שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 35

סימן קלז

למחו' הרב המאה"ג החסיד המפורסם בש"ק וכו' מו"ה זושא אבד"ק טאלמיטש יע"א:

בנידון השאלה על המקרה לא טוב שנתוודע שהקברנים לא העמיקו את הקברים ולכן נגררו עצמות המתים מתינוקות כמעט לא קברום ובני עירו לא ידעו מה שעושים:

תשובה הנה בזה אין מקור בש"ס אך מה שהעולם נוהגין בנפל ס"ת לארץ מתענים כל שהי' בעת נפילה מכ"ש במת שאמרי' בגמ' מ"ק [כ"ה ע"א] ושבת [ק"ה ב'] שהעומד בשעת י"נ מחויב לקרוע דומי' דס"ת שנשרף א"כ ה"נ בזה כי בזיון אחר מיתה דומה לס"ת שנתבזה ובס"ת נוהגין לגזור תענית מכ"ש מבזיון המת שיש לגזור תענית ואם נימא הא שם אין מתענים רק מי שהי' בבית שנפל הס"ת לארץ אבל לא שארי בני העיר אך ממה דמבואר בשו"ת אמרי אש [או"ח סי' ו'] דמי שהי' בבית חייב משום גורם דמי שהי' שם הי' לו לשמור ס"ת שלא יפול והכא כל בני העיר גורמים דאי' בש"ס [יבמות ס"ג ב'] דבעון חיי חטטי שכבי א"כ כל בני העיר גורמים לבזיון המתים ולכן חייבין להתענות ולכן לפענ"ד ראוי לגזור להתענות בה"ב ובתענית ב' הראשון יחמירו כמו בט"ב ובשני תעניתים האחרים יכולים להקל קצת וגם ינדרו צדקה עבור נשמתם וילכו על ביה"ק ראשי וטובי העיר ות"ח לבקש מהם מחילה וירחמו מן השמים ויהפוך למדת הרחמים. ואודות הקברנים בודאי ראוי להעבירם מאומנתם ולהענישם לפי ראות עיני הבד"צ בעירכם וה' הטוב יסלח ויתן לכם רחמים והי' רחמים וחיים ושלום כנפש ידידו מחו' דבש"ת בלונ"ח:

בעזהי"ת נשלם חלק יו"ד אה"ע

סימן א

בלידידי הרב הגאון החריף ובקי המהולל יקר רוח איש תבונה כש"ת מו"ה אהרן דוד דייטש נ"י אבד"ק יארמוט יע"א במדינת הגר:

מכתבו הגיעני והנה בנדון שאלתו מבואר בנ"ב מה"ת חלק אה"ע סי' יו"ד וסי' כ"ג דאין לחוש כלל לנער כזה שהכניס האבר לתוך ירכי האשה ואין שום חשש העראה כלל יעו"ש הגם שהרבה לפלפל בדבריו לענין שאלתינו די בזה שא"צ סיגופים גדולים רק תענית ער"ח ויום א' בשבוע שנה רצופה ועיקר עזיבת החטא וליקח אשה ללמוד בטהרה ולפרוש מהבלים של זנות וקלות ראש ולא יחשוך עינו מדמעה ויקיים חטאתי נגדי תמיד ואז ושב ורפא לו ולא ידאג כלל לבטל מתורה ותפלה כי בודאי סר חטאתו ועונו יכופר ואדרבא ישמח בתורה ותפלה והי' בזה שלום כנפש דוש"ת בלונ"ח:

סימן ב

שאלה אשה שאמרה טמאה אני לך וגרשה בעלה ואח"כ נתנה אמתלא לדברי' ואמרה טהורה אני באמת והחזירה בעלה מה להפרישה מבעלה:

תשובה בדבר זה כבר דשו רבים ות"ל העליתי הלכה למעשה פה במעשה כזה להתירה לכתחילה להחזירה באמתלא טובה וכתבתי ע"ז תשובה בראיות ברורות אך נאבדה התשובה ממני ולכן עתה מרוב טרדותי אבוא בקצרה הנה בסוף נדרים ז"ל המשנה בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טא"ל תביא ראי' לדברי' כו' ובגמ' שם איבעי' להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אומר אוכלת שלא תוציא לעז על בני' רבא אומר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין א"ר ומודה ר"ש שאם נתארמלה שאינה אוכלת מידי הוא טעמא אלא משום שלא תוציא לעז על בני' נתארמלה או נתגרשה אמרי השתא היא דאתניסא עכ"ל והנה נראה לכאורה באם גרשה אסורה להחזיר אפי' באמתלא דאל"כ למה אסרוה בתרומה הרי אין לך אמתלא גדולה שאמרה מפני שעיני' נתנה באחר דעי"ז מתירין אותה לבעלה למ"א ועכ"פ הו"ל להש"ס לחלק דאם חזרה [מדברי' ונתנה אמתלא זו] נאמנות דאמתלא זו שייך בכל הנשים א"ו שלא מהני אמתלא וכן פסק [הרמב"ם פי"ח מא"ב ה"ט] דל"מ אמתלא זו והביא הה"מ ז"ל ראי' לדבריו מהנ"ל אבל שארי אמתלאות הנראות לנו שהוא אמת מהני אפי' להרמב"ם ז"ל וכן מפורש בהדי' בב"ש ז"ל סי' ו' [סקכ"ו[ אך הראב"ד ז"ל פסק [שם] שאפי' אמתלא כזו דעיני' נתנה באחר נאמנת ומה שהש"ס לא חילק דבסתם נשים לא הוי זה אמתלא ורק אם נראה לנו מהאמתלא שהיא אומרת אמת נאמנת וכ"כ האחרונים דזה טעם הראב"ד ז"ל עיין בברוך טעם ממו"ח הגאון ז"ל. היוצא לנו מזה דבשארי אמתלאות הנראות טובות מהני לכ"ע רק זאת האמתלא שעיני' נתנה באחר הוא תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל הנ"ל ולכן העלה בתשו' מהרמ"פ והד"מ ז"ל [בסי' קט"ו] להתיר באמתלא הנראה טובה וכן הסכימו הח"מ [שם סקכ"ח] וב"ש ז"ל [סקל"א] באין חולק ואך הגאון בנב"י [מה"ק סי' ח' וי"א] חוכך להחמיר דבאשת ישראל שמפסדת הכתובה ל"מ אמתלא בעולם ובאמת נפלאה דעתו ז"ל בזה דהא אמתלא פירושו שנותן טעם למה אמר ככה וא"כ אם אמרה טעם לדברי' למה אמרה כך להפסיד כתובתה ולאוסרה על בעלה והיא נותנת אמתלא טובה שנראה שראוי להאמינה שמטעם זה שאומרת ראוי הי' לה לשקר ולהפסיד כתובתה או אם כתובתה לא הי' בטוח כי הי' עני או שכתובתה מועט וכיוצא שראוי לה לפי שעתה שנותנת עיני' ראוי הי' לה לומר טמאה אני בודאי שהוי אמתלא טובה ומהני ואם באמת לפי דעתם לא הי' ראוי לה לטעמא שנתנה עיני' לומר ט"א ולהפסיד כתובתה זה לא נקרא אמתלא ובאמת לע"ד הב"ש ז"ל שכתב [בסי' ו' סקכ"ו] דבאשת ישראל ל"מ האמתלא היינו זאת האמתלא שכתב הראב"ד דשייכי בכל הנשים ובזה י"ל דבאשת ישראל לא הוי זה אמתלא וכמו שדייק הב"ש מדברי הר"א ז"ל אבל באמתלא טובה בכל ענין נאמנת כמבואר בהדי' בדבריו בסי' קט"ו שעל אשת ישראל קאי אולם הנ"ב ז"ל מדייק מדברי הראב"ד שכתב (בה"א) [בח"א] סי' ח' וז"ל אבל נלענ"ד דברי הב"ש אמת ולא מטעם הוכחתו רק מדברי הראב"ד שם בהשגה שכ' וז"ל הרי לא הודית על עצמה באיסור ולא נתקבלה דברי' כלל וכו' ע"ש משמע דוקא באשת כהן שלא נתקבלה דבריה כלל אבל באשת ישראל שאמרה לבעלה שזינתה ברצון אף שלא נתקבל' דברי' לאסרה על בעלה מ"מ כבר נתקבלה דברי' לענין הפסד כתובה א"כ שוב ל"מ אמתלא ודבר זה רמז הראב"ד בדבריו שאמר שלא נתקבל' דברי' [כלל] עכ"ל משמע שאם עכ"פ נתקבלה דברי' לאיזה דבר כגון לתרומה או לכתובה באשת ישראל שוב ל"מ אמתלאה יעוין בדבריו בח"א סי' ח' אך באמת לענ"ד אין הפירוש בהראב"ד ז"ל באם שנתקבלו דברי' במקצת ל"מ אמתלאה דהרי קשה מא"כ שנתקבלה לתרומה ואפ"ה כתב הר"א ז"ל דמהני אמתלאה והנ"ב ז"ל נדחק למאוד בדבריו ואשר נלע"ד כך פירוש הדבר דהנה בלא"ה דברי הראב"ד ז"ל מחוסרי הבנה דז"ל בפי"ח מהא"ב הל' ט' נאנסתי כו' כתב הראב"ד ז"ל אעפ"י שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אין נאמנת והלא לא הודית ע"ע הודאה לאסור ולא נתקבלו דברי' כלל והרי האשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנוי' אני ונתנה אמתלא לדברי' נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל וזה קשה מאוד דכ' דלא נתקבלו דברי' וסיים הרי אשה שאמרה א"א אני נאמנת באמתלא וזה סתירה לתחילת דבריו דהרי שמה בא"א אני נתקבלו דברי' ואפ"ה מהני אמתלא והרבה נתקשו בזה הנ"ב והב"מ ז"ל בסי' ו' והב"מ רצה לחדש לדבר שהאמינה בתחילה לאמת ל"מ אמתלא אבל אם גם בתחילה הי' הדבר אצלינו בספק מהני אמתלא וכמ"כ פסק בכל האיסורים יעו"ש במה שמחלק בזה בין טבח שעשה סימן כו' בסי' א' ביו"ד ובין הך דסי' קפ"ה דלבשה בג"נ ואם כי חילוקו דק מאוד ומה לנו בהאמנת תחילת דברי' אם לבסוף נראה האמתלא טובה למה לא תהני האמתלא ובפרט כי מבואר ההיפוך ביו"ד סי' קכ"ז [ס"א] באם אמר נתנסך יינך ושותק דאסור ואם לאח"כ נתן אמתלא נאמן והרי אנן החזקנו תחילת דברי העד ושתיקת הבעלים לודאי והרי לוקין ע"ז כמבואר ברמב"ם פי"ו מהל' סנהדרין הרי שהחזקנו הדבר לודאי דהרי לוקין עליו אפ"ה אם נתן אמתלא מהני א"ו דאין מקום לחילוק זה. והנה הח"ד ז"ל [סי' קפ"ה סק"ה] רוצה לחדש דבאם העד אומר נגד החזקה הגם שנאמן מ"מ אין לוקין ע"י ולכן מהני אמתלא אבל אם אינו אומר נגד החזקה לוקין ע"י דאז ל"מ אמתלא כאשר העיד הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבדבר שחייב מלקות ל"ש אמתלא והנה מקור דבריו כתב שהוא מפ"י מס' קידושין בק"א דף ס"ג ובאמת דבריו נפלאו הלא בהדי' מבואר דאפי' בדבר שלוקין עליו מהני אמתלא כנראה בסי' קכ"ז גבי נתנסך וכו'. וגם הדין שהמציא באומר נגד חזקה לא מלקין ע"י בהיפוך מבואר ברמב"ם ז"ל בפי"ו מהל' סנהדרין דדבריו שם מירושלמי פ' שתי נזירים ושם בירושלמי מבואר דאם אמר ע"א דנזיר אתה דלוקין ע"י והוא נגד חזקה דלא הי' נזיר מקודם ואפ"ה לוקין ע"י אך באמת הפ"י ז"ל עיקר הקו' שם אזונה וכה"ג דהוי דבר שבערוה האיך נאמן העד ללקות ע"י ולזה כתב [דאיירי] דאיתרע החזקה וזה אמת דרוה"ק דיבר בו לכוין האמת שכן מבואר בירושלמי כאשר יובא לפנינו אבל בשאר איסורים זולת ערוה שפיר לוקין ע"י ע"א במקום שנאמן עפ"י אופנים שמבואר בנ"י יבמות ומרדכי [ר"פ הא"ר] ובש"ע קכ"ז ובאופן שמהימן לוקין ע"י אפי' אומר נגד החזקה והנה הרבה נתקשו רבותינו למה פעמים מהני אמתלא ופעמים לא ופעמים לוקה ע"י דיבור ע"א ופעמים לא ועיין בת"ש ס"ס א' רצה לומר דאין חילוק בין עשה מעשה לאמירה בפה רק דמעשה מסתמא לא עבדה ואז מהמנינן לה [השומעים ודברי' נתחזקו לוודאי] ובדיבור אין מאמינין לה שהיא נדה אבל באמת אם נאמנין דברי' בעניני' שמחזקת הדבר לפנינו ולפי מראית עינינו שהאמת כן לוקין שוב ע"י ול"מ אמתלאה וכיוצא בזה כתב בס"ט [סי' הנ"ל] והס"ט ז"ל רוצה לחדש דגם באמרה א"א אני ונתחזקה בכך שלשים יום שוב ל"מ אמתלא וכ"ז דוחק למאוד דבש"ס כתובות [כ"א ע"א] מבואר שם לימים עמדה וקידשה משמע אפי' לימים הרבה נאמנת אם נתנה אמתלא ובאמת בירושלמי מבואר שהמעשה הי' שאמרה א"א אני ולמחר קדשה א"ע אך באמת קשה למה שינה הש"ס שלנו לימים קדשה נפשה הו"ל לומר כמו שהי' המעשה למחר קדשה עצמה אלא להורות דל"ד למחר רק אפי' לאחר כמה ימים מהני אמתלא וגם אם כחילוק אלו הגדולי עולם הת"ש והס"ט א"כ נתת דבריך לשיעורין לידע אימת נתקבלו דברי' בעינינו ול"מ אמתלא ולוקין ע"י וזה לא מצינו בתורה הקדושה כזאת בפרט בדיני מלקות גם התקשה הת"ש בדברי הרשב"א ז"ל שכתב בת"ה והובא דבריו בב"י סי' קפ"ה וז"ל דמשום בושת או אונס מקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי ה"ה כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת עכ"ל ונתקשה הת"ש דאי מטעם שחייב מלקות ל"מ אמתלא א"כ ל"ל לומר דמעשה לא עבדה שיהני בו אמתלא יעו"ש. ואשר נ"ל ליישב כ"ז בהוצע' דברי הרמב"ם ז"ל פי"ו מהל' סנהדרין הל' וא"ו וז"ל א"צ ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי כרם הם פירות האלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור אבל אם אמר אינו חלב זה וזו אינה גרושה ואכל או בעל אחר שהכחיש אינו לוקה עד שיקבעו האיסור משני עדים שתק בעת שהעיד העד הא' בקביעת האיסור ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד אין שומעין לו אלא לוקה עכ"ל ודבריו נובעין מירושלמי פ' שתי (הלחם) [נזירין] רמזם המל"מ ז"ל [פ"ג משגגות ה"ב] וז"ל הירושלמי פלוני אכל חלב והתריתי בו אינו לוקה אמר לו א' חלב הוא והתרו בו שנים לוקה פ' נזיר ונטמא התריתי בו אינו לוקה א"ל א' נזיר אתה והי' נוהג בנזירות על פיו ושתה יין ונטמא למתים והתרו בו שנים לוקה פ' כהנת וזינתה ובא עלי' בעלה כהן והתריתי בו אינו לוקה נסתרה בפני ב' אמר א' מהם אני ראיתי' שנטמאת ובא עלי' בעלה והתרו בו ב' לוקה ועיקר עדותו לא בע"א הוא עכ"ל א"כ הרי מבואר דגבי נודרת בנזיר כתיב ונהג נזירות ע"פ וקשה דל"ל זה שינהוג נזירות דתיכף שא"ל נזיר אתה ולא הכחישו דקיי"ל דע"א נאמן כמבואר בכריתות [רפ"ג] והתרו בו והתיר עצמו למלקות חייב מלקות. ולכן נלענ"ד דטעם הדבר הוא זה דהנה מצינו בשני עדים שתוה"ק האמינם וכיון שהגידו אינם רשאים לחזור. מ"מ כ"ז שלא נחקרו עדותן יכולים לחזור א"כ מבעי' לנו בע"א אימת יוכל לומר (מזיד) [מבודה] הייתי. והנה בר"ן בתשובה [סי' ל"ד מובא בב"י חו"מ רס"י כ"ט] כתב דבדבר שא"צ חקירה ודרישה סגי באמירתו לפני ב"ד ולא יוכל לחזור אבל חוץ לב"ד ודאי שיוכל לחזור וכן מבואר בש"ע יו"ד גבי ע"א אמר בהמה זו טריפה וא' אמר כשירה (שתולין) [שתלוי] במי שאמר [תחילה] בב"ד כמבואר בש"ע ל"ט [סעיף י"ז] אלמא דחוץ לב"ד יכול לחזור בו ואמירתו אינו כלום. אבל לכאורה קשה באמת כיון דהתורה האמינו לע"א באיסורין במקום שנאמן ומה"ת בודאי ל"צ ע"א [לבא] לב"ד כידוע דע"א א"ל חלב זה לוקה ע"י אפי' חוץ לב"ד וכן מבואר בירושלמי הנ"ל וא"כ תיכף בהגדתו דבר זה אסור תיכף לא יוכל לחזור ולא מהני אמתלא. אך זה נגד הסברא שע"א יחשבו דבריו יותר משנים לענין זה ובפרט שמבואר בש"ס להיפך אמרה טמאה אני מהימנת לומר ע"י אמתלא טהורה אני אלמא דיכול לחזור ובתורת עדות אינו יכול לחזור אפי' ע"י אמתלא. והח"ד ז"ל מחלק בחילוקים שונים יעו"ש אך באמת זה הדבר דאם נעשה ונתחזק דברי העד כגון [לאחר] שאמר זה חלב נעשה מעשה ע"י להחזיקו לחלב וכיוצא או אשה שלבשה בג"נ שעשתה מעשה לחזק בין שכנותי' שישרפו טהרות בנגיעתה כי הכל רואין שהיא נדה זה גמר הגדת העד ולזה צריך הירושלמי שיתחזק המעשה ונעשה נזיר ע"פ ונתקבל כבר עדותו וזה הוי גמר הגדה שוב אינו חוזר ומגיד וגם בסוטה שב' עדים על הסתירה שוב באמירתו והתראתו לחוד הוי גמר הגדה דבלא"ה נסתרה וק"ל ולכן גם הרמב"ם ז"ל מדקדק בלשונו ששתק בשעה שהחזיק על פיו או שהעיד בב"ד דבלאו התחזק באיזה דבר בעת אמירת העד חוץ לב"ד לאו כלום היא ובזה שפיר מדוייק דברי הרשב"א ז"ל כיון שלוקין ע"י ל"מ אמתלא אך למה באמת לוקין על הלבישה ונתן טעם דכולי האי לא עבדה וא"כ נתחזקה לודאי נדה מש"ה לוקין ע"י דהוי כמו גבי שני עדים שנחקרה עדותן מש"ה לוקין ול"מ אמתלא כמו שלא מהני אמתלא בשני עדים לאחר חקירתן אבל באמירתה לחוד לא נתחזקה עדיין דיכולה לומר (מזידה) [מבודה] הייתי לאיזה טעם ורק במעשה לא תלינן רק דאמרה אמת והוי המעשה כמו חקירה והגדה בב"ד וז"ב. ובזה ניחא דלא יסתרו דברי הש"ע אהדדי דגבי לבשה בג"נ הוי המעשה כמו הגדה דהרי ישרפו טהרות ע"י וכיון שהוי כמו חקירה בב"ד ל"מ אמתלא אבל בטבח שעשה סי' בכבש שלו שאין לאדם שייכות בו והוא יודע שהוא כשר מעשיו בזה עדיין לא הוי הגדה שלא עשה מעשה להתחזקה לטריפה לעולם כי אין שייכות לאדם בשלו והוא עצמו יודע האמת שכשר הוא ורק משום שויי' אנפשי' חד"א ה"א לאסור ולזה מהני אמתלא וז"ב. והנה אחרי שזכינו לזה [אתי] שפיר דברי הראב"ד במ"ש שהרי לא נתקבלה דברי' דאין הפירוש (אולי) [אלו] נתקבל למקצת כגון לכתובה ל"מ אמתלא כאשר פירש מרן בנ"ב ז"ל דאדרבא היפך כוונתו ורק כזה פי' דבריו דלמשנה ראשונה דנאמנת והוי סברי דאין אשה נאסרת רק ע"י קינוי וסתירה וצ"ל דהוי כמו פ"פ דכקינוי וסתירה דמי א"כ שוב מלקין ע"י וא"נ ליתן אמתלא כיון שכבר העידה בב"ד ונגמר עדותה אבל כיון דלמ"א לא נתקבלה דברי' לגמרי ומותרת לבעלה נהי דנאמנת נגד עצמה לתרומה ולהפסיד כתובתה דאדם נאמן לחוב לעצמו אבל מטעם עדות לא האמינה א"כ הוי רק שווי' נפשה חד"א והרי באשה שאמרה א"א אני ונתנה אמתלא לדברי' האמינוה חז"ל דלא נתחזקה דברי' והוי רק נאמנת לשווי' חד"א מש"ה מהני שם אמתלא כמ"כ למשנה אחרונה בטמאה אני לך דלא הימנוה מטעם עדות כלל רק לגבי נפשה שווי' חד"א ולחוב לעצמה ולזה מהני אמתלא זה נ"ל ברור אשר משמי' הניחו לי אבותי מקו' להתגדר בכמה דברים שנשמטו מעיניהם הקדושים ולכן ברור דאמתלא טובא מהני אפי' באשת ישראל וא"ל דהגט הוי כמו שנתחזק דברי' במעשה דהלא לא אמרו משום זנות אני מגרשך דאם אמר משום זה אני מגרשך בלא"ה לא תחזור כידוע וא"כ מה מעשה להוכיח שזינתה עשה בהגט וכן מבואר בהפלאה בק"א סי' קט"ו אך גם אם (אמרה) [אמר לה כן] ולא (כפלה) [כפל] לדברי' לא תצא כמבואר בטור ובב"ח ז"ל [סי' יו"ד] ומעשה הגט אינו הוכחה כלל דכמה צנועות מתגרשות ולכן לפי דעתי אם נראה האמתלא טובה שאין מפרישין אותה והי' שלום (ועיין בתשובה ג'):

סימן ג

להרב וכו' מו"ה יחיאל מיכל מו"צ דק' פילדאש באוננארן יע"א:

אודות ההיתר אשר שלחתי לאשה המתגרשת מחמת שאמרה לפני בעלה שנטמאת ואח"כ הגידה אמתלא והשבתי באם שהאמתלא ניכרת היטב להב"ד שיש סברא טובא ואומדנא שאמרה נטמאת מחמת האמתלא מותרת ודלא כהנ"ב ז"ל רק כהב"ש ז"ל שכתב דדוקא אמתלא שעיני' נותנת באחר ל"מ באשת ישראל אבל אמתלא אחרינא מהני והנה ראיתי מעכ"ת שוה בעיניו דברי הב"ש עם הנ"ב וזה לא כן דהנ"ב מחליט ששום אמתלא ל"מ והב"ש ז"ל כתב דאמתלא אחרינא מהני יעו"ש בהדי' [סי' קט"ו סקל"א] והחלטתי לפסוק כדברי הב"ש משום הראיות שכתבתי וגם בס' הפלאה פסק כן בק"א וכמה אחרונים אך ראיתי עתה שמעכ"ת כתב לי שהאשה אמרה להרב אחר הגט שטמאה וגם דרך וידוי ובזה בודאי ל"מ אמתלא כאשר כתבו כמעט כל האחרונים בשם התו"י ז"ל [סי' ע"ב] דדרך וידוי ל"מ אמתלא הגם שיש להקשות ע"ד ולפי הנראה שראיתי בנ"ב [עיין נוב"י מה"ק א"ע סי' ע' ותניינא סי' י"ב וכ"א] אינו מחליט בזה לאיסור אך מ"מ לא הייתי מיקל בזה ובפרט שגם אחר הגט אמרה כן וכן כתבתי בתשובתי באזהרה שיהי' נראה לב"ד שמחמת אמתלא שנתנה הוכרחה לומר נטמאת משא"כ בנ"ד ולכן בודאי אסורה בלא פקפוק אם הי' המעשה כדרך שכ' מעכ"ת שהודית לפני ב"ד אחר הגט דרך וידוי היינו לפני הרב ובודאי הרב נאמן בזה דניכרין דברי אמת ובפרט שהי' רגלים לדבר כמ"ש מעכ"ת. אך מ"ש כ"ת דדברי הנ"ב שפיר מחמת שאין דרך נשים כשירות להתגרש בלא כתובתה תמה אני הלא כתבתי דצריך שיהי' נראה לב"ד האמתלא וטענתה טובה שהוכרחה מחמת איזה סיבה ברורה להפטר בלא כתובה ובאמת עיני ראו כמה נשים צנועות שנתגרשות בלא כתובה מבעליהן העשירים ואפי' שנראו לחשובין בעיני העולם מ"מ לא מיתדרי להו ולא ניחא ישובם יחד ונפטרים בלא כתובה ולכן הכלל מש"כ אם הב"ד רואין שי"ל שעשתה כן להתגרש בלא כתובה מחמת אמתלא שנתנה נאמנת ולא יחלוק ע"ז רק החולק על האמת ומ"ש מעכ"ת בעניני הפלפול לחלק באם לא הגידה רק מעשה לחוד יעיין היטב בעיון הראוי ויעיין בירושלמי ובר"מ ז"ל בה"ס [הנ"ל] יראה שדברי אמתיים ת"ל ועשיות מעשה היא חזקה בפ"ע והוא מדברי הרמב"ן ז"ל ומ"ש מהוחזק לאשתו ולבנה בזה הענין הרבה יש לדקדק וכבר האריך מהרי"ק ז"ל ובאחרונים הרבה ובפרט להגאון שערי תורה בספרו שנדפס מחדש הרבה מזה ואין הפנאי כעת לפלפל בענין עמוק ולדינא דברי נכונים ואין ענינם לשם: