שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 25

סימן עט

להרב הה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם בש"ק מו"ה יחיאל נ"י אבד"ק פרוסטיק יע"א:

שאלה באשה אחת שעד הנה הי' לה וסת קבוע וזה לא כביר שנתהוה לה מקרה שבפעם ו' או ז' לתשמישה אחר טבילתה רמ"ת ומרגשת בשעתה ששופעת דם ממקורה ולאחר מכאן שינתה שבפעם ה' אחר טבילתה רמ"ת אך תיכף אחר טבילתה איזה ימים היא כשארי נשים אינה רואת כלל מ"ת ורק בפעם ה' או ו' אחר טבילתה איתרע לה כן ובשעת וסת הקבוע לה רואית כדרכה מעולם גם יש לה שבר ומרגשת קצת כאב ע"כ השאלה:

תשובה הנה לא מצינו בש"ס ופוסקים לחוש לרואה מ"ת רק בשלשה פעמים רצופים אך באם לא ראתה רצופין אין לחוש לראייתה וכ"מ בהדי' ברש"ך ח"א סי' ס"א ובמהרי"ו דלא חיישי' לראיית מקוטעין ואם לחוש להטבילה שגרמה לראי' זה כמו בראתה ליל שני לטבילתה שמבואר בהג"מ ובאחרונים שחוששת שטבילה גרמה מ"מ לחוש כולי האי חמשה ימים גרמה המים לראיית מ"ת זה דבר זר והח"ד [סי' קפ"ז סקט"ו] כתב ג"כ שהוא דבר זר בכעין זה וגם אפי' אם נימא כן די בהרחיקה מתשמיש פעם ה' לטבילתה או פעם הוא"ו היינו פעם שרגילה לראות אחר הטבילה ולא יותר כמבואר גבי ליל שני כהנ"ל בהג"מ והנה השו"ת אמונת שמואל והט"ז [שם סקט"ו] והנה"כ [שם] החמירו לומר דאפי' הי' תשמיש היתר בנתיים אם אין במה לתלות אסורה לשמש ולא ידעתי למה הלא מצינו מה"ת אין לחוש אפי' לוסת ואפי' מ"ד וסת דאו' אבל בלא קביעות וסת אין לחוש אפי' באשה שאין לה כלל וסת לראי' מ"מ קיי"ל דמותרת ולמה לא נחוש שמא תראה בשעת תשמיש אלמא לא החמירו כלל רק בוסת אבל לא לאוסרה לעולם רק בראתה ג"פ נקבע לה וסת ומ"ש בישועת יעקב משם בשמים ראש דלאו מטעם וסת אסורה לאו מר ברי' דרבינא חתים עלה שהוא מהרא"ש ז"ל דידוע דמתשובה זו אין מביאין ראי' והמעיין בכל הראשונים יראה דמטעם וסת אסורה וכ"נ מתשו' ר"י שבשעד"י שמביאו ברמ"א [שם ס"י] והעתיקו הנה"כ וכ"נ ממהרי"א ובתשו' הרשב"א ז"ל, והנה אם אין וסת קבוע ושמשה בהיתר ביני לביני בודאי ל"ח לאוסרה ולא ידעתי טעם לאוסרה דהרי רוב נשים שאינם רואות מ"ת ונהי שזו יצאה מהרוב מ"מ לא ידענא למה נחמיר לומר שהוא מחמת תשמיש נגד רוב נשים דלמא חזי' בלא"ה לא מ"ת והרי ראינו שכ"פ שימשה ולא ראתה א"כ דלמא ראי' זו במקרה והרי היא כאשה שאין לה וסת אבל למה נחמיר עלי' לאסור לבעלה ובפרט שלפענ"ד שייכא חזקת היתר לבעלה והרי עד עתה היתה בחזקת היתר ומס' אתה בא להוציאה דקיי"ל דאסור להחזיקה תחת רשותו וביחוד בודאי לכ"ע אסורה ואיך תוציאה מס' רואת מ"ת למקוטעים נגד רוב נשים ונגד חזקת היתר והנה הנ"ב האריך הרבה בחזקת היתר בכמה תשובו' ותמיהני למה לא יהני חזקת היתר לבעלה שלא לאוסרה ביחוד עכ"פ ועפי"ז יובנו מאוד דברי הב"י ז"ל שכ' (דרק] דלהקל אמרינן לא כל האצבעות שוות ומש"ה מותר בבדיקת השפופרת אפי' לראשון לתוס' ז"ל והנ"ב [מה"ק סי' מ"ג] כ' שזה דוחק וגם הקשה למה מהני בדיקת פ"א לעקור וסת ועיין בח"ד וס"ט קפ"ז ולפמ"ש א"ש דהנה לכאורה למה נאסרה לעולם הא יש לה חזקת היתר ורוב נשים אין רואות מ"ת ונהי דאתרע שמה חזקה כיון דליכא ביאת היתר בנתיים ולכן אפי' הוא מן הצדדים מ"מ יצאה מן רוב נשים וכמ"ש הת"ש לענין רוב בהמות כשירות דאיתרע הרוב מ"מ בצירוף חזקת היתר דלא לאוסרה לבעלה הוי חדא במקום תרתי וכמבואר בריש נדה דודאי מוקמי' בחזקת היתר אך כיון דשם איתחזקה בביאת איסור מ"ת בלא ביאת היתר ביניהם רק די"ל שמא מצדדים בא זה לא מהני כיון דהאשה צריכה לספור ז' נקיים דלענין לטהר הדם האשה בלא נקיים אין כאן חזקת היתר לאשה אפי' לבעלה דכן דרך כל הנשים שאסורין בראייתן לבעליהם וא"כ כיון דצריכים לטמא ולהצריך ז' נקיים שוב ממילא נתחזקה גם לוסת לבעלה ולא תלינן בצדדים ולכן נתחזקה בוסת רואה מ"ת דהא לא הי' ביאת היתר בנתיים והוי וסת אולם בפעם אחד נעקר ממנה דהנה מבואר בט"ז (פ"ג) [פ"ד סקי"ז בשם המהרש"ל] דאם החזקה לא מחמת עצמה לא מיקרי חזקה בג' זימני והנה ברואה מ"ת דאדרבה לאוסרה לבעלה ה"ל לומר שהוא מצדדים מחמת חזקת היתר ומחמת רוב כנ"ל ורק מחמת שהוצרכו לטמא ולהצריך ז' נקיים אסרנו גם לבעלה עכ"פ לא מיקרי נתחזקה בגופה הריעותא דאדרבה בחזקה דגופה הי' לן לטהרה ולכן נעקר בפ"א דהרי לא נתחזקה גופה ובשלמא בוסת דעלמא נתחזקה גופא למקרה הזה אבל לאוסרה לבעלה נגד חזקה זה יש חזקת היתר ורוב נשים שאינם רמ"ת ולכן נעקר בפ"א כן נ"ל ומש"ה שפיר כ' הב"י באם נתרפאה די בפ"א דמאי נימא דלמא אין כל אצבעות שוות וא"כ תיאסר לעולם לכל ישראל ובאמת לא איתרע חזקת היתר שלה לכל ישראל דאדרבא י"ל דהוא מן הצדדים או מחמת מקרה דרוב נשים אינם רואות מ"ת ולא נאסרה רק מכח חומרא בודאי אם י"ל דנתרפאת תלינן לקולא וז"ב בעיני. עכ"פ בנ"ד שיש ביאות היתר ביניהם בודאי לא מצינו שום איסור בהראשונים ואדרבא איפכא כ' הרש"ך ומהרי"ו ז"ל להתיר וכבר הסכימו כן הס"ט ותפארת ישראל. אך לכאורה יש להחמיר כיון דהרגישה שנפתח מקורה הרי היא ממלאה ונופצת דנראה מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' דלא מהני בדיקה אך בע"כ זה ליתא דהרי חזינן ששמשה כ"פ בהיתר ש"מ שאינה ממלאה ונופצת וגם כי לא ראיתי חילוק זה בשום מקום לומר דאם הרגישה בודאי בא מהמקור ואסורה להנשא א"ו דז"א דאמרי' דלמא הרגש שמש וגם כי סברא זו דממלאה ונופצת אינה ברורה דהרמב"ן ז"ל גופא כ' ואינו מחוור והר"ן ז"ל כ' בהדי' איפכא דגם שממלא ונופצת מהני בדיקה ונעלם זה מהחוו"ד ז"ל (סי' קפ"ז סק"ג] כי לא נדפס בימיו חי' הר"ן ולכן נלענ"ד אשה זו מותרת ולכל היותר שנחמיר לה שלא תבעל בפעם הה' או הוא"ו לטבילה ובפרט דיש לה לתלות בשבירה ובכאב ובכזה התיר בתשו' א"ש ובפרט שיש לה וסת ודי בזה לכל הפוסקים להתיר אך מה אני ובפרט לתשות כחי ואני עוסק ברפואות ולכן אם מעכ"ת יסכים עמי וגם הרב הגאון מזמיגראד יתירה מעכ"ת אך עדיין י"ל כיון שזה יודעת בודאי שבא מן המקור ולא מן הצדדים וזאת יכולת לידע כמבואר ברמ"א ז"ל [סי' קפ"ז ס"ה] וא"כ אינו רק ס' אחד אם התשמיש גורם או במקרה ראתה ומס' הו"ל להחמיר אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם וכ"מ בנ"ב ז"ל בחילוקים שעשה על הרמ"א ז"ל אך כיון שנתחזקה בביאת היתר דלא נתחזקה לרואה מ"ת יש לסמוך אפי' אם אינה יודעת שהשבירה והכאב מוציאים דם וכמבואר ברמ"א גבי יולדת [בס"י] וכן התיר כה"ג באמונת שמואל ולכן נ"ל להתיר אם יסכימו עמי הגדולים הנ"ל וז"ל ס' תשו' א"ש הנ"ל סי' א' אף אנו נצרף ונאמר דיש לסמוך על קצת נשים פקחות שהגידו שלפעמים מחמת ארס דם וסת כשהוא זב מקלקל הצדדים ונעשה מהזוהמא ארס ומכח זה נצרר הדם זהו סיבה שרוא' אח"כ מחמת תשמיש הראשון שלאחר הטבילה דכיון דנתרכך ונתלחלח המכה והשחין שבצדדים ואח"כ יוצא מראית דם מהצדדים וזו היא סיבה חזקה וטובה יותר מכל הרופאים אלו שרוצים לתלות עסקיהם בחולי א"כ נאמר מאחר דהיתה ביאת היתר ביניהם נתלה כמו בלידות ונתלה במכה שבצדדים וכ"ש כשנצרף סברת המרדכי לזה שהתיר אפי' בג"פ רצופים באשה שיש לה וסת ודעת ר"ח שהובא בהג"ה ש"ד הנ"ל ולהתיר אפי' בלא בדיקה ואם באנו לחוש לסברת הט"ז יש לה לדחות זמן התשמיש ראשון בליל שני שאחר טבילתה הואיל ויצא מפיו אף (כי] דבריו אינם נכונים לפמ"ש לעיל אכן אם לב האשה והבעל נוקפים בזה מאיסור כרת תבדוק עצמה ע"י שפופרת קודם תשמיש בליל טבילתה ואם תמצא בראשו תהי' אסורה לו ולכל העולם ואם לא תמצא מותרת לו ולעולם ואפילו לא תמצא גם על הצדדים כמבואר בפוסקים כו' עכ"ל התשו' אמונת שמואל הנ"ל:

סימן פ

להרב המופלג מו"ה מענדל זילבר נ"י מו"צ בק' קאלימייא יע"א:

מה שהק' כ"ת על הס"ט [בסי' ק"צ ססקצ"ג] שכתב להתיר בכתם שנמצא בדבר שאינו מק"ט ונושא על דבר המק"ט מכח טומאת משא ומסופק בכ"ח והשיג עליו מעכ"ת דלא אשכחינן טומאת משא רק באדם כמבואר בהדי' בספרי וגם הרמב"ם ז"ל פסק כן בספרו [פ"א מהט"מ ה"ט] וגם הר"ש ז"ל מביא הספרי הנ"ל להלכה הנה אמת יהגה חכו דהוא דבר פשוט שאין מטמא במשא רק אדם ומאוד אתפלא מה שמסופק הס"ט גבי כ"ח הא בהדי' מבואר בש"ס (נדה ד"ס ע"ב] שאפי' בכ"ח טהור דלא גזרי' משום אוירו אך זה קשה לי הלא כ"ח מטמא מאחוריו ממשקה גבי נדה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהאה"ט ה"ג ופי"ג מכלים ה"ד] וא"כ בכ"ח הוי להיות כתם טמא אך באמת י"ל כיון דהר"ן בחי' ז"ל (לנדה דנ"ח ב' ד"ה מודה שמואל] כתב דמחמת שדבר שנמצא עליו הכתם טמא גזרו גם על האשה ונ"ל דטעמו דלגבי אשה הו"ל להיות טהור משום ס"ס כמבואר באחרונים ס' ממנה ס' שבא שלא בהרגשה ורק דבר שנמצא עליו הכתם מק"ט וטמא עכ"פ טומאת ערב אפי' בלא הרגשה וא"כ ליכא בהדבר הנמצא הדם רק ס' אחד אם ממנה מהמקור וס' דאור' לחומרא מש"ה גזרו על האשה דא"ל גבי אשה ס"ס ס' לא הרגישה ס' מעלמא כיון דכבר החמרנו לומר שמן האשה הוא א"כ אין כאן רק ס' הרגישה והוי כמו נמצא ס' בדאו' ונתגלגל אח"כ לדרבנן דל"א ס"ס ומש"ה גזרו גם על האשה אפי' נמצא על כ"ח שמטמא מאחריו במשקה להר"מ ז"ל [הנ"ל] מ"מ הוי רק טומאה דרבנן וספקא גבי כ"ח לקולא וטהור הוא ומש"ה גם האשה טהורה הנ"ל:

סימן פא

שאלה אשה שאלה לרב העיר על כתם וטימא לה ואח"כ שאלה לחכם שבמק"א וטיהר מה דינה:

תשובה באמת בכאן ל"ש הך שקלא וטריא דמס' נדה (כ' ע"ב) וז"ל הגמ' ת"ש דילתא אייתי דמא לגבי דרבב"ח כו' עד אגמרי' סמיך. דאנן אין מורין רק מה שאינו דומה כלל לאודם ולכן גם נשים פקחות רואות דם בזה"ז וכן בכל זמן וכמבואר בש"ע ואחרונים וא"כ אין בזה הוראה כלל ואם נסתפק הדבר אזלי' ב"ר ב"א אך לפי מה דהוכיח זקני הח"ץ ז"ל [בסי' מ"ו] דאזלינן בתר יציאת הדם לחוץ ואפי' אם נתאדם לאחר ראי' הראשונה שראינו שהיתה כשירה דתלינן דמחמת שינוי אויר והכלי שהונח שם נתאדם א"כ מכ"ש לחומרא בהיתה אדומה ואח"כ נתלבנה תלינן דמחמת איזה סיבה נתלבנה ומאויר הגם שהשב"י ח"ב סי' ע"ד] חולק עליו בקולא זו אבל לחומרא גם השב"י ז"ל מודה להחמיר והס"ט [בסי' קפ"ח סק"ב] יראה שמסכים להח"ץ ז"ל ולכן האשה צריכה ז' נקיים וטבילה. אח"ז מצאתי בהגה ממו"ח הגאון ז"ל בש"ע יו"ד [סי' הנ"ל] דהדבר ספק ומס' החמיר הב"ח ע"י הרגשה אלמא דגם הב"ח מודה דיוכל להיות שנשתנה רק בהרגשה מחמירין א"כ יכולין לתרץ דברי שני חכמים בודאי לא תלינן בהכחשה רק בשינוי אויר כמו שני עדים המכחישין זא"ז ומתרצינן דבריהם וז"ב ולכן צריכה האשה טבילה והי' שלום. ד' שבט תר"ל:

סימן פב

לחתן בני הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם בש"ק מו"ה פנחס פרענקיל נ"י אבד"ק בוקאווסק יע"א:

מבואר באחרונים [בסי' קפ"ז ס"י] דבכל ענין תולין במכה אם (לא) הי' בנתיים ביאת היתר לענין רואה מ"ת א"כ בודאי לענין קרבן פטור בפרט שאין הוא רק כתם אך באמת לענין תשובה חמור ספק מודאי כדאי' בתר"י [ריש ברכות] דעל ס' אדם עושה אמתלאות שלא עבר ואינו שב בנפש ורוח נמוכה ולכן אשם תלוי ביוקר יותר מחטאת ולכן צריך תשובה ביותר ואחותו ששיקרה חייבת קנס הרבה מאוד:

ומה שכתבת להיתר ליתן תינוק ישראל לבית עכו"ם תמה עליך מי התיר הריטב"א [ע' בריטב"א לע"ז דכ"ו ע"א סד"ה לענין] רק שכ' יש נוהגין אבל לא כתב לנהוג כן ומה צריך לזו לדברי הריטב"א ז"ל הרי ידוע שכן נוהגין באותן מדינות סמוך לספרד אך באמת בעוה"ר כמה מכשולות בא ע"י כידוע ובפרט בזה"ז שקל בעיני הכומרים להמירו בלי ידיעת ישראל ולכך יזהר מאוד מלהתיר כזה וכן אני נוהג לאסור באזהרות יתירות:

ומ"ש בענין ברכה על תפילין של ר"ת הנה קבלה ביד כל החסידים מלובלין מרבינו בעהמ"ח דברי אמת שא"ל לברך עוד הפעם אולם אני אמרתי לחלק. שמי שדרכו להניח ב' זוגות א"צ לברך שנית שהרי דעתו הי' להניח שתיהן אבל מי שאינו מניח בשום פעם שתי זוגות הוי נמלך וצריך לברך וזה פשוט:

סימן פג

להרב כו' דק' קיטוב יע"א:

בנידון הקרטין שספק אם נימוחו וגם נמצאים על המוך לאחר הבדיקה של הנב"י [מה"ק סי' מ"ג מ"ו] הנה ידוע לכל שיש להתיר ע"י ס"ס ס' אם נימוח ואת"ל שנימוח שמא לא הי' בהרגשה דהרגשה בא מזיבת הליחה לבינה אך ידוע כי הרבה חולקים ובפרט ס' דנימוק הוי ס' חסרון ידיעה דבילדותי בדקתי כמה פעמים ברוק וכן שמעתי מכמה רבנים קשישי שהיו בודקין ולכן לא מיקרי זה ס' שא"י להתברר לכל העולם ומ"ש בהרבה תשו' ובפרט בתשו' הב"ח ז"ל דהוא דבר שא"א לבוא מן המקור קרטין קטנים ועכ"פ הוי שא"מ מ"מ גם זה דם ממכה באין ידוע לה שום מכה אינו מצוי ביותר ולא תלינן בה ולכן לא אוכל לומר דבר להתיר וה' הטוב ישלח לה רפואה שלימה והי' שלום:

סימן פד

רב שלום להרב המאה"ג כו' מו"ה יחיאל נ"י בק' פאדטארק במדינת וואלאחייא יע"א:

שאלה בדין חבית הנקבע בקרקע למקוה ונעשה נקב ואח"כ נסתם:

מכתבו הגיעני זה כביר ולא רציתי להשיב כי כך קבלתי מרבותי נ"נ כי בדבר הנוגע לדינא אין מקום לפלפל בדברים שאינם לצורך הדין רק בתורת פלפול ובפרט כי דבר זה לברר על מכונו לא יספיקו כמה יריעות אך עתה שבא מכתבו דמר ומבקש רק להודיע הדין בקצרה ותשובה על קושייתו שהקש' לא אמנע מלהודיע אשר מבואר בספרים מה שהקש' לשי' הר"ש פ"ד דמקוואות מ"ה] והרא"ש בה"מ סי' ח' המובאים בש"ע ר"א ס"ז מ'] דאינם מצריכים בנין הא מטמא משום מדרס כבר מבואר דבר זה בספר ח"ס חיו"ד סי' ר"ו וז"ל הנה עיניו הבדולחים לנוכח יביטו העתק תשובתי שכתבתי אמנם בחבית הקבוע בקרקע ונבנה שם אע"ג דהתם חבית עגול והכא תיבה וגיגית ולדעת פר"מ כיון שעשוי למושב הרוחצים במרחץ הו"ל כלי למדרס לענ"ד כיון שניקב כדינו טרם שנקבע בקרקע תו לא חזי למרחץ דהרי מים יוצאים ולא חזי תו למדרס ומה שסיתמים אותו אחר שנקבע בקרקע הו"ל קבעו ולבסוף חקקו ככל הדברים והתנאים שכתבתי בתשו' המעותקות עכ"ל, אך באמת משום טעמא דראוי לטומאת מדרס זה ל"ק בלא"ה דל"ש זה בכלי שניקב כמבואר בב"י סי' (קצ"ט) [ע' ברמב"ם ספכ"ד מכלים ובר"ש והרע"ב רפ"ד ממס' ידים ודו"ק] וגם גזירת מרחצאות ל"ש כיון דהוא מנקבה לטהרה אך ביותר קשה לי הא לשי' הרא"ש ז"ל עדיין הכלי טמא דאינו רק נקב קצת דאינו טהור מטומאתו ובפרט כלי שמיוחד לאוכלין ואעפי"כ הכשירו הר"ש והרא"ש ז"ל בניקב קצת דהם לא בעו נקב המטהרו ורק הרמב"ם ז"ל ס"ל כן [בפ"ו ממקוואות ה"ד] לפי' הכ"מ [שם] וקשה למה מהני הא עדיין הווייתו ע"י דבר המק"ט וגם אינו דומיא דמעין דכל איסור שאסור מה"ת לטבול בכלי הוא משום שאינו דומה למעין דהכלי מפסיק וה"נ נהי שיש נקב כמלא מחט מ"מ כלי הוא ומפסיק בין הקרקע למים וגם כיון ששם כלי עלה המים שבתוכם טמאים משום דכ' וכל משקה וגו' וא"כ איך יטהרו כמ"ש המרדכי ז"ל בשבועות בריש ה"מ] וכבר בעזהי"ת העליתי בזה באיזה מקום כמה דברים נכונים לפענ"ד אך מפני האריכות להעתיקן אקצר ואומר דבאמת כבר נתלבטו בזה גדולי האחרונים בספר משבית מלחמות שהוא קונטרס מקובץ מתשו' מגדולי אחרונים בעל מ"ע והג"ת והסד"ש ושם מבואר זה בארוכה וטעמא דשם דהוי כאלו הוא בארץ ממש כיון שסופו להשפך כיון שיש בו נקב והאריך הרבה ואני לא נתיישבתי בדבריו. ואמרתי לתרץ לענ"ד כיון דעכ"פ במקום הנקב הוי מקוה מה"ת לטבול בו מחט עכ"פ א"כ שוב הוי כגיסטרא שבמקוה שמבואר במשנה [פ"ו דמקוואות מ"ו] נהי שהגיסטרא מטמא כמבואר שם במשנה הנ"ל] מ"מ בטלה מימי' אגב מקוה כשירה מה"ת והארכתי שם הרבה בהשגת הראב"ד ז"ל [פ"ו דמקוואות ה"ד] ובפי' הרא"ש ז"ל במשנה דגיסטרא [ע' בד"ח לה"מ אות ל"ז ל"ח] אך שורש כ"ד דאין בקו' זו כדאי לדחות גדולי הראשונים הר"ש והרא"ש ז"ל והש"ע מביאו לדינא [בס"מ] ואוי לנו מעלבונה של תורה שבדור עני כזה ידחו דברי הראשונים והש"ע בשביל קושי' כללו של דבר דברי הר"ש והרא"ש תורה הוא. אך גם עלינו לחוש לדברי הרמב"ם ז"ל ולקבוע [כמבואר בס"ז] אך סגי בקבועה כ"ד לא כמו שעלה על דעת מעכ"ת שצריך איזה בנין דזה לא הוא דבהדי' מבואר ברמב"ם ובב"י המביאו דסגי שלא יהי' נראה ככלי וכשיורי כלי יעוין בדבריו [בר"ם ר"א סד"ה צריך] א"כ בודאי סגי בבנין כל דהו וכן מבואר באחרונים רק שיהי' נקבע יפה ולכן אם ניקבה כמוציא רמון או כטפח כפי שמבואר בתניא סוף ה"נ בדיני תיקוני מקוה] ובשו"ת (מ"א) [אמרי אש סי' ע"ט] דאז יצאנו ידי נקב וגם נקבע דיצאנו דעת הרמב"ם ז"ל אז אפי' אם נסתם אח"כ כשר ומה שהק' בס' ח"ס [בסי' קצ"ח אי"ג ור"ה ור"ו] כיון דנעשה ע"ד לקבוע בקרקע ל"מ אם נסתם יעו"ש כבר הארכנו בזה במק"א אך בנ"ד שיש עוד נקב פתוח בודאי כשר והברזא אינו עושה כלי כיון שנפתח וכן פסקו להלכה הב"א [סי' נ"ג] והח"ס ז"ל קלסי' ועשה מעשה כדבריו יעו"ש סי' ר"ו] וכן נראה שהסכים בדיעבד עכ"פ (המ"א) [האמרי אש] ולכן בודאי כשר לכ"ע דלהנ"ב ז"ל [מה"ת סי' קמ"ב] מהני הנקב שנסתם ולהחתם סופר ז"ל (סי' קצ"ח וסי' ר"ו] מהני הברזא הנפתחת ולגבב כל החומרות לומר בזה קיי"ל כהנ"ב דהברזא הוי כלי והסתימה ל"מ כיון שעשה ע"ד קרקע זה ודאי נאמר על המחמיר כסיל בחושך הולך אך למען גודל חומרת קדושת ישראל התלוי בטהרה זו כמבואר (בתא"ה) [בבד"ה] בהקדמה אם יוכל לעשות ולנקוב גיגית שלא נעשה מתחילה לקרקע ויעשה שני נקבים כטפח והאחד יסתום והשני יהי' בברזא פתוח בעת הטבילה ואז יצא ידי כל ומה שכתבתי לסתום באבן הוא מפני שהגאון בנ"ב [סי' הנ"ל] הביא ראי' מאותה משנה שהביא מעכ"ת והביא הוא ראי' להיפך דלא מועיל שום סתימה בכלי זולת בזפת אבל זולת בזפת אפי' שנסתם באיזה דבר הרי הוא כפתוח אך הגאון בב"א [בסי' הנ"ל] השיג עליו מכמה מקומות וגם באמת בזבחים ושבת ע"ש בב"א הנ"ל] משמע שם בתו' דמהני סתימה בכלים אפי' שלא בזפת והעלה הב"א דעיקר תלוי' מה שנראה שיהא סתימה יפה ולכן עלה ע"ד דבאבן בנקב של עץ אם לא יהדקנו אינו כלל סתימה הגם שבב"א כתב דלא מהני אבן רק צרורות בעיני הי' נראה דאבן אינו סתימה יותר מצרורות וסיד אך עתה שראיתי שגם מעכ"ת אינו נוחה בעיניו לסתום באבן אמרתי בטלה דעתי כי באמת מי אנכי אפי' להחמיר נגד הארי האי הב"א זלל"ה ולכן יסתום הנקב בצרורות וסיד כמבואר בב"א ז"ל. אך מ"ש עוד דהנקב עשוי להכניס באמת בכה"ג מסתבר דחשיב כפתח וכמ"ש מעכ"ת ויעוין בח"ס [אולי כיוון לסי' ר"ו בד"ה ובנידון שלפנינו ע"ש] שכ' ג"כ סברא זו ואנכי לא ידעתי מזה וכן כתבתי לו אז כי אינני מבין בציור שבנייר היטב וכתבתי לו רק הדין ודמיתי שהנקב הוא כמו במדינתינו שהנקב הוא רק להשקה ולכן נכון שיעשה בדרך שהמים יכנסו למקוה זולת הנקב הזה ונקל לעשותו והי' שלום ב' צו ח"י אדר שני תרי"ט פה צאנז: