שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 112

ו [בב"מ צ"ו ע"ב] בתוס' ד"ה [אמר רבא] וכו' והנה לפי המובן לכאורה מדבריהם דבהקדש אם הוא סבר שהוא שלו אינו קונה א"כ האיך יפרנסו המשנה [במס' מעילה דף כ"א] בהבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא אם עשה שליחותו מעל בעה"ב הרי סבר שהוא שלו ואי דאיירי דהי' יודע שאינו שלו א"כ הרי גונב משל אחרים ואין שליח לד"ע גם במעילה בכה"ג אשלד"ע דמעורב בו איסור אחר ואולי יש לומר דאיירי דהוא ידע שאינו שלו והשליח לא ידע ולשיטת החו' [בב"מ דף יו"ד ע"ב ד"ה אי] דבכה"ג יש שליח לד"ע אך מלבד זה קשה מדברי הש"ס בחגיגה [דף יו"ד] גבי נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל מכדי משקל שקלה מה לי הוא מה לי חבירו ומתרץ הגמ' הכא בגזבר המסורות לו אבני בנין דכל היכי דמנחי ברשותא דידי' מנחי ומשמע הא אדם אחר שאינו גזבר מעל גם שסבר שהוא שלו גם דברי התו' ב"ק ובחגיגה תמוהים למאד כאשר העיר עליהם המל"מ ז"ל אולם לאשר נלע"ד דהנה צריך לידע סברת התוס' דאם סובר שהוא שלו אינו מועל ואמאי הא מצד הסברא הוי להיות הקדש בשוגג אינו מתחלל כמו דס"ל לר"י ורק מצד גזה"כ כמ"ש התוס' בקידושין (דף ד"ה יין) [א"ה אולי צ"ל בדף נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר] וא"כ קשה מ"ש שוגג דלא ידע שהוא הקדש דמסברא הוי לן לומר דאלו הוי ידע שהוא הקדש לא לקחו ואפ"ה מתחלל בשוגג עפ"י גזה"כ כמו כן נמי בסבר שהוא שלו דאעפ"כ מעל ויש לחלק עפ"י מה שמבואר בראשונים החילוק דהקונה בלא כוונה אינו קנין כגון העודר בנכסי הגר וסבר שהוא שלו לא קנה מ"מ דעת אחרת מקנה קונה כמו שמבואר גבי רב ענן בב"ב [דף מ"א ע"א ע"ש בנ"י] והנה הקדש הוי כמו דעת אחרת מקנה כמבואר ברש"י ב"ק דף י"ז וא"כ מש"ה שפיר כתבו התו' ז"ל לחלק דהנה נהי דגזה"כ הוא דהקדש בשוגג מתחלל מ"מ היינו דוקא בידוע עכ"פ שהוא בכוונת קנין כגון שסובר שהוא משל אחר והוא קונה אותו בלקיחה זו ונהי שאלו ידע שהוא הקדש לא הוי לקחו מ"מ בזה גזה"כ דמתחלל הקדש אבל אם לא נתכוין כלל לא שייך כלל קנין מש"ה אינו יוצא לחולין ואינו מתחלל. אך לכאורה קשה הא הקדש הוי כדעת אחרת מקנה לו א"כ שפיר הוי להיות מתחלל גם בלא שום כוונת קנין אולם בגזבר דהוא עצמו [השליח] של הקדש אין שייך דעת אחרת מקנה לו כמבואר גבי שליח שאינו יכול ליקח לעצמו המקח דידו כיד המשלחו ומי מקנהו לו ועפ"י דמבואר בסמ"ע [בסי' קפ"ה סק"ג וכמו בי"ד סי' רנ"ז ס"ב עכ"ה] דגבי אינו רשאי לחלל לעצמו הפרוטות וא"כ מש"ה בגזבר אינו יוצא לחולין אם הוא סובר שהוא שלו כיון שאין לו כוונת קנין ודעת אחרת לא מהני לדידי' דידו כיד הקדש דמי (ורק בשרוצה לגזול אזי יצא מתורת שומר כמבואר בב"ק סופו) ומש"ה דוקא בגזבר שייך סברת התוס' אבל לא באיש אחר ויעוין במל"מ וז"ל.. אך לכאורה קשה דא"כ אמאי לא תמעול בכאן אם לקחו האיש או האשה נתנה לו הלא המה אינם גזברים (וכן) [ולכן] יש לומר דכוונת התוס' כך הם דהנה לכאורה בלא"ה קשה אמאי מעל הכא הא אינה קונה רק מתקנת אושא ומדרבנן ואמאי ימעול מה"ת ויעויין.. וז"ל... ורק לפי מה שמצאתי בבני יעקב שכתב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל.. וא"כ ה"נ מעל כיון דאפשר עכ"פ קנין הוי הנאה ומעל מדאורייתא ולזה כתבו התו' להביא ראי' דהיכי דסבור שהוא שלו אינו מועל דזה לא נחשב להנאה דהאי סבר בלא"ה שהוא שלו א"כ מש"ה גם הכא אינו מועל בזה ההנאה ואי דקנהו מ"מ מדעת אחרת מקנה אותו הא כל הקנין הוא רק דרבנן ומדאורייתא אינו קונה אותו כלל ודו"ק:

בעיוני בזה עלה לי לתרץ דברי רש"י ביומא שפי' בדף [ס' ע"א] וז"ל [בגדי כהונה אין בהם מעילה וכו'] והקשה הפ"י בקידושין [דף נ"ד] דזה סותר דברי הש"ס דקדושין [הנ"ל] דאמרינן שם בבלוי שייך מעילה בכתנות כהונה ולפמ"ש א"ש דהנה בתו' ביומא [בתו"י דע"ט ד"ה ות"ל משום כלאים] מבואר דב"כ לא הי' בהם דין מעילה מחמת דמעיקרא לא נקדשו לקדושה חמורה רק לקדושה קלה כמו שלמים כדי שלא יבואו לידי מעילה וז"ל י"ל דלא קדשי ד' נקראו לענין מעילה וכו' עד וה"ל בלא מעילה דומיא דקדשים קלים וכו' ע"ש עכ"ה]... והנה לכאורה קשה א"כ אמאי ימעלו כשבלו הא מעולם לא נקדשו לקדושה כזה שימעלו בהם אך לפי דברי הריטב"א בקידושין שכתב וז"ל [א"ה אולי כוון לדברי הריטב"א שם דף נ"ד ד"ה והא חומת העיר ע"ש ודו"ק] א"כ הרי דכך הקדישו באם שלא יהי' ראויין לקדושה הקלה דב"כ יהא על הבלויין קדושה חמורה ומש"ה מועלין בהם אך עכ"פ בזה לא נעשו מצוותן דזה הוא קדושה בפ"ע שהקדישו מתחלה דלכשיבלו יחול בהם מאז קדושה וא"כ לא נעשה בזה מצוותן וא"כ מש"ה לא הוי שני כתובים הב"כ בדבר שנעשה מצוותן ומועל ושפיר פי' רש"י ז"ל ודו"ק: סימן מה

שאלה באחד שבנה בית סמוך לשכנו ואמר חבירו שמשיג גבולו ולא שמע לו והלך חבירו ומסרו לפני הערכאות שהוא בונה ביתו בעצים שהוא כנגד חק המדינה לפי דעתו וע"י הוצאה מרובה הותר הדבר מפי שרי המדינה לכל אדם לבנות כרצונו והלך הבונה הנ"ל ושכר החזקה שהי' להמסור הנ"ל באומרו שרצונו שהמסור יחזיר לו הוצאותיו שהוציא ובשבועה כמה הוציא והלה טוען שלא נתכוין רק להוציא שלו ואין דין מסור עליו עכ"ת השאלה:

תשובה לא נתברר מתוך השאלה איך האמת הוא אם באמת השיג הבונה גבולו או תואנה יבקש המוסר או שהדבר ספק לב"ד כ"ז לא ביארו בהשאלה היטב וע"ז תלי' יסוד הדין לכן אציע מקודם את אשר נלע"ד בשורש הענין ואח"כ נבאר הספיקות הנה זה פשוט שהדין עם הש"ך ז"ל [סי' שפ"ח ס"ק כ"ו] שכתב דבאומר את שלי נתכוונתי להציל חייב לשלם הזיקו וכמו שכן פסק הרמ"א ז"ל בתשובותיו [סי' י"ז וסי' פ"ו] למעשה וכמה גדולי האחרונים והדין עמהם דאל"כ לא שבקת חיי כידוע ודיין דלא דאין כן עתיד ליתן את הדין ובפרט בזמנים הללו אך כ"ז לענין מה שברור שהזיקו בהילוכו בערכאות היינו מה שידוע לכל שהערכאות אין מניחין לבנות בעצים וזה כל כוונת המסור וא"כ הוי מאבד מעות ישראל ממש מה שהוציא היינו ע"י אומדנא דמוכח שבודאי כן הוציא או עפ"י עדות ברורה אבל תקנת מסור לא שייך בזה כיון דלהר"א מטולא [המובא בש"ך הנ"ל] נהי שחייב לשלם לפי דברי הרמ"א בתשובה שם מ"מ להר"א אינו מסור ולא שייך גבי' תקנת מסור ובלא"ה הוי בעי' דלא איפשיטא [בב"ק דף ס"ב ע"א] א"כ בודאי דלא מחייבי' לי' להמסור שישלם עפ"י שבועת התובע ותפיסה לא מהני דהוי ס"ס ובבעי' דלרוב הפוסקים בכה"ג לא מהני תפיסה ורק אפי' לאותן הסוברים דבכ"ז מהני תפיסה מ"מ בכה"ג שלא תפס גוף הדבר רק דבר אחר ובזה הדבר יש איסור בודאי (לא) כפינן לי' שיוציא איסור מתח"י דבלא"ה נוכל לומר מאן שם לך ובפרט דגדולי האחרונים סברי שתפיסה באיסור לא מהני ולכן בכה"ג דהוי תרי ספיקי לחומרא בודאי כפינן לי' כמו שראינו עובר איסור בפירוש דס"ס כרוב דמי ובודאי לא יוכל לנקות עצמו דשמא מגיע לו מצד אחר ע"י מיעוט דכליתא דמי ולכן בודאי סגי במה שישלם המסור כפי שיתברר שהוציא הנמסר ומה ששכר תוך הזמן כבר מבואר בנ"ב ובבגדי כהונה שיוכל לשכור בתוך הזמן יעוין בדבריהם כן נלע"ד הדין פשוט:

ומעתה נבא לברר הספיקות א' אם נתברר לפני הב"ד שהקרקע שייך להבונה ועלילה רצה המערער בודאי שחייב לשלם כנ"ל ושם מוסר עליו ואם הדבר בספק א"כ כבר זכה בה ע"י כל דאלים גבר בודאי שלא כדין הלך עמו בערכאות וגם אם הדין עם המערער עכ"פ הי' לילך עמו לפני ב"ד שבישראל ואם לא ירצה לציית דין יקח רשות מהב"ד ולא לעשות דין לעצמו ע"י עכו"ם בהפסד ממון ישראל ולזה ודאי חייב עכ"פ לשלם כפי אשר יברר הבונה וכנ"ל ואמנם אם הי' באופן שלא הי' יכול לבנות כלל בלתי השג גבולו וגם יברר המערער שהשיג גבולו וזולת השגת גבולו לא הי' בונה א"כ בודאי פטור המערער דבודאי אינו צריך לשלם מה שגזלן הוציא ליטול רשות לגזול אבל אם הי' בונה בלא זה רק רצה לגוזלו נמי ע"ז שפיר מה שמסר ומחה מלבנות על רשות הבונה חייב לשלם דהגם דרצה לגוזלו הי' לו מקודם ליטול רשות מישראל טרם שימסרנו וכל זה אמת וברור: סימן מו עוד להנ"ל בענין הנ"ל

גי"ק הגיעני ומ"ש רומכ"ת דבנ"ד גם מהר"א מטולא מודה דהוי מסור כיון שמסר שלא יבנה ממילא נכלל המסירה על כל הבנין בין על מה שיש לו טענה שהוא שלו ובין על מה שאין לו טענה כלל וא"כ בכה"ג לכ"ע הוי מסור והביא מעכ"ת ראי' מתשו' מהרי"ט [ח"א] סי' מ"ה ולאשר אנכי לא כן עמדי ואדרבה משם ראי' להיפוך לזה מוכרח אני להעתיק דברי מהרי"ט וז"ל שם ומה שכתב בהגהת מיימון סי' ר"א והיכא דתקפו לעצמו ביד עכו"ם לא דיינינן לי' דין מסור אעפ"י שהפסיד אותו שתקפו הרבה כגון שהעליל עליו ולקחו יותר או הענישוהו אין על התוקף דין מסור דלא מצינו בתלמוד דין מסור אלא במתכוין להזיק את חבירו אבל זה נתכוין להציל את שלו ודמי הא מלתא לנסכא דר' אבא דאמר אין חטפי ודידי חטפי אין זה סותר מה שכתב דהכא מיירי שהדבר עצמו שמסר מצי למימר דידי הוא כמו ההוא דנסכא דר"א ואין לחייבו עליו כלל ואם נתגלגל שהפסיד יותר מזה שהעלילו עליו זה ודאי הוא גרמא בנזקין ולא דינא דגרמי דלא מצינו בתלמוד דין מסור בכה"ג אלא במתכוין או שהראה הדבר עצמו ולקחוהו שאעפ"י שלא הי' ברור לו שיקחהו חייב ופושע הוא דהא מדמי' בגמ' הראה מעצמו כנשא ונתן ביד ובנשא ונתן ביד פשיטא שאפילו אם לא הי' ברור לו הנזק הי' חייב לשלם דפושע אף כאן חייב וכן מוכח בדברי התוס' לא צריכא דאחוויי אחווי דאפילו בענין זה מחייבינן לי' אעפ"י שאינו ברור שיטלוה אלא כדפי' רש"י ששמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדותיו והראה להם ואמר זה קרקע של פלוני ולא הי' ברור שיקחוהו דשמא אינם רוצים ליקח אלא את שלו וכאן הדבר ידוע בבירור דבשעה שהזכירה את הנכסים לפני המלכות והוא הי' בורח מפני המלכות מחמת מה שהי' חייב הו"ל כמאן דאוקמינהו עלייהו דכמאן דקלינהו דמיא כדדרשינן [ב"ק קי"ז א'] כתא מכמר מה תא זה כיון שנפל אין מרחמין אף ממונם של ישראל כיון שנפל [בידן] אין מרחמין עליו כ' הרא"ש נוטלין היום מקצתו ולמחר את כולו ולבסוף מייסרים את נפשו והורגין אותו שיודה אם יש לו יותר ואין לה התנצלות לומר שחשבה שלא יקחום לפי שבדין המלכות אינם נפרעים מנדוניית האשה דכתא מכמר כתיב וחזקה מבקשים עלילות להתנכל בם כ"ש במקום שיש להם אחיזה עכ"ל. והנה במרדכי כ' וז"ל (ב"ק [סוף] פ' הגוזל [בתרא]) פסק הר' אליעזר מטולא דתקנת חכמים היא שלא יהא אדם רגיל בכך אבל אינו נקרא בכך מסור ולהכי קאמר משמתינא לי' ולא קאמר מחייבי' לי' והיכא דתקפה לעצמה בידי עכו"ם אף שאין לו לעשות כך דהא דקיי"ל בהמניח עביד אינש דינא לנפשי' ה"מ בחפץ המבורר לו וידוע שהוא שלו אבל לא בדבר אחר מ"מ אי תקף בידי אדם לא דיינינן לי' דין מסור ואעפ"י שהפסיד אותו שתקפו הרבה מידו כגון שהעלילו בעליו ולקחו ממנו יותר או הענישוהו אפ"ה אין על התוקף דין מסור דלא מצינו בתלמוד דין מסור אלא במתכוין להזיק את חבירו אבל זה נתכוין להוציא את שלו ודומה לההוא דנסכא דר"א אין חטפי ודידי חטפי ואם יש עדים שתקף ע"י עכו"ם לאו כל כמיני' אבל אם אין עדים נאמן במיגו עכ"ל. והנה כפי הבנת מעכ"ת במהרי"ט דעיקר החילוק דאם אינו מוסר רק מה שהוא שלו יכול לומר אין שקלי ודידי הוא אבל באם מוסר בכלל הכל הוי מוסר ממש ולא יוכל לומר להציל את שלי נתכוונתי כן תורף כוונת מעכ"ת וקשה דא"כ למה האריך מהרי"ט ז"ל ולומר דהוי פושע וכיוצא ולמ"ל כל האריכות לחלק כפשוטו דכיון דמסר גם מה שאינו שלו שם מסור עליו וטעמא דמסור חייב ידוע לכל משום דהוי כקלי' בדיבורי' או משום קנסא כמבואר במרדכי ובש"ך [סי' שפ"ח] ובכל הפוסקי' ואם טעמא דמסור בעי מהרי"ט ז"ל להשמיענו הכא הו"ל לחלק דהכא בנ"ד מסרה הכל ומש"ה דין מסור לה אבל בנידון דמהר"א מטולא לא מסר הכל וגם קשה על גוף דברי מהר"א מטולא שכ' הטעם דלא נתכוין להזיק וקשה דאם הוא מסור חייב מדינא דגרמי להרמב"ן מה"ת ולהחולקים משום קנסא וחייב אפי' בשוגג ומה לי בנתכוין להזיק או לא אך דבאמת הנה דבדד"ג הוא בעושה מעשה בגוף הדבר אבל במה שנמשך ממנו הוי רק גרמא בעלמא להרא"ש ז"ל ורוב ראשונים שקמו בשיטתי' והנה מסור חייב בכל מה שנגרר מכח היזקו גם שלא מסר זה בפירוש וקשה הלא לא הוי דד"ג. אך בזה הוא לכ"ע משום קנס וכמבואר במרדכי אבל במה שמסר בפירוש הוי גרמי ממש וכמ"ש מהריט דהוי כמו מזיק ממש וא"כ זה כוונת המרדכי ומהרי"ט ז"ל דהיכי דלא מסר דבר זה רק שנמשך מכח מסירותי' היזק בזה אין לחייב דיכול לומר דנתכוין להציל שלו אבל במה שמסר גוף הדבר הוי מזיק ממש וכמו שהוכיח מהרי"ט ז"ל שפיר חייב אפי' באין כוונתו להזיק וזה ברור למעיין בלשון מהרי"ט ז"ל ולהכי הוכרח מהרי"ט ז"ל לפרש טעם הדבר שחייבת האשה הגם כי כוונתה להציל שלה מ"מ היא הזיקה ממש דחייב אפי' בלא כוונה ומש"ה אם הי' לה אמתלא שלא הי' ההיזק בבירור פטורה ומש"ה צידד מהרי"ט ז"ל לומר שלא תוכל לומר שלא הי' ההיזק בבירור כי הי' ההיזק ידוע ונשמע עכ"פ מדבריו בנידון שאין מזיקו כלל כנ"ד ורק שגורם שאין מניחין אותו לבנות והעצים והאבנים לא נתקלקלו רק שלא יצטרכו אליו אכל לא הוי ודאי רק גרם בעלמא כידוע הדבר בחוש ובהדי' כתב המהרי"ט דאם לא הי' ההיזק בבירור שפטורה הגם שנגרם היזק על ידה וכאן בנ"ד בודאי לא הי' בבירור שיגנבו העצים ושלא יוכל למוכרם וגם אפילו אם הי' זה ברור מ"מ לא הוי רק כמסלק כרים וכסתות וכדומה שלא מקרי היזק ממש וא"כ אם הי' מסור ממש מחייב מחמת שכוון להזיק קנסינן לי' אפילו במה דבעלמא פטור וכמבואר במרדכי בהגוזל קמא אבל כיון שכוונתו להציל שלו ודאי פטור אגרמא בעלמא וז"ב:

ולפענ"ד דבנ"ד לכ"ע פטור לפי מה דמבואר בש"ך ובסמ"ע גבי מקח ביי"ש [א"ה אולי הוא בסי' שפ"ו בסמ"ע ס"ק יו"ד ובש"ך ס"ק כ"ה] וגבי חגורה דהיכי דלא חסר לי' אין לו דין מסור א"כ הכא לא חסרו לו מידי במסירתו ומה שנגנב ממנו אח"כ מה לנו בזה ולכ"ע בזה פטור אך ממה דחייב מהר"ם ז"ל בהגוזל קמא לראובן לשלם החובות שקלקלו ע"י משמע לכאורה שגם בכה"ג חייב אבל ודאי אין לומר שוב דמהני תפיסה דהוי ס"ס ובמקום איסור דודאי זה הספק הוא לתופס גופא אם עשאו תקנת נגזל במסור בכה"ג ולא מהני בזה טענתו בברי שהפסיד כי אם אינו נאמן ודאי לא מהני התפיסה בעדים ורק טענתו קים לי' כהנך דעשו תקנת נגזל וא"כ בכה"ג דאיכא ס"ס לחומרא ודאי הוי עבריין אם עובר על התקנה משום ס"ס ויעוין בתומים ס"ק ט"ז בדיני תפיסה שכ' כעין זה לתרץ קושית התקפו כהן על הרמ"א ויותר נ"ל דכה"ג גם מהר"ם מודה דאין עליו שם מסור כיון שלא חיסר לו כלום ובשלמא התם בנידון דמהר"ם ז"ל נתקלקלו החובות אבל הכא ה"ל להשגיח שלא יגנובו וגם מה שלא נצרכו לו הוזלו מדמיהן זה אינו היזק כלל כיון שלא נתקלקל גוף הדבר. סוף דבר שלפע"ד התופס הזה הוא עובר על חרם הקדמונים אם לא יחזיר החזקה. ומ"ש כ"ת שנית שלאיש כזה אנן נהגינן עמו כדין בתקנה האמת אגיד כי מעודי אני מצטער אשר בעוה"ר אנשי בליעל פורקי עול ועושים עוולות ולא רצו לקבל עליהם עול תורה וכשיש להם דבר אשר להם זכות בדתה"ק ואין בידם להוציא באלמות בוא יבואו ברינה לדתה"ק ומעולם נצטערתי ע"ז אך אין בידינו לעשות להם כגמול ידם דא"כ נתת תורת כ"א בידו וכ"א יבנה במה לעצמו ויאמר שחבירו הוא פושע וח"ו יפלו התקנות בכללם ולזה אין בידינו רק לפסוק הדין שוה בשוה כטוב כחוטא לכן יראה כ"ת שישיב התופס את החזקה כי ח"ו עי"ז יוכלו לבוא להרוס בתקנת העיר בכמה דברים ולא יהי' זאת למעכ"ת לפוקה פן יתמוטטו עי"ז תקנות העיר. ומ"ש כ"ת בספק אם נמכר הבית שבו החזקה ליהודי מה דינו הנה לפום פשיטא דמילתא כיון דמה מכר זה לישראל כל מה שבידו וביד הנכרי הי' להשכירו לאיזה שירצה או להחזיק לעצמו וא"כ גם היהודי יש לו זכות זה כי אין התקנה רק על השוכר שלא ישכרו אבל ודאי אין התקנה על גוף הבית וא"כ ממילא נגד הישראל אין תקנה שלא לשכור ממנו ובשלמא אם התקנה הי' על הבית שלא ישתנה מכמות שהי' יכול לומר דתקנה כוללת גם למוכר אבל כיון שאין התקנה רק שישראל לא יבא לשוכרו אם כן אם אחד קנה שוב זכה בהבית ממילא והשעבוד של הישראל נפקע ממילא ול"ד למשכונו של גר ביד ישראל דהתם השעבוד על גוף המשכון מה שאין כן כאן שהתקנה רק שלא לשוכרו ודו"ק:

ובאמת בכנסת הגדולה סי' ק"מ מבואר דנפקע החזקה במכירת הבית ורק שכתב שם דצריך לפרוע דמי שווי' להמחזיק ולפי ע"ד דגם זה רק מטעם תקנה או אפשר דדמי למשכונו של גר ביד ישראל ונקל לברר הדבר מתשובת הרשד"ם המובא בכה"ג אך אין כעת עסקינו בזה:

כ"ז כתבתי לאשר נלפע"ד נכון לדינא ואם כי מעכ"ת אהוב לי האמת אהוב מהכל והי' שלום אך במה שידוע שהפסיד יש לקנסו שישלם וכמו שכתבתי אז וז"ב והי' שלום: סימן מז

שאלה בענין הפארלאג אשר ניתן רשות מהשרים לשלשה אנשים ולהשארי השואלים פארלאג לא עשו מבוקשם והשיבו שדי בג' טריפעס והלך אחד מהם בפיוס לשרי המדינה עדי השיג גם הוא טריפע והלך שכינו אשר לו במבוי זו לקבול לפני השר שהוא סמוך לגבולו וע"י כן בא שר א' לעיין בדבר וביקש זה הרביעי הבא מחדש מהשר שימתין עד בא דבר המשפט והנה עתה כשבאו לדין תוה"ק טוען זה הבא מחדש שאינו מחוק הקיר"ה להשבית טריפע אפי' היא סמוכה כמו שעינינו רואים בכמה מקומות וגם רצונו לדין להקובל עליו כדין מסור מחמת שלא רצה לירד עמו לדין וזה תורף דבריהם: