שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 17

סימן נ

ה' ואתחנן תרכ"ט פה מרחץ באדין:

לידידי הרב הגדול החו"ב מו"ה יעקב נ"י מ"מ דק' בראד יע"א:

שאלה בשמן שיצא קול שמערבין בו שומן איסור מה דינו:

תשובה הנה הרמ"א ז"ל בתשובה כ' להתיר דבשר פוגם בשמן והש"ך ז"ל ביו"ד ק"ג השיג עליו מהא דהראשונים הביאו ראי' דסתם כלים של עכו"ם אב"י מהא דאמר בגמ' גבי שמן משום זליפתן מסרי סרי אלמא דסתם כלי עכו"ם אב"י ומאי ראי' דלמא התם בלא"ה פוגם דאפי' בעיני' פוגם א"ו דבעיני' נטל"ש ורק משום שאב"י ובאמת לפענ"ד אין מכאן ראי' דהנה בגמ' אמר משום זליפתן ולמה לא ניחוש משום עירוב גופא אך לזה לא חיישי' דאין דרכן של עכו"ם לערבן בעין וכ"כ הפר"מ והפר"ח והטעם לפי שמתקלקל ולמה יתנהו העכו"ם לפגום סחורתו ולכן אין החשש רק משום הכלי ולזה אמר מסרי סרי היינו שהטעם לפגם והנה לפי המבואר ברש"י נראה שיתקלקל אח"כ אבל לא נתקלקל תיכף וא"כ לכאורה קשה הא משביח ואח"כ פוגם אסור ולמה מתירים משום מסרי סרי ולזה צ"ל (דהתם כלי אב"י] דהוי נטל"פ דמותר דמשום איערובי בעיני' ל"ח דיפגום כל השמן ומסתמא לא יפסיד העכו"ם סחורתו ול"ח ואי משום כלי הוי נ"ט לפגם ומש"ה הוכיחו הפוסקים דסתם כלי עכו"ם אב"י דאי משום לפגם דבעיני' זה לא מהני דהא משביח ולבסוף פוגם ואינו מותר רק מטעם אב"י ושפיר הוכחת הרמב"ן וסייעתו דסתם כ"ג אב"י אך מזה אין הוכחה לאסור שמן ש"ע] די"ל בשל עכו"ם מותר משביח ואח"כ פוגם וכמ"ש הפר"מ (בשפ"ד שם סקי"ד ד"ה והנה] ופ"ח ופלתי אולם בתו' ע"ז ל"ח ע"ב ד"ה אי] מבואר בפירוש במשחא לאסור בעיני' וכדברי הפ"ת (בסי' ק"ג סק"ו] להחמיר בדאו' דלא כהרב ז"ל שאומר שפוגם כל דבר שצריך להיות משובח וסדא"ו לחומרא אך מ"מ יש להתיר השמן דהא ס' אם נותנין בו כלל שומן ואם נותן ס' שפוגם ובכה"ג אמרי' ס"ס לכ"ע אפי' בשל עכו"ם ותו דשייך ההיתר המבואר ברמ"א ז"ל (סי' קי"ד ס"י] שידוע דבודאי יש אחד שאינו נותן ומציל על כולם והנה במדינות גאליצין יש להוסיף טעם להתיר כיון שרוב השמן נעשה מהפרחים ושם אין חשש כלל דיש בע"מ זו ישראל וידוע שאין נותנים בהם דבר איסור ולכן אפי' במקומות שמביאים גם משארי מדינות ונהי דרובא דתמן הוא רוב מ"מ המזויף אינו רוב ואדרבא הרוב היא של פרחים והולכין בתר הקרוב וגם אפי' מספ' אם רוב מזייפין הולכין בתר הקרוב אם הרוב אינו ברור כמבואר בש"ג פ' לא יחפור ובדברי מעכ"ת עיינתי והמה דברים נכונים לפלפול אך מ"ש דשמן אינו מתערב עם יין כדברי המ"ר (ר"פ תצוה] צ"ע בשבת פר"א דמילה קל"ד ע"א ומחמת גודל טרדתי בדרך קצרתי והי' שלום:

עוד להרב הנ"ל

מכתבו הגיעני בפלפול ארוך ואנכי לקצר באתי כי תש כחי לפשפש ולעיין בספרים והנה מ"ש כ"ת שהחשש הוא על חילוף כל השמן בשומן ד"א לא יעלה זאת ע"ד כי זה רק דברי בטלנים שמדינא אומן נאמן ע"ז ובפרט סוחרים גדולים ורק בעוה"ר בזה"ז שנתברר השקר אין להאמין על זיוף מעט אבל לחלוף ד"א בשמן זה אין לחוש כלל וא"כ שפיר די היתרים הראשונים ומ"ש שלא מצא בש"ג פ' לא יחפור יעוין באלפסי ב"ב י"ד ע"ב בש"ג ד"ה הא דקיי"ל הולכין אחר הרוב כתב רש"י כו' וכ"ע מודי דלא סמכינן על הרוב אלא היכי שהוברר היות דבר זה רוב כו' עכ"ל וכן מביאו הב"א בק"ע בסי' י"א ולפענ"ד כמה תשובות אחרונים מביאים את דברי הש"ג הלז וגם בלא"ה הוי רובא דתלי' במעשה דקיי"ל שאין הולכין אחריו וקורבא עדיפא מינה ובב"א ראיתי שמקשה שם דא"כ איך סומכין על ר"מ אצל שחיטה הא הוי רובא דתלי' במעשה היינו בלימוד וכן מקשה בתשו' ב"ח סי' א' ותמה אני וכי החזקה שאנשים רובם מומחים ורק איפכא הסברא שא"מ ודאי שנמצאים הרבה אינם מומחין ורק שאינם מצויין אצל השחיטה ורוב מי שמצוי אצל שחיטה לא שכיח ומומחה הוא ולכן אין לחוש כלל ומה שהקש' הב"א ז"ל דאם נימא דהולכין אחר הקרוב באין רוב נגדו מדוע בגיטין חוששין ליב"ש אחר הא זה שהביא הגט הי' קרוב לכאן ושיירות א"מ והוי כמו עומדת בין הרוב דלא חיישי' לרוב עולם כדאי' ב"ב כ"ג תמוהין לי דבריו הא אם חיישי' דלמא הי' בכאן עוד יב"ש הו"ל שתיהן קרובים הגם שלבסוף מעורר זה אך ל"ל כל האריכות ועוד נלענ"ד לחדש סברא דבדבר דנייד והולך לא שייך לומר קורבא דתרי דבר הנייד נייד מן הקרוב ומן המקום שהוא קרוב לו ול"ש קורבא רק אם מספקינן אם בא זה החפץ ממקום פלוני או ממקום זה אמרינן כיון דזה המקום סמוך הסברא נותנת דבא מן הקרוב אבל אם אין הדבר קבוע בעצמו רק שידעינן שהנושא הדבר הי' סמוך לכאן לא שייך קורבא דשמא הי' כאן (גם איש אחר] דהא זה החשש שחיישי' ליב"ש אחר ואין לומר קורבא רק גבי עגלה ערופה דחזינן דהתורה הצריכה כפרה לעיר] שיצא משם הרוצח ואנן מספקינן מי הוא העיר אמרי' העיר הקרובה לזו העיר ממנה יצא אבל לומר אדם שהי' סמוך לה ממנו נאבדה זה אין לו שם קורבא כלל וכן ראי' ברורה מש"ס בכורות (כ"ג ע"ב) נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות ואת שאינן מבכירות מניקות אין חוששין שמא בנה של זו בא לה אצל זו או שמא בנה של זו בא אצל זו ובש"ס שם וז"ל איבעי' להו דבר בחזקתו דקאמר רשב"ג דאינה מרחמת אא"כ יולדת הא היכי דאוליד חיישינן לרחומי א"ד דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא למאי נ"מ למילקא עלה משום או"ב א"א דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא לקי וא"א דלא דידה נמי מרחמא לא לקי מאי ת"ש רשבג"א הלוקח בהמה מן העכו"ם א"ת שמא בנה של אחרת הי' מי קתני הוא הי' קתני ה"ק א"ח שמא בנה של אחרת אא"כ הי' לה ולד מעיקרא ת"ש נכנס בתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות ואת שא"מ מניקות א"ח שמא בש"ז וכו' אמאי ליחוש דלמא רחומי רחים במקום דידה לא שבקה דידה ומרחמא דלא דידה עכ"ל הגמ' ובתוספתא מובא במהרי"ט אלגאזי בבכורות שם וז"ל ויש לישב דאף דבמתני' ובברייתא שמובא בגמ' ליכא אלא ב' חלוקות בדברי רשב"ג מ"מ בתוס' פ"ב דבכורות הובא חלוקה שלישית וז"ל וכן הי' רשבג"א המוסר בהמתו לכותי לרעות אעפ"י שאינו רשאי ולשחרית בא ומצא זכרים בזקנות ונקיבות במבכירות אינו חושש שמא הביא כותי את בנה של זו אצל זו וא"ב ש"ז א"ז עכ"ל וקשה הא למה לנו לחששות לחילוף הא בודאי הולד נולד אצל אמו וכרוך אחרי' האיך קרוב מזה ולמה לא נלך בתר קורבא ול"צ לכל הפלפול אי מרחמא אי לא ורובא ל"ל התם דהא בודאי ידעינן שכל אחת ילדה אחת ול"ש שהוא מרוב א"כ הו"ל לילך בתר קורבא א"ו ש"מ דבר שנד והולך ונד לא שייך בו קורבא ובביצה [ד"י ע"ב] דאמרי' דילך בתר קורבא ביצים שזימן התם לא נדו כלל רק אתהפכו כדאמרי' שם גם בב"ב איירי במדדה יעו"ש אבל בשארי ב"ח הנדים אין לילך בתר קורבא כנ"ל והנה כ"ז כתבתי אם הי' רובא דעלמא מזייפים ובאנו להתיר רק מטעם קרוב אך באמת רובא דעלמא בכל המדינות השמן כשר בלא שום זיוף רק במדינה אחת שגם משם בא לכאן שמן בודים לומר ששמה מזייפים וא"כ כ"ז שלא ידעו במדינתינו כאן רוב השמנים כשירים בלא פקפוק מטעם רוב ומטעם קרוב ואין לחוש לזיוף ואך במקום שידוע שהחנוונים מביאים ממדינה שאומרים שמזייפים שם י"ל דהוי קבוע אבל כ"ז שאין ידוע שמוכרים שם הזיוף בודאי כשר דאזלי' ב"ר ובתר קרוב אך אפי' באותן המקומות מותר מטעם הראשון דהוי ס"ס כנזכר בתשוב' הראשונה דהוי רק דרבנן והנה מ"ש מעכ"ת שבת"ש ז"ל חלק אסברתו דבס' רוב הולכין אחר הקרוב לא ידעתי האיך מצא זה בדבריו הלא ז"ל התב"ש בשמ"ח סי' ס"ג ס"א ואם השוק ההוא אין מצויין שם בני אדם תדיר עד שנדע מי הי' המצוי שם ביותר בשעת אבידת הבשר רק כשא' מבני העיר צריך לו הוא הולך לשם ולא נודע מי ומי ההולכים ביותר בהא אזלינן בתר רוב העיר אם רוב העיר ישראל אמרי' מרוב ישראל בא אחד לכאן וממנו נפל ואם רוב עכו"ם או לא נודע מי הרוב הבשר אסור וכן אם לא נודע מי מצוי במקום המציאה אזלי' בתר רוב אותו שוק עכ"ל ובתב"ש שם ס"ק ב' כתב וז"ל ומה שתמה הפר"ח אהרשב"א והר"ן ז"ל דאזלי' בתר רוב השוק אעפ"י שרוב העיר נגדו מהא דפ' לא יחפיר דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב כבר הרגיש בזה הסמ"ע סי' רנ"ט ס"ק ו' ותי' בטוב טעם וכוונתו דבשלמא התם גבי רוצח דבמקום ההרוג לא נתחזק מי שכיח כאן יותר ואתה בא לומר מסתמא הרוצח בא מעיר הזאת כי קרוב הוא ולא משום דשכיחי כאן טפי פריך בגמ' אדרבה נימא מסתמא מרובא דעלמא אתא ולא מדקרבא וזוטא ואלו הוה ידעינן דבהאי בקעה שכיחי אנשים מעיר הקרובה טפי מאנשי רובא דעלמא א"נ איפכא הוה אזלי' בתר דשכיחי משא"כ ברוב השוק דאנן ידעי' מאן דאתחזק הכא טפי מאי איכפת לן ברוב העיר כיון דידעינן דמרוב העיר אין כאן כ"א המעט ותלינן דמרובא נפל ע"כ עכ"ל וביאר הטעם היטב דל"ד לע"ע משום דכאן לא איכפת לן רק מי מצוי יותר ולכן כתב דבשוים או שא"י מי הרוב אזלינן בתר רוב השוק או העיר דלא שייך לילך בתר הקרוב דרוב וקרוב אזלינן בתר הרוב או בתר המצוי א"נ מצויים תמיד בשוק זה שוים או שא"י מ"מ בודאי שגם מהאינם מצויים מתרמי שהולכים שם בשוק לחוץ מהמצויים תמיד וא"כ בצירוף חצי המצויים תמיד הוי השוק רוב] נגד מקום מציאה או רוב העיר הוי רוב נגד חצי המצויים דהכי] נמי מצרף לחצי המצויים גם הדרים בעיר לצרפן למחצה מצויים ובכללם הוי רוב ולכן הולכין אחר הרוב וז"ב:

סימן נא

רב שלום לידידי החסיד מו"ה עוזר נ"י האבד"ק יעדלאווא:

הגיעני מכתבו אודות הנרות שיצאו להבערה וראו חלב שנטף על המפה וכל המפה כמעט כולה נשרפה וגם השלחן נחרך והחלות שעל השלחן נחרכו ונסתפקתם דלמא הלכה הבליעה עד החלות ונאסרו ע"כ תורף השאלה. והנה מהנראה שהנרות עמדו מרחוק קצת מהחלות לכן נסתפקו דלמא לא הלכה הבליעה עד החלות והנה דין זה מבואר ביו"ד סי' צ"ז גבי הנותן פשטיד"א לתוך התנור שאם זבו אפילו שלא תחת הלחם אסור שמא הלכה הבליעה למקום הלחם יעי"ש בש"ך ז"ל והנה הכא בודאי החלב נמחה קודם והולך למהלאה מהאש כידוע בחוש בנר דילק הנופל שהחלב הולך סביבו מכל הצדדים והאש הולך ומתלהב וא"כ כאשר הוחם השלחן ע"י האש הלכה הבליעה שבצד השני לצד החלות כיון שהוחם מקום החלות והוי ממש כמו בתנור שזב ואין לומר שהאש שרף החלב לגמרי קודם שנבלעה דאדרבה מבליעו בתחלה ע"י אור וכמו שמבואר ביו"ד צ"ב גבי נר שנפל על הכלי יעו"ש בפמ"ג דהוי תשמישו ע"י אור וזה דבר ברור דדמי לתנור שזב תחתיו ולנר שנפל ע"ג כלי דאוסרין הכלי אך כיון שבאמת זה ספק אי בלוע מפעפע בכלי כמבואר ביו"ד א"כ שוב יש לצרף הספק דלמא הי' ס' בחלות נגד החלב שניתך וא"כ הוי ס"ס ומותרים החלות ואפילו קליפה י"ל שא"צ משום הך ס"ס גופא ויעון בכו"פ סי' צ"ז שחולק על הש"ך ומכשיר באינו זב תחתיו ממש הגם שהפמ"ג חולק עליו יעו"ש מ"מ בכה"ג שיש ספק אם יש ששים בודאי מותר ואין להקשות א"כ גם גבי דינא דהש"ך ז"ל נמי יש ספק חדא אם מפעפע הכלי ואם פיעפע דלמא לא זב רק בדרך שהי' ס' דהתם כולו חד ספיקא אם נבלע תחתיו פחות מס' אבל הכא דהספק אם הי' כאן מעולם איסור נגד החלות שיוכל להיות שהנרות נבערו מקודם וכלו ולא נשארו בהם רק מעט חלב וגם באמת שם בדינא דש"ך נמי מיירי שידעו שזב בפחות מששים או שהוא שופע בדרך שודאי זב פחות מששים ולכן נ"ל בנ"ד להקל גם כי י"ל שחלב פגום ולכן מותר לע"ד. ומה שהביא מעכ"ת ממכשירין [פ"ד מ"י] אין לו דמיון כלל לא לפירוש הרב ז"ל דמשקים בלועין ולא לפי' הרא"ש ז"ל דהאש מכלה אותן אבל לא בנ"ד שהחלב מהלאה לאש כנראה בחוש ומה שהקשה בפי' המשנה אין הפנאי כעת לבאר וגם דברי הר"מ המוקשים בברכות אין באפשר בשעה קצרה לבאר הלכה מוקשה אשר נתקשו בה כל המחברים והי' בזה שלום וד' יראהו נקמה באויביו ועליו יציץ ברכה ושלום:

סימן נב

להרב וכו' מו"ה אליעזר הלוי איש הורוויץ מבוזנאב יע"א:

שאלה אם מותר לשתות לרפואה שמן מדג שאינו ידוע אם הוא דג טמא והחולי הוא חולי שנקרא הוסטין בל"א:

תשובה הנה מה שחקר מעכ"ת בב' הדיעות אם ספיקא דאוריית' לחומרא או לקולא מדאורייתא הנה אין זה בידינו הפעוטות לברר דבר זה אשר נחלקו אבות העולם וכמעט כל הראשונים הכריעו דמדאורייתא לחומרא ומה שהעיר מר"ה יעוין בפמ"ג בפתיחה (להל' ר"ה) (כוללת ח"ד אות י"ג] שכתב להעיר בזה ותירץ מחמת שבעשיית מצוה כ"ע מודים שמה"ת לחומרא וכן נראה כמה פעמים בש"ס גבי קרבנות וגבי מצות כיסוי ועיין בתר"י ריש ברכות גבי ספק יצ"מ ובמ"א שם (סי' ס"ז] ובש"ע יו"ד כ"ח אך בלא"ה לא ידעתי הלא בהדי' מבואר בה"ש [ע' במ"מ פ"א מה' שבת ה"ב] שהיכי שיש לה רק סמך לד"ת חמור משאר איסורי דרבנן מכ"ש ספק איסור תורה ומה שהעיר מעגל שנולד ביו"ט אין ענינו לכאן אך בלא"ה לא ידעתי מה שייך כאן ספק הלא נוכל להתברר בנקל אם ישאלו לדאקטר גדול מאיזה מין דג בא זה השמן והגם דנכרי אינו נאמן בכה"ג דיוכל להתברר לפנינו תיכף שקורי לא משקר כמבואר בט"ז ביו"ד [רס"י פ"ו וע' בס"ס ש"ב] ובב"ח בתשובה וזה יוכל להתברר ע"י מכתבי ספרי המחקר וגם כמה יהודים העוסקים בספרי המחקר יבינו זה וכמה רופאים ישראלים כשרים נמצאים שיודעים זה ובודאי אין זה בגדר ספק כלל ולפי ששמעתי הוא בודאי מדג טמא אולם בלא"ה מבואר בתוס' חולין [דקי"ב ד"ה ורוטבן לחד תירוץ דשמן דגים הוא רק איסור דרבנן עיין בנ"ב מ"ק [סי' מ"ו בד"ה ומתוך וד"ה ואף] הגם שמחמירים שהוא דאוריית' אבל סניף הוא לדבר אך אחר כ"ז לא ידעתי לענין היתר שתי' לחולה שאין בו סכנה אפילו אם הוא מדרבנן ג"כ אסור דרך שתי' כמבואר ברמ"א ז"ל ביו"ד (סי' קנ"ה ס"ג] ועיין תשו' מהראנ"ח קי"ב בארוכה ולכן כל הפלפול הוא למותר ורק באמת כיון שהוא שלא כדרך אכילתן דשמן דגים ניתן רק לאכול בתוך מאכל מבושל מתקן לאיזה דבר מאכל זולתו אבל לשתות שמן דג חי אין דרך ב"א ולכן הוי שלא כד' אכילתו דמותר אפי' לחשאב"ס כמבואר בש"ך יו"ד [שם סקי"ד] ובפרט דחולי זו יש היתר משום ספק סכנה עפ"י הרופאים ובפרט שלא כד"א ודאי מותר והי' שלום וברכה כדברי ידידו דוש"ת בלונ"ח מנחם תרכ"ב:

סימן נג

להרב החריף כו' מו"ה אבנר כתבן מו"צ בק"ק בוטשעטשוי במדינת מאלדא יע"א:

מכתבו הגיעני ומ"ש ששמע שאינני חש להשיב לשואל בדבר הלכה אין שמועתו מכוונת כי מעולם לא אמנע מהשיב בדברי תורה ורק אם נראה בדבר שבא למחלוקת או להקניט לאיזה מורה אני מונע מהשיב וגם לפעמים נאבדו הכתבים טרם בוא לידי אבל ז"ז אני משיב לכל השואל בד"ת לפי קוצר כוונתי:

הנה בענין הסיקארייע ידע מעכ"ת כי כן הוא תוכן הענין הגיעני מכתבים מרבנים דמדינתנו אשר רב אחד מפרייסין כתב להזהיר אותם מלשתות ציקארייע כי יודע בבירור שמערבים בתוכו ד"א והנה בתוך הימים נמצא בסיקארייע הנקנה בחנות חתיכה ד"א ואז הומה הקרי' ושלחו אלי מה לעשות בזה וכתבתי לרב אחד מפורסם לגדול וירא השם והוא דר במקום הפאבריקין והשיב לי שנודע להם בבירור שמערבין בו ד"א או שומן של נבילה רק שבטל והאריך קצת בפלפול ומסיק שלדעתו נכון לחוש בעל נפש לעצמו ולא לאסור כן הוא תוכן המעשה:

והנה עתה לפ"ז כל הפלפולים למותר דבודאי נאמנים הנך אנשים רבנים יראי השם נגד פאבריקאנטען אשר המה אינם מחזיקי הדת כלל כידוע וגם ההיתר שבסי' קי"ד ביו"ד שעכו"ם אחד שאינו מערב מציל כי הלא בכאן בודאי מערבים אותן הפבריקאנטען אשר מהם באה הציקארייע למדינתנו ואם יש פאבריק שאינו מערב אינו ידוע לנו כלל ואדרבה לפי דרך הידוע בפאבריקן כל אנשי המדינה בסגנון אחד עושים וא"כ בודאי זה עקשות לומר דמסתמא יש אחד שאינו מערב דאיפכא הוא כיון דחזינן דכן הוא דרך האומנות לעשותו בשומן נבילה מסתמא כולם עושים כן ולפי אשר נתוודע לי עפ"י קאנטעס מסוחרים שכותב ומסמן כל מין ומין מה טובו ואופן עשייתו ודמי מחירו שמה מבואר כמעט בכמה קאנטעס בשומן ד"א דמי מחירו כך בשומן של מין אחר מחירו סך פ' לכן הנראה, שכן דרך כל הפאבריקן עכשיו כי עתה נולד בכל יום חדשות בעניני האומנות וכולם עושים בדרך אחד כי דרך אומנתו הוא בכך וגם בלא"ה אפילו אם הי' ידוע שרוב אינם מערבים מ"מ אסור ליקח בביתם. והנה המוכר אינו מביא הציקארייע לבית הקונה רק כשהקונה כותב ומבקש ממנו שישלח לו כך וכך ככר ציקארייע שולח לו מביתו ובההוא גווני הוא כלקח מן הקבוע ממש דמה לי שלקח ביד או שמצוה ליתן לו מן הקבוע ולא יחלוק ע"ז זולת חסר דעת ולכן לדעתי הדבר פשוט לאסור הציקארייע במדינתנו ובפרט במדינתנו שהסוחרים יודעים שלוקחים מהפבריקן שעליהם העידו שמערבין שומן של איסור ואין לפלפל רק במדינות רחוקות שהמה לוקחים מהסוחרים דמדינתנו וי"ל שלהם מיקרי פירש אך עדיין גם בזה י"ל כיון שכבר שם איסור עליהם ביד ישראל המוכר שלקח מן הקבוע אסור ליקח ממנו אך כבר אמרתי דלפי הנראה שכולם מערבין הבאים ממדינת פרייסין ופיהם והסמוכים להם ולכן אין היתר רק מצד הביטול וגם ע"ז יש לפקפק הרבה דנראה שאינו מתערב כלח בלח ורק שנתפטם בשומן והרבה פעמים נשאר באיזה מקום השומן הרבה ואין בו כדי לבטלו וכמ"ש המעשה שנמצא ד"א בעין בציקארייע אך עכ"ז לא אסרתי מעולם ורק בביתי מנעתי השתי' והשואל ממני אני אומר לו עפ"י הדין אין בידינו לאסור ורק בע"נ יחוש לעצמו וכן ראוי לעשות: עוד זאת ידע כי אולי יבואו מאיזה רבני אשכנז היתרים על ציקאריע אין להעמיד יסוד כי עדותם עדות צריך וד"ל. דברי כו':

סימן נד

שאלה במקומות שא"א להם לעשות בארות מים ורק מסתפק מנהרות המושכין ובמים ההם נמצאים רחש נראה לעין השמש ומהם שנראים אפילו בלילה וא"א להוציאם אפי' ע"י סינון מה דינה של המים כיון שאין במקומות ההם מים אחרים: תשובה ידוע דעת קצת מהראשונים שס"ל דברי' בטל באלף והנה הי' מקום קצת ליקח דבריהם לאיזה צירוף היתר אך באמת לפע"ד גם הגאונים מודים היכי דניכר האיסור לא בטל אפילו ברבוא והנה הרמב"ם מביאו הטיו"ד סי' קט"ו כתב וז"ל והחמאה מקצת הגאונים התירוה שהרי לא גזרו על החמאה וחלב טמא אינו עומד ומקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוח חלב שישאר בה שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב בה שיתבטל במיעוטו וכל חלב שלהן חוששין לו שמא חלב טמא מעורב בו עכ"ל והרשב"א ז"ל כתב על דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל מביאו ב"י שם וז"ל והטעם שכ' דאיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו אינו מחוור כלל שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב ברוב שהרי חטים של תרומה שנפל לתוך החולין או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אעפ"י שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע בטלי בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל כו' עכ"ל הרשב"א והב"י שם כתב וז"ל ול"נ דלדעת הרמב"ם י"ל דל"ד לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין דהתם אעפ"י שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע מ"מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא"א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל עכ"ל הב"י. והנה סברת הרשב"א ז"ל כיון דא"א להסיר האיסור אין המיעוט מעכב על הרוב מלאכול דבר הזה ולא איכפת לן בהיכר הדבר. והט"ז ז"ל סי' ק"ד כתב בס"ק א' וז"ל אלא שיש עדיין להקשות להרשב"א שכ' באיסור החמאה שנתן הרמב"ם טעם כו' והקשה עליו הרשב"א וכו' וכתב עליו שאעפ"י שאינו מעורב בטל במיעוט', א"כ מ"ש מכאן בעכבר שאינו מתבטל בשכר או חומץ דהא גם שם בקום שבחמאה מכירו והוי לח ביבש ומתבטל כיון שאין יכול להפרישו וגבי עכבר נמי דהוי [אין[ יכול להפרישו והוי יבש בלח ליבטל ונ"ל דבעכבר יש לחוש שמא יאכל חתיכת האיסור בפ"ע בשלמא יבש ביבש נהפך האיסור להיות היתר מכח הרוב דגזה"כ ומש"ה מותר בדגן בדגן אבל בזה אין האיסור נהפך להיתר אלא טעם בחמאה דמהני ביטול משום דא"א להפרישו לאיסור וזה עיקר ההיתר אבל כל שניכר קצת מהקום ודאי זורקו ואינו אוכלו אלא בכלל החמאה ע"כ מותר אבל אין שייך בזה האיסור נהפך להיתר מש"ה אסור בעכבר דשמא יאכל האיסור בפ"ע עכ"ל ולע"ד לדברי הרשב"א ז"ל בכל האיסורין אם א"א להוציא מיעוט האיסור בטל ברוב כאשר נראה מדבריו הנ"ל ובתשו' סי' פ"ה כתב וז"ל אפי' חתיכ' שאינה ראוי' להתכבד אין אומרים שתהי' מבוטלת בשאר שהרי ניכרת היא וצריך לחפש אחרי' ולסלקה עכ"ל הרי להדי' דאם אינו יכול להסירו אפילו שיש בעין חתיכ' גדולה בטל ודלא כט"ז ז"ל. והנה הח"ד ז"ל בסי' ק"ד ס"ק א' כתב וז"ל וליישב תמיהות אלו נראה דמיירי שהשום והשמן בעין וניכרין רק שא"א לברר השמן מהמקפה כדרך כל שמן הניתן במקפה ואז אין האיסור נהפך להיתר ע"י ביטול ברוב כמ"ש הט"ז ומש"ה זר לוקה עליהן בכא"פ ולא דמי לעיסה המדמעת דשם כיון שאין האיסור ניכר אם טעכ"ע דאורייתא ההיתר נהפך לאיסור והוי כאלו כולה תרומה ומאן דמכשיר ס"ל טעכע"ק לאו דאורייתא דאז האיסור נהפך להיתר והוי כולו חולין משא"כ כאן דאין ההיתר נהפך לאיסור ולא האיסור להיתר כיון שניכר וא"א לבררו מש"ה אינו פוסל רק מקום מגעו דההיתר מפסיק בין כל אחד כיון דלא נתבטל וגם התרומה לא נתבטל כיון שניכר ומש"ה נפסל מקום מגעו ומעיקרא ס"ד דמיירי בדליכא כבכא"פ וח"ש הוא וכיון שא"א לבררו וא"א לאכול האיסור בלא ההיתר רק ע"י תערובות מש"ה מקשה והא בטלי תבלין ברובא דח"ש ע"י תערובות מותר כמ"ש המהרש"א שם כו' ולפ"ז במקום שניכר האיסור וא"א לברר בעינן שיעור למלקות ואז אינו בטל ול"ק שוב כל הקושי' שהק' הטזז כנ"ל עכ"ל ואחר מחילה מעצמו' הקדושים לא ידעתי האיך נקל בחצי שיעור הא אמרינן בחולין לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד ח"ש אסור מה"ת הרי אפילו לענין ששים דהוא רק דרבנן לשיטת רש"י לענין הלכתא וגם תנאי ואמוראי דלא ס"ל טעכ"ע ואפ"ה לא מקילין בח"ש ה"נ אם באם יש שיעור שלם מה"ת לא בטל בניכר האיסור ולוקה עליו גם בח"ש לא הוי לן להקל והוי לן גם בשארי איסורין לאסור מדרבנן עכ"פ בניכר האיסור ותו קשה על דבריו הא כתבו התוס' פסחים (דף מ"ד ע"א) ד"ה לאו וז"ל לאו משום דהיתר מל"א ומטעם הואיל אם הי' מלקט מן השום או מן השמן כזית וילקה עליו לית לן למימר שלא תבטל אגב מקפה כיון שאין דרך אכילה בכך עכ"ל א"כ דמה שבא לתוך פיו האיסור לבד הוי שלא כדרך אכילה ובטל א"כ ה"נ נהי אם נזדמן לתוך פיו יהי' שלא כדרך אכילה וא"ל דבשרצים שאני מחמת דפוגם ואפ"ה חייב כמ"כ שלא כדרך אכילתן ז"א דהא מספק אי פוגם עכברא בשומנא וכלל הדברים שזה מחלוקת הרמב"ם והרשב"א דבר שניכר האיסור ואינו יכול להוציאו אם בטל אם לא אך בנ"ד גם הרשב"א מודה שהרי כתב בחי' כנ"ל הרי דאם יכול לעשות איזה פעולה להוציא וניכר האיסור שאינו בטל והנה בנ"ד נהי שאין נבדלין לגמרי ע"י סינון מ"מ ודאי הרבה הוסרו ע"י סינון וגם יש לעשות עוד פעולות שקצתן יפרדו וא"כ ודאי אינם בטלים מסתמא בלא השתדלות להוציא כל מה שנוכל ואם להתיר לאחר עשיית כל השתדלות להוציאם בכל פעם זה מסתבר דדבר זה לא נמסר לנשים וע"ה ולכן בודאי אפילו להאומרים דברי' בטלה באלף בנ"ד אינם בטלים לכ"ע ועיין בח"ר בחי' רשב"א] חולין [דצ"ח ע"ב סד"ה אבל] שכתב טעם כעיקר הוא משום שהוכר האיסור גם כשלא יוכל להוציאו: