שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 31

סימן קי

לכבוד ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם כו' מו"ה מרדכי אליעזר נ"י אבד"ק אדא יע"א במדינת הגר:

שאלה אחד הוחזק ללוי כמה שנים והי' לו בנים בכורים משתי נשים ולא עשה להם פדיון וגם יש לו בן אחד מאשתו השלישית שהוא ג"כ פטר רחם לאמו והוא קטן עדיין והנה קודם פטירתו של האיש הנ"ל הודה שאינו לוי כלל ומתוך חליו לא פדה בנו אם מותר לב"ד לפדות הקטן הזה:

תשובה דבר זה מבואר בש"ס יבמות מ"ז ושם בתו' [ד"ה נאמן] דלא [נאמן] לפסול בת (ישראל) [כהן] דהא אדם קרוב אצל עצמו ודוקא בבניו האמינו תורה משום יכיר אבל על עצמו א"נ וכמבואר ביותר בדברי הנמ"י ז"ל וכ"כ הב"ש סי' ד' [סקנ"ג] וא"כ א"נ רק משום חד"א ומשום הודאה לגבי ממון ועיין בתו' יבמות סוף פ"ב [ד"ה לימא ר"י] וכיון דאינו רק מטעם הודאה ודאי אינו משועבד מה"ת כאשר עלה על דעת מעכ"ת ולא הוי רק מלוה ע"פ וא"כ אין גובין עדות בפני קטן הגם בהודה בחליו גובין מיתומים קטנים הלא כבר כתב הסמ"ע [סי' ק"ח סקי"ג] הטעם דס"ל דבדבר ברור מקבלין עדות על קטן אבל הוראה זו צריך לעיין בה טובא כי ודאי זה לא הוי דבר ברור לאמור שמקבלין והנה גם אחיו א"נ מטעם קרוב ולכן בודאי אין ב"ד יורדין לנכסיו וגם כ"ע מודים שאין פודין אותו משום זכי' דהא חוב הוא לו להחזיק הקול שהוא אינו לוי ודלמא כשיגדיל יתברר שהוא לוי ובכה"ג לכ"ע אין פודין בקטנותו אך יתלה לו טס בצוארו המעשה כאשר הי' זה נלענ"ד דברי אוהבו משתוקק באהבתו לנצח ג' לסדר בך יברך ישראל תרכ"ה צאנז:

סימן קיא

שוי"ר לירירי ח"ב ונכד ניסי הרב המאה"ג שלשלת היוחסין כו' כש"ת מו"ה פנחס פרענקיל אבד"ק בוקאווסק יע"א:

מכתבו הגיעני בדין בכור שנמכרה האם לעכו"ם בכסף וסיטומתא כנהוג וידוע דדבר זה שערורי' בין הגאונים ראשונים ואחרונים והנה העיר מעכ"ת בנידון הס"ס דלמא הלכה כרש"י ודלמא הלכה דעכו"ם קונה בין בכסף בין במשיכה ומה שדחה מאלגאזי [ברפ"ב דבכורות] דכיון דא"מ ממון מס"ס לא הוי הקנין ולא מיפטר מבכורה וזה הק' ג"כ אדברי תוס' [שם ד"ה קנה] שכ' [דהו"א] דקנה העכו"ם מספ' והק' איך שייך קנין בס' הא המוכר מוחזק ומס' אינו קנין כלל ואתפלא על דבריו ז"ל דלמה לא אם נתן לעכו"ם מעות וילדה בכור והעכו"ם נותן לו המקח באין חזרה שפיר י"ל דקנה מס' כיון שנותן לו מדעתו כמו בכור בלמ"ד כמבואר בפוסקים [בחו"מ סי' ר' ס"ז בהגהת רמ"א דכור בל' סאה בסלע ראשון ראשון קנה משום דהלוקח מוחזק הרי דשייך קנין בס'] הגם שגם בעצמו האריך בכעין זה ועפ"י סברת הריטב"א אבל לא ידעתי למה לי' האריכות והספיקות הלא בודאי לכ"ע אם העכו"ם אינו חוזר שקנהו למפרע מס' דלמא הלכה דקנה בכסף ובלא"ה בספיקא דפלוגתא לא שייך זה [לומר] דכיון דזה מוחזק ולא מוציא מס' לא הוי קנין דזה ליתא דסוף סוף יש כאן יד דהקדש ומוציא מידו ובפרט דהקדש הוי תפוס וכמבואר [אולי כוונתו לתוס' ב"מ ד"ו ד"ה והא הכא] הגם שתוס' כתבו (להפלא) [להיפך לא] שיהי' הקדש ול"ד לכאן מ"מ נראה שס"ל לתוס' כן יעו"ש ואדרבא לסברת התו' כיון שהקדש מוציאין מבעה"ב לכהן ומ"ש אתה דבנ"ד דיש ס' בלא"ה אולי ילדה שפיר הוי ס"ס זה צ"ע מאוד דהנה לכאורה קשה [ברפ"ג דבכורות] למה מכאן ואילך ס' הא חזקה קמייתא שלא ילדה ורובא דיולדת ליכא דהא תלוי במעשה דלא הוי רובא ואדרבא סמוך מיעוטא דאפי' עז יותר משנה לא יולדת לחזקה קמייתא דלא ילדה והוי להיות רובא דלכהן וראיתי להאלגאזי ז"ל [ברפ"ג דבכורות] שכ' דלא הוי רק דרבנן מחמת רובא דיולדין ורבינא מדרבנן קאמר ולפענ"ד איפכא משמע דהו"ל (להיות) למיזל בתר חזקה דלא ילדה כיון דליכא רובא דיולדת כיון דהוא תלוי במעשה וכן באמת הרבה פעמים מבואר בפוסקים דרוב דתלי' במעשה לא הוי רוב ולא חלקו לומר דהוא רק דרבנן והנ"ל לומר דכיון דהתו' [בכורות הנ"ל ד"ה רבינא] כתבו לחלק דדבר כזה רוב יולדות לא הוי תלוי במעשה כיון דכן דרך רוב ב"א להוליד ורק בבהמה דלפעמים צריך להרביע דוקא שייך לומר דהוי רוב התלוי במעשה ולזה י"ל דהחילוק בין אדם לבהמה שלומר בבהמה דלפעמים צריך להרביע הוי מעשה חילוק זה הוי מדרבנן אבל לעולם רובא דתלוי במעשה לא הוי רוב כלל וא"כ לפ"ז לדידן בזה"ז דידוע דלא מצוי כלל זכר שאינו מסורס ורק שיש זמנים שמרביעים א"כ שפיר הוי רובא דתלוי במעשה ולא הוי רוב כלל ואדרבא חזקה שלא ילדה וחייב מה"ת בבכורה ולא הוי רק ס' של הקנין וחד ס' לא מהני וא"כ אסור מדינא אולם ס"ס נגד חזקה (י"מ) [יש מקילין] אך באמת אין ס"ס כלל דדלמא ילדה כיון דתלי' במעשה באמת י"ל דאינו נכנס בגדר ס' בזה"ז דלא שכיח בלא הרבעה במעשה [פי' דהספק שמא ילדה שוב איננו ספק השקול ובס"ס כזה כ"ע מודים דל"מ נגד חזקה] והס"ס שעשה האלגאזי ז"ל לפענ"ד שפיר כתב הבני יעקב דהוי כשם חד הגם שס' אחד מתיר יותר מחבירו כמ"ש האלגאזי מ"מ לענין ספק בפלוגתא אינו נחשב דר"ת ס"ל דלא קנה ורש"י והרמב"ם ס"ל דקנה יהי' מאיזה טעם שיהי' והוי רק חד ס' ואדרבא בזה לא קיי"ל כרבים דהוי כמו שיטה שכל א' אומר דהוי קנין מטעם אחר דלא קיי"ל כשיטה ודו"ק אך לדינא י"ל דעכ"פ מותר להטיל בו מום וז"ב והי' שלום א' קרח כ"ז סיון תרכ"ו:

סימן קיב

להרב החריף ובקי וכו' כש"ת מו"ה פנחס נ"י דיין בק' ווישניצא:

שאלה יהודי אחד הי' לו חוב אצל פריץ א' והפריץ הי' לו בהמה מבכרת ואמר להיהודי שימכור לו הפרה ויהי' פטור מחובו ואז היהודי לא נתרצה לסך הזה הנקצב מהפריץ ואח"כ נתוועדו יחדו ואמר הפריץ שלא יניח לו מהקצוב הנ"ל בעד הבהמה ואמר הפריץ שאם ירצה בפסיקה ראשונה יקח הבהמה ונתרצה היהודי ואמר לו הפריץ בזה נגמר המקח ויקח לו הבהמה רק שיתן להרועה איזה דבר מועט כפי המנהג בין הנכרים והנה הבהמה ילדה בכור טרם משיכת הישראל מה דינו של הולד: תשובה

הנה מבואר בכאן ספיקות חדא אם כסף קונה בעכו"ם וידוע פלוגתא זו ועוד נתוסף אם קונין במלוה והגם שאמר בפעם הראשון לפטרו מחובו משמע קצת דקונה בעד מחילת המלוה מ"מ כיון שאז נתבטל הענין ואח"כ בפעם הב' לא אמר לו בעד הנאת מחילת המלוה ורק סתם שמקנה לו וחוב הוא מלוה וקרוב הדבר שהנכרי לא ידע דבר מזה בהנאת מחילת מלוה ודעתו רק שמקנה לו בעד החוב וממילא יהי' פטור והנה הוי ס"ס חדא אם כסף קונה בעכו"ם שנית אם מלוה קונה אמנם הרמב"ם ז"ל פסק שניהם שכסף קונה בעכו"ם [פ"ג מה' מכירה ה"א] וגם שמלוה קונה (פ"ז מה"מ ה"ד] ולפ"ד הוי הולד כבכור אולם כיון שהדין אצלינו מס' כל צד לחוד אם קונים במלוה ואם עכו"ם קונה בכסף לכן (יצאנו מידי) [הוי] ס"ס ומותר הולד דלא קנהו הישראל ומלבד זה נ"ל דאינו בכור אפי' להרמב"ם ז"ל דידוע שהק' כולם על הרמב"ם ז"ל במה שפסק מלוה קונה והלא בגמ' אמרי' בקידושין [מ"ז ע"א] ושוין במכר שקנה ומתרץ הגמ' דמוקי לה ר"ה במילי אוחרי דמלוה לא קני ועוד אמרי' בהזהב (מ"ח ע"א) וז"ל הגמ' אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל כו' ואלו תשומות יד לא אהדרי' מ"ט לאו משום דמחסרא משיכה כו' יעו"ש ולדברי הרמב"ם יקשה למה לא אהדרי' בתשומת יד [י"ל כוונתו דלרש"י ופוסקים דפסקו כר"י דמעות קונה ל"ק קו' הגמ' דלא אהדרי' לתשומת יד משום דהו"ל מלוה ומלוה ל"ק ובעושק דאהדרי' מיירי שייחד לו כלי בשעת השכירות וכן מתרץ הריטב"א שם אליבא דר"י ע"ש וגם י"ל לר"י כמו לר"ל דעושק מיירי בנטלו והחזירו ותשומת יד מיירי בלא נטלו להשמיענו דמלוה ל"ק אבל כסף קונה אבל להרמב"ם דגם מלוה קונה שפיר נשאר קו' הגמ' מדלא אהדרי' לתשומת יד וע"ש בריטב"א ותבין עכ"ה] וגם מה חילוק בין קידושין למכר בזה אך לפענ"ד נראה פשוט דהנה מבואר בח"מ סי' (ק"ח) [ק"כ] דפריעת חוב א"צ קנין ואם זרקו בריצוי הבעלים נפטר מהחוב ואם נאבד אינו חייב רק משום שומר דכוונתו שישמרנו אבל משום החוב מיפטר וכן אם אמר לו הנה צרורים בביתי ג"כ פטור ואינו חייב רק משום מעות אינם צרורים מחמת שיוכל להשתמש בהם ומשום שואל מחדש אבל מהחיוב פטור בלא שום קנין ואפי' בע"כ הוי פרעון יעו"ש בכל הסוגי' דפריעת חוב א"צ קנין והנה לכאורה באם זרק לו חובו אפי' חובו הוי הפקר דהא הלוה סילק כחו מזה המעות והמלוה לא זכה בו ובפרט באמר לו והפטר דאפי' שומר לא הוי בודאי יוכל אחד מהשוק לזכות בו אך זה ודאי אינו והטעם מפני שאינו הפקר שיש לישראל המלוה שיעבוד עלי וכ"מ בש"ע כ"פ דאם יש לא' שיעבוד על המעות לא יוכל אחר לזכות בו והוי שיעבודו כמשכון שלא בשעת הלואתו וכמ"ש בש"ך ז"ל סי' ע"ב [סק"ט] במ"ש דאפי' אם נודע לנו שלא נתפרע ממנו הוי כמשכנו שלא בשעת הלואה שקונה אותו בלא שום הגבהה דהוי כמשכון בב"ד שלא בשעת הלואה והשכל נותן כן כיון דפרעון א"צ רק שזרקו בביתו אפי' בע"כ דפרעון בע"כ שמי' פרעון א"כ אכתי הוי כסף התשלומין ברשות המלוה בלא שום קנין והנה קיי"ל [בחו"מ סי' ק"א] דמדעתו ורצונו של הנפרע לכ"ע שוה כסף ככסף וא"כ תיכף שנתרצה המלוה להחפץ בעד חובו נפטר הלוה והמלוה זכה בהחפץ למשכון שלא בשעת הלואה דקיי"ל דקנהו לגמרי ומש"ה במלוה קונה [ובקדושי אשה שפיר אמר רב דאינה מקודשת דבאשה ל"ש לומר דהוי פרעון על החוב משום דשוה כסף ככסף ודו"ק עכ"ה] אולם כ"ז באם מלוה להוצאה ניתנה א"כ די במה שפורע בע"כ אפי' כו' אבל למ"ד מלוה לאו לה"נ היינו כמו שפרש"י ז"ל שם [קידושין מ"ז] שצריך להיות בעיסקא תמיד מוחזקת וא"כ למ"ד דס"ל כן לא יוכל לקנות זה החפץ שמכרו בעד העיסקא כיון דהמלוה בעין באיזה עסק והחפץ הנמכר ג"כ בעולם הוי ממש כחליפין דצריך קנין [י"ל כוונתו כיון דהו"ל כחליפין ממש וצריך קנין לא קנה זה חפץ הנמכר במה שנמחל שעבודו על העיסקא משום דזה לא עשה קנין בהעיסקא דנימא כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפי' דמשיכתו וקנינו לא מהני מידי לענין זה דהא באמת גוף חפץ העיסקא שלו היא ואף דנמחל שיעבודו שיש להמלוה עליו ומחילה אינה צריכה קנין מ"מ כל שלא הוי קנין ממש לא זכה חבירו בחילופי' משא"כ לגבי קידושי אשה כיון שעכ"פ הגיע לה הנאה מחודשת ע"י מחילת השיעבוד שיש למלוה על העיסקא ונותן לה רשות להוציא העיסקא מקודשת וכמבואר ברמב"ם פ"ה מה"א ה' י"ד ע"ש וע' בס' אבני מילואים סי' כ"ח סע' י"א והפי' בגמ' היא וא"א מלוה להוצאה נתנה היינו דהא דרב דמלוה להוצאה ניתנה לאו ככ"ע היא ורק דהנך תנאי פליגי בזה אם מלוה להוצאה נתנה א"כ במאי יקנה במכר להך מ"ד דלאו להוצאה נתנה ודו"ק עכ"ה] ולכן שפיר פריך הגמ' במה יקנה היינו למ"ד מלוה היא מוחזקת בעיסקא ולא להוצאה ניתנה והוי כמחליף אינו נקנה רק בקנין שפיר פריך במה יקנה אבל להרמב"ם ז"ל דפסק דמלוה להוצאה ניתנה שפיר קונה במלוה ודו"ק. וגם כיון דלדברי הרמב"ם הוי פריעת חוב גמור במה שיחדוהו לו לפריעה וזה כבר גבה חובו א"כ היינו פקדון ממש לא תרי גווני פקדון [י"ל כוונתו דלמאי דחידש דבמלוה דקונה להרמב"ם היא מטעם פרעון כנ"ל א"כ היא רק במכר ממש מחמת הלואה וא"כ ל"ק שוב דלהדרי' קרא דע"כ א"א לאוקמא כלל קרא דעושק ותשומת בכה"ג דייחד לו כלי בתורת מכר להלואתו דא"כ היינו שלו ממש והוי פקדון ממש לא תרי גוונא פקדון ואמאי קרא לו עושק או תשומת יד פקדון ממש היא וע"כ קרא דעושק ותשומת יד וסוגית הגמ' דב"מ בייחד לו כלי היא רק דייחד לו כלי להלוואתו למשכון בעלמא וכמו שכן כתבו התוס' בכתובות דף מ"ב ובש"מ ב"מ דבהכי מיירי וע"ז שפיר אמרו בגמ' תרי גוונא פקדון ועיין במג"א ובח"י סי' תמ"א ובמשכון לא שייך סברא הנ"ל דלקנו בתורת פרעון וע"כ תלי' רק אי קונה בכסף או במשיכה (עיין בקצה"ח ס"ס ע"ב) ושפיר דייק הגמ' סייעתא לר"ל וע"כ דהי' ס"ל להסוגי' דהכל איירי בשעת הלוואה או דהוי פשיט לי' דגם מלוה קונה בתורת כסף וקנה גם במשכון וע"ז שפיר י"ל לר"י דבאמת מלוה ל"ק בתורת כסף וקרא דתשומת יד מיירי שלא בשעת הלואה ושפיר דלא אהדרי' לתשומת יד משום דמלוה ל"ק למשכון דצריך קנין בתורת כסף וזה גם הרמב"ם מודה וא"ש כל סוגיית הגמ' והיכא דמכרו לו ממש בהלואתו דקנה בתורת פרעון אין כאן התחלת קושי' דלא אהדרי' בכה"ג משום דע"כ קרא לאו בהכי מיירי דזה מקרי פקדון ממש לא עושק ותשומת יד ודו"ק עכ"ה] ולכן פסק הרמב"ם ז"ל שפיר. אך כ"ז בישראל עם ישראל אך ישראל אינו קונה משכונו של עכו"ם דהלכה כת"ק דר"מ פסחים ל"א ע"ב] ישראל לא זכה כלל בתשלומי החוב בתורת קנין רק שאסור לזכות בו משום שיש לישראל שיעבוד אבל אין לישראל קנין במשכון והוי ממש של עכו"ם הלוה המוכר ופטור מבכורה והי' שלום כדברי ידידו דוש"ת אדר א' תר"ל לפ"ק:

סימן קיג

לכבוד ידידי מחו' הרב המאה"ג החריף ובקי המפו' החסיד בנש"ק כקש"ת מו"ה אברהם יהושיע העשיל נ"י אבד"ק טלוסט:

שאלה אשה שהפילה חתיכה כמו עשרה [שבועות] אחר שנתעברה ופסק לה האורח והחתיכה היתה כמו עור לבן קצת ולא הי' חלול בתוכו רק שהי' עב כמו חתיכה בשר והמילדת בקיאה שהית' שם הטילה את החתיכה למים והי' סביב חתיכה כמו מוכין וצפה על המים ואמרה שראתה כזאת בלבוב במקום שמלמדים שם הנשים להיות מילדות ונקרא בלשונם מאהל ואינו ולד כלל ושאלתי אותה אם הי' איזה עצם או ריקום אברים קצת והשיבה שלא הי' לו עצם ולא ריקום כלל ועכשיו ילדה האשה בן אם חייב לפדותו או לא:

תשובה הנה זקני הח"ץ ז"ל [סי' ק"ד] סתר דברי הש"ע [סי' ש"ה סע' כ"ג בהג'] שפסק שחייב לפדות וכן השבו"י [ח"א סי' פ"ג] החמיר שלא לפדות אפי' בלא ברכה ודבריהם נראין מאוד דהאיך נוכל לומר נגד סתם גמ' (נדה כ"ט א') אריב"ל רוב נשים ולד מעלייא מפילות ופסקי' כוותי' וסוגי' דעלמא כוותי' כמבואר בש"ס ופוסקים ומי יחלוק נגדו ומה שהקשו הגדולים הלא בסוף הסוגי' מבואר דבלא הוחזקה מעוברת לא אמר ריב"ל במחכ"ת שגגה היא להאומר כן דהלא סתמא (דגמ' ממימרא) [איתמר בגמ' מימרא] דריב"ל דרוב נשים ולד מעלי' מפילות ורק דגמ' אקשי' לי' מהא דתנן באידך ברייתא חוששין לנדה אלמא דאינו רוב ומתרץ התם דלא הוחזקה מעוברת וסברו המקשים ע"ד זקני הח"ץ הנ"ל דגם בחתיכה אין חוששין כשאינה מוחזקת למעוברת וז"א כלל דמה לנו לענין חתיכה אם מוחזקת למעוברת או לא הלא אפי' אינה מוחזקת למעוברת לנו לומר אזלי' ב"ר נשים דיולדת ולד מעלי' ומסתמא ילדה ולד מעלי' כרוב הנשים ורק [התם] שאינו ידוע לנו אם הי' כלל חתיכה או רוח כפרש"י [שם ד"ה והפילה] א"כ דלמא לא הי' כלל חתיכה ולא הי' לידה כלל רק ראתה נדה ומה שייכות לרוב נשים יולדת ולד מעלי' הא לא הוי כלל לידה רק נדה אבל אם ראינו חתיכה לפנינו רק שלא נדע אם הוא מרוקם או לא בודאי דקיי"ל כריב"ל דרוב נשים יולדת ולד מעלי' ולכן בודאי אין לזוז מדברי ריב"ל דרוב נשים יולדת ולד מעלי' ופטורה מפדיון הבן והבקיאות ממילדת לא מעלה ולא מוריד ולכן אין לזוז מדברי הני תרי סבי קדישא הח"ץ והשבו"י ז"ל והי' שלום כדברי מחו' ידידו דוש"ת בלונ"ח: סימן

קיד

שלום להרב המאה"ג מו"ה אלימלך שמעון נ"י אבד"ק חיראב:

בענין אם לא הסירו הציצין המעכבין רק ע"י הפריעה בצפורן כבר ידוע שעולם נוהגין היתר וכן באמת כ' הט"ז ז"ל [סס"י רס"ד] לבדוק אחר הפריעה ולא אחר המילה דלמא נשתייר שלא נכרת מהגיד ש"מ דלא איכפת לן בזה דכיון שהוסר מעל העטרה והוסר ממקום חיבורו בגיד הוי כנכרת ממש וכבר מצאנו כן גבי אבר המדולדל כיון שנעקר מחיבורו הוי כמת אותו האבר והארכתי בזה הראי' בקונטרס שלי [ע"ל סי' קט"ז] ואך כן כתבו התוס' בשבת קל"ז ב'] להכשיר וכן בכ"מ הל' מילה [פ"ב ה"ה] ומה שהק' כ"ת דהרי תרגום של נימול גיזור והוא כריתה יעוין בח"ס [יו"ד סי' רמ"ט] שכתב בהדי' דכשניתק ממקומו ע"י ציפורן נקרא נמי בלה"ק כריתה. ומה שהק' מעכ"ת דא"כ למה מהדרי' בשבת אציצין המעכבין הא אפשר להסירו ע"י פריעה ואתפלא על כ"ת וכי חובל שחייב בשבת הוא שבירת אבר דוקא הלא בהוצאות דם הוי חובל ואב מלאכה וא"כ ה"נ דבעינן בודאי שיסירנו בצפורן בהפריעה א"כ ודאי יצא דם והוי חובל ממש והנה שמעתי שבס' נשמת אדם ביו"ד סוף ה"מ חידש לומר דהוי כאילו אינו נימול ושאלתי לי הספר לעיין בו והנה ראיתי שכל עיקר ראייתו דהא פריעה לא ניתנה לאאע"ה וגם לדידי' ציצין המעכבין ש"מ שגם בעור המילה שייך ציצין המעכבין וזה מדברים הפליאים דבשביל שלא נצטוה על הפריעה לא יהי' בו דין ציצין המעכבין אשר יש לימוד ע"ז בודאי אם נשתייר מעור החיתוך ולא נפרע בודאי הי' שייך לאאע"ה דין ציצין המעכבין אבל ודאי אם אאע"ה הי' פורע הציצין בציפורן הי' דינו דהוי כמל בסכין וכמבואר בח"ס ז"ל הנ"ל והנה אדרבא בספרו העיד שכן פסק הט"ז והש"ך ז"ל להחזיק מנהג עולם שכשר בנפרעו הציצין ע"י ציפורן בלא סכין ורק הוא הרעיש לחלוק על גדולי האחרונים ועל מנהג ישראל ובדברי תוס' הנ"ל מפרש פירוש שלענ"ד אינו ראוי לזוכרו ומהכ"מ ז"ל העלים עינו ובא בטרוני' על נימולי ב"י שלא כדת והנה שמעתי שעיר וקדיש מן שמיא רשכב"ה מבעלזא החמיר בזה והנה אמת שלכתחילה ראוי להסיר הערלה לגמרי ממש אך בדיעבד ח"ו לצער הילד הנמול לחזור ולחתוך והנח להם לישראל במנהגם הטוב במצוה שקבלוה בשמחה ועושין בשמחה:

סימן קטו

לידידי ח"א הרב הגאון הגדול החריף ובקי החסיד המפו' כש"ת מו"ה חיים אלעזר נ"י אבד"ק טארניגראד יע"א:

על אודות המילה שיש מרננים שכל שלא נחתך עור החיצון כולו אפי' אם נראה מהול שלא בשעת קישוי צריך לחתכו דלא הוי מילה רק שנחתך מן הגיד ונכרת ולא אם נשאר תלוי בשום מקום מהגיד אפי' למטה מעור הערלה החיצון צריך לחתכו והנה ערכתי כבר ע"ז תשובה אחת העתקתי לוטה פה והנה עתה בעיוני עוד הפעם ראיתי דדבריהם דברי בורות דהא גבי פריעה ודאי סגי אם אינה נראת כשנתקשה והנה בגמ' בחדא מחתא מחתינהו וז"ל הש"ס (שבת קל"ז ע"ב) א"ר אבינא כו' בשר החופה את רוב גובהה של עטרה כו' א"ש קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה ונראה מהול א"צ למולו ואם לאו צריך למולו במתניתא תנא רשבג"א קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה וא"נ מהול צריך למולו מ"ב א"ב נראה ואינו נראה עכ"ל וזה קאי בין אמילה בין אפריעה דגם בפריעה מעכבין ציצין דלא כנראה מתוספת חדשים [שבת פי"ט מ"ו] ורק כמ"ש כה"פ והוא דעת ר"ת ז"ל [בתוס' יבמות ע"א ב' ד"ה סוף] שגם בפריעה מעכבין ציצין ותנא בחד גוונא מחתינהו כל שמתקשה וא"נ וא"כ דין המילה והפריעה חד וגם בערוך ערך הלקט כ' וז"ל בפר"א ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקט ענוש כרת פי' מלקטין ציצין המעכבין את המילה וזה עיקר עכ"ל הרי דלא כ' כלל רק מלקטין ובלשון שני כ' שחותכין אבל לפי' הראשון משמע דסגי במלקט את העור ומטהו עד למטה ואולם עתה האיר ה' עיני וראיתי כי הדבר מפורש בב"י ובכל האחרונים דהנה ז"ל החכם הספרדי בב"י סי' (רס"ה) [רס"ד] ואם אח"כ נמשכה ערלתו ע"י מיעוך עד שמכסה העטרה או שהי' מסורבל בבשר או מדולדל עד שנראה בלתי מהול בעת קישויו חוזרין מד"ס וקוצצין עד שתראה העטרה גלוי' בעת הקישוי אמנם אם בשעת קישויו נראה ממנו שכבר נימול שיש שם קצת ציצין מכאן ומכאן אז א"צ אלא תיקון בעלמא מפני מה"ע ויראה ודאי שבדיקת הקישוי לא נאמרה אלא לגבי המסורבל והמדולדל שנמולו תחילה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתראה העטרה מגולה אפי' שלא בשעת קישוי עכ"ל. הרי דלא מל כראוי ודאי שלא חתך כל העור החיצון הוא הערלה דאם חתך כל העור א"כ מל כהלכתו א"ו שאיירי שלא חתך כל העור ואפ"ה כתב דל"מ עד שיראה מהול בלא קישוי ולפ"ד האומרים דצריך דוקא כריתה מן הגיד למה יהני אפי' נראה מהול כשאינו מתקשה הא ס"ס הערלה לא נכרתה מן הגיד א"ו אם נתפשטה מן דיבוקה למעלה ועקרהו משם עד למטה זה הוא מילה דלאו דוקא כריתה מקרי מילה וכמ"ש הח"ס [סי' רמ"ט] אלמא דלהחכם הספרדי ז"ל אם נעקרה הערלה ע"י פריעה מקרי נימול כהלכתו ומכ"ש לדברי הש"ך ז"ל [סס"י רס"ד] שמקיל יותר דאפי' בלא נחתכה כהלכתה סגי בנראה מהול כשנתקשה ולדידי' עדיין הערלה למעלה ולא נחתכה א"ו כיון דכי מתקשה נראה מהול הוי כנחתכה והנה זכינו לדין מתוך דברי החכם הספרדי וב"י שמביאו והב"ח מביאו בס"ס רס"ד בזה"ל הרי שכ' להחמיר דבמי שלא נימול תחילה כהלכתו צריך לחתוך הבשר עד שתהי' העטרה מגולה אפי' שלא בשעת קישוי וכך הורתי הלכה למעשה עכ"ל והש"ך ז"ל [ג"כ מביאו] שמה שנעקרה הערלה עד למטה הוי נימול כדינו והנה בנימול כדינו פסק הרמ"א ז"ל וכה"פ כדברי תה"ד ז"ל דסגי במעט שנראה מהול כיון שכבר נימול מה"ת וא"צ למול שנית רק מדרבנן מפני מ"ע לכן בנראה קצת מהול סגי וא"כ לפמ"ש הוכחנו דבאם נעקר ע"י פריעה הוי כנחתך א"כ ילדים דידן דמהדרין הסנדק והמוהל לאחר הפריעה לראות אם החריץ נראה יפה אפי' בלא נתקשה א"כ ודאי הוי מילה יפה מה"ת וא"ל למול שנית אפי' אם כסהו שנית להגיד וא"כ כיון דאין המילה רק מדרבנן סגי בנראה קצת מהול והנה לכתחילה בודאי מסירין כל הערלה בכריתה לגמרי וע"ז הקפיד מרן רשכבה"ג מבעלזא אבל בדיעבד בודאי אין שום מצוה לכרות הערלה שנפלה למטה ע"י הפריעה ואדרבה העושה זאת הוא רוצח וחושש אני בו אם הוא מנפשות עמלק ימ"ש אשר חתך מילות ב"י ולכן אל ישמע להם ולא ילך בדרכיהם שלא עפ"י תורה רק מעשה בור ולדעתי שיתרה בהם שאם יוסיפו לעשות כן שיפסלו לעדות כמו המכה לאיש ישראל והי' שלום: