שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 11

ומה שכתבתי שאין השו"ב הב' חשוד היינו באם לא התרו בו אבל אם התרו בו שיאסר שחיטתו צריך הב"ד לשאלו ואם לא יאמר טעם ואמתלא הוגנת הוא פסול לעולם אבל אם יאמר איזה אמתלא הנראית לכם אין בידינו לאוסרו והי' שלום:

סימן ט

להרב החריף החסיד וי"א בש"ק מו"ה מענדיל נ"י האבד"ק באלינראד יע"א:

מכתבו הגיעני אודות השו"ב שנתן הסכין בחזקת בדוק לשחוט ומעכ"ת הרגיש בו פגומה עד שהודה השו"ב שהוא פגם וליום מחרת אירע לו ג"כ מעשה כזה באותו הסכין ועוד דיין א' ראה כל זאת והשו"ב הודה כ"ז הנה מדינא נראה בכל הפוסקים דגם בפ"א אם החזיק הסכין בתורת בדוק לשחיטה ונמצא בו פגם שמעבירין את השו"ב הגם שהבאתי ראי' מדברי (הרמב"ן) [דרמב"ם] ז"ל [פ"ד מהי"ט ה"ט דאין מראין סכין לחכם ביום טוב] שבר"ן במס' ביצה (פ"ג עיין בחלק א' סימן ו' דבור המתחיל ומאי] שאין לפסול השו"ב בפ"א מ"מ בשנותו באולתו כ"ע מודים שמעבירין אותו ובפרט שהעיד על קלותו שהי' מבולבל ממשתה ושמחה לכן טעה כי נטרפה דעתו א"כ הראה בזה קלותו כי הלא הי' לו לידע אז כי אינו שפוי בדעתו ולא לעסוק אז בסכין ולכן בודאי מדינא אסור אך כיון שנ"ל שלא הי' מוחזק בהרגשה שהרי לא הי' לו הודאה משו"ב ולכן י"ל עתה שלמד מחדש אצל שו"ב מומחה אם ינסהו בד"צ כעת בבדיקה יפה בסכין הרבה לראות אם הוא מרגיש ואם נמצא טוב ויפה בהרגשה אזי יעבירנו על איזה שבועות ויחזירו אותו בקבלת ד"ח אך כ"ז יעשו הב"ד במתינות וזהירות גדולה כי גדול המכשילה בעוה"ר ולדעתי ראוי שמעכ"ת יסע לסאניק ולצוות על השו"ב לבוא לפני הרב דשם וגם על הסירכות יזהירו מאוד שלא יקל במיעוך כלל כי הממעך בחזקה עונשו גדול והוא טריפות גמור ר"ל לא כמו ששמעתי איזה גדולים בעיניהם מקילים בזה כמבואר ברמב"ם ז"ל דכל ישראל קבלו עליהם לאסור אפי' מה שמותר מדינא דש"ס ולכן די בקולא זו שנהגו אבותינו במיעוך או קליפה עכ"פ בנחת כ"ז יקבל עליו השו"ב ואז אתם והבד"צ וה' עמכם תוכלו להתירו דברי ידיד' מחו' דב"ש:

סימן יוד

רלידידי הרב המאה"ג החסיד המפורסם מו"ה ישעי' צבי נ"י העלער האבד"ק גורייא במדינת פולין:

שאלה שו"ב התחיל לשחוט עוף וחתך העור ונגע בסי' והפסיק והחזיר העוף לאשה ואמר שתרנגולים שלו נקרהו ואינו יכול לשוחטו ואח"כ נתברר והודה שהתחיל לשחוט וחתך העור וגם נראה בסימנין שנגע בהם והטריף המורה שוב עבר השו"ב על התקנה שמאז עפ"י בד"צ וכל חשובי עיר שכל ריאה יובא להמורה והשו"ב אסור להורות ולהכשיר לבדו ואסרו באיסור אם לא יובא הריאה לפני מו"צ והשו"ב עבר ע"ז כן תורף השאלה:

תשובה הנה בדין העוף לא יפה עשה מה שהכחיש אך עכ"ז יש לחפות עליו שידע שיעשה שאלה ויטרפנה המורה כמו צווארו מלוכלך בדם אך מה שעבר על התקנה בודאי שוב הוי חשוד לאותו דבר דא"נ הן אמת שראיתי בנ"ב מ"ק חיו"ד סי' א' שכ' דגבי בודק ל"ש חשוד לא"ד דלגבי אחרים נאמן ובשלמא בשחיטה אינו טורח בדבר לשחוט אבל בדיקה הוי כמו שאומר הריאה זו כשירה ואני נפלאתי הלא גם בבדיקה י"ל שלא טרח לבדוק וא"ל דהוי כמו נאבדה הריאה דזה אמר באופן הראשון ובפרט דלכתחילה אסור למסור לחשוד כזה לבדוק דאמרי' מסתמא לא יטריח לבדוק יפה ובודאי בנ"ד כיון דחשוד להאכיל מה שאסרו עליהם בני העיר בתקנה דהוי איסור כמבואר בנב"י ז"ל שם וא"כ כיון דחשוד ע"ז חשוד נמי שלא יטריח לבדוק כראוי ובפרט כמה דברים שאינם רק חומרות ואנחנו קבלנו לאיסור כמו ב' כיסים או חסר כיס בודאי א"נ ע"ז שלא יטריח עצמו לבדוק אחר זה כיון דדבר הנאסר מכח קבלה קל בעיניו וחשוד עליו בודאי לא יטריח להוציא הריאה ולעיין ולפשפש כדרך שאנו נוהגין ונהי דבדיעבר כשר מכמה טעמים אבל חלילה למסור הבדיקה לחשוד כזה ובודאי מעבירים איתו וראוי להעבירו על חציפותו שהתרעם נגד הרב לעבור על תקנה וקבלה שקבלהו בני העיר עליהם אך הכל לפי ראות עיני הב"ד אבל עכ"פ על איזה שבועות מעבירין אותו וכמ"ש בפירוש בנ"ב תשו' הנ"ל:

ועל ששאל אם מותר לאכול בעירם המובא מעיר אחרת מחמת שבקהלתם בודקין אחר סירכא בחצר הכבד ובקהילות אחרות אין בודקין לא ידעתי שום חומרא בזה דא"כ לא יאכל אדם בשר. בשום מקום זולת מקומו דידוע שבקצת קהילות מחמירין באיזה חומרות כגון להיות להם מקולין ישראלים בלחוד ונאמן ובקצת קהילות אין להם חומרא זו ובקצת מקומות צריכים שני שו"ב או עע"ג להיות בשעת שחיטה ובדיקה ולהראות הסכין ע"י שני אנשים בכל שחיטה וקצת אין נוהגין חומרא זו וישראל קדושים בכ"מ ונזהרין לפי הצורך באותו מקום וכי בשביל זה נאסור להמחמירין לאכול מעיר אחרת הס שלא לדבר מזה ועיין בט"ז [סס"י קט"ו] גבי חמאה שכ' בשם או"ה שממקום שאוכלין חמאה של עכו"ם מותר להביא ולאכול במקום הנהוג איסור ששם לא שייך הגזירה כמ"כ בנ"ד י"ל שבקהלתם שכיח הדבר לכן בודקין משא"כ בעיר אחרת וכיוצא בזה מצינו לומר בכל החומרות כנ"ל:

ועל מה ששאל בנידון השו"ב כי הוא לא שחט עבור בני עירו רק לבני הישובים סמוכים לעיר אך שקר בימינו כי הלא הרב התרה בו ונודע לכל שזה הבשר יאכלוהו בני העיר ולכן ראוי להעבירו עכ"פ על איזה זמן ובקבלת דברי חבר' כידוע ולהגעיל הכלים ולפי מה שמבואר בנ"ב הבשר אסור לבני העיר שקבלו עליהם בתקנה שהוא כמו נדר וההתרה שכתב שם בודאי ל"ש בנ"ד כי בשביל דבר מועט יבטלו התקנה שהוא למגדר מלתא ובאמת גוף דבריו שם צע"ג לבטל גדר משום סייג בשביל הפסד ממון אך בנ"ד ודאי אסור להתיר התקנה משום דבר קל להגעיל איזה כלים ולאסור כ"ח הפסד מועט מאוד אינו כדאי לבטל תיקון למגדר מלתא אך י"ל דעל הטעם לא תקנו כמו הנודר מבשר ועייו באו"ח לענין טעם בשר במנהג מר"ח אב והי' שלום:

סימן יא

שאלה ע"ד השו"ב שערערו עליהם בני העיר שקבלו ע"ע בכתב באלה ובשבועה שלא יקחו יותר משכר הנקצב להם ונודע אח"כ שלקחו מהקצבים איזה ליטרות בשר מכל בהמה ושארי דברים והשו"ב אמרו מחמת שפ"א לא נתנו להם החק הקצוב להם נתבטלה השבועה וכל הכתב שנעשה אז ע"כ תורף השאלה:

תשובה הנה מתחילה נחקורה הקבלה שכ' בה בזה"ל באם ח"ו יתברר עפ"י ד"ת שעברנו על איזה פינקטין הנ"ל אז אסרנו ע"ע בנדר בלי התרה האיש העובר להיות שו"ב דפה לעולם עכ"ל דלכאורה הוא בדרך נדר ושבועה וזה אינו נדר שאוסרים ע"ע להיות שו"ב פה וזה הוי דבר שאין בו ממש ונדר לא חל על דבר שאין בו ממש וגם לא אמרו בלשון שבועה ולומר דהוי כמו יד דרצונו לאסור ידיו דבנדר שלא מרצונו אין אומרים דהוי כאלו אסר ידיו וכמבואר בס' בני יעקב בארוכה אך באמת זה הוי שבועה ממש כמבואר בתשו' מהר"מ אלשקר סי' ע"ח וז"ל שאלה יורנו אאמ"ו מה משפט האומר בנדר שלא עשאו כך וכך ועשאו אם חל הנדר או לא. תשוב' כבר נשאל הרמב"ם ז"ל על דבר זה וז"ל השאלה שאל אותו על אדם שאמר נדר שלא אוכל או שלא אשתה וכיוצא בזה אם יתחייב בדבר זה כמו נשבע או לא והשיב לא יתחייב בדבר זה כלל לפי שלא אסר ע"ע בלשון איסור ולא נדר בדבר הנידר ר"ל שיחמר ה"ז קרבן או חרם וכיוצא בזה והכתוב אומר איש כי ידור נדר לאסור איסר שיהי' הנדר כשיאסור אבל לשון נדר בלבד אינו דבר אבל אם הי' הנודר ע"ה פותחין לו פתח ממ"א כדי שלא יקלו בנדרים עכ"ל אלמא דאלו אמר והזכיר איסור אסור וכ"כ הש"ך יו"ד סי' (ר"י) [ר"ו] ס"ק ט' עיי"ש אלמא דזה הוי איסור וגם כי אפי' נדר בלשון שבועה או איפכא אין מקילין בו כמבואר ביו"ד. שנית צריך לעיין כיון שקבלו כל השו"ב ונפטר א' מהם אם מחויבים האחרים לקיים השבועה הנה לפי המבואר בכמה מקומות אם אין א' זקוק לחבירו הוי כמו נשבע כ"א לעצמו אך יש פנים לומר דכיון דמת א' מהם העבודה כבד עליהם נתבטל הפסיקה הראשונה אך גם זה אין לו מקום דכיון דעמדו מסתמא הפסיקה הראשונה קיימת כמבואר גבי פועל בכ"מ בש"ע ומה שטענו שבאמת לא נתרצו ובטלה הפסיקה זה יתבאר לפנינו אי"ה ג' יש לעיין אם בטענות השו"ב שאמרו שהקהל עברו במה שלא שלמו להם והקהל אומרים שלא תבעו השו"ב להם לעולם וגם אינם מאמינים שלא פרעו להם הנה בודאי תנאי הקהל הוי בקום ועשה ועי"ז קבלו השו"ב עליהם השבועה וממילא אם השו"ב טענו שלא נתקיים התנאי בקום ועשה צריך הקהל ראי' לברר שקיימו ופרעו כתנאם ואם לאו לא עברו השו"ב שבועתם ודומה למקדש בתנאי אעשה לך דלדעת הר"ן בשם [החולקים על] הרמב"ן ז"ל [בקידושין ד"ס] הוי כא"י אם הלויתני ובכאן לכ"ע אוקי גברי היינו השו"ב אחזקת כשרות שלא נפסלו בעברם על שבועה והנאמן של הקהל בודאי הוא נוגע בזה כאשר ידוע לכל והן אמת דהשו"ב לא כן עשו דהי' להם להודיע לאנשי הקהל כי ההופקד ע"ז לא שילם להם אך מ"מ בעבור זה לא עברו על שבועה והנה י"ל דהקהל לא נתחייבו רק אם יתבעו אותם אבל כ"ז שלא תבעו אותם לא נתחייבו לשלם וא"כ כיון שהקהל לא עברו תנאם ממילא השו"ב עברו על השבועה כיון שלא נתבטל התנאי אך ז"א דנהי דלענין הנשבע לפרוע פטור משבועה כ"ז שלא תבעו אותו אבל בפועל בודאי חייב לפרוע תיכף בלי תביעה כמבואר בב"מ (דף קי"ב ע"א) וז"ל הש"ס המחהו אצל חנוני אינו עובר עליו איבעי' להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אומר אינו חוזר רבה אמר חוזר אמר רבה מא"ל מדקתני אינו עובר עליו מיעבר הוא דלא עבר הא מיהדר הדר ור"ש אמר מאי אינו עובר אינו בתורת לעבור עכ"ל אלמא דכיון דקתני אינו עובר משמע אבל חיובא איכא ואפילו ר"ש מודה בזה דל"ש תירוצא דר"ש בזה יעיי"ש וא"כ כיון שמחויבים ליתן ולא נתנו עברו על התנאי נגד השו"ב וממילא בטל שבועות השו"ב ואפילו בלא הוכחה מש"ס הנ"ל בנ"ד לכ"ע לא עברו השו"ב דנהי דנימא דדעת אנשי הקהל הי' אם יתחייבו ליתן היינו עפ"י תביעה מ"מ חיוב השו"ב בשבועה לא הי' רק אם יתנו להם ואם לא יתנו יהי' מאיזה טעם שיהי' בטלה שבועתם דמה לי בזה בחיוב אנשי הקהל המה לא נשבעו רק ע"ד שיתנו להם בזמנם. אך המעיין בהכת' שנעשה ביניהם שכ' שם בזה"ל ובאם יעכבו מליתן דמי השבוע הנ"ל שמונה ימים אזי יפטרו השוחטים מכל הפונקטין הנ"ל רק יקבלו דמי השחיטה כפי שלקחו מקודם עכ"ל ולשון זה אינו מובן יעכבו מליתן הל"ל ואם אנשי הקהל לא יפרעו אך הענין היא דלא המה הנותנים להשו"ב רק עפ"י נאמן הקהל שהוא לוקח מקופת הקהל ומשלם להם והמחוהו אנשי הקהל להשו"ב אצל נאמן הקהל הנ"ל ולזה נכתב אם אנשי הקהל יעכבו מליתן א"כ הוי התנאי בשוא"ת דכ"ז שלא יעכבו בשוא"ת לא יוכלו השו"ב לבטל והמה אומרים שלא עיכבו בשום פעם בודאי עברו השו"ב על השבועה אך במה שאומרים השו"ב שכבר צעקו שלא ניתן להם כפי הכתב ורוצים לבטל הכתב הראשון והשבועה ולפי הנראה שאנשי הקהל מודים בזה שלא ניתן להם כפי הכתב וא"כ נתבטל הכתב הראשון ונהי שאנשי הקהל אומרים שנתפשרו שישאר הכתב הראשון בתוקפו מ"מ השבועה הראשונה נתבטלה כיון שלא נזכר שבועה באחרונה ולכן אם לא לקחו מהקצבים קודם פסיקה האחרונה נהי דעשו שלא כדין אבל על השבועה לא עברו ולכן לדעתי השו"ב כשירים בלא פקפוק רק לעשות עצהיו"ט נכון וראוי שהב"ד ואנשי הקהל הראשונים יתירו השבועה שעד"ר כיון שהוא לד"מ כידוע שמועיל התרה וגם יכריזו ברבים שיתנו דעתם שמסכימים לההיתר ולאח"כ אפי' אם המיעוט ימחו אין בהמחאתם כלום. ועתה אבוא לפלפל קצת בדבריו שכ' לתרץ קו' הט"ז [בח"מ סי' ע"ג] שהקשה אסמ"ע ז"ל דלדבריו דאינו חייב בשבועה לפרוע רק אם המלוה תובעו וק' (מסי') [מסעיף] הסמוך דבשטר שזמנו לשלם בשבת ז' בניסן שצריך משכון וק' דל"ל לחלל שבת במשכון הא ודאי אין אדם תובע בשבת ותירץ מעכ"ת דאיירי בידוע שיהי' שבת בז' בניסן דאל"כ הוי שבועה בטעות ע"כ ובאמת בתשו' הרא"ש ז"ל שממנו נובע דין זה כ' להדי' דאיירי בלא ידע שיהי' בשבת יעו"ש ובאמת גוף דברי (ר"א) [רא"ש] ז"ל יפלא בעיני דמשמע הא אם יודע שיהי' שבת השבועה אינו חל לעבור אפריעה בשבת והוא נגד דברי עצמו שכ' כלל י"א דשבועה חלה על איסור דרבנן ומזה נראה דלא פסק שם כלל י"א דשבועה חלה על דברי רבנן רק לענין קרבן או מלקות אך אין כופין לקיים השבועה וכאשר כ' הב"ח ביו"ד סי' רל"ט אך זה ק' על הב"ח שם שכ' כן גם דעת הרשב"א והרשב"א בתשו' כ' דכופין לפרוע אך הרשב"א גופא מסיים למעשה צ"ע והנה בגוף קו' הט"ז משטר שזמנו בשבת והוא מתשו' הרא"ש ז"ל לק"מ דהנראה שם שלא הי' חייב ליתן לו רק שחייב עצמו ליתן ביום ז' בניסן שאיקלע בשבת מנה ומתוך זה רצה המחויב לפטור כיון שאותו יום איקלע בשבת ופטור שוב פטור לגמרי וע"ז כ' הרא"ש ז"ל דכוונתו שבשבת יהי' פרוע אבל החיוב מתחיל מקודם לשבת וא"כ ל"ק קושייתו דלא יתבע לו הא אם לא ישלם לו אז באמת פטור כאומר קונם על ככר לאוכלו היום ועבר אותו יום שפטור וא"כ ע"כ צריך לתבוע בשבת כדי שלא יפקע חובו דבמקום פסידא מותר ומש"ה ניחא דהרא"ש ז"ל כ' על נשבע סתם אם לא פרע ע"ש ישליש משכון ולאח"כ שנודע לו שנשבע לפרוע במזומן לא סיים מה יעשה אם לא פרע בע"ש ולפענ"ד בכוונה השמיט זה דלדעתו בכלל י"א צריך לקיים השבועה ולעבור אדרבנן אך מ"מ קשה הי' לו לעשות מעשה וכדברי הרשב"א הנ"ל לפיכך השמיט זה. גם מ"ש מעכ"ת דבידע בשבת הי' כוונתו שיתחייב בלא תביעה דמסתמא לא יתבע המלוה בשבת וזה אינו מובן דהא באמת השבועה קאי אקודם שבת ובמלוה גם לאחר השבת וא"כ ודאי כוונתו אימתי שיתבע לדברי הסמ"ע אך בלא"ה מתרץ התומים (שם] בטוב טעם אם תובע קודם השבת הוי כתובעו בשבת ומצאתי ראי' לדבריו מדברי תשו' הר"ן ז"ל [סי' נ"א] גבי נדר לצאת מביתו קודם השבת יעו"ש ודו"ק:

סימן יב

אודות השו"ב ר"ז אשר מבוארים מעשיו ממעל לגליון לא ידעתי מה זו שאלה הלא דבר פשוט כיון שהעידו שני עדים שרצה להאכיל טריפות ולהאכיל הבהמה שראו בהדי' שהיא טריפה בודאי אסור לאכול משחיטתו ואם הי' אומר טעיתי או שוגג הייתי מאיזה טעם יש מקום להקל באיש המוחזק בחזקת כשרות אבל באם אינו נותן שום אמתלא לשגגתו או לטעותו בודאי הוא מזיד גמור ובכל התשובות המקילים הי' הטעות יוכל להאמר אבל להכשיר טריפה בלא שום טעם ואמתלא כלל כולם מודים שאסור לשחוט ובפרט בעוד הרבה קלות וע"א בשתיקת הבע"ד דעת הראב"ן ז"ל בסי' כ"ז שהוא פסול לכל עדות שבתורה ולפי מכתב הזה שנודע קלותו לעין כל בודאי אין מהפכין בזכותו לומר שהי' שוגג או מוטעה וא"ל דלאח"ז נתקלקל דהרי לפי הדברים שלמעלה הוא רשע מרחם אמו ואין כדאי להשיב ולפלפל ע"ד כאלו כי אין בזה פלפול וחמסי על הרבה גדולים שפלפלו בענינים כאלו בשיטות חמורות בש"ס אם נאמן לומר טעיתי או אם פ"ד וכיוצא הרבה ובאמת אין בדברים אלו רק לפי ראות הב"ד וע"ז נאמר ועמכם בדבר המשפט ולכן אני אומר בקצרה שאם אמת כפי הכתב למעלה מעשה השו"ב ר"ז בודאי שחיטתו אסורה כנבילה וטריפה גם הרב הנקרא ר"א פ' אשר השיג גבול הרב האב"ד וגם אינו בקי כלל בהוראת או"ה בודאי ראוי לגרשו ואסור לנהוג בו כבוד ואדרבה מצוה לפרסמו כמבואר בש"ע ח"מ וביו"ד כן הוא האמת לדעתי והשומע ישמע:

סימן יג

לעדה הקדושה יראי ה' דק' פ' בא לידי מכתב אשר נעשה בימיכם תועבה שקבלו לשו"ב אשר אסרוהו גאוני מדינתינו וגם חכם הכולל עוד רעה נוסף שקבלו לאיש א' שמו אינו נקרא בשם ישראל וכי הוא מקרב לצד אנשי נגדו הנה ידידי לפי הנשמע אתם עדה קדושה יראת ה' בתוככם בינו נא אשר לפניכם כי רוצים להדיח אתכם מאמונתינו הקדושה ולהפר חוקי משפט כאשר דרך כת החדשה ומי יודע מה יצמח מזה] אם לא תשקדו על הרשעים להפר עצתם ותאמצו בכל כחכם לבטל פרח מטה זדון ולא תאכלו משחיטת רשע הנ"ל וגם את הנקרא בשם רב בטעמפיל תגרשו בחוזק יד וה' עמכם להכניע אויביכם והי' בזה שלום והצלחה ותאשר בדרך וטוב לכם ושלום כדברי ידידם:

סימן יד

ה' ויקרא תרכ"ו להרב הג' מו"ה אברהם תאומים אבד"ק זאלישטשיק:

הנה לפי הכתבים הלוטים פה אין רשאין לשחוט בלי תשלומין להרב קצבתו המבואר והעובר אסור שחיטתו כמו עובר על חרם הקהל המבואר ביו"ד (סי' א'] וגם אסור לקבל שו"ב אחר אם לא נמצא פסול בהשו"ב הנשכרים מכבר בתוך זמנן או לעולם לפי מנהג מקום שו"ב הנשכר שם וגם היושבים מעבר לנהר תקנת הקהל עליהם כמבואר בר"ן מגילה בשם הירושלמי דאם נתמנו על עסקי הקהל מה שעשו במא"ה וזט"ה מעשיהם קיימים ולפ"ד הרשב"א בתשובה סי' תרי"ז] א"צ ז' רק להוציא דבר הקדש יעו"ש וגם מה שעושים רוב היחידים מבע"ב דבריהם קיימים כמבואר בתשו' מהרי"ו ולכן כיון שאנשי עבר הנהר כפופים תחת חשובי העיר אם לא מיחו אינם יכולין לעבור על תקנת הקהל זולת אם ירצו מעתה להפרד מהעיר יכולין להפרד אך האופנים המבוארים בשו"ת הספרדים אימתי יכולין לפרוד זמ"ז וקצת מובא בח"מ אך לזה צריך ב"ד ולכן כ"ז שאין נחלקין עפ"י ב"ד המה לאחדים עם בני העיר ואסור לקבל שו"ב אחר שלא ברשות הטובים דהעיר או עפ"י שיראה טעם בדבר וגם אסור להם לשחוט בלא שכירות עבור הרב נ"י כפי התיקון:

סימן טו

ליראי ה' ת"ח חשובי עיר ולהנגידים רוזנים דק' טארנפאל יע"א:

הנה הקול נשמע שהמחזיק המכס מבשר כשר והאקציז השכירו להשו"ב את המכס שהשו"ב בקהלתכם יקבלו המכס וזה היא ריוח הרבה בהכשירות כי יש ע"ז שוהל פונד וגם באקציז ריוח גדול אם יהי' כשירות כידוע ולזה באתי להזהיר אתכם שתראו לבטל הדבר הזה כי הוא איסור גמור כמבואר בכה"ג בהגהות ב"י ס"ב סי' י"ח ומביאו הפמ"ג [שם] ולאשר שבטחתי ביראת ה' אשר בקהל הקדוש הזה שתשמעו לדברי לא מנעתי מלהזהירכם ואם לא ישמעו השו"ב לדברי ויחזיקו באולתם רשאים בני העיר לקבל להם שו"ב אחר שלא יהי' לו שום נגיעה והנה לא כתבתי זאת לגיסי הגאון אב"ד דקהלתכם מטעם הכמוס והי' בזה שלום: סימן