שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 18

והנה ראיתי מ"ש הרב הה"ג להתיר מכח דברי הראב"ד דאינו נחשב כמעין לענין מקוה רק במקום שעמד מתחלתו וא"כ לא אסור רק בפירש ולסמוך אהמתיר באינו יוצא וא"כ הוי כנולד עם ההיתר ביחד שמותר והנה אם כי בחכמה דיבר אך לא לדינא ח"ו דלפ"ד למאן דס"ל פירשה מתה מותר מותר לאכול דג טמא על שפת הנהר בעת גדול הגשמים ולהורג בתוך המים וזה לא ניתן להאמר דשאני דיני זחילה דמעיין עומד אינו מטהר בזחילה כמבואר אך לענין שנקרא עליו נהר מים נובעין לענין שרץ ודאי מקרי ים או נהר תדע דהא ים אינו מטהר בזוחלין לרבנן ואפ"ה אסור בדג טמא אפילו לא פירש מגזה"כ דימים וה"נ נהי שאינו מטהר בזוחלין אבל מ"מ מקרי ימים הואיל דנתערב במי הנהר שנובע וגם במקום הוספה גופא נובע כידוע שנפתחין מהארץ נביעו' כשהמים גדלים ורק להראב"ד אין דינם לטהר בזוחלין וגם תמה אני מי הגיד לו שבאים ממי גשמים הלא ראינו שאדרבה מי גשמים זכים וצלולים בלא שקץ ודג טמא מרבי מטינא כדאמרי' בסוכה [י"ח א'] וא"כ מי גשמים שרצים הולכים ונוטפים והטינא שמהם יתרבו השרץ טמא הוא כאן במקומה בודאי עלינו לומר שכאן במקומו נמצא כאן הי' כדברי כל הראשונים בב"ב (כ"ד ב' בד' הגמ' אבל עינבי מצנעי וע"ש ברמב"ן ז"ל] ומה"ת נאמר שהגשמים הביאום לכאן ועיין (בח"ר) (ביו"ד] ס"ג [ע"ש בתב"ש] ותו כיון דהגשמים אינם מולידים הרחש רק או שבא מעננים שהשקה מן הים או מנהרות כידוע או ששטפו שרצים בעת שוטפים והאיך נקרא עליהם שם שרץ דחריצים וזה דבר זר לומר שנרחשו מכאן על שפת ארץ דהוא לא מעלמא ולא מתוך הנהר בודאי הישר הולך יראה דהשרצים הללו או שבאו מתוך אמצעית הנהר לתוך קצוי הנהר או הגשם הוליכו מאיזה שרצי הארץ וגם מלבד זאת המעיין בסי' פ"ד יראה דכל הראשונים ואחרונים אוסרים אם נאבד רחש מפני שמתליע בתלוש בתוך המאכל זולת אם יש ס"ס שמא נימוח אבל זולת זה אוסרים וקשה הלא כשבא בעולם נתערב א"ו דז"א דהוכר הי' אפילו שעתה לא ניכר מ"מ כבר הי' באיסורו ולא בטל ואין להאריך בדברי' פשוטים:

וגם ההיתר שבנה חכם אחד מדברי הירושלמי כלאים יוצק זהב רותח לתוך פיו כי דבר על ד' ועל תורתו להתיר איסור תורה שלא במקום פיקוח נפש משום שבאותו מקום א"א בלעדו. והירושלמי אמר שהתורה לא אסרה כלאים רק במכוין לזרוע אבל בעניני אכילה התורה אסרה ואינו ניתר רק בפיקוח נפש ואפילו אם יש פ"נ אם יוכל לעזוב מקום הזה ואינו הולך משם מקרי מזיד ומומר כמבואר ברמב"ם ז"ל ביסודי התורה ועיין בברוך טעם ולכן לדעתי אין תקנה רק לבשל המים קודם שתי' ואח"כ לסננם ואז יבדקו ואם יראו שהוסרו התולעים מותרים ואם גם לאח"כ ימצאו אין תקנה לאותם המים רק מהשמים ירחמו כמ"ש אלישע הנביא ע"ה ירפאו המים:

סימן נה

שלום למחו' הרב החסיד מו"ה שמואל ט"ב נ"י האבד"ק נארליץ:

קבלתי מכתבו והנה באמת הש"ך [בפ"ד סקל"ט] כתב לאסור בחיטים אם לא נבדקו מקודם יעו"ש אך בתשו' חינוך בית יהוד' (סי' נ"ח] חולק עליו והתיר בחיטים בלא בדיקה אך בזה שראינו בעינינו שנשאר אחר הטחינה בודאי אסור כי בחד ספק שמא נימוח אסור אך לסמוך במה שנבדק אחר הטחינה והרקדה לא נמצא זה קשה הבדיקה מאד ובפרט למסור הבדיקה לנשים וקלי דעת ולכן לדעתי מה שכבר נאפה מותר אך מכאן ואילך נראה לאסור כי עיקר סמיכת תה"ד הוא על שבורחים בשעת הטחינה וכיון שראינו בעינינו שנשארים קשה לסמוך על הבדיקה להתיר באם נמצא אחר הטחינה וגם לא נבדקו החיטים קודם הטחינה ומת"ה נראה בכה"ג לאסור כלל הדבר המעיין יראה להדיא שאסור בכה"ג ואין לסמוך אס"ס כיון שראינו שיש בהם תולעים וא"כ אינו רק ספק אחד שמא נימוחו ויש מקום להאריך אך אין הזמן כעת לזה אך באמת המעיין באמת יראה שעפ"י הש"ס וראשונים יש להחמיר בזה מצד הדין ולא משום חסידות לחוד ובפרט כעת ברחיים חדשות מי יודע אם יכולין לברוח ולכן לדעתי אסור בשנה זו חטים בלא ברורה אך במקום הפ"מ אם יבדקו קודם הטחינה ואחר הטחינה והרקדה אזי אינני אומר לא איסור ולא היתר והמתיר יתיר אך אינני מסכים בהחלט ובלא בדיקה ודאי אסור לא אשמע לשום אחרון המתיר ולפע"ד לא ימצא שום אחרון להתיר באם נמצא אחר הטחינה וגם לא נבדקו החיטים קודם הטחינה ומה שאפו מותר בהפ"מ הוא משום הבדיקה שעשו ובדיעבד מותר מספק אל יאפו יותר והקמח ימכר לנכרים הגם שגם ע"ז יש לפקפק על המכירה כמבואר בדמ"א חולין בהפ"מ יוכל לסמוך על המתיר:

סימן נו

להרב המפו' וכו' מו"ה אברהם יצחק אבד"ק קליין ווארדיין:

מכתבו הגיעני בנידון טראטי שהי' לעכו"ם על ישראל ומכרו לישראל אחר וטוען הלוה כיון שיהודי הוא אין חבירו רשאי ליקח רבית מעת שקנהו הישראל השני ומעכ"ת רצה לחדש פלוגתא בין הט"ז ונקה"כ סי' קס"ח [סקי"ב] ולקוצר שכלי נ"ל דלדינא שניהם שוים הט"ז ונקה"כ דאם הישראל קנה החוב בד"י ובדא"ה שאסור ליקח הרבית ורק מחלוקתם בפי' דברי הרמ"א ותשו' הרשב"א ז"ל דהט"ז מפרש דהרמ"א ז"ל איירי ברבית שכבר עלה היינו שלא קנהו ורק לבטחון נתן לו] והש"ך ז"ל בנה"כ מפרש דרמ"א איירי באינו קנהו לגמרי יעו"ש אבל ברבית שמזמן שקנהו לגמרי כ"ע מודים דאסור ליקח רבית וכן הביאו החוות (דעת] לדינא בלא מחלוקת והנה בישראל שקנה חוב מעכו"ם השארית יוסף ז"ל בתשו' כתב דא"צ לשלם [אפי' גוף החוב] עפ"י דין התקנה וקרוב לד"ת יעו"ש. ולפ"ד שגם כה"ג הביאו לדינא ואם כי לדעתי בטראטיס הנהוגים בינינו לא שייך זה דבזמננו זה כל עיקר מו"מ הוא בטראטיס והוא כמו מטבע כסף עכ"פ באם יש סבה שאינו משלם הטראטי ואין כופין אותו עפ"י נימוסי המדינה לפי דד"מ מאיזה טעם גם עפ"י דתה"ק פטור מכח התקנה וכבר הארכתי בזה בתשובה אך עכ"פ נהי דבנ"ד לא שייך זה התקנה אבל הרבית הנכון שלא ישלם מעת שנקנה לו הטראטי ואם כוונת מעכ"ת על פלוגתת הט"ז והש"ך ז"ל בס"ק הקודם בנקה"כ ד"ה זה פשוט] לענין מה שעלה כבר הרבית ביד העכו"ם דא"כ מאי האי שכתב מר דלהוציא מעות קשה הדבר הא אין כאן רק לחומרא לדברי הש"ך ולהט"ז מותר א"כ פשיטא דמספק אין כאן מוציא מיד המוחזק וד"ל ומחמת אפיסת כחי באתי בקצרה והי' שלום כנפש מחו' ידידו כו':

עוד להנ"ל

מכתבו הגיעני והנה מ"ש שלא להוציא מעות נגד הנקה"כ בסי' קס"ט ס"ק י"ב שכ' להחמיר ליקח ישראל הרבית שעלה כשהי' השטר ביד העכו"ם והנה באמת בריב"ש (סי' ש"ה] מבואר בהדי' בפשיטות להתיר ומביאו הד"מ ברמיזה סי' הנ"ל אחר שהביא דברי הרשב"א בתשו' הנ"ל ומשמעות שאם הי' קנין טוב שמותר לישראל ליקח הרבית וגם הרשב"א מודה בזה דהא הד"מ לא הביאו לעיין בריב"ש לחלק רק סתמא עיין בריב"ש משמע להדיא דמותר באם הי' קנין גמור גם לא ידעתי מאי קי"ל שייך בזה הא הרבית שעלה בעודו ביד העכו"ם זכה בו המוכר ויכול להקנותו ליהודי בלא הקרן והיהודי מותר ליקח הרבית שזכה בו העכו"ם וקנהו ממש בהיתר מן העכו"ם כמבואר בריב"ש ז"ל בארוכה ואפילו אם נימא שאסור משום חומרא להקונה לקחת מיד ישראל אינו רק חומרא בעלמא ובודאי בספיקא דחומרא בעלמא אזלינן לקולא ולא שייך בזה כלל ספק ממון להוציא דאין מוציאין ז"א כלל דהא המעות שמוציאין מן הלוה ודאי הוא של המלוה ואין לנו ספק בממון זה כלל שהוא של הקונה ורק ספק אם צריך להחמיר מפני חומר איסור רבית ובספק כזה ודאי סד"ר לקולא ובפרט דבריב"ש מיקל בפירוש כדברי הט"ז ז"ל וברשב"א לא מוזכר לאיסור בכדי לא משוינן פלוגתא ודברי הט"ז ז"ל ברורים ולכאורה עלה ע"ד לומר דידוע דנכרי שסילק נפשו מחפצים שלו זכה מי שהמה תח"י כמבואר בגמ' [ב"ב נ"ד ב'] גבי נכרי שמכר שדה בלא שטר ובח"מ סי' ע"ב וע"ג כמה פעמים והנה הכא העכו"ם המוכר שסילק עצמו מן הרבית שכבר מכרו והישראל לא זכה בו שיש איסור רבית בו ואיסורא לא ניחא לי' דליקני א"כ ממילא זוכה בו ישראל הלוה וא"כ הוי ספק ממון ממש דיכול לומר קים לי אך ז"א כלל דהלא יוכל לומר להעכו"ם שהוא יתבע הרבית מהישראל ויתנו לו גם יוכל למכרו לעכו"ם אחר ובזה אין איסור לכ"ע וא"כ זכה בו הישראל הקונה גוף המעות ואין פלוגתא רק אם צריך להחמיר שלא לקבל הרבית משום חומר איסור רבית אבל גוף הממון ודאי זכה בו הקונה והוא שלו ולא מקרי מוציא ממון כלל וא"כ אין כאן רק ספק חומר רבית בכה"ג ספיקא לקולא ואדרבה הלוה הוא בספק איסור גזל כמ"ש בתומי' (בדיני תפיסה] ודו"ק דברי ידידו מחו' דבש"ת:

סימן נז

להרב המאה"ג החסיד מו"ה צבי אלימלך אבד"ק בלאזוב יע"א:

שאלה בני עיר שאין להם מקוה ראוי' ורוצים לעשות מקוה אחת הטוב בעיניהם עפ"י דתה"ק ורק שצריך לעקור אילנות העושים פרי אם מותרים בזה:

תשובה הנה הט"ז [בסי' קט"ז] מתיר באם צריך למקומו והנה כן מבואר ברא"ש ז"ל ב"ב אך כדי לבאר שאין שום חשש בזה אבאר הסוגי' התמוה לכאורה מאוד וז"ל הש"ס ב"ב (כ"ו ע"א) רבא בר' חמא הוי לי' הני דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף הוי אתי ציפורא ויתבי אדיקלא ונחתי בפרדיסא ומפסדי לי' א"ל ז"ל קוץ א"ל והא ארחיקו לי א"ל ה"מ לאילנות אבל לגפנים בעינא טפי והאנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן א"ל ה"מ אילן לאילן גפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי א"ל אנא לא קייצנא דא"ר האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייא ואר"ח לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמני' מר אי ניחא לי' ליקוץ עכ"ל ושם בתוס' ד"ה אנא לא קייצנא דא"ר כו' וא"ת והא תנן במתני' דקוצץ ונותן דמים וי"ל דאיכא לאוקמי באילן סרק אבל ק' דאמרי' בהחובל גבי הני דיקלי דמכחשי בגופני הוי דקאמר למחר אייתי לי מקורייהו אלמא משום היזק גפנים מותר לקוץ דקלים וי"ל שא"ה שיותר מדאי היו מכחישים בגפנים עד דהוי טעים בהם טעמא דחמרא עכ"ל ולכאורה ק' דאכתי מאי נימא במתני' דאיירי במלא פירות ואפ"ה קוצצין דכן הוא במשנה (שם כ"ד ע"ב) וז"ל מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה אם העיר קדמה קוצץ ואינו נ"ד ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קודם וספק זה קודם קוצץ ואינו נותן דמים עכ"ל הרי דאיכא באילני פירי ואפ"ה קוצץ וגם קשה דממ"נ אם איכא איסורא מן התורה ל"ל הא דמיית שכחת ברי וגם ק' היכי עבר ר"ח על קרא דלא תשחית. לכן נ"ל דהנה מבואר מתוך הקרא דלא תשחית דרך השחתה אסור אבל אם דבר זה צריך לו ואצל כל העולם חביב הדבר שעושה באילן העושה פרי כמו עילוי בדמי שרי כמ"ש בב"ק [צ"ב א'] גופני וקני דיקלי וכו'. אבל אם אומר אדם שחביב אצלו יותר דבר שרוצה לעשות בהשחתת אילן לכאורה הו"ל להיות מותר דהא ניהו דאין ניכר העילוי מ"מ לדידי' הוא עילוי ואינו משחית דרך השחתה כי הוא צריך למקומו ולכן מדינא שרי רק גבי שארי השחתת כלים ובגדים יוכל לומר כן כמו קרע שיראין קידושין ל"ב א'] ותבר נכתומא [שבת ק"ה ב'] אבל באילן העושה פירות שייך חשש דשכחת ברי ומש"ה י"ל דר"ח דקצץ דיקולא הוא לאיזה צורך דאז מדינא מותר ורק כיון דלא ניכר העילוי מת שכחת ברי' ולכן רבא אמר לר"י לדידי דע"פ דין לא צריך להרחיק טפי מותר לקצץ עכ"פ לכבודך ול"ש ב"ת אך עכ"פ שייך החשש דשכחת ברי והנה לדבר מצוה בודאי מותר כמ"ש הפרי תואר סי' כ"ח ולכן דבר מצוה דרבים כמו אילן שעומד בתוך העיר שהוא כבוד רבים שרי ואז לק"מ ממתני' דמרחיקין את האילן] ורק ביחיד קשה למה יקצץ ולזה כתבו התוס' דהיו אילני סרק אבל גבי רבים דהוו מצוה לא שייך שום חשש והנה בנ"ד דהוו צורך רבים ניכר בוודאי ל"ש שום איסור ולא סכנה וז"ל הת"ש ז"ל סי' כ"ח ס"ק ל"ו הנה סבר הרב דמחלקין בין אם העוף שוה למכור ביותר מהדינר או לא ואינו כן אלא כמ"ש לעיל דאם האכילה חשיבא בעינו ביותר מהדינר גם שהוא עשיר גדול בההוא ליכא בל תשחית ובכה"ג לא תיקנו אבל מי שהאכילה אין שוה לו כ"כ לזה תיקנו ודומה למ"ש הגמ' חולין דף פ"ד מי שיש לו מאה מנה יקח לפסו כו' ובקידושין דף ח' דאמר לדידי חזית וכעין זה פירש גם הדרישה יעו"ש עכ"ל והי' שלום:

סימן נח

להרב המאה"ג וכו' מ' יחיאל מיכל הובנר אב"ד ניזאב יע"א:

גי"ק הגיעני ושמחתי בשמעי כי קנא קנאת השם בדבר התועבה הנעשתה בין הנשים לילך בהרייפין שהיא בגד של זימה ר"ל ובודאי אינה רשאי בת ישראל ללבוש בגד זימה הזאת ויישר כחו שביטל הזימה מעירו ואשריו ואשרי חלקו ובנדון הנגיד שבא לעירכם בודאי חל עליו האיסור בדבר זה של פרהסיא ובפרט וכי הוא וב"ב אינם בכלל ישראל ככל עדתו הקדושי' שמצווים אנו להיות מצויינים והרמב"ם במנין המצות מנאה ובפרט בגד זימה כזאת אסור לכל מי שישראל מכונה ללבשו ולפ"ד שהגביר הנ"ל יציית לדברים הנאמרים באמת ולהסיר מביתו תועבה הזאת והי' שלום ושאנן ובזה אצא ואומר שלום כנפש ידידו דוש"ת בלונ"ח. מנחם תרכ"ב:

סימן נט

להרב החריף וכו' מו"ה פנחס בק' פאלטשען במדינת באקאווינע:

שאלה אם מותר לאשה לילך בפיאה נכרית בשוק:

תשובה כבר האריכו בזה בס' באר שבע ובכל האחרונים ורובם מסכימים לאסור ועיין בכה"ג באה"ע שרבו האוסרים וכן בע"א אוסר ויותר מזה מבואר בר"ן בכתובות ובריטב"א שם מובא באס"ז שאפי' לתת חתיכת משי וכדומה על הפדחת שיהי' דומה לשער אסור דזה הוי דת יהודית ותימה על כה"ג באה"ע שנשמט ממנו דבריהם ולכן בודאי אסור לצאת בפיאה נכרית והוא דת יהודית דברי בעה"ח: סימן

להרב המופלג וכו' מו"ה מאיר רוקח נ"י בק' טשארטקוב יע"א:

שאלה בעסק הספר מאפיקורס שהעתיק מלת הגיון עם פירוש מר' מה לעשות בו:

תשובה הנה דינו מבואר ברמב"ם פ"ו מהל' יסה"ת וכ"פ הש"ע יו"ד סי' רפ"א ואם נחלק ונאמר דוקא אפיקורס שכ' הש"ך ז"ל אדוק בע"א הנה באמת הרמב"ם ז"ל כ' וז"ל (שם ה"ח כה"ק כולן ופירושיהן וביאוריהן כו' בד"א שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל כו' ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם ע"כ] בודאי ברשעים האלה ראוי שלא ליהנות ממעשיהם וגם אין לחלק בין ס"ת לשארי ספרים שלהם הא אדרבא מבואר בס' שבשארי ספרים שלהם כ"ע מודים שנשרפין לכן בוודאי ראוי לשריפה אך כמדומה לי ששמעתי מאדמו"ח זלל"ה שבא מעשה כזה לידו וצוה לגנזו בכ"ח חדש על בה"ק וטעמו לא ידעתי זה ראיתי להודיע לכ"ת והבוחר יבחר:

גם מה ששאל אודות מאכל שאכל ממנו עכבר הנה לפי פשטות הסוגי' נראה דכל המאכל מביא לידי שכחה:

גם מה ששאל בפסקי הכתובים והפרשיות הנה בזה מבוכה גדולה בין הפוס' דבגמ' משמע שאין לפסוק פרשה ולא פסוק ומצינו כמה פעמים שאנו מפסיקין והרבה תי' נאמרו אך אין כלל ברור והנח לישראל אם אינם נביאים בני נביאים המה ואם הלכה רופפת בידך כו' ולכן אין לבדות דברים כרסים מלב ונהרא נהרא ופשטי' והי' שלום:

סימן סא

להרב המאה"ג וכו' מו"ה נתן האבד"ק סטאשוב יע"א:

שאלה בעסק כתב הנעשה בקיבלו ע"ע בחיוב להזהיר ב"א שלא לילך בבגדים חדשים מקרוב באו המכונה קראנעלין וכן בגלוי שער על איזה אופנים או שעושים במקום שער מבגדי משי וכדומה שדומה לשער ומי שלא ישמע להזהיר ב"ב או שהב"ב לא ישמעו לו לא יתפללו עמו בקביעות ואפי' מי שלא קיבל עליו בכתיבה וחתימה מ"מ חל עליו לקיים כנ"ל ואם לא יקיים או ב"ב חלילה להתפלל עמו והי' מריבה גדולה ונתבטל התמיד שני פעמים:

תשובה הנה בדבר תקנה וגדר בודאי הרוב כופין למיעוט ולפ"מ דמשמע במהרד"ך אפי' יחידים יכולים לכפות להרוב יעוין בב"א וכן הסכים מהרשד"ם ומשא מלך דף נ"ח שעכ"פ הרוב כופין למיעוט וא"כ בודאי רוב בני עיר יכולין לכוף למיעוט לגדר דבר מצוה אך אם רוב בני העיר אינם מסכימים אין היחידים יכולים לכוף לרבים יעו"ש להלכה בס' משא מלך. והנה בענין תקנה זו הוא ודאי ראוי והגון דידוע דאפי' העכו"ם מחזיקים זה לפריצות יתירה ועל השערות קפידא ואיסור גדול וזה בכלל דת יהודית לדברי הר"ן ז"ל כתובות וש"מ שם ולפי דעתי ראוי לגזור כן אך אם אין הרבים מסכימים לא יוכלו לגזור עליהם וכמבואר [בפדר"א פמ"ז] שבימי פנחס רצו לגזור על סתם יינם ולא קבלו עליהם רוב הצבור [ע' בב"י ר"ס קכ"ג] ולא גזרו אפי' בימי מרע"ה ולזה תלי' מלתא ברוב ואם מתחילה הי' רוב בני העיר בהסכמת גזירה זו בודאי אינם יכולים לחזור הגם שלא הי' בשבועה מ"מ קבלה לחוד נמי אסור לעבור על זה הגדר וכ"מ בס"ח ולכן לפענ"ד ס"ד אם הי' רוב בני העיר בהסכמה אינם יכולים להתיר אך אם לא הי' רוב בני העיר בהסכמה לא יוכלו לכוף להמועט. ובענין שקבלו עליהם לדחותם מבית התפלה אם רבים הסכימו נלענ"ד שיכולים לכופו לקיים התקנה בכל מה דאפשר אך בעוה"ר הרבה גברה חנופה ואין דורש ואין מבקש ומי יעמוד בפרץ ולכן נשים לפינו מחסום אך ראוי להרחיק עכ"פ באמת למי שאינו מחזיק בתקנה שתקנו רוב עיר לגדר והי' שלום:

סימן סב

לידידי הרב החריף החסיד וי"א כש"ת מו"ה משה שמעון רב ומו"צ בישוב דיורא יע"א:

ע"ד שאלתו אם מותר לאיש שנתלבנו חצי זקנו וגבות עיניו וחצי השני נשארו שחור אם מותר לצבעם ומעכ"ת נוטה להקל ותמוה לי טובא הלא כל ההיתר של הרשב"א ותו' הובא בב"י קפ"ב] בצריך לרפואה או כל גופו הוא רק משום דס"ל העברת שער הוי מדרבנן אבל אם הי' מדאו' אסור לעבור על לאו והנה במלקט שחורות מתוך לבנות כ' הרמב"ם ז"ל (פי"ב מעכו"ם ה"י] דלוקה וכ"פ הראב"ד דבהרבה שערות לוקה כמבואר בהשגות וכ"פ הטור ביו"ד קפ"ב א"כ בודאי אין חכמה ואין עצה אפי' במקום כבוד הבריות אסור והנה בחפזי לא מצאתי מי שיחלוק על הרמב"ם והראב"ד והטור הנ"ל א"כ בודאי אסור לצבוע שחור ולוקה משום לא ילבש אך תקנתו שיצבע שיהי' כולו לבן דבזה אין שום איסור כלל כמבואר בב"י סי' קפ"ב וז"ב וגם תמהתי איך עלה על דעתו להתיר אפי' איסור דרבנן במקום שיכול להסיר חרפתו במה שיגלח ע"י סם כמו שוהגין בכל מדינות אשכנז דאין בזה שום איסור כלל וגם בגבות עיניו יוכל להתחבל שלא יוכר היטב אבל ח"ו להתיר איסור לאו בתורה והרבה יש להסתפק אם הוא מביזרא דג"ע דיהרג ואל יעבור להרבה שיטות ולכן ח"ו להקל ובנ"י סוף מכות מצאתי שכ' וז"ל והא קא גדל ואין כאן תיקון אשה שאינו עושה אלא להנצל מן הצער עכ"ל הרי דאם לא כיוון רק להנצל מצער לא מיקרי לא תלבש וכ"נ מג' פ' ב"ט (שבת נ' ע"ב) דאם מפני צער שרי והתו' שם בד"ה בשביל צערו כתבו דמפני ביוש בני אדם מותר ואינו מקרי לא תלבש והנראה מדבריהם הוא דאם עושה ליפות הוי לא תלבש שכן דרך אשה ליפות אבל אם אין עושה רק משום צער לא משום יפוי לא מיקרי לא תלבש ובאמת צע"ג בזה לכן ראוי לעשות ע"ד שכתבתי. ואחר כתבי כל אלה נלענ"ד דכ"ע ס"ל דאם אסור ללקוט מה"ת לבנים מתוך שחורות אסור אפי' ביש לו צער ורק הגמ' שם במס' שבת בפ' ב"ט הנ"ל דהותר מפני צער ולכאורה ק' הא כל הפוסקים הסכימו גבי מראה וכל מקום באם נשים ואנשים עושים דבר זה ל"ש לאו דלא ילבש כיון שבמקום זה גם אנשים נוהגים כן וק' מר זוטרא בשבת דף הנ"ל] שראה שדרך גם אנשים לעשות כן א"כ למה לא עשה גם הוא א"ו שאותה ברייתא הנ"ל לא ס"ל חילוק בדבר דתלי' בזה רק מי שעושה דבר ליפות עצמו שייך לא תלבש ולכן באם מכוין רק שלא להצער עצמו דאז אין כלל הלבשת שמלת אשה דהא גם אנשים עושים כן ורק האי תנא ס"ל דאסור ליפות עצמו ולכן באם אינו מכוון ליפות עצמו מותר ולזה כתבו התו' באם בושה לו מב"א ג"כ מקרי צער וכ"כ המרדכי אך כ"ז להך ברייתא או בנטילה שאינו רק מדרבנן אפי' לדידן נמי מיקל שער בית השחי וערוה כאשר פסקו רוב הפוסקים אבל בנוטל או צובע הלבנות לשחור דהוא מדאו' ודאי אסור אפי' שהוא מצער ולכן בודאי ללקוט לבנים מתוך השחורות או לשחור אסור ובפרט כיון דאית לי' תקנה אחריתי כנ"ל ורק שרוצה לנוי ויופי לילך בשערות שחורות בודאי עובר על ל"ת כיון שהי' יכול להסיר הצער ולגלחו ע"י סם כנ"ל ולכן לכ"ע אסור והנ"י תפס לישנא דגמ' דשבת אבל גם הוא ס"ל לאסור במלקט או בצובע שחור וז"ב. וי"ל דגם ברייתא דגלדי מכה דפ' ב"ט הנ"ל אינו מתיר משום צער רק דבר שאינו כלל בגדר שמלת אשה שכל אנשים נמי עושים כן רק הברייתא אמר דכל ליפות מקרי ל"ת ולכן אם אינו עושה ליפות רק להציל הצער לא מקרי שמלת אשה שהרי אנשים נמי עושים כן אבל בפניו שהוא ממש שמלת אשה ובלאו כ"ע מודים שאסור אפי' במצער כנ"ל: