שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 16

סימן מו

שוי"ר לכבוד ידידי הרב הגאון המפו' הנעלה וכו' מו"ה דוד דייטש נ"י אבד"ק יארמוט יע"א:

קבלתי מכתבו ויישר כחו שמזהיר מלהכשל ח"ו באיסור אולם ידע נא מכ"ת שלא הייתי מתיר בשום אופן נגד הש"ע וכבר הגיעוני מכתבים בפלפול להתיר וגערתי במי שרוצה להקל נגד הרמ"א ז"ל ואך בפלפול הארכתי להשיב לא לדינא וכן אמרתי בפה מלא אפי' כל גדולי דורינו אין בכחם להתיר מה שהרמ"א ז"ל אסרו אפי' רק ממנהגא אך כבר כתבתי למעכ"ת שהי' בכאן אנשים חשובים ניכרים לבני עירנו מאד מאז ומקדם גם חתני הרב המופלג החסיד נ"י מכיר אותם בטוב וידועים לנו בבירור כי המה שוכנים כעת באה"ק איזה שנים והמה עדים שעפ"י ד"ת נסמוך עליהם בד"נ לא ממהדורי בארץ רק ת"ח חשובים והעידו שאותן התרנגולים אוכלים באה"ק א"כ אפי' מאה עדים יכחישו] לא יצאו מהיתירם אשר כבר נתרו בפ"כ ובפרט שאינו רק חומרא ומנהג לאסור מה שאינו במסורת ולכן ודאי בתרי ותרי שרי ולזה לא יכולתי לאסור עפ"י תוה"ק יהי' מה שיהי' ומביתי מרחיק אני אותם כאשר כבר כתבתי למעכ"ת אולם לאסור אותם לכ"ע אין באפשר עפ"י תוה"ק ואי"ה אראה להתאמץ ולהוודע זאת מחכמי ספרדים דירושלים וצפת תוב"ב ובפלפולו הנעים לא עיינתי עדיין כי אין הזמן מספיק וטרוד אני בדבר הצריך לדינא ובזה כבר הודעתיו שלולא העדאת עדים על שנאכל במסורה בירושלים תוב"ב לא הייתי מתירם נגד הרמ"א ז"ל ולכן הפלפול רק לחדודי ואני מוטרד כעת בתשובות הרבה נחוצים לדינא ואם ירצה אשלח לו מה שהשבתי לאחד מהשואלים בזה ועדיין לא נעתק לכן לא שלחתיו כעת ואם כ"ת ירצה לעיין בדבר אשלחנו לו והי' שלום כדברי ידידו דוש"ת:

סימן מז

להרב הגאון נ"ל עשה ד' בשלח תרכ"ב:

מכתבו קבלתי ואת אשר שאל מחילה על דבר פלפולו בפשטי התורה לא ידעתי הלא זה חיינו לעסוק כל היום בגופי תורה והלכות ופלפול ולהשיב לשואלי דבר ואין אנו עוסקים בחכמת הקבלה מתוה"ק רק בשעה שב"א על מטתם ואנחנו מנדדים שינה אבל עיקר עסקינו בש"ס ופוסקים לא כאשר הוציאו איזה בני בליעל ממדינתכם שם שבמדינתינו אין לומדין פשטי התורה ח"ו והוא מחמת שבהפקירא ניחא להו וכאשר מוכיחין אותם בבואם למדינתינו כמה המה בלא דעת בלא יראה ואומרים שכנגד זה המה בעלי תורה ובאמת אפי' ריח תורה אין בהם והבל פלפולם בשטותים והבלים כאשר שמעתי מהם ואינם יודעים מאומה רק בגסות רוחם הערימו לדבר עתק על יראי ה' ובפרט על חסידים לומר שאינם בעלי פלפול ועוסקי תורה והבל יפצה פיהם שעוסקים בתורה יומם ולילה בגופי ופשטי הלכות בש"ס וש"ע וספרי מוסר האמת שאין מנהג במדינות פולין לפלפל ולחדש חידושים זולת גדול הדור או צורבא מרבנן הראוי להיות גדול ויתר הלומדים פוסקים בתורה ש"ס ופוסקים להבין היטב ומייגעים על חי' מהרש"א ז"ל או מג"א להבין כראוי ולא עלתה על לבם לחדש כי יודעים ומכירים ערך עצמם שאין בכחם לחדש דבר אמת ונכון לא כן במדינות אחרות מפלפלים בהבלים וכל מי שיודע רק מימרא בש"ס תיכף אומר חידושים וגם ישיבות אין מצוי במדינתינו מכמה טעמים נכונים כאשר שמעתי ממו"ח ז"ל מלייפניק הטעם לזה אבל יושבים חבורות חבורות בבהמ"ד ועוסקים בתורה בגפ"ת כ"ז ראיתי להודיע לכ"ת מחמת ששמעתי מבני בליעל מאונגרין שמוציאים דיבה על מדינות פולין שאין עוסקים בפשטי התורה ובפרט החסידים לכן באהבתי אליו הודעתיו שלא יאמין לשפתי שוא כי לחסידים חביבים פשטי התורה עד למאוד בפרט מי שזכהו ה' בחכמת האמת יודע מעלות פשטי התורה ושכל דברי הש"ס בנוי על סודות התורה כידוע לי"ח. ובגוף הדבר שכ' מעכ"ת דתרי ותרי עכ"פ מדרבנן אסור מי לא ידע זה אפי' בר בי רב דחד יומא ובס' ת"כ להש"ך והגאון או"ת והקצה"ח והפר"ח ופ"מ וגם אני בעניי פלפלתי הרבה בזה אך בדבר זה שלרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים מותר בג' סימנים כידוע למעיין בסוגי' ורק חומרא בעלמא מחמיר המחבר וכמבואר זה בפר"ח פ"ב והרמ"א מחמיר עוד יותר אפי' בחרטום רחב אבל בודאי שאינו רק חומרא בעלמא ורק אם יש עוד סניף להתיר מתירין דליכא רק חומרא בעלמא כמו שנוהגים בכ"מ שרמ"א ז"ל מחמיר כדעת א' או שנים מהראשונים ז"ל כשיש עוד ספק מתירין ואין לך חמור ממליחה שאוסרת בס' והכי פסקינן ואפ"ה אם יש עוד ספק סומכין אמאן דס"ל דסגי בקליפה ועצמו מספר במה דמקלינן וסומכין אדעה יחידית כשיש עוד ס' בדבר וכמבואר בשב"י ח"ב סי' ק"ט] ובפ"מ [סי' מ"ט] מכ"ש תרי ותרי ובהדי' מבואר ביו"ד גבי בועה בשיפולי דפסקינן כהגאון לאסרו בלא חולק ואפ"ה בתרי ותרי מקלינן יעו"ש בת"ש סי' ל"ו מכ"ש חומרא זו שלא לאכול בלא מסורת שחומרא גדולה הוא ולא להוסיף עוד לאסור בתרי ותרי ועוד הלא כתבתי למעכ"ת שיש כמה מינים כפי מה ששמעתי ואותן שהעידו לפני במקומי לפי צורתן אותם אני מתיר ואני מודיע לכל השואל שלא יסמכו רק בראיית עין אם הם כשלנו שהעידו עליהם ת"ח שאוכלים אותם בירושלים וא"כ ליכא כאן הכחשה כלל מפ"ב לאותן שבינינו שיכול להיות שאותם שבפ"ב אינם דומין להמצויין בינינו ומה"ת נכחיש ת"ח וכל מה שיכולים ליישב דברי העדים מיישבים וא"ל מספק לאוסרם כבר כתבתי דאפי' אם הי' בבירור הכחשה מותר מה"ת דאין לחוש לספק ועל כהאי נאמר עדים בצד אסתן ותיאסר הגם דקיי"ל שם דחייש לה מ"מ בחומרא בעלמא כזו כ"ע מודים דלא חיישי' דדלמא יש עדים באסתן דאם יהי' עדים יהי' [די] אז להחמיר בחומרא מספק ויותר מזה כ' הנ"ב [קמא יו"ד סי' נ"ז] דאפי' בדאורייתא בס"ס אם שני הספיקות אין יכולין להתברר אפי' בדבר שאפשר להתברר אין מחויב לברר ס' אחד כדי להחמיר מס' ובפרט בדבר חומרא בעלמא ואם נימא דמנהג הוי כנדר וכבר העיר ע"ז מו"ח הגאון זללה"ה בספר ברוך טעם וזכרתי כשאמרו בפיו ונחלקו עליו חכמי העיר ובפרט דלא נהגו רק להחמיר מס' אבל לא בנתוסף עוד ספק וכמו דלרוב השיטות ספק דאור' מדאור' לחומרא ובניתוסף עוד ספק הקילו וכל דרבנן להרמב"ם ז"ל כתורה ומה שהקילו בספק דרבנן מטעם שכן תקנו מכ"ש במנהג חומרא בעלמא בודאי במקום תרי ותרי מותר ומכ"ש דלפנינו אין הכחשה כלל כנ"ל. ולכן על משמרתי אעמודה שאין לאסור אלו שהעידו עליהם להיתר בקהלתינו זולת אם יתברר היטב ע"ד שכתבו התוס' יבמות דפ"ח ע"א ד"ה אתא גברא] דבדבר הגלוי לכל אין תרי כמאה כמ"ש מעכ"ת אבל לע"ע לא נתברר על אותן שבקהלתינו שום פוצה פה לאיסור מעוברים מהתם להכא ומשמועה בעלמא שאסרו איזה עוף שלא נדעהו משום חומרא נאסור אותן שהועד עליהם היתר וישתקע הדבר ולא יאמר הן אמת שנפשי געלה בהם לא ידעתי מאיזה טעם אך איככה אוכל לאסור דבר שאינו עפ"י הדין ואי"ה אראה לעשות עצהיו"ט לבוא על הבירור והי' שלום וברכה כנפש אהובו מאד צמוד בחבלי עבותות אהבה דוש"ת בלונ"ח:

סימן מח

שוי"ר לכבוד ידידי הרב הגאון המפו' החו"ב שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה אברהם תאומים נ"י אבד"ק ביטשאטש יע"א:

בנידן העופות החדשים אשר נבוכו העם מה לעשות וגם גדולים נסתפקו בזה ולזה אמרתי לא אמנע מלחוות דעתי כאשר חנני ה' והנה ידוע שבג' סימנים בגופו ולא ידעי' אם דורס שלא חזינן דדרס דעת רש"י ז"ל להחמיר כיון דחזינן שתרנגולתא דאגמא לא החזיקו בדרוסה ולבסוף חזיוהו דדרסה הרי דחיישי' לשמא ידרוס ויתגלה שדרס כן פרש"י ז"ל אך יש הרבה פירושים בשמועה זו ולכן הסכימו הרשב"א והרא"ש ז"ל שלא לאכול אפי' בג' סימנים דחיישי' שמא דרסה וכן פסק הטור והמחבר ורק שהרז"ה קיבל באם חרטומו רחב ורגליו פשוטות ורחבות לא חיישי' לדרוסה והביאו הרשב"א והרא"ש ז"ל להלכה ולכן פסק המחבר בש"ע סי' פ"ב וז"ל ואעפ"י שיש לו ג' סימנים אלו אין לאוכלם לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס אא"כ יש לו מסורת וי"א שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגליו רחבה מותר באכילה אם יש לו ג' סימנים ורמ"א כתב די"א שאין לסמוך ע"ז ואין לאכול שום עוף אלא במסורה וכן נוהגין ואין לשנות עכ"ל וכ"כ הלבוש והש"ך כ' בשם רש"ל להתיר בג' סימנים וחלק עליו והנה לפי הנראה מדברי הרשב"א בתה"א ובחי' שכ' שמפני רבוי הפירושים אין לסמוך לאכול אלא במסורת וכ"כ רש"י עכ"ל. אלמא דלא משום חומרא פסק הרשב"א דאין לאכול בג' סימנים רק ספיקא פירושא דשמעתא וכן נראה מדבריו בתשובה שהביא הב"י וכן מטין דברי הלבוש מחמת שרבו הדיעות על איזה מהן יש לסמוך לכך אין לסמוך ולאכול שום עוף אא"כ יש לו מסורת משמע דלא משום חומרא מחמירין רק הוא ממש ספ' וכ"נ מהמחבר רק הרמ"א ז"ל דהחמיר אפי' ביש לו חרטום רחב הוא מחמת חומרא וכ"כ בד"מ וז"ל אמנם באו"ה כ' דאין לאכול שום עוף אלא במסורת וכנ"ל לפסק הלכה וכו' עד הרי לך דאע"ג דאנו רואים בו כל סימני טהרה אפ"ה הוא טמא ואע"ג דיש לדחות ולומר דלמעט בא לא חיישי' וכו' מ"מ נראה דיש להחמיר בדבר הרי דהחמיר אפי' לחשוש למיעוט ובאמת קשה מדוע החמיר כ"כ כאשר נתעורר בזה הפלתי שכתב דבג' סימני טהרה ובחרטומו רחב וכף רגליו רחב כ"ע מודים דטהור ולא נמצא בשום אחרון להחמיר יעי"ש ובאמת דברי הרמ"א ז"ל נכונים דכן מבואר בהדי' בתשו' הרא"ש לענין העוף הנקרא סיגונוניא המקננת בבתים הגבוהים וכ' הרא"ש בתשובה וז"ל ודע כי בארצינו אין אוכלים עוף המקנן על הבתים וכך אנו מקובלים בארצינו ומה נעשה למקומות שאוכלים אותן אבל טוב לחקור אחר קבלתם כי שמא אדם סמך על חכמתו ובדק בסי' והכשירו ואין לסמוך ע"ז כי שמא דורס הוא עכ"ל. ור' ירוחם כ' ולפי"ז הסיגוניניא המקנן בבתים היא טהורה שיש לה כל הג"ס טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלו רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת וקבלתי שהוא עוף טהור וראיתי בכמה מקומות נוהגין בו היתר ויש מקומות נוהגין בו איסור שסוברין שהיא חסידה הכתוב בתורה ואין זה טעם וכו' עד והעם נהגו בו איסור ע"כ והנה זה הנראה בבירור שאותן סגנונא שקורין אותה חסידה כף חרטומה רחב וכו' ואעפי"כ אוסרים אותה בכמה מקומות והרא"ש כ' ע"ז שי"ל שהיא דורסת ולא רצה להתיר עפ"י קבלתם להיתר רק על קבלת חכמי אשכנז וספרד לאוסרה הרי שהי' לה כל סימני טהרה והי' לה גס"ט כמ"ש בפי' בתשו' הרא"ש וגם הי' חרטומו רחב כמו אווז ממש אעפי"כ אסרו הרא"ש ז"ל ולא סמך על היתר של חכמי אותו המקום שנהגו היתר וא"כ יפה כתב הד"מ שאפי' בד' סימני טהרה אסור בלי מסורת אך די"ל דהתם שאני שהחזיקו בו בפירוש לאיסור בספרד ואשכנז אבל י"ל דזה בא במעט ולא צריך לחוש לעוף כזה רק באם יש לו קבלה לאיסור אבל בסתמא אין לחוש בעוף שיש בו ד' סימנים ולזה כ' הד"מ נהי די"ל כן מ"מ יש להחמיר וא"כ לא טעה הרמ"א ז"ל בדברי הרא"ש ודברי רי"ו רק שכן מבואר בדבריהם לאסור בד' סימנים בלי מסורה ורק די"ל דמיעוטא הוא כנ"ל והרמ"א ז"ל לא סמך על חילוק זה ורק כיון דאבותינו חכמי אשכנז אסרו אפי' בד' סימנים בלא מסורת כן ראוי לנו ולבנינו שלא לשנות מנהג אבותינו ובודאי אין כח באחרון לחלוק על מרן דהפוסקים אשר כל בית ישראל נשען על חוקיו ומנהגיו לעקוש בלא סברא לחלוק עליו והכא הרמ"א ז"ל גופא שיותר נוטה להתיר אין בידינו לחלוק על דבריו בלי טעם וכן באמת החזיקו אחרי הרמ"א חכמי הדור שאחריו כידוע וא"כ לפי"ז בעופות החדשים אין שום שמץ היתר לפי מנהגינו עפ"י הרמ"א ז"ל והנה הד"ג כ' להתיר מחמת שטמא אינו מתעבר מטהור והביא ראי' מתוס' דנדה [א"ה אולי צ"ל מתו' בכורות ד"ז ד"ה חוץ] שכתבו דמין אדם מעובר משמע דמין עוף לא מעובר והנה כבר הודעתי להד"ג דלא כן כתבו התו' (נדה ד"נ ע"ב] גבי תרנגולתא דאגמא דמעברת טהור מטמא וכן הסכימו הרבה ראשונים לדבריהם מובא במרדכי וביש"ש חולין וכן העלה בס' בית אברהם וכן נראה בהדי' שהתו' במסקנא ס"ל הך סברא דטמאים מולידים מטהורים שהרי לא סתרו דבריהם ורק כתבו ועוד נראה כיון דלא הוי מעופות הטמאים וכו' אין לאסור עד שיהי' בו כל הד' סימנים דמנשר ילפינן כו' עכ"ל ולא כתבו בפשיטות דאין טהור מוליד מטמא א"ו דטהור מוליד מטמא ולא יחלקו עליהם במציאות וז"ב ומה שהביא הד"ג להקשות דא"כ איך פשיט לי' בחולין דף קמ"א מעוף טהור רובץ על ביצי טמא פטור מלשלח הא טהור כה"ג חייב לשלח ומאי פשיטותא דלמא מיירי טהור שרובץ על ביצי טמא היינו שבא עלי' זכר טמא למ"ד זו"ז גורם אסור ומש"ה בכה"ג דוקא טמא פטור אבל טהור כה"ג שרובץ על ביצים דידי' חייב לשלח אבל על ביצים של אחרים פטור אלו תורף קו' דמר ובאמת לפ"ד תוס' הנ"ל בכה"ג חייב לשלח דהעופות היוצאים כשירים כמ"ש בהדי' כיון דאין להם ד"ס וז"ב וא"ל דלוקמי בא' מי"ט עופות דאסורים דזה ליתא דהא סתמא קתני ומשמע דבכל ענין פטור ואי איירי בכה"ג בכל עופות טמאים זולת הי"ט עופות חייב בשילוח דהבנים מותרים משום דל"ל דס"ט א"כ בודאי אין מזה ראי' כלל שהוא עוף טהור גם מ"ש כ"ת לומר כיון דרוב הפוסקים מתירים רק לחומרא אין אוכלים בלא מסורה שוב סומכין על סימני ביצים דנהי דלאו דאו' מהני לדבר שהוא חומרא בעלמא ולפענ"ד דהרשב"א והרבה מגדולי הראשונים לא משום חומרא בעלמא החמירו רק ספק ממש הי' בעינם וכ"נ מרי"ו והרבה ראשונים ולכן בודאי לא סמכינן אסימנים כמ"ש בש"ס גבי ח' ספיקות דלא מהני בדיקת הביצים וגם כי לפענ"ד הסימנים אינם סימנים כלל רק סימנים גרועים כיון דאיכא ביצים דעורבא דדמי לדיונים וכתבו הראשונים דה"ה שארי הביצים טמאים דומים לשאר מינים טהורים ולכן הוי סימנים גרועים כידוע לכל מבין בתלמוד ובפרט לפי מנהגינו עפ"י הרמ"א ז"ל כיון דל"מ חרטומו רחב שהיא סימן גמור בלא חולק מהגאונים אפ"ה לא סמכי' עלייהו למנהגינו מכ"ש סי' דביצים דמבואר בש"ס דאינו סי' כלל וזה הכלל כלל לנו הרמ"א ז"ל בד"מ שצריכים לברר במסורת שלא יהי' אפי' חשש מיעוט לעוף טמא כי בזה לא מהני סי' גם ההיתר השני מכח שכן ונדמה הנה מ"ש אחד מהרבנים דאין אומרים שכן ונדמה להתיר הבל יפצה פיהו וכן מבואר בר"ן וברי"ו נתיב ט"ו בפירוש דכמו שאומרים שכן ונדמה לאיסור כן אומרים להתיר אך לפענ"ד דלא מיקרי שכן רק אם שלחוהו לעוף והוא מתדבק בטמאים ולפניו גם טהורים ושבק לטהורים אמרי' מסתמא ממינו הוא אבל באם חובשין עוף טמא אצל עופות טהורים ומינים טמאים אין נמצאים שם כלל מסתמא הולך בצוותא עם הטהור דנהי שאינו ממינו הוא מסוג שלו עכ"פ ולכן לא נקרא זה שכן עם הטהורה גם נדמה איננו דומה כלל לטהורה לא בגידול רחבו וגופו וגם לא באבריו כאשר הגידו והראו לי שאבריו בגופו לערך אברי עופות שלנו אינם שוים וגם נוצות ברגליהם וכמעט ראשו ורובו לפ"ד אינם שוים ולא מיקרי נדמה כמבואר בבכורות אולי כוונתו לדמ"ד ע"א] וגם מבואר ברי"ו נתיב ט"ו שכ' וז"ל והשוכן עם טמאים ונדמה להם טמא וכבר כתבתי באיזה סי' נאכול העוף ולעיל מזה כ' ולפיכך אין נאכל עוף אלא במסורת אפי' יש בו כל הג' סימנים הרי דלא מתיר בנדמה אף שיש לו ג' סימנים ולכן לפענ"ד אין לסמוך על התירים כאלו וזולת המסורת המה ס' טמאים והנה כעת הזאת שלח ידידי המאה"ג מהר"א ראבד"ק קראקא קונטרס ושם מבואר היתר עפ"י תו' דנדה הנ"ל דמעפרא קא גביל ולית בי' ד' סימנים דנשר מש"ה טהור לפ"ד התו' בנדה הנ"ל ובמחכ"ת זה טעות דהא אנן חיישי' שהמה מי"ט עופות שיש להם ג' סימנים ואינם דורסים והי"ט עופות טמא אפי' יש לו סימני טהרה גם רצה לומר ס"ס חדא שמא המה מעופות טהורים ועוד דלמא ראי' מהביצים וחילוק בין הנך ספיקי לח' ספיקות דמבואר בש"ס ובאמת דין ס"ס לא שייך לכאן דהכל חדא ספיקא:

סוף דבר אין בידינו לחלוק על הרשב"א והרא"ש והטור ורי"ו ואו"ה והאגור ורמ"א ז"ל שאין לאכול בשום טענה רק במסורת ואפי' הרש"ל ז"ל שמקיל בג' סימנים החמיר מאד להזהר בבדיקה הרבה ומי לנו בדורינו שיוכל לסמוך על בדיקתו והרבה חילוקים יש למי שמבין בעופות ובקי בהם ולכן (זאת) [זולת[ המסורת א"א להתיר אך על מסורת בודאי ראוי לסמוך לא כאשר כתב א' כי אין לסמוך על מסורה של א"י והבל יפצה פיהו כי בא"י בצפת תוב"ב ששם הם העופות מצויים היו תמיד גדולי עולם מתלמידי האר"י ז"ל וישבו בקביעות באה"ק כידוע בס' קורא הדורות ובפרט שעכשיו כתבו לנו מהתם שיודעים בבירור שאוכלים אותן שם מעת מרן הב"י זלה"ה ודורות למעלה ממנו ובודאי ראוי לסמוך על מסורת מרן הקדוש ב"י ז"ל ורק מחמת שכמה ב"א מזלזלין בזה וכתבתי לאה"ק שיתאספו הכוללים ויחקרו אחר זה היטב וכן עשו ונאספו יחד וחקרו אחר זה והשיבו מירושלים תוב"ב שאין נמצאים שם הרבה ומצפת תוב"ב כתבו ששם נמצאים הרבה אך האנשים שראו אותם שבחו"ל אין עדותן מכוונת יחד ולכן כתבו שצריך לשלוח מכאן איש לאי הנקרא קיבריץ סמוך לארץ הקדושה ושם יתברר הדבר היטב וכן בדעתי לעשות אי"ה והי' שלום:

סימן מט

שוי"ר לחתני הרב הגדול החריף ובקי בו"ק חו"פ בנש"ק המפורסם כקש"ת מו"ה מרדכי דוב נ"י:

שאלה כבד שנכבש יוס שלם מה דינו:

תשובה אם כי כבר רבו האחרונים למאד וראשון המדברים בזה הוא כבוד אא"ז מהר"א ז"ל בשער אפרים [סי' פ"ח] והאחרונים השיגו עליו כמבואר בשו"ת צ"ץ ז"ל [סי' קכ"א] ואחריהם גדולי האחרונים הללו אוסרים והללו מתירים והנה אם שנלענ"ד שדברי זקני הגאון ז"ל המה נכונים מאוד לא אמנע מלהרחיב קצת הדיבור ואם כי דברי בטלים נגד גדולי עולם הנ"ל אשר ידעתי כי אינני ראוי לדון ולדבר בפניהם אך להלכה ולא למעשה אמרתי ותורה היא ומונחת בקרן זויות ולפעמים באפקרסיתא דעניא נמצא מרגניתא וזה החלי בעזהי"ת הנה בש"ס חולין (ק"י ע"ב) אמרי' א"ל אביי לר' ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון בי' כי סליק אשכחי' לר' זריקא א"ל אנא שלקי לי' לר' אמי ואכל כי אתא לגבי' א"ל למיסר נפשי' לא קמבעי לי כי קמבעי לי למיסר חברתה מ"ש למיסר נפשי' דלא קמבעי' לך דתנן אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת א"ל דלמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית משום דמא מאי עכ"ל ובתו' שם ד"ה כבדא וז"ל אר"ת דכולה הך שמעתא איירי בכבד שלא נמלח דאי בתר מליחה ושהיי' במלח פשיטא דשרי לבשלה בהדי בשר שע"י מליחה יצא כל הדם שכך נוהגין העולם לבשל אחר צליי' וה"ה דשרי אחר מליחה דשיעור מליחה פי' בה"ג דהוי כשיעור צליי' משום דמליח ה"ה כרותח דצלי ופלט ע"י מליחה כמו שפולט ע"י צליי' אבל בלא מליחה מבעי' לי' אי שרי לבשל עם בשר דשמא דם הכבד אעפ"י שפירש מותר אע"פ שדם האברים אחרים שפירש אסור כו' דם הכבד שמא שרי דהא כל הכבד דם הוא ושרי רחמנא כדאמר לעיל שרא לן כבדא עכ"ל ושם ועוד י"ל בע"א דבלא מליחה פשיטא דאסור וע"י מליחה הוא דמבע"ל כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולו ע"י מליחה או שמא יוצא עכ"ל והנה מדברי רש"י ז"ל נראה לכאורה שס"ל כדברי ר"ת דז"ל שם בד"ה ומשום שמנוניתא אבל דמא דנפיק מינה דכשירה מבעי לי אי אסיר אחרינא אי לא דאיכא למימר דמא דהיתרא הוא שהרי עיקרה דם וכ"ז שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מבעי' לי מאי עכ"ל אלמא דמסופק לי' אם הוא דם היתר והראש (אפרים) [יוסף] ז"ל מאריך בזה אך הלא הרא"ש ז"ל (שם] כתב בשם רש"י דס"ל כשיטת הועי"ל שבתו' דהאבעי' הוא לאחר מליחה והפר"ח ז"ל בסי' ע"ג] דחה דבריו ובאמת לא נקל לדחות קדמון כהרא"ש ז"ל בדברים בעלמא ובלבי אמרתי מסתמא הי' לי' להרא"ש ז"ל איזה קונטרס בשם רש"י שכתב כן בשמו אולם גם מהרש"ל ביש"ש כתב ג"כ בשם רש"י ז"ל דס"ל כהועי"ל וידוע לכל אשר לרש"ל הי' אותן הקונטריסין של רש"י אשר לפנינו היום. ולכן נ"ל דהנה זאת ידוע מכל הראשונים שהכבד כולו דם ומבואר דהוי דם שפירש רק התורה התירתו ובלבוש ז"ל כתב וז"ל בריש סי' ע"ג הכבד הוא כולו דם והתורה התירתו דלא אסרה התורה אלא דם הנשפך כמים שנאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים והכבד קרוש ועומד הוא בגופה של בהמה ואינה נשפכת כמים עכ"ל הרי דהכבד מותר מטעם שאינו נשפך והתורה אסרה דם שנשפך והנה בודאי לאח"כ אפילו המחהו הכבד ונעשה דם צלול (היינו לאחר צליי') בודאי בהיתרה עומד' דאין נעשה מחדש מדבר היתר איסור וזה ברור לכל מבין וגם ידוע לכל מבין שיש בכבד מלבד בשרה מה שנקרש מן הדם ונעשה כבשר מ"מ נבלע בתוכה דם כמו בכל האברים דם לח ממש והנה בזה הסברא נותן דהדם הלח שמובלע בתוכה אם נימא שאסור עכ"פ יוצא ע"י מליחה כמו שאר בשר שיוצא מידי דם אבריו בשיעור מליחה ולזה סברת ר"ת ז"ל דע"ז לא נסתפק הגמ' שיוצא וכמו שאר בשר דהרי חזינן דמתירין הכבד ע"י צליי' והגם שיש לחלק דע"י צליי' הדם נתקשה מ"מ כיון דחזינן בשאר בשר ילפינן שיעור מליחה מצליי' כמ"כ גם בכבד כן הוא ולמה נחלק בחילוקים שאינם מוכרחים לחלק ולכן כ' דהאבעי' הוא רק על הכבד אם מותרת בלא מליחה משום דדם שבשר הכבד שנקרש בודאי מותר גם הדם הלח שבתוכה מותר שנגרר בתר הבשר שכולה דם ומותר וכל האיבעי' הוא רק דרבנן ולזה ל"ק על ר"ת ז"ל מה שהקשה עליו דהא חזינן שפולט הכבד [יותר מבשר] הרבה עד שאינה בולעת אפי' שמנונית דז"א דנהי שפולט דם הוא מגופה כמו שכל בשר שבעולם פולט ציר מגוף אבריו כן הכבד פולטת מגוף בשרה והציר הזה הוא דם רק שהוא דם דהתירא אבל דם הלח בודאי יוצא בשיעור מליחה כן הוא דעת ר"ת ז"ל ואולם רש"י ז"ל ס"ל הואיל והכבד בעצמותה דם ופולטת הרבה גם (קודם) (אחר] מליחה לכן יש להסתפק שלא יצא כל דם הלח שבאברי' ע"י מליחה בשיעור מליחה כי דם עצמה ההיתרא מנעה מלפלוט כולה שטרודה לפלוט שאר הדם שבבשרה ול"ד לשאר בשר שיוצא דמו ע"י מליחה משום שפולטת דם יותר מציר השמנונית כמבואר ובשיעור מליחה יצא כל דמו אבל בהכבד שהציר הוא ג"כ דם אינה מניחה לפלוט כ"כ מהר בשיעור מליחה הדם הלח שבאברים כן הוא סברת רש"י ז"ל וזה שמדקדק בלשונו דאי"ל דמא דהיתרא היא היינו מה שנפק השתא אינו דם הלח שבאברים רק הציר שבבשרה הנקרש והוא היתרא שהרי עיקרה דם וכ"ז שלא פירש פשיטא דמותר ור"ל דהדם שבבשרה ודאי מותר ועתה שמסופקין על הדם דלאחר מליחה וכפי' הרא"ש ז"ל בדבריו מספקינן אי הוא דם ההיתר שמבשרה הקרוש או הדם הלח שבאברים מספ' מותר דכ"ז שלא פירש הוי ודאי היתר א"כ אוקי אחזקת היתר והנה אביי שפשיט לו ממשנה שאינה נאסרת ולרש"י ולר"ת ז"ל ולכל המפורשים מבואר בהדי' שאינה נאסרת הכבד וכל טעם האיסור הכבד הוא חומרא בעלמא כמבואר לכל שיטות הנ"ל וא"כ בכבוש ודאי דאינה נאסרת וא"ל דאדרבא בכבוש אינה פולטת כ"כ ולכן תבלע ז"א דחדא דמבואר בראב"ן ורשב"א ז"ל דמחמת שיעתו לא בלעה וכ"מ מרש"י ז"ל שכתב גבי שלוק שנרכך ובולע משמע דקודם שלוקה הטעם שאינה בולעת הוא מחמת שיעותה הגם שהפר"ח ז"ל משיג אהרשב"א ז"ל נעלם ממנו שהראב"ן שהוא מגדולי הראשונים כ"כ בהדי' וקו' הפר"ח [א"ה ר"ל דל"ל להגמ' הטעם משום שפולטת ואינה בולעת דהא הטעם הוא משום דשיע ולא בלעה וע"ז תי' דפולטת היא הטעם שאוסרת לחברתה בפליטתה ואינה בולעת מחמת שיעתה ולכן אינה נאסרת אמנם בפר"ח לא מצאתי קו' זו וע"כ ט"ס יש כאן וכוונתו לאיזה מפורש אחר] לק"מ שפולטת אינו קאי רק לזה שאוסרת וק"ל וא"כ בכבוש ודאי שאינו מתרכך אפילו כמו בבישול בלא שליקה ודאי מותרת מטעם דשיע ואפילו לטעם שכתבו שארי ראשונים משום שפולטת אינה בולעת מכל מקום אין שיעור לדבר כיון שפולטת אינה בולעת ומנ"ל לחדש דבר שפליטת הכבוש אינה מונעת מלפלוט ולכן בודאי לשיטות הר"ן והרא"ש והרשב"א ור"ת ורש"י מותר בכבוש ע"י צליי' עכ"פ וגם לדעת הרמב"ם ז"ל [פ"ו מהמ"א] שנראה שאוסר מדינא בבישול כמבואר בר"ן ז"ל י"ל דבכבוש בודאי מותר כאשר נבאר בעזהי"ת דהנה עיקר טעם הרמב"ם ז"ל האוסרו מדינא מכח הירושלמי דתרומות כמבואר בכו"פ] והנה דברי הירושלמי תמוהים למאוד וז"ל בפ"י דתרומות במשנה כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסיות חסיות של חולין עם חסיות של תרומה ירק של חולין עם חסיות של תרומה אסור אבל חסיות של חולין עם ירק של תרומה מותר ר"י אומר כל הנשלקים כו' ר"ע אומר כל המתבשלים זע"ז מותרים אלא עם הבשר ר"י בן נורי אומר כבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת כו' ובגמ' א"ר יוחנן לית כאן נכבשים אלא נשלקין כבוש כרותח הוא ר"ח תורתא בשם ר' הושעי' חסיות בחסיות מב"מ ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרים ר' ייסא בשם ר"י מודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא מותר א"ר זעירא לר' ייסא ואלו לא אית אמרת הדא לא הוינן ידעין דהוא כן ודלמא לא אית אמרת אלא מודה ר"ע לחכמים בבשר בבשר שהוא אסור אתא ר' אבהו בשם ר"י מודה ר"ע לחכמים בבשר בבשר שהוא אסור ר' חיננא שמע לה מן דבתרא ר"ע אומר כל המתבשלין זע"ז מותרים חוץ מן הבשר הא בשר בבשר אסור דלמא איתאמרת אלא מודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא אסור ר"ח ר' אבהו בשם ר"י מודים חכמים לר"ע בבשר שהוא אסור עכ"ל. והנה קשה על ר"ח בן תורתא מה מחדש בפלוגתת רבנן ור"ע גבי חסיות הלא משנה שלימה היא ותו קשה מה שאמר שם אי לא אמרת לא ידענא וזה דבר שאין לו פירוש אדרבא הלא דחה דבריו דאיפכא משמע מדברי ר"ע והמפרש פירש בדוחק והנ"ל דהנה ר"י מקשה שם הא כבוש הוי כמבושל ובמבושל ס"ל לת"ק דאוסר המתבשלים עמו דרק ר"ע התיר דאל"כ מה הוסיף ופליג ר"ע ולכן אמר לית כאן נכבשין דהוי כמו] מבושל ורק שלוק דגרע ממבושל וכפי' הר"ש ז"ל שם ובא ר"ח ב"ת לתרץ דלעולם יש כאן כבוש ואי דהוי כמבושל באמת גם הך תנא ס"ל דמבושל מותר בכל הנכבשין זולת בחסיות אסור ור"ע שפליג בחסיות פליג ולכן בא ר' ייסא מודים חכמים לר"ע בבשר ולכן א"ל ר' זעירא דבלתי דבריו ידענו זה הואיל דס"ל דהנכבשין להס"ד השתא דכמבושל דמי ואפ"ה לא אסרי רק בחסית ש"מ דבכל המבושלין מותרים אלא דמודה ר"ע לחכמים בבשר אסור וזה הוא דבר חדש כמו שהם אסרו בחסית כמ"כ הוא אוסר בבשר וזה רבותא דהא לכאורה משמע דבזולת חסית הכל מותר ולזה פריך לי' הא מדר"ע שמעי' שס"ל בבשר שאסור מדאמר וז"ל ואמר אלא מודים חכמים לר"ע בבשר דאסור דה"א דכיון דרבנן מתירין במבושל דכבוש כמבושל וכיון שמתירין כל הנכבשין מלבד חסית ש"מ דבשר נמי לדידהו מותר ולזה בא לומר דבבשר כ"ע מודים דאסור משום דר"ע להוסיף בא אבל במה שאסר ר"ע גם לת"ק אסור כנ"ל לפרש דברי הירושלמי ובזה ל"ק מה שהקשה הריש ז"ל וכל המפורשים מחולין דקיי"ל כבוש כמבושל די"ל דשם איירי בבשר דלהאי לכ"ע כבוש כמבושל. ובאמת שנ"ל לומר בזה דהנה כ' ברמב"ם ז"ל בפיה"מ פ"י דתרומות משנה י"א וז"ל ואינו מותר אלא המכובשין בלבד אבל זולתם בודקין אותם בנ"ט עכ"ל ולכאורה קשה כיון דאיירי בנ"ט א"כ גם בכבושים אם נ"ט למה יהא מותר ואם אינו נ"ט אפי' בבישול מותר ונלענ"ד דהוא כמ"ש התו' ז"ל ב"ב (צ"ז ע"א) בד"ה ה"ה אפי' כו' וז"ל מקשה ר"י היכי פטרי רבנן כו' כיון דאית בי' בנ"ט וקיי"ל דמבשא"מ בנ"ט וי"ל דאינו אלא קיוהא בעלמא ואין כאן נ"ט וכעפרא בעלמא דמי עכ"ל הרי דהוי רק טעם קלוש וה"נ ס"ל לתנאי דהכא דנהי דנ"ט בירק מ"מ הוא טעם קלוש וא"כ י"ל דוקא גבי תרומה דמצינו גבי הרכינה ומיצה גבי המדות פי"א מתרומות מ"ח] דמקלינן וגם ניצלי תרומה מותר מש"ה אין אסור נ"ט קלוש כזה אבל באיסורין אסור אפי' טעם קלוש כמבואר בפגה"נ ברש"י ותוס' ז"ל שם כבוש נמי אסור אולם הרמב"ם ז"ל לפמ"ש בפיה"מ שם וז"ל במשנה י"א אלו התנאים כולם חולקים על סתם משנה שקדם והוא כי המאמר הנקדם התיר הכבושה בלבד ואמר ר"י כי אפי' השלקים כו' שאינו נאסר הירק של חולין כו' ור"ש נוטה לדעתו כו' והוסיף ר"ע כו' ודבריהם דחויין ואינו מותר אלא המוכבשים בלבד אבל זולתם בודקים אותם בנ"ט אבל הכבד כשנתבשל אסור לאכלו הוא וכל מה שנתבשל עמו לפי שהוא מלא דם אלא בא' משלשה דרכים א' שיחליט אותו בחומץ קודם בישולו עד שיתלבן או במים רותחין או להבהבו ואח"כ יבשל אותו כו' עכ"ל פליג על הירוש' על ר"י ועל רחב"ת דהוא מפרש דכבוש ממש מותר אליבא דת"ק ובישול אסור. והנלענ"ד דזה הוא סברתו דהנה בכבוש ידוע שאינו מבלבל הטעם בחתיכה וכמבואר בת"ח ז"ל וכבר כתבו האחרונים דהטעם הולך לאט לאט בכל רגע ורגע עד ברגע האחרון נכנס הטעם עד שנרגש ומקודם מעל"ע הי' בטל ורק בעת מלאת המעל"ע נכנס הטעם האחרון המורגש דניעור ונצטרף עם הטעם שנכנס בראשונה כ"כ האחרונים ויעוין בס' ברוך טעם מאדמ"ו מו"ח ז"ל ולכאורה קשה דיבוטל ראשון ראשון אך מבואר בתו' חולין בטיפה שעתיד להבלע בתוכו כל דרך הילוכו לא שייך ביטול יעו"ש וא"כ מש"ה בחתיכה נאסרה ול"א ראשון ראשון בטל אך כ"ז בנתבשל דטיפה רותחת עתיד להתבלע ממילא הוי כנבלע תיכף כולו אך בכבוש דאינו עומד להתבלע כמו חתיכה דברותח ודאי נתכוויץ ורק שהולך לאט בכבוש] אבל ג"כ יוכל להיות שלא יתבלע כמבואר באו"ה ז"ל דל"א דהוי כנבלע כיון שיכולין להוציא ולא יתבלע בה עוד יעו"ש בשער כבוש (ואך) וא"כ] ק' למה לא נאמר בכבוש דראשון ראשון בטל. ונ"ל דהטעם הוא כפי דברי הר"ן ז"ל בהשוכר דכיון דהטעם עוד נרגש הוי כהוכר האיסור יעו"ש היטב והנה לפי"ז בתרומה דקיי"ל תרומה שהותרה פ"א נתחללה ומותרת לאח"כ ויעוין תוס' [ישנים] כתובות למ"ד ע"ב וז"ל בד"ה ומתחייב וא"ת כיון דלעס לי' נתקלקל והיכי חייב תו עלה כדאמר פ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש וי"ל דהתם ודאי נתקלקל שכבר נגמרה כל הנאתו אבל הכא לא נגמרה כל הנאתו בלעיסה לחודא עכ"ל אלמא דאם כבר נבלע והותרה שוב אינה נאסרת רק מחמת שלא נגמר שם הלעיסה אבל לולא זאת היתה מתחללה ומותרת לזרים וכמו שמבואר שם בכריתות וא"כ ה"נ בכבוש דהוי כל בליעה בפ"ע וכנ"ל בשם או"ה בשעת בליעתה ולא נתנה טעם הותרה ונתחללה שוב אינה חוזרת ומצטרפת לאסור בניעור הטעם האחרון דכבר הותרה ולכן מותר בכבוש בתרומה ומה שפריך ר"י הא כבוש כמבושל והוא לשיטתו בירושלמי דמע"ש פ"ב וז"ל מה הקילו בתרומה כהדא דתני סך הוא כהן שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו על מעיו ואינו חושש א"ר יוחנן כאן השיבו דברי סופרים לדברי תורה עכ"ל אלמא דעכ"פ מד"ס אסור תרומה שנתחללה אבל לדידן דקיי"ל שמותר לגמרי אפי' מדרבנן ל"ק כלל מכבוש והמשנה כפשוטה ור"ע בא להוסיף על ת"ק וי"ל להרמב"ם ז"ל הפירוש בדברי רחב"ת הנ"ל דהוא אמר פליגי ר"פ וחכמים בחסית היינו בנכבש דהא דר"ע מודה בחסית מפני חורפי' ואמר שם בסופו מודים חכמים לר"ע בבשר היינו בכבוש שכמו שר"ע אוסר בבישול ככה המה אוסרים בכבוש כנלענ"ד נכון. היוצא לנו מכ"ד הרמב"ם ז"ל דת"ק פליג אר"י ב"נ ור"ע בבישול אבל במה שהם מתירים בבישול הוא מתיר בכבוש כנראה להדיא מדברי הירושלמי וא"כ נהי שחולקין חכמים אריב"ן בבישול אבל בכבוש גם לדידהו מותר וז"ב לפענ"ד. ועתה אבוא להשתעשע באמרתך ראשון מה שכתבת להשיב על המתירין מטעם דכבוש אינו כמבושל ממש וכתבת דאדרבא א"כ אינו פולט בשפע לא ידעתי בזה שום השגה חדא דכבר הודעתיך דברי הרשב"א והראב"ן ז"ל דמטעם שיע לא בלע ויעוין לעיל ותו לא ידעתי מי הגיד לך זה דאם אינו פולט בשפע בולע הגם שבאחרונים כ"כ ובפרט הראש יוסף ז"ל לא ידעתי מי הגיד להם זה אדרבה רש"י והר"ן ותו' וכל הראשונים כתבו הטעם שפולט תמיד לא מפני הטעם שפולט בשפע והר"ן ז"ל השתמש בסברא זו לקמן לענין אחר אבל לעולם כ"ז שפולטת אינה בולעת ושאני בשר שפולט תיכף כל דמה ולכן חיישינן שבלעה לאחר פליטתה כל דמה או שהפסיק לפלוט והתחיל לבלוע אבל כבד פולט תמיד ומש"ה אינו בולע כמ"ש המפורשים לענין שאינו בולע אפי' שמנוניתא דאיסור ומה שרצית להביא מגמ' חולין דאמר שם וז"ל וסבר ר"פ קמי' דרבא למימר (כו' עד] א"ל אי חלא אסור איהו נמי אסור כי היכי דפלט הדר בלע עכ"ל לא ידעתי לדבריך דר"פ איירי בדאשתהה וא"כ אינו מצמית הדם דאדרבא פולט א"כ נהי דלדבריך ס"ד דר"פ דלא בלע מ"מ קשה האיך יבשלו ר"נ לאח"כ הא הוי כלא נחלט כלל אם אשתהי דהרי בשר כה"ג אינו מותר רק לצלי וא"כ מאי תועלת בחליטה זו לר"נ שחלטו לי' כדי שלא תאסור הכבד הא חליטה זו באשתהי ופולט מעט מעט בחליטתה א"כ לא נצמת הדם כלל והאיך יבשלו ר"נ א"ו איירי דלא אשתהי כלל ור"פ הוי ס"ל כמו (ר') [רבינא] בפסחים [דע"ד ע"ב ע"ש בתו' ד"ה אסמיק] דאפי' לא אשתהי חלא אסור דפלט פורתא עכ"פ ורק הכבד הוי ס"ל דאינו נאסר כאביי דכבד אינה נאסרת וכריב"נ ורק החליטה הי' לענין לבשלו עם בשר כפשט הגמ' ובזה שפיר מיושב הגמ' דקאמר שם וז"ל כי הדר סליק אשכחי' לר"ז א"ל האי נמי לא ת"ל דאנא וינאי כו' לבי יהודא ברי' דר"ש ב"פ וקריבו לן קני' בקופי' ואכלנו מתקיף לה ר"א ודלמא פי קנה חוץ לקדירה הוי א"נ מיחלט הוי חלט לי' מעיקרא כי הא דר"ה חלטי לה בחלא ור"נ חלטי' לי' ברותחין וסבר ר"פ כו' עכ"ל ולכאורה ק' להך דחיי' שבא הגמ' להדחות סיוע דר"א דאכיל קני' בקופי' סגי בהא לחוד דחלטי לי' כדר"נ ולמ"ל הך סברא דסבר ר"פ וא"ל רבא זה הוא למותר ולהמדקדק ובקי כהלכה יודע שאין דרך הש"ס להביא ואמר ר"פ או וסבר ר"פ בתוך ענין פלפול אחר אך לפמ"ש א"ש דהגמ' בא לדחות הראי' מהא דאכיל קני' בקופי' די"ל דלעולם כבד נאסרת ורק התם חלטו לי' כדר"נ ועוד יותר דר"פ הוי ס"ל דחלא אסור משום דפולט פורתא (וכר"נ) [וכרבינא] בפסחים ורק הכבד מותרת משום דנהי דלא פלטה עוד משום החליטה מ"מ הכבד לעולם אינה נאסרת דשיע וכרשב"א הנ"ל ולכן חידש לו רבא דאם חלא אסור בלעה גם הכבד ונאסרת וזה דלא כמאן דרצה לפשוט דהכבד אינה אוסרת ומרבא שמעי' שאפי' הכבד גופא נאסרת אם אינה פולטת וזה נכון. ב' מה שרצית לומר הפירוש בהסוגי' דשליקה גרע ממבושלת ורק שנאסרה משום שאינה פולטת בשפע ומש"ה אפי' בשלה ל"מ שכבר נאסרה בשליקה קודם הבישול גמור וטעית בזה חדא דלא דקדקת דברי הר"ן והרשב"א וכל גדולי המפורשים מה שדקדקו בלשון זה דחלקוהו לתרי אופני לומר דכמו דמתובלת אסורה מחמת רכותה כמ"כ שליק ועיין בדבריהם ולדידך שליק הוי מטעם אחר שפולטת מועט ואינו דומה כלל לתבלין אך ידעתי שיש לדחוק בזה ולא כתבתי רק להודיעך שאין לסור מדברי גדולי הראשונים בפשט הגמ' אך בל"ז הוא דבר שא"א כלל דא"כ מתובלת ל"ל כלל אי לצלי ודאי מותר דלא אישתמיט חד מהפוסקים לומר דאסור לצלי מתובלת א"ו לקדירה ולקדירה בלא"ה אסורה לסברתך ולכן ידידי חתני נטית מדרך הישר ומה שהבאת דברי הפלתי דבריו נעלמו ממני ולא זכיתי להבין דהרי הירושלמי אמר בפירוש לית כאן כבוש דכבוש כרותח הבין ומה שהפלאת בירושלמי הרבה פירושים בדברי ובפרט לפי פשוטו אינו קאי על המשנה רק על רחב"ת אך פירושי לעיל לפ"ד אמת ומה שכתבתי מעניני ציר הנה פרשתי בדברי היטב ומה שתרצת דברי התו' עפ"י הגהות ש"ד קצרת במובן בכתב ואולי נחסרה איזה חיבות ואשר השגת על הספר מ"צ לא ידעתי מי הוא זה המחבר כי אין דרכי לעיין באחרונים: