שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 10

סימן ו

להרבנים והרב הה"ג וכו' מו"ה אברהם תאומים אבד"ק פומארין והרב הה"ג וכו' מו"ה אברהם איסרלס אבד"ק זבארוב יע"א:

מכתבם הגיעני והנה בקצרה כתבתי לבני עירכם להודיעם דעתי ולכם באתי לבאר מלתא בטעמא והנה טענה א' על השו"ב שעוסק עם טבחים במסחר עורות ועבר על השבועה שנשבע שלא יעשה מו"מ עם עורות ותירץ שהותרה לו עפ"י רב הנה באמת לא ידעתי למה לא העבירוהו אז בעברו בשאט נפש על השבועה ונהי די"ל דבשבועת ביטוי יש מחלוקת [בח"מ סי' ל"ד] אם נחשד מחמת דהוא להבא מ"מ לגבי שו"ב אם מתרין בו והוא עובר שחיטתו אסורה דחשוד על השבועה חשוד לקלקל בכמה איסורים אשר קלים המה מזה ויעוין בסי' ב' ובסי' קי"ט ובפרט באמת כ' בש"ך סי' ל"ד בשם המ"ב דהלכה כריב"ש ז"ל דבעבר בקום ועשה דפסול אפי' בלהבא וגם לכאורה לאחר התרה לא מהני לענין חשוד דבשעה שעבר הי' עליו באיסור ואעפי"כ הכשילו יצרו מחמת תאוה לעבור כמ"כ יעבור על איסור קלקול בשחיטה ובדיקה בשביל תאוותו והנה אם עשה איסור ויש עליו עונש לאחר התרה ראיתי שחכם א' הביא ראי' מנודרת שהק' התוס' גיטין דל"ה ע"ב ד"ה אבל] דידרוה על ככר ש"מ שאפילו תלך לחכם כבר מה שעברה עברה והאמת אין מדברי התו' הללו ראי' דכמה אופנים יש דלא תוכל להתיר ויעוין בת"ג ובשעה"מ [סוף הל' שבועות] וגם אני בעניי תרצתי באופן נאות ומה שהביא ממה שנדרים ישל"מ הא אם התיר למפרע לא הי' איסור ומדמהו לדברי הצ"ץ [סי' ס"ט] ובאמת לא הבנתי דבר זה כלל הרי שפיר אמרי' דלמה תאכל ע"י ביטול ברוב מוטב שיתיר נדרו ולא יהי' כלל איסור באופן שאין שום ראיה לאיסור אך גם מ"ש בר פלוגתא דידי' דודאי אין שום עונש כמבואר בשעה"מ הנ"ל] בשם (הראב"ד) הרמב"ן] והרשב"א ז"ל ואני אומר דאאל"כ שאין שום עונש הרי בגמ' (נדרים כ' ע"א] אמרו בפירוש דאין מתירין עד שינהג איסור כימים שנהג היתר והחכם המתיר גוערין בו ולהרמב"ם משמתינן לי' וא"א דלא עשה שום איסור למה מחמירין לקונסו ולנדות להמתיר הא לא עביד מידי ויותר מזה קשה לפי פסק המחבר בסי' של"ד דמנודה נמי צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר וקשה הרי מבטלינן לי' מכמה מצות כתפילין וכיוצא ואי אם עקרינן למפרע לא עשה איסור כלל למה ינהוג איסור ולא יעשה כמה מצות טוב שיתירוהו וא"ל דנדוי אינו עוקר דנראה מהגמ' [מ"ק י"ז ע"א] דאפי' נידוי כשם שנכנס כך יוצא אך יש מ"ד [שם] שאינו יוצא נקי וא"כ י"ל דעביד איסורא משא"כ בנדר דחכם עוקר למפרע אך מגמ' דנדרים דס"ל דקנסוהו דצריך לנהוג איסור כימי היתר וא"א דלא עבר כלל למה יקנסוהו ובפרט בנזיר דמיקרי חוטא למה נחטיאו ולכן נ"ל דלכ"ע איסור עשה במה שעבר על השבועה בשאט נפש ורק במעשה דהרשב"א [המובא בשעה"מ הנ"ל] שהי' משום דרכי שלום התירו לו משום מצוה אם יעקור הנדר למפרע ולא עשה מעולם איסור כי כוונתו לדבר מצוה אבל מי שעובר בשאט נפש בודאי איסורא קאי אפי' לאחר שהשאיל על שבועתו וגם לדינא נראה דרוב הפוסקים לא ס"ל כהרשב"א ז"ל בזה וא"כ השו"ב הלזה דעבר בשאט נפש על שבועה דעד"ר ורק אח"כ הותרה לו י"ל דא"נ אח"כ על השחיטה דחשוד לאותו דבר דהרי אם לא ישחוט מותר לו להיות סוחר ולא השביעו רק בעת שיהי' שו"ב לא יהי' סוחר א"כ כשעוסק במו"מ עדיין אינו עובר רק בשעת שחיטה א"כ ודאי ששחיטתו פסולה ובלא"ה החשוד לעבור על השבועה בפרהסי' חשוד על הטריפות ולכאורה מדברי הרמ"א שכ' גבי עשו הקהל תקנה וז"ל ביו"ד סי' א' סכ"א ואם נתבטלה התקנה כל השוחטים בחזקת כשרות כמו בראשונה עכ"ל אלמא דלאחר שהותרה התקנה הותרו השו"ב אעפ"י שעברו כמ"כ י"ל גבי שבועה לאחר התרה חוזר לכשרותו אך ז"א חדא דע"כ רמ"א ז"ל לאו מהאי טעמא מתיר דהא חרם ציבור לא נעקר מעיקרא כמבואר ברכ"ח [סכ"ו] אך כל דברי הרמ"א ז"ל אין כוונתו דלאחר ביטול התקנה חזרו השו"ב לכשרותן אפי' אותן שעברו בשעת התקנה דהנה מקור דין זה מפסקי מהרא"י סי' קע"ז וז"ל האמנם נלענ"ד דאין לאסור בשביל כך שחיטת אותם הטבחים אפי' לכתחילה אפי' להנך רבוותא דכתבו דלכתחילה אין סומכין על הרוב מצויין א"ש מומחין הם ה"מ היכי דלא שחטו לפנינו מעולם אי בעינא למבדקי' אבל היכי דאתמחי כבר עפ"י המנהיג או עפ"י טבח מומחה לית לן למיחוש דלמא לא טבח כדין וכה"ג מוקמי' לי' אחזקתי' דעדיין מומחה הוא עכ"ל הרי דלא מיקל כלל רק משום דלא נאסרו מעולם ורק משום שרצו לעשות תקנה ולבדוק אחר השו"ב וה"א שכבר לא אמרי' רוב המצויין כו' דהא לא מחזקי' להו למומחים לזה אמר כיון דלא נעשה התקנה חזרו לדין רוב המצויין א"ש כו' אבל להתיר מי שעבר בשעת התקנה להכשירו לאחר ביטול התקנה זה לא שמעני הגם דפשט דברי הרמ"א נראין דאפי' שעברו מותרין וכ"נ שהבין הגאון הכהן הגדול מהר"ח ראפופורט בספרו [חי"ד סי' ב'] המעיין בפסקי מהר"י ז"ל יראה דדברי נכונים שאין להכשיר למי שעבר על התקנה מכ"ש בנשבע ועבר בשאט נפש לכן נ"ל דמטעם זה לחוד הוא ראוי להעבירו והנה ביתר הטענות עליו אין שום איסור עליו זולת במה שהקיל בבדיקה כ"ש בהמסס בבדיקת פנים וידוע לכל מי שבקי בזה שצריך לחתוך ולראות היטב דהרמ"א ז"ל [בסי' מ"א] כתב שודאי נמצאת מחט נהי שהאחרונים מקילים בכמה קולות כידוע עכ"ז צריך בדיקה שהרבה פעמים שבדקתי ומצאתי שביל יוצא ממחט עד לעבר השני במקום רחוק מהסירכא והבודק במראית עין יראה שמתחיל שביל ואז יחתוך עד שמגיע למקום סיומו וכ"פ מצאתי השביל הולך עד מקום נקב ובזה לחוד הראה קלותו והנה מחמת השבועה שני' שעבר ושחט לבדו הנה לפ"ד הרב דמתא הי' נדר שלא ישחוט ולפ"ד רוב הפוסקים לא הוי כלל לא נדר ולא שבועה כמבואר בב"י ר"ח אך לפ"ד הרב מ"ש שקיבל בפה מלא בחרם דאז ודאי הוי חרם ושבועה כמבואר בב"י סי' רל"ט בסופו וא"כ הוי שבועה דאוריית' אך הוא אומר שבפי' לא נשבע רק על תנאי שיהי' שלום ויהי' בני העיר מקיימים תנאם נגדו ולפי דבריו לא הוי שבועה כלל כיון שהמרו נפשו ולא נתנוהו לשחוט והרי פירש בשעת שבועתו שאדעת כן נשבע וגם רוב הצבור אמרו כן בשעת התקנה א"כ ס"ס מצד שני רבנים אין לפוסלו בשביל השבועה הב' או משום דהוי נדר שאמרו בלשון שבועה דא"צ התרה רק כדי שלא יקילו ולפ"ע הרב שהי' בח' לפי עדותו התנה תנאי שישלימו עמו וכיון שהמרו כבודו אינו מושבע כלל כללו של דבר משום פעם הראשון שעבר על השבועה בשאט נפש ראוי להעבירו וגם משום קלות שעשה בבדיקת ההמסס וקבלת דברי חבירות לא מהני בשו"ב זמנינו דבפירוש כתב התב"ש סי' ב' ס"כ] דלא מיקרי שוחט לאחרים רק באם אין לו הנאה כלל לא כן בשוחטי זמנינו הגם שנוטלין בשוה מ"מ הרבה ריוח להם בכשירה כידוע לכל וא"כ הוי כשו"ב לעצמו דצריך תשובה דפ' ז"ב אך מ"מ אם יראו הרבנים להתירו ע"י קבד"ח ולא יעסוק במו"מ עכ"פ כימים שעבר הרשות בידם להתירו ע"י קבד"ח וכמבואר בספר הכה"ג הנ"ל אך אם רוצים בני העיר להעבירו ורצה רב אחד לדמותו לכה"ג ואני אומר ח"ו שו"ב הוא רק פועל כמו שתלא וספר דמתא והנה מבואר בח"מ גבי שכיר דאפי' ת"ז יכולין לחזור בו אם יש רק חשש גניבה וז"ל הרמ"א ז"ל בח"מ סי' תכ"א ס"ו וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו יוכל להוציאו קודם זמן השכירות ואם יסרב יכול להכותו עד שיצא עכ"ל א"כ כ"ש אם יש חשש איסור הראוי לחוש בודאי יכולים בני עירו להוציאו מתח"י כנלענ"ד והי' בזה שלום. כדברי ידידם דוש"ת בלונ"ח:

אחרי כתבי כ"ז עיינתי בדברי הרשב"א וראיתי שאאל"כ שמותר לכתחילה לעבור על השבועה ויסמוך על מה שישאל על שבועתו דס"ס כוונתו לעבור על השבועה ודברי הרשב"א הוא רק באם רוצה לשאול ומתחרט ובא לפני ב"ד להתירו רק שאין ביד ב"ד להתירו מפני שלא חל הנדר מותר מפני דבר מצוה להמתין עד שיגיע זמן חלות הנדר ויתירו לו דזה הוי ההתרה ממש במה שממתין עד חלות הנדר להתירו ע"י חרטה של עכשיו ומש"ה הביא הרשב"א ז"ל ראי' מהאי דסוף נדרים דשרקי' ר"א בטונא להאי גברא דשאל על נדרו דלא עבר כיון דעפ"י היתרו של חכם ר"א נשא וסבר שמותר ואח"כ תיכף התיר לו דאל"כ למה שבשי' לההוא גברא דז"ל הש"ס נדרים פ"ט ע"ב האי גברא דאיתסר הנייתי' דעלמא עלי' אי נסיב אתתא כי לא תני הלכתא רהוט בגפא ותובלא ולא אמצי למתני אתי רב אחא בר הונא ושבשי' ואנסיב איתתא ושרקי' בטינא ואתא לקמי' דר"ח כו' עכ"ל ול"ל לשבשי' לימא לי' דעשה כן ויתיר נדרו א"ו דחש ר"א דלמא ההוא גברא לא ירצה לעבור על השבועה כלל דס"ס הוא כעין איסור ולזה שבשוהו כדי שאח"כ יוכל להתיר משום ד"מ ומש"ה קנסינן להמתין ולנהוג איסור כימים שנהג היתר משום דעביד איסורא גם שיעקור למפרע מ"מ איהו עביד איסור ומש"ה קנסינן לי' ולכן נלענ"ד באם השביעוהו עפ"י עדים [ונלקה[ שוב באמת א"צ לנהוג איסור כימים שנהג היתר כיון שכבר קיבל ענשו מה"ת לא קנסי' לי' שוב ובזה יתיישב דברי מהרש"א ז"ל שכ' במס' גיטין ל"ג ע"א ד"ה אפקעינהו וז"ל לכאורה ק' הא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה והאיך מצינו נזיר שילקה וי"ל דודאי ביודעין בו שעבר על נזירותו במתכוון החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה אבל התראת ספק מיהת איכא דשמא זה הנזיר יבוא לחכם שלא ידע אם עבר על נזירתו וישאל לו עכ"ל והק' השעה"מ סוף הל' שבועות וז"ל ואישתמיט מיני' סוגי' דפ"ב דנדרים דף כ' דגרסי' התם מי שעבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר ועיין בר"ן ובפוסקים ודבריו צ"ע עכ"ל ולפענ"ד לק"מ דהנה התוס' כתבו דחזקה שהאי גברא יעמוד כמו שהוא השתא בלא התרה והקש' מהרש"א ז"ל הא בודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקוהו ומתרץ שפיר דלא יתירוהו הב"ד כדי לפוטרו ממלקות והיינו כיון דהב"ד אינן מתירין עד שינהיג איסור כימים שנהג היתר והנה אם זה שתה יין ביום למ"ד אם יבוא לב"ד להלקותו צריך לנהוג איסור כמה ימים שעבר ומסתמא האי גברא לא ירצה בזה כיון דחזינן השתא שהתרהו למלקות והתיר עצמו בשביל תאותו אוקמי' אחזקי' שמסתמא כן יהי' תמיד ולא יתיר נדרו כדי שלא יאסור עצמו ביין כימים שנהג היתר ואי משום המלקות הא חזינן להאי גברא דיין חביב עלי' ממלקות כמו שהתיר עצמו השתא למלקות בשביל חיבת יין וא"כ ממילא לא יתיר לו וזה נכון מאוד לפענ"ד:

עוד בנידון הנ"ל

להנגידים ויראי השם יח"ס דק' זבארוב ובראשם האלופים ראשים ומנהיגים שלום. לכבודם ולמען השלום נרציתי להגיד לכם דעתי עפ"י תה"ק בעסק השו"ב ר' סענדר נ"י וטעמים עפ"י הדין כתבתי להרבנים. ולכבודכם אעתיק רק תוכן הענין והפסק עפ"י תה"ק א' על מה שהעלים מסוחר ד' ר"כ בזה לא מיקרי חשוד להעבירו ע"י כי לפי דבורו לא נתחייב למכור חלקו. טענה שנייה ששחט בלא קוויטל הנה תשובתו נצחת שהי' לו קוויטליך מוכנים וגם עפ"י סי' שחט ולא יצא בזה מחזקת כשרות. טענה ג' על הן צדק שעבר נאמן שהרב מחל לו. טענה ד' שיש לו שותפות ועסקים עם קצבים באמת לא יפה עשה מה שעבר על השבועה קודם התרה אך לזה מהני קבד"ח כפי מה שיהי' בעיני הרבנים. טענה ה' ו' אין ר"ז נאמן עליו כיון שהוא רק ע"א וגם הוא נוגע בזה כנראה וגם כי לא נראה טענת ודאי על השו"ב שעשה שלא כדין כי ר"ז א"י אם ח"ו הי' טריפה אך נתפס השו"ב בדבריו שנראה מדבריו שהוא קל בבדיקת הטרפש ולזה מהני דברי חבירות. טענה ז' על העור שלקח אין טענה כלל כי נראה שלקחו ע"מ להחזירו למי שנגנב ממנו. טענה ח' מה ששוחט בכעס זה אינו ראי' ויש שנראה כועס ואינו כועס בלבו ודבר זה מסור ללב. טענה ט' שרוצים ליקח שו"ב שלישי בודאי רשאים הם ואין יכול ר"ס לעכב על זה כאשר כתבתי הטעם עפ"י התה"ק להרבנים. טענה יו"ד טענות ר"ס נגד ר"ז אין צריך להשיב עליו כי כבר דחינו עדות ר"ז. טענה י"א על מה שעבר ר"ס על התקנה בזה אין בית מיחוש כי לפ"ד הרב מפומארין שכן הותנה בפירוש בשעת שבועה ע"ד שיהי' שלום ובני עירו יקיימו גם תנאם היינו שיתנו גם לו לשחוט אבל אם ירדפוהו לא נשבע כלל וכן אמרו רוב הקהל ולכן לא עבר אשבועה לפי עדות הרב מפומארין וגם לדעת הרב דמתא יש מקום לפוטרו משבועה זו כמו שהודעתי להרבנים. טענה י"ב דברי הרב דמתא אם כי נכונים המה אולם כבר הודעתי לכם שלדברי הרב דפומארין לא עשה כלל שבועה כי הי' השבועה בתנאי. טענה י"ג כבר נתבאר הפסק ע"ז. כללו של דבר שלפ"ד הרבנים אם ראוי לקבל ד"ח אזי הוא כשר ואם לאו הוא אסור בכל תפוצות ישראל אך בכל אופנים רשות לבני עיר לקבל שו"ב ג'. הנה מלאתי רצונכם להודיע דעתי הקלושה ואתם ידידי עשו רצוני ואל תריבון ולא יהי' לכם לפוקה ח"ו וגדול עונש המחלוקת ר"ל ועשו נא שלו'. ובשו"ב תעשו כאשר יורו אתכם הרבנים אך רדפו נא שלום והי' שלום בחילם שלוה בארמנותם:

סימן ז

לה"ה הרב הגאון כו' מו"ה יואל אשכנזי נ"י אבד"ק זלאטשוב יע"א:

גי"ק הגיעני ואשר דרש אם מותר ליחידים לקבל שו"ב לעצמם ולהפסיד להשו"ב הממונה מהקהל זה ודאי אסור מכמה טעמים א' מצד השו"ב הבא להשיג גבול רעהו וזה הוי ממש משיג גבול ועני המהפך בחררה כמבואר בתו' קידושין לענין מלמד שבא להשיג גבול מלמד שיש אצל בעה"ב ומבואר בש"ע ח"מ סי' רל"ז לפסק הלכה שנית יש איסור גזל להשו"ב החדש ולהשוכרים אותו שגוזלים שו"ב הממונים שהרי ידוע דהכל כמנהג המדינה והנה המנהג בכל ערי מדינות פולין ששוכרים ומקבלים שו"ב בלא זמן ומסתמא עד עולם כ"ז שלא יהי' פסול לשחיטה וא"כ מגרעים לשו"ב הממונים שכרם כפי אשר קצבו אתם וע"ת זה המה נשכרים והגוזל שכרם הוי גזלן ממש גם אם אפי' באו בני העיר לקבל שו"ב מחדש לכל העיר ולתת לו שכר קצוב מכל הנשחט בעיר אם יחידים ממאנים ורוצים לקחת שו"ב לעצמם בודאי אינן יכולים והרוב יכולים לכוף המועט במידי דלא אפקעי ממונא אפי' בדבר שאינו למגדר מלתא כידוע שכן דעת רוב הראשונים והאחרונים מובא בס' משא מלך ובפרט דאיכא מגדר מלתא דכל אחד יבנה במה לעצמו ויוכל לבוא לידי מכשול ח"ו כ"ע מודים דרוב יכולים לכוף להמיעוט ונהי דבתחילת המינוי א' יכול לעכב היינו שיאמר שרוצה באחר ומאיזה טעם אבל לקבל שו"ב לעצמו ולהפרד מהכלל ח"ו וגם כ"ז אם הוא ברשות מרא דאתרא הרב דעיר אבל שו"ב השוחט בלא רשות הרב הוא חייב נדוי כמבואר ביו"ד סי' י"ח ס"ז] כי ע"ז לא שייך שמחלו על כבודם וגם ידוע שאם ח"ו נתיר זה יהי' מחלוקת בתוך כל עיר ועיר ולא יתקיים שום תיקון מתיקוני העיר הן בעניני או"ה והן עניני תקנות הקהל ולכן בודאי איסור גמור לשחוט אצל שו"ב ולקפח פרנסת האומנים הממונים מקהל וגם בלא דעת הרב דמתא אסור לשחוט ומ"ש בשם רב אחד שכתב להתיר לא ידענא וספרו אינו פה ויהי' לו אשר לו ולפענד"נ שאיסור גדול הוא לקבל שו"ב בלא ידיעת הרב כנ"ל והשומע ישמע ויקבל האמת:

סימן ח

להרב וכו' מו"ה משה פרידמאן נ"י רב דקאמינעשט יע"א:

שאלה יורנו רבינו בנדון השו"ב מו"ה ר"ש שהוא בכאן ישוב קאמינעשט כמה שנים וחזקתו הי' על כמה כפרים שבסביבות וכולם שלחו אליו לשחוט ובא שו"ב אחר מו"ה ר"י והתיישב א"ע בכפר ארבירע אח' מסביבות הנ"ל והבע"ב קבלוהו עליהם מרצונם הטוב כי גם מקודם היו רוצים שהשו"ב הנ"ל מקאמינעשט יעקור דירתו מקאמינעשט להם והבעה"ב מקאמינעשט מחו בידם מפני כמה טעמים א' שיש להם חזקה זאת מכמה שנים שהשו"ב ישב אצלם גם שהוא באמצע הדרך לכל הסביבות והוי רוב מנין ורוב בנין וכשבא השו"ב ר"י לכאן התרו בו ב' עדים והשו"ב ר"ש תבעו לדין לפני הב"ד והוא צחק ע"ז ועתה יורנו רבינו מה דינו של השו"ב ר"י הנ"ל:

תשובה הנה אם בא שו"ב להשיג גבול השו"ב השני היינו זה שהי' מקודם שו"ב באותן מקומות בודאי הוי משיג גבול ממש ודמי למלמד [בתי' קידושין דנ"ט מובא בח"מ רל"ז] אבל לאסור שחיטתו לפענ"ד א"א דלא מיקרי אדם חשוד במה שאין האיסור ברור בפי רוב העולם כמבואר גבי פסולי עדות בסי' ל"ד לענין עדות כמ"כ לענין חשוד ונהי דחשוד מיקרי לאותו דבר ממש דנימא גם בזה יקל כיון שאין איסורו מפורש אבל לאסור שחיטתו מחמת שהוא חשוד באיזה דבר שאין איסורו ברור זה ודאי לא אמרינן ועיין פמ"ג בפתיחה כוללת ח"ד אות ג'] דאפי' לענין שבת דחמיר מיוה"כ מ"מ כיון שבעיני העולם יוה"כ חמור וכו' דחשוד לשבת אינו חשוד ליוה"כ כ"ש כאן דנאסר שחיטתו מחמת ששחט במקום ששו"ב אחר מעיר אחרת שחט שמה אשר איסורו לא נודע לכל וי"ל דמטעם זה לאחר שהותרה התקנה כל השוחטים כשירים כמבואר ביו"ד (סי' א'] ע"ש באחרונים שכתבו מזה ולכן להעביר השו"ב ולאסור שחיטתו אין לנו אבל משיג גבול מיקרי אך אם בני הישובים מהדרים דוקא אחר שו"ב אחר הנה לזה צריך לבאר כללים בזה דהנה ידוע פלוגתת הראשונים אם בני העיר יכולים לכוף הרוב למיעוט בדבר הנוגע לממון אך העולה מרוב גדולי האחרונים דבדבר שישנו רק מגדר מלתא (אבל) [אפי'] לא בדבר מצוה רק לתקנות בני עיר יכולים הרוב לכוף את המיעוט אפי' בדבר דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי וכ"כ המשא מלך ז"ל וכ"כ לי מו"ח ז"ל שכן הלכה וכן נהגו אך כ"ז בעיר אחת אבל ב' ג' או ד' הקהלות שהמה בעיר אחת אם תקנותיהם נעשו תמיד עפ"י רוב הממונים מכל הקהלות אזי לקהל אחד נחשבו ויכולים הרוב מקהלות לכוף לקהל האחרת דכעיר אחת דמי כן העלה להלכה בס' הנ"ל אבל אם כל קהל הוא ממונים בפ"ע אפי' בעיר אחת אין יכולים רוב הקהלות לכוף הקהל האחרת והנה לפ"ז אותן הישובים שבכפרים אם אינם משותפים בתקנותיהם והמה שייכים לעיר שעומדת סמוך להם ורק מחמת שהמה רחוקים מעירם כולם יחד כפרים הסמוכים שכרו שו"ב אחד בודאי המה כמו יחידים שעשו שותפות ביחד ומי שנשתתף עמהם א"י לחזור מהשו"ב ששכרו בשותפות כי גם סתם קבלה האידנא הוא לעולם ואינם יכולים לחזור אפי' אם מצאו אחר נאה מזה ועיין באריכות מזה ביש"ש חולין ובתשובה [ואותם] ששכרו מחויבים לשלם אך מי שלא נשתתף לא נתחייב במה שרוב בני ישוב שכרהו כי יכול לומר מי עשתם לשלוחים לשכור שו"ב כיון שאין להם ראשים וטובים שם בישובם שיהי' מתנהג עפ"י ומשום ששחטו עד עתה אצל השו"ב לא נשתעבדו לשחוט תמיד אצלו וא"ל כיון דשתקי הוי כמו שהסכימו דז"א דכיחידים דמי כל בני הישובים ואין שתיקה כהודאה רק בזט"ה אבל לא ביחידים ובודאי דיכולין היחידים להפרד ולקבל להם שו"ב אחר ואפי' הרוב [קבלו] בחר' אין היחידים שלא קבלו בחר' זקוקין כי אין דינם רק כיחידים ול"ש שהמיעוט נגרר בתר הרוב ואפי' בני האומנות אחת בעינן דוקא הסכמת כולם ובחבר עיר כידוע אבל יחידים בעלמא ל"ש בהו רוב ומיעוט כיון שאינם נכפפים זל"ז ואפי' אם נימא דלקבל שו"ב כופין רוב למיעוט אפילו בישובים כמו גבי ש"ץ ז"א חדא דלענין שו"ב נראה דאינו יכול לכוף זל"ז כי אין שייך כאן שום מגדר מצוה בזה ורק אפי' אם נימא דיכולין בני ישוב אחת לקבל שו"ב עכ"פ היינו לקבלו למקומם אבל ודאי רוב אינם יכולים לכוף להמיעוט שילכו לישוב הסמוך להם לשחוט שמה כיון שהם הולכים לשם דהרי בודאי המיעוט יכולים לומר לנו טוב לשחוט בעיר המצוי לנו יותר מישוב הלזה ושארי טעמים ולכן בודאי אינם נכפפים זל"ז לשחוט אצל שו"ב שרוצים הרוב ולכן בודאי יכולים לחזור היחידים שלא שכרוהו להשו"ב הראשון אך אם כל תקנותיהם עפ"י ממונים מרוב אותן הישובים ודאי כעיר אחת יחשבו ומה שעשו הממונים בתקנותיהם ושכרו להשו"ב גם היחידים לא יוכלו לחזור ובפרט אם נעשה בחרם שהמועטים נגררו בתר הרוב כיון שבקהל א' המה זה נלענ"ד ברור לדינא ולכן ידידי יראה נא בעין שכלו באיזה אופן הנהגתם כן יעשו כנ"ל והנה הגם שבהרבה דברים שכתבתי מחלוקת בין גדולי ראשונים ואחרונים מ"מ מה שראיתי רוב מסכימים כתבתי: