שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 9

והנה בא"ר [שם סקי"ט] הביא בשם הש"ג להתיר משום דהוי כמציל מידם אך מדברי המרדכי והנ"י ס"פ מי שהפך שכ' להתיר לקבול לפני השופט או לזקוף ברבית משום דבר האבד שכבר נתחייב לו כמבואר שם בלשון הנ"י ז"ל וא"כ ממילא משמע בדבר שעדיין לא זכה בו דלא סמך אדעתי' אסור לעשות מלאכה בחוה"מ ומה שהתיר משום כרוז הנה היודע טוב עניני הוראה יראה שזה שטות דא"כ נתיר קבלה באריסות ע"י כרוז וא"ת ה"נ זה נגד כל הפוסקים בריש הל' שבת שכתבו דוקא בנתפרסם הדבר כמה אך לא בכרוז כי איכא דלא שמעי בהכרזה כדאמרי' לענין חליצה ולכן בודאי אסור לעשות מלאכה בכמות אלה שבנ"ד ויפה הורה מעכ"ת ואם יבואו גאוני זמנינו להתיר אין שומעין להם ובטוח אני באנשי דורינו שלא ישמעו להקל באיסור מבזה מועדות דהוי כמו כופר ח"ו כמבואר בש"ס ולכן יאמרו מה שיאמרו בעזהי"ת ישמעו דברינו והי' שלום כדברי ידידו דוש"ת:

יו"ד ח"ב

סימן א

א' וירא תרי"ט:

שלום וי"ר לכבוד מחו' ידידי הרב המאה"ג החסיד בו"ק וכו' מו"ה גרשון לייטמאן נ"י אבד"ק קאךאמייא יע"א.

הנה בשבוע זו השגתי מכתבים מקהלתכם משני הצדדים על ענין המחלוקת שנתהוה בשאלה אחת ומחמת שאינני מכיר בטוב את שני הצדדים אמרתי להודיע דעתי לכ"ת ומעכ"ת יודיע להם דעתי והנה באמת זה דבר פשוט למאוד דבאם הי' החתיכת עץ נופל לא נודע אם בא מהצוואר שקורין העלזיל או מתוך הושט שודאי כשר ואין לחוש כלל וכן שכיח בכל עת בעופות שמוצאים קוצים ותבואה על העופות ולא ידעינן בואם אם מן ההעלזיל או מן הושט ואין פוצה פה בדבר ותולין דדרך העוף לאכול קוצים או תבואה ובודאי מן הושט נפל וכן נמי בודאי דרך העוף שיש בפיו עץ כאשר עינינו רואות וכיוצא ומסתמא מן הושט נפל וכאשר אך אם ידעי' בודאי שהי' מונח חתיכת עץ על העלזיל דבוק בחזקה כאשר כתב המורה הוראה בכה"ג ודאי טריפה דקיי"ל בקוץ שנמצא בחלל הגוף טריפה וכן נמי נגד הושט אם נמצא קוץ חיישי' שמא ניקב הושט כמבואר גבי חוץ שניקב הגרגרת דחיישי' לושט כמבואר שם ברמ"א ז"ל סי' ל"ד ות"ל ס"ס דדלמא דרך הקנה באה דנהי דנבלע דרך הקנה י כיון שהי' מונח בחוזק על ההעלזיל חיישי' שמא ניקב הושט ואין כאן רק ספ' אחד אם ניקב או לא ובזה טריפה מדינא דש"ס משום מחט שנמצא בחלל הגוף ורק מדינא דש"ס הי' מהני בדיקה בושט לשיטת המחבר מהני בדיקת הושט בכה"ג אבל לדידן זה ודאי לא מיקרי מקום ידוע כמבואר בש"ך ז"ל סי' ל"ג אבל בלא בדיקה כמו שהי' בנ"ד שנאבד הושט קודם הבדיקה טריפה מדינא דש"ס והוא דבר פשוט מאוד כמבואר בסי' נ"א ומ"ט ול"ג ול"ד יעי"ש בת"ש ובפ"מ דאין שום חילוק בדבר דהוא טריפה והנה ראיתי מגדול אחד שכ' להכשיר ודבריו משוללי הבנה כאשר יראה המעיין ואך ק"ל הוא בעצמו כתב בתוך דבריו דמהני בדיקה א"כ גם לדבריו בנאבד בלי בדיקה טריפה סוף דבר דאם היה המעשה כדברי המורה הוראה שהי' צריכים להסיר החתיכת עץ בחוזק מההעלזיל בודאי טריפה והנה לא עלה על דעתי להאריך בפלפול כי ידוע לכל בר בי רב הסברות עמוקות שיש בסוגיות הללו אשר אין שיעור לפלפול שנוכל לפלפל בזה אך בנ"ד א"צ לשום פלפול וכל מי שיש בו ריח תורה ורוצה האמת יודה לדברי והי' שלו' כנפש מחו' דוש"ת בלונ"ח:

סימן ב

שלום וי"ר לידידי הרב הה"ג החפיד כו' מו"ה יצחק אבד"ק סאקאלאב יע"א.

הגיעני מכתבו אשר תמה על פסק שלי ואני על משמרתי אעמודה כי ידע בבירור שאסור לשו"ב להשיג גבול חבירו עפ"י דין מלמד שאסור להשכיר עצמו אצל בעה"ב שיש לו מלמד והוא בש"ע ח"מ [ס"ס רל"ז] ומקורו מתו' קידושין (דנ"ט ע"א] אך בזה יש אתי מקום ספ' בזה"ז מחמת טעם הכמוס אתי אין לגלותה אך באם שו"ב נשכר לקהל על זמן או בלא זמן וקבלוהו במעמד אנשי העיר ונתחייב הוא לשחוט כל מה שיביאו לו והמה מחויבים לשחוט רק אצלו לא זולת כדרך מנהג שכירות השו"ב במדינתינו וא"כ בודאי שו"ב אחר שבא לשחוט במקום השו"ב דמתא נקרא גזלן ומוציאין ממנו בדין גזל גמור דזה הוא שכירות שו"ב דמתא שזכה בעת שנשכר לבני הקהל דדבר זה של קהל ידוע דהוי כקנין ועדיף מקנין כמבואר בח"מ (בב"י ס"ס של"ר ובד"מ בסי' של"ג] וא"כ ודאי שו"ב הבא מחוץ להשיג גבולו מוציאין ממנו מה שלקח ש"ש חוץ דמי בטילה של השו"ב הראשון שמנכה וז"ב לא כמו שעלה על דעת מעכ"ת ועיין ביו"ד סי' רמ"ה בש"ך ס"ק ט"ו וגם מה שכתבתי הואיל וכל הבשר הוא עבור ק' קאלבסוב אין רשאים השו"ב דישובים אחרים לשחוט שמה זה דבר ברור מצד הסברא דנהי דאין בני עיר אחת יכולין לעשות תקנה על בני עיר אחרת אך מ"מ אסור לבני עיר אחרת לגרום לביטול התקנה שנתקן על בני עירם וכן כתבתי אז מסברא כשוטה ועתה מצאתי בהדי' כדברי בתשו' מהרשד"מ ז"ל מביאו הש"ך ז"ל בח"מ סי' רל"ז והמעשה הי' שהמוכרי בגדים עשו תקנה שלא יעשו בגדים רק ברחיים המתוקנת לזה מיהודי אחד ובא אחד חוץ מאומני שעשה הבגדים לעשות רחיים הנקרא בטאן חדש ופסק שם דבני אומנות הוו כבני עיר אחת לעשות תקנה ולכן אינם רשאים לחזור מהתקנה הנעשה כבר ביניהם וממילא הבא לתקן הבאטין החדש הגם שלא חלה עליו תקנת בני אומנות שהוא אינו מהם מ"מ כיון שכבר זכה בהן בעל באטין הראשון עפ"י תקנתם הבא להשיג גבולי נקרא רשע וגם מוציאים ממנו וז"ל שם סי' רנ"ט מכאן נראה דבנ"ד מעכבין אותו למי שירצה לבוא ולבנות בטאניש או בטאן אחר חדא דהוי עני המהפך בחררה דמיקרי רשע כו' עד והוי ממש כההוא דכ' רבינו מאיר מהמביא דג מת ומסבתו מתאספים הדגים וא"כ הבא לפרוש שם מצודה הוי גזלן ה"נ עשיית הבטאניש הוא הדג מת שבשבילם עושים הבגדים והבאטן מתאספים והוי כאלו כבר זכה בהן והבא להמציא עתה בטאן צריך לפתות לעושי הבגדים שיתנו לו והנה הוי גזל בידו שיש עתה כ"כ שנים שכל הבגדים והבטאניש נעשים באלו הבטאניש דומה זה ממש למ"ש הרשב"א בתשו' הביאו הב"י וז"ל נשאל להרשב"א חייט אחד הי' רגיל אצל ערוני מכמה שנים שהוא לבדו עושה מלאכתו ובא חייט אחר ירוצה להכניס עצמו עם הערוני הזה לעשות מלאכתו בזול יותר והראשון מתרעם על"ז והשיב אין מוציאין מידו שהערוני נתן מדעתו אבל מסתברא שמוחין בידו כו' עד דכל מכר הרי הוא כבא לידו וכו' עד וההולך ומפתה את העכו"ם לעשות מלאכתו כפוסק לחיות זה וגוערין בו ומוחין בידו ע"כ א"כ בנ"ד נמי זה הי' רגיל כמה שנים וזה הבא לבנות צריך לבנות ואח"כ לפתות לבני אדם שיתנו לו בגדים והוי כמו גוזל את חבירו במה שזכה כבר עכ"ל וכיון שזאת תקנה מכבר על אנשי ק' קאלבסוב שלא לעשות מטבחיים מחוץ לעיר רק ע"י שו"ב שלהם שוב אסור לשו"ב דק' גלאגוב למנוע מתקנתם ומסתמא כן הוא כיון דעושין תקנה ליתן להרב שכרו מבהמה כך וכך וכן לשו"ב ודאי כוונתם מכל בית המטבחיים אשר יובל לרבים דאל"כ בטלה התקנה דכ"א יקח בשר תיכף מחוץ לעיר לכן נ"ל פשוט הדין כאשר כתבתי אז דאין רשאי שו"ב דגלאגוב לשחוט והבשר יאכילו כולו בקאלבסוב ורק מה שצריך עבור הכפרים בזה יקח שכר שו"ב דגלאגוב כאשר כתבתי אז אולם עתה שמעתי שיש עדות אשר בני ק' קאלבסוב לא חששו כלל לתקנתם בזה ומעולם היינו מכמה שנים שחטו בכפר הנ"ל שו"ב דק' גלאגוב ומעולם לא משועבד ולא על דעתם למנוע בית המטבחיים שחוץ לעירם אשר משו"ב אחרים וא"כ מעולם לא הי' משועבד הזביחה של כפר הנ"ל לקהל ולא לשו"ב ולרב דק' קאלבסוב מכח שכידית השו"ב והרב דאדרבא אדעתא דהכי עמדו השו"ב והרב שלא ליקח דבר מהנשחט לחוץ המובל לעירם ואם כן הוא שוב אסור להשו"ב דק' קאלבסוב לגרום היזק והשגת גבול להשו"ב דק" גלאגוב כמו מלמד שאסור להשיג גבול מלמד כנ"ל:

והגם שיש בלבי איזה ספ' הדבר מסור לפי ראות הב"ד הדנים בדבר אם דמי דבר זה להפקר ומציאה וד"ל אך אם יחדשו ב"ד ורוב בני עיר קאלבסוב תקנה שלא להביא בשר מחוץ לעירם אם לא ישחטו שו"ב שלהם אזי יוכל הטבח דכפר ליקח השו"ב דקאלבסוב יאדרבא אסור לשו"ב דגלאגוב לגרום להם בהערמה שום ביטול תקנתם כן נ"ל. כ"ז נלענ"ד ברור אך מה אני הדל ואתם עשו כטוב לפני ה' כ"ז כתבתי לדינא אך מעכ"ת וב"ד סמוכים ובדבר הזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וה' עמכם והי' שלום ובגב"ע לא רציתי לעיין כי הי' גב"ע מב' הצדדין אשר א' בלתי אמת ולזה אתם הקרובים עשו כמשפט ושפטו צדק דברי ידידו הדש"ת ה' פקודי תרי"ט: סימן

סימן ג

שוי"ר לכבוד ידידי מחו' הרב וכו' המאה"ג בו"ק חו"פ בנש"ק מו"ה משולם יצחק נ"י אבד"ק טאלמאטש יע"א:

בנידון אשר שאל בהשו"ב שלפעמים ידיו מרפפות ורותתות ורק אעפי"כ אמרו מומחין שהוא שוחט באומנות רב והוא ירא ה' נכבד למאוד ודרש מעכ"ת אם כשר לשו"ב אם להעבירו הנה באמת בלחם הפנים (סי' א' סקל"ה] מבואר לאיסור בשם מהרא"ש וסמ"ג ואם כי הנב"י ז"ל [מה"ת סי' א'] נתן בקולו עליו במחכ"ת הרבה לדבר נגד כבוד זקן ונשוא פנים וגדולי מחברים הגאונים מביאין דבריו בכבוד ועיין בשמ"ח ות"ש ואם כי ט"ס יש בזה בדבריו במ"ש מהסמ"ג בשם מהרא"ש אך באמת לא נחשד ח"ו לשקר עדותו במה שמ"כ ואם כי הגאון נוב"י בגודל בקיאתו לא מצא זה ובאמת גם אנכי חפשתי למצוא מקום המ"כ שהביא בלה"פ ולא מצאתי אולם לא ראינו אינו ראי' ומסתמא כתוב באיזה קונטרס בשם הסמ"ג כן ואולם גם הנב"י הסכים להעביר השו"ב שמרתת בידו וכן הדבר שגור בפי כל עדת ישראל השו"ב המרתת בידו פסול לשחוט וזכור הייתי בעודני טלי' שהי' מנסין השו"ב אם אינו מרתת בידו ע"י צלוחית מים ומעולם לא שמעתי להכשיר שו"ב שמרתת בידיו ומה שהביאו ראי' מכהן שמרתת שאינו פסול רק משום מום ולא משום ד"א אתפלא מאוד וכי מה ענין שחיטה לעבודה אטו שחיטה עבודה היא ודלמא באמת פסול המרתת לשחוט ורק לעבודה כשר ואינו פסול רק משום מום אבל בשחיטה חיישי' במרתת לשהי' ודרסה ולא גרע משיכור שאברים כבדים עליו אסור לכתחילה לשחוט לרוב הפוסקים האחרונים והנה אם אינו מרתת תמיד י"ל דכה"ג כשר לשחיטה הגם דלגבי מום בכהן י"ל דאם מחמת זקנה ידיו מרתתן אפי' בשעה שאינו מרתת פסול לעבודה דהוי בע"מ אכן נראה מהדמש"א ז"ל בחולין שכ' בפ"א וז"ל בסי' כ"ט אות ג' וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' ביאת מקדש ועוד יש בכהנים ג' מומין אחרים ואלו הן הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד החולה כשהוא רועד מפני חליו וכשלון כחו כו' עכ"ל ודין החולה יצא לו ממה שאכתוב בסמוך בס"ד ולעיל בפ"ד מה' כלי המקדש כ' הי' כהן זקן או חולה שיכול לעבוד ע"י הדחק נותן קרבנו לכל כהן שירני כי א"כ משמע דברותת איירי שאינו יוכל לעבוד אפי' ע"י הדחק מש"ה פסול במום קבוע בו עכ"ל הנה נראה מזה דאם יוכל לעשות עבודה בשעה שאינו מרתת כשר ומש"ה מקרי ראוי לעבודה אך לא ידעתי מי הכריחו לזה הלא י"ל שם בב"ק והר"מ ז"ל בה' כלי המקדש איירי בזקן וחולה שאינו מרתת ואינו בעל מום ולכן אם יכול לעבוד עבודה מדוחק מקרי ראוי אבל במרתת דמקרי בע"מ פסול לעבודה אפי' בשעה שאינו מרתת אך כל זה בכהן אבל בשו"ב בודאי אם מוצא שעה שהוא ככל אדם אינו מרתת בודאי כשר לשחוט לכתחילה ולכן לדינא אם השו"ב ירא ה' מרבים ואומן נכון להזהירו היטב שישגיח על עצמו ולא ישחוט בשעה שידיו מרתתין אבל בכל היום שאין ידיו מרתתין כאשר כתב מעכ"ת יוכל לשחוט אך כ"ז הכל לפי ראות עיני הדיין וד"ל ובאמת אגיד ולא אכחד כי לא ידעתי איך להעיז פנים נגד הלח"פ ובל"י ונו"ב אשר המה אוסרים שו"ב המרתת הכי יש בידינו הפעוטים להכריח נגדם אפי' אם המה התירים ואנו אוסרים כ"ש איפכא ואין זה רק רמות רוחא דנקיטנא וכללו של דבר בדבר המפורש בגדולי ישראל אשר לפנינו אין לעשות מזה שאלה לפני המכונים בשם גדולי דורינו וד"ל אח"ז ראיתי בש"ע של התניא מביא דברי הבל"י ג"כ ומי לנו גדול באחרונים ממנו ולכן יראה נא על מי לסמוך יותר אם על קדושי עליונים גאונים בנגלה ובנסתר בדור שלפנינו אם על הניכרים לנו תורתם וצדקתם וד"ל והי' שלום:

סימן ד

ב"ה ג' תולדות תרכ"א: לידידי הרב המאה"ג החריף ובקי וכו' כש"ת מו"ה שמחה אבד"ק קשונז יע"א במדינת פולין:

שאלה מסוכנת שלא פירכסה כלל בשעת שחיטה וערך ששה או שבעה מנוטין אחר שחיטה פירכסה מה דינה:

תשובה נתתי פנאי לעיין בדבריו הגם כי אני מוטרד מאוד לקחתי מועד לעיין מפני כבודו והנה מה שרצה לחדש דבמפרכסת יש קצת חיות ואעפי"כ אסורה רק כשמפרכסת בגמר שחיטה דוקא והנה לפענ"ד א"א לומר כלל דהרי מבואר בפ' השוחט חולין ל"ז ע"א וז"ל ודלמא היינו נבילה היינו מסוכנת לא ס"ד דכ' וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה והנוגע בנבלתה לאחר מיתה היא דקריי' רחמנא נבילה מחיים לא איקרי נבילה עכ"ל אלמא דקאמר הגמ' דאינו נבילה רק לאחר מיתה והגם שמתחילה רצה הגמ' לדחות דנ"מ לענין תרי לאוי אבל לבסוף למסקנא ליכא שום איסור רק במיתה ממש וכן מסיק הגמ' בהעור והרוטב וסתם מתני' וברייתא ר' אושעי' דכ"ז שיש בהם חיות ה"ה חיי' ואינה מטמא והרובעה חייב דהרי היא חי' ממש וכן נמי מדויק בדברי רש"י ז"ל שם בד"ה ולא החזירה פסולה אם היתה מסוכנת לפי שאין זה פרכוס אלא כן דרכם בעת צאת נפשה אבל גסה לאו אורחא בהכי עכ"ל אלמא משום דהחזרת יד אינו פירכוס הא אי הוי פירכוס בודאי לא הוי נבילה ושחיטתו כשירה וגם המעיין בזבחים גבי טריפה מתחלת מחיים נמי משמע כן ס"ד ואפי' הוי דבר זה כתיב בהה"מ הי' דבריו תמוהים ונגד דברי הש"ס מפורש ואין שומע ליחיד נגד כל הפוסקים אך באמת גם הה"מ ז"ל כתב איפכא ממה שהבין מעכ"ת דז"ל הה"מ בפ"ד מהל' מ"א הל' י"ג בד"ה אבל המסוכנת וכו' וכתב רבינו שאם לא פרכסה כלל ה"ז נבילה וכ"נ שם דכל שלא כסה כלל אין שחיטתה כלום ואינה בת שחיטה ומסוכנת תחילת נבילה הוא וכל שלא פרכסה ונשחטה הרי היא כאלו גמרה מיתתה בכוס ובסמוך אכתוב מ"ש בידוע שנשמתה נטולה קודם לכן וז"ב עכ"ל ולכאורה קשה מ"ש שאינה בת שחיטה וכמו שנגמר מיתתה בכוס והלא די בזה שאינה בת שחיטה דניטל ממנה שורש חיותה כמ"ש מעכ"ת וגם מה זה שכתב תחילת נבילה ומעל' הבין שהיא נבילה מחיים וזה דבר שאינו דא"כ הל"ל שמתחילתה נבילה ולא תחלת נבילה וגם למה לו כ"ז הוא מיותר לגמרי וזה הו"ל לומר גבי מה שהביא בידוע שיצאה נפשה וכו' אך נ"ל דקשה לו על הרמב"ם ז"ל שכתב לוקה משום נבילה דהיכי מוכח שהיא ודאי נבילה דלמא באמת חי' היתה ולא פרכסה הלא חזינן בברואים שלפעמים אינם מפרכסים בשעת שחיטה ואפ"ה כשירים ואי במסוכנים רוב מתים מקודם א"כ אמאי בשחט בלילה הוי רק ספק הא רוב מסוכנים מתים קודם שחיטה והוי בשוחט בלילה להיות ודאי טריפה דאזלי' ב"ר וכמו שהקשה הת"ש ז"ל לזה בא הה"מ לומר דהרמב"ם לקח זה ממימרא דרבא דאמר בידוע דנטולה נשמתה מקודם ופי' הה"מ בכוונת רבא הוא כן דמסוכנת היא התחלת ניבול דכן דרך המתים מקודם המה מסוכנים כמבואר בש"ס ולכן אם לא פרכסה אמרי' שזה גמר המיתה והשחיטה לא פעל כלל כיון שראינו שלא עשתה פרכוס כדרך הנשחטין המיתה גמרה והשחיטה לא פעל כלל הגם שכמה ברואים נשחטים ואינם מפרכסין מ"מ זו אם לא פרכסה המיתה עשתה המיתה וגמרה מיתתה אז מכיון שהיתה [מסוכנת] התחיל בה ניבול בודאי המיתה נגמרה ע"י תחילת הניבול ולא היתה בת שחיטה כיון שעומדת למות בלא פירכוס אינה בה שחיטה ולא פעל בה השחיטה שכך קים להו לחז"ל דבנשחטה בלא פירכוס אם כבר התחילה להיות מסוכנת תחילת נבילה לא היתה בת שחיטה ובשלמא בריאה היא בחזקת חי' אבל זו ניהו דלא היתה נבילה בעת שהיתה מסוכנת מ"מ התחיל בה המיתה ולא היתה ראוי' לשחיטה כי בלא"ה תמות תיכף וזה שאמר רבא בידוע שנתנבלה [וניטלה] נשמתה קודם שנשחטה היינו קודם גמר שחיטה שהשחיטה לא פעל בה כלום והוי רק כמתה בשעת כוס היינו שהשחיטה אינה שחיטה רק נגמר הנבילה שהתחיל בה משא"כ אם לא ידעי' שפירכסה הוי רק ס' דרק באם רואין אנו שאינה מפרכסת אז סימן שמתחילת שהיתה מסוכנת והתחיל הנבילות הוא שגמר אבל מס' היינו שוחט בלילה הוי רק ספק וז"ב ולכן לפענ"ד ברור שאם פרכסה הרבה לאח"ש הרי היא חיי' ממש ואולי הי' כה"ג בב"נ הי' חייב משום אמ"ה והרובעה חייב מיתה וא"כ בודאי אינה נבילה ושחיטתה מטהרתה וזה פשוט למאוד:

ומה ששאל בדיני עירוב אין הפנאי לפלפל אך לפעד"נ שיסמוך בזה על המק"ח ז"ל:

ובענין הטחולין במקומות דשכיחי אני נוהג להקל כי כן הסכימו רה"פ:

סימן ה

לבני ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי בו"ק חו"פ פ"ה כו' כקש"ת מו"ה יחזקאל שרגא ג"י אבד"ק שינאווע יע"א:

בנידון שאלתך על השו"ב שמרננים עליו אם יכולים לסלקו מחמת שהתנו עמו שרק באם יקבלו ש"ץ ושו"ב ידחו אותו ולע"ע לא קבלו לש"ץ ושו"ב ואינם יכולים להעבירו תוך זמנו וחלקת דזה לא מיקרי תוך זמנו הואיל ובידיהם לקבל ש"ץ ושו"ב ולהדחות את הנחשד הנ"ל ויפה כוונת בדבריך הנראה ממה שכתבת בזה ויש מקום להביא ראיות להחזיק זה אולם לדידי פשיטא טובא דיכולין להעביר שו"ב כזה שנחשד ע"י קלא דל"פ אפי' ת"ז ממש והבאתי ראי' לזה בתשו' שהארכתי [ע' בח"א ח"ד סי' ד'] ומחמת אריכות דברי שם לא העתקתי רק בקצרה ראי' מהא דאל ישא דומה וכהן חושש לה מד"ת ומובא בש"ע אהע"ז סי' ד'] הגם דהב"ח ז"ל וח"מ וב"ש ז"ל חלקו בין יצא [עלי'] שם מזנה להכל מרננים אחרי' בתשובה שם בארתי דהדבר פשוט והנראה דלכתחילה ודאי אין מוסרין עדות או שחיטה לאיש הנחשד וכמו שקיי"ל בח"מ וכמו שמרע רבא שטרא אפומי דבת ר"ח שלא אמרה רק חשודה היא והטעם מבואר בפ"י בכתובות דהוי כדין מרומה וא"כ בודאי לכתחילה אין מוסרין לאיש כזה לשחוט וגם מצוה להוציא אשה כזו בקלא דל"פ רק שאין כופין לבעל ובזה יתישבו הסוגיות דגיטין וסוטה והרבה הארכתי והמשכיל המעיין יראה בקצרה דדבר זה אמת דלנחשד כזה לא מסרינן לכתחילה לשחוט ומה (שהרלב"ח) שהראב"ח] ז"ל בתשובה [בסי' מ"ב הובא במ"א בקצרה סי' נ"ג סק"ז] דחה משום שאשה רשות ביד בעל להוציאה אבל ש"ץ או שו"ב לא יכולין להעבירו ת"ז אחרי העיון דבריו צ"ע בזה כיון דכ' הה"מ וכן האחרונים שם דכהן חושש מד"ת אלמא מצוה דאורייתא לחוש לקולא דל"פ והוא עצמו גרם לזה ע"י מעשיו מכוערים למה לא נוכל לסלקו ת"ז הלא מבואר בש"ע ח"מ תכ"א גבי משרת שיצא עליו קול חשד גניבה שיכול לסלקו אפי' ת"ז והוא מהמרדכי ז"ל וא"כ משום חשד איסור נבילות לא נוכל להעבירו ת"ז וכ"כ בהדי' בתשו' (מהרלב"ח) מהראב"ח] ז"ל מביאו בתשו' בגדי כהונה סי' ד' בא"ח וז"ל ומ"מ כפי הנחת שאלה זו והמדה שהביאו לחזן הוי פגם הקהל ג"כ להיות שלוחים איש כזה ויותר יש לחוש לפגמם ולנפשם ולכבוד עצמם מלחוש לכבוד אחרים ולפגמם עכ"ל (מהרלב"ח) (מהראב"ח] והבג"כ בעצמו מסיים וז"ל ע"כ מי שאינו רוצה בו וחוששין מלאכול מזבחו תע"ב וגם שלא יתפלל בר"ה ויו"כ ולא יהי' שוחט דמתא אף שלא יצא מחזקת כשרותו לפוסלו מ"מ ראוי לכ"א לחוש לעצמו מחשש ס' וכנ"ל עכ"ל הבג"כ הרי דכולם מסכימים שמותר להעביר שו"ב כזה אפי' ת"ז וז"ב ונכון הגם שי"ל דבחשוד על העריות אינו חשוד על השחיטה הלא אנן מחמרינן כדברי הרמב"ם ז"ל דאפי' חשוד על הגניבה בודק סכין ונותן לו ומכ"ש הבודק דידוע לכל כמה חומרות שאנו מחמירין מצד חומרא ובודאי איסור ערוה חמיר טפי והחשוד על החמור חשוד על הקל ובודאי לכ"ע בדיקת נואף אסור בלא עע"ג משום שחשוד על איסור ערוה חשוד לעבור על החומרות ומנהגינו שאנו מחמירין והאיך ניתן לו לאיש כזה לבדוק ולכן בודאי מעבירין אותו אפי' בישובים זולת מי שירצה לסכן נפשו לא כפינן לי' כנ"ל: