם רק נשתנה מראיתו וירא הרופא שמא יתקלקל כמשמע מתוך לשון השאלה והנה אני בעניי מצאתי בתשו' תומת ישרים סי' נ"ב שהי' רב גדול מפורסם בזמן הב"י והי' מכריע בין הב"י ז"ל למהר"י טטציק וכתב שם וז"ל ובהמשיכו הדיבור עמי הודע לי מדבריו גם מהרופא כר' אברהם סמאייא העומדים שם שנתעסק ברפואתו כי ע"י בוייקאש וחתך סכין נחתך הגיד למעלה מעטרה הרבה באופן שא"ל הרופא הנזכר כי אפי' לאחר קשוייו לא נתארך הגיד כרוחב שתי אצבעות וע"ז מנעתיו אז מלישא האמנם הלך לו למיכליגי ולקח שם אשה בת ישראל כו' דודאי אין כופין אותו לגרש מספ' לא בגוף ולא בממון כו' אלמא דאפי' הי' בו חלות אדם כשר:

שוב איתא בגמ' [יבמות הנ"ל] דניקב פסול וכתב הרא"ם ז"ל וסייעתו [מובא בטוב"י סי' ה'] דאינו רק הולד פסול משום שאינו מוליד אבל כשר לבוא בקהל וגם ס"ל דמחמת חולי הוי בי"ש כמבואר בב"ח ז"ל גם מבואר הפלוגתא בין רש"י והרמב"ם ז"ל לרש"י דיו בנשתייר רובא והרמב"ם ז"ל [פט"ז ה"ד] מצריך נשתייר חוט עפ"כ ונחזי מעתה בנ"ד נידון הנקבים יש להכשיר משני טעמים אחד דהוי הנקב ע"י חולי ממש כידוע שנתקלקל הבשר ונרקב וא"כ להרמב"ם ז"ל כשר ונהי דהרא"ש והבאים עמו פוסלים עי"ח מ"מ נצרף דעת הרא"ם ז"ל דניקב כשר לבוא בקהל א"כ עכ"פ מותר באשתו ועל מה שחתכו הרופאים הנה אם נשתייר רובו שלא חתך רק מיעוטא כשר לרש"י ז"ל ולהרמב"ם ז"ל כשר משום שע"י חולי הוי בי"ש שכשר ואך יש לספק בזה בנ"ד דלמא לא הי' צריך לחתוך כלל רק הרופאים חתכו לאלומי החיות של האבר אבל יוכל להיות שגם בלא חתיכתם הי' קיים האבר או שנתרפא ובפרט שידוע כשהרופאים חותכים בשר נרקב חותכים גם מעט מבשר בריא כידוע וא"כ הוי נחתך שאסור לכ"ע ואך אם הי' ספק דלמא לא חתכו רובא נצרף לספק זה דלמא [לא] הי' מתקיים בלא חתיכת הרופא והוי ס"ס ולכן בספק אם חתכו רובא יש להתיר שלא להוציא כנלענ"ד אמת להלכה אך בעצה אני אומר שיחקרו ע"י (ידי) זקנים וזקנות אולי ימצאו רפואה להנקבים ויעלה בשר דלנקב יש רפואה כמבואר ברא"ם ז"ל ואז ממילא יהא נשתייר רובא ויהא כשר ואין לומר נואש כי לפעמים ימצא לזה רפואה או אולי מומחה גדול ברופאים ימצא תעלה ותחבולה להעלות בשר על הנקבים כן הוא לענ"ד אמת אך למעשה א"א בלתי אם יסכימו עמי שני גדולי הדור ובפרט לפמ"ש דאם [לא] נצרף הנקבים לא יהי' נכרת רובא ולרש"י אם לא נכרת רובא (ולרש"י אם לא נכרת רובא) כשר דהכל תלוי בהכרת אם נכרת רובא אסור וא"כ מה לי שנעשה בי"ש עוד נקבים הנך לא מצטרפי מידי ולא דמי לנפגם חצי קנה ושחט משהו דמצטרף [כמ"ש ביו"ד סס"י כ"א] דהתם בחיות תלי' מלתא וחיותא תלי' בהרוב שבעוף משא"כ הכא דברוב כריתה תלי':

אחרי כתבי זאת אמרתי שמאוד קשה לסמוך על היתר זה דהא הרא"ש ז"ל [ביבמות שם] אוסר בפירוש וכן הטור וגדולי אחרונים דבידי חולה לא הוי כבי"ש א"כ ניקב לחוד אוסר וגם הרמב"ם ז"ל נהי דס"ל דחולי הוי בי"ש וכשר מ"מ הא הכא הוי כרות ע"י אדם ומעולם לא הי' בהגיד המסת הבשר ורק שינוי מראה וא"כ אפי' למאן דמטריף בטריפות בשינוי מראה הוא רק דהוי כבשר שהרופא גורדו וא"א בקיאין בבשר שהרופא גורדו אך כ"ז לחומרא אבל לא לקולא דנימא שמתוך שינוי המראה יהי' דינו כנימוס כבר שלא יהי' נקרא כורת אח"ז כריתה דכבר כלה בלא הכריתה מכח שינוי המראה זה ודאי לא יאמר אדם די"ל כיון שלא הי' רק שינוי מראה לחוד ובלתי הכריתה הי' חוזר ונתקיים וא"כ הוי הכריתה כרות ממש דאסרה התורה ועכ"פ מספקא לא נפיק ואסור ואפי' להרמב"ם ז"ל. ויותר נ"ל לומר דגם להרמב"ם ז"ל הוי ודאי כ"ש ומלקין עלה ולא ספק כלל דהנה ע"כ לא אמרי' בטרפות דבשר בלוי אסור מספק דמשום די"ל דנהי דאכתי לא נרקב כולו מ"מ הא בטריפות קי"ל כל העומד לינקב כנקוב דמי מטעם דוזאת החי' וגו' והעומד לינקב ה"ה פסק חיותו כי לא יחי' דברור דעתיד לינקב ולא יחי' או יב"ח חודש מהשתא או יותר עכ"פ פסק חיותו עיין פ"מ יו"ד [סי' ל' שפ"ד אות ה'] ובבשר שהרופא גורדו שא"א בקיאים טריפה מספק אבל בכרות שפכה מה לנו למה שעתיד להיות וא"כ כ"ז שיש חיות באבר וראוי לדור עם אשתו ולהוליד אם כורת אדם שפיר הוי כ"ש מעתה ומה לנו דבלא הכריתה הי' נכרת בשנה וכדומה מ"מ כעת הוא כרות שפכה וא"כ אפי' בראוי שלא להתרפא ורק לקלקל מ"מ כ"ז שראוי להוליד [ונכרת] הוי כ"ש ובשלמא מהומסס כ"כ שאינו בגדר בשר אם לא נכרת רק מעורה בגיד זה החיבור לגיד כאלו אינו אבל באם הוא כראוי רק שיש בו מראה שנראה שעתיד לקלקל מ"מ עדיין בריא הוא לענין זה ואינו נקרא כרות עתה מכח מה שעתיד להיות ולכן הכורתו מעתה הוי כ"ש בי"א ובנ"ד מבואר בשאלה שהרופאים אומרים שיראו מהמעותד להיות אבל כעת היה בריא וא"כ בכרתו אדם הוי כ"ש ממש וגם להרמב"ם ז"ל לקי וא"כ כיון דלהרמב"ם ז"ל יוצא וכן להרא"ש וטור ז"ל ולא מצינו בפירוש מתיר נהי דיוכל לגבב הקולות דבי"ח הוי כבי"ש ולכן הנקבים הוי מחמת חולי דהוי כבי"ש ובכריתה נסמוך דנשתייר רובא סגי אבל מתיר בפירוש לא מצינו בראשונים ולכן קשה לי להתיר. [ועיין לעיל סי' י"ח]: