שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 111

ב' התוס' [ב"מ דף פ' ע"א ד"ה היכא] הקשו דלמה לא (מקשי) [בעי] הגמ' גם אם (לא) שינה מי משלם וכו' וי"ל לתרץ בהקדים דברי רש"י ז"ל [שם] דהנה פירש על מה ששניהם חייבים [גבי דוכתא דמחזקו גונדרי] דלא ידעינן מי הוא הגורם [והוי ממון המוטל בספק] וכו' והקשו בתוס' [שם ד"ה ואי] דהוי לפטור שניהם דהוי ממון המוטל בספק דהמע"ה דלא כסומכוס והנה באמת לק"מ לפי מאי דקיי"ל דשומר נתחייב משעת שמירה דהוי א"י אם פרעתיך ומש"ה שניהם חייבים כ"א החצי וכדברי רש"י ז"ל וא"כ ל"ק קושית התוס' (דלקשי) [דליבעי] אם שינה מי משלם דאם שינה דאז חייב בעה"ב רק שהשוכרים הפועלים חייבי' לבעה"ב ואז שוב לגבי' הוי א"י אם נתחייבתי לך [ושניהם פטורים ולכך לא נקיט האבעי' בשינה מי משלם דבמוחזק גונדרא שניהם אינם משלמים ולכך נקט האבעי' בלא שינה דאז לעולם חייבים עכ"ה] ויעויין בב"ק [דף י' ע"א] גבי הכשרתי במקצת נזקו ודו"ק:

ג' הנ"י [בס"פ האומנין מפרש דנתקל לאו פושע ולא הוי נזקי אדם דאיירי דהזיק אחר הנפילה וכו' והנה נראה דלא מחלק בחילוק של התוס' [דף פ"ב ע"ב ד"ה וסבר] דנזקי אדם פטור בגווני דהוי כמו גניבה וגם בחילוק של המלחמות [בפ' המניח] שכ' דזה הוי כמו שקרקע הזיקתו ולא אדם המזיק ג"כ בוודאי לא ס"ל דא"כ פטור גם שהזיק בשעת נפילה וא"כ קשה קו' התוס' [שם] דלמה פטור כאן הא הוי אדם המזיק ולמה פטור ודו"ק: סימן מג

בנידון השאלה אשר אחד לקח מחבירו קוויט על סחורה ונתן לו קוויט אחר חדש שטוב החדש יותר לפני הסוחרים ורק הישן הוצרך להלוקחו לכסות העלמות שעשה על המכס ואח"כ לפני הערכי אמר הנותן שהוא לא נתן הקוויט רק נגנב או שנאבד ממנו ונתגלגל הדבר שיצא הפס"ד שמחויב הלוקח לשלם קנס וגם להנותן קנסו משום שרצה לסייע להעובר על המכס ועתה תובע הנותן מהלוקח לשלם לו מה שחייבהו כי ע"ז ניזוק והלוקח משיב כי אין לו שום דבר חדש עליו כי לא הזיקו בידים וגם כי לטובת עצמו נתכוון הנותן שקוויט החדש שוה יותר זה תורף טענתם:

והנה לכאורה לא ידעתי במאי יתחייב לא הוי גרמי ולא גרמא ולפי הנראה אשר קצת מהדיינים רצו לדמותו למה דמבואר בש"ע [סי' קל"א סעי' ז'] דהנעשה ערב בעד ישראל לעכו"ם חייב בכל הפסדו המגיע ע"י כן ה"נ אולם באמת זה ליתא כלל דהנה מקור מזה הדין הוא ממהר"ם במרדכי [פ' הגוזל בתרא סי' ק"ס] וז"ל ונשאל רבינו מאיר מי שמעמיד חבירו ערב לנכרי מה הדין והשיב נ"ל דודאי עלה דידי' רמי לסלוקי ואפי' אם הנכרי מעליל עליו שלא כדין אחרי שמחמתו שהעמיד לו ערב בא עליו הצרה הזאת וכן דנין בכל מלכותינו ושמעתי תולין טעם בתקנות הקהלות לומר שעל כך תקנו כו' שאל"כ אין אדם מציל את חבירו ומתערב לו מן הנכרי ואני אומר שדין גמור הוא מדינא דגמ' בפ' הגוזל בתרא האי בר ישראל דזבין ארעא לעובד ע"ז אמצרא דישראל חבירו משמתינן לי' עד דמקבל עלי' כל אונסא דמתייליד מחמתי' משום דאמר לי' אריא ארבעת לי אמצרא ה"נ כיון שהעמידו ערב נגד הנכרי ארי ארבע' לי' עלי' ועלי' רמי לסלוקי ואין לחלק בין הכא להתם דלא נתרצה שכנגדו שהרביץ לו הארי אמצרא להיכא שנתרצה לו מרצונו דאטו משום דמצוה עשה ונתכוון להציל מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי לא נתרצה הערב לסלק הארי משלו כיון שיש לשכנגדו ממון שיוכל לסלקו סוף דבר על שמעון מוטל לסלק העובד ע"ז מראובן עכ"ל ובתשו' רבינו אשר ז"ל [כלל י"ח מובא בטור סי' קל"א] כתב וז"ל תשו' כיון שמודה ראובן שהכניסו ערב לעכו"ם חייב לפרוע לשמעון כל מה שיברר שמעון שהוצרך ליתן לע"א ואפי' הע"א תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקפה עלינו וצריך ליתן לו כל מה שיתבע ממנו וזה ידע ראובן כששם אותו ערב לע"א וקבל עליו שעבוד זה לפצותו ולסלקו מכל מיני היזק שיבא לשמעון מחמת ערבות זה אעפ"י שלא פירש זה בפירוש דודאי אמדינן דעת שמעון שלא הי' מכניס עצמו לידי סכנה להתערב נגד העכו"ם אם לא לדעת כן וגם ראובן ידע זה והוי כאלו פירשו והתנו בו ודמי האי מילתא להאי דאמרינן בפ' המקבל דף ק"ח ע"ב זבין ארעא לעכו"ם אמצרא דחברי' משמתינן לי' עד דמקבל עלי' כל אונסא דמתייליד לי' מחמתי' דאמר לי' אריא ארבעת אמצראי וכן נמי בנדון זה צריך לסלקו מכל אונם שיבא לו מערבות זה וכן הי' דן רבינו מאיר ז"ל כי באשכנז נהגו לדון כן ומקובלין שתקנות הקהלות הוא והי' מורי אומר אין אנו צריכין לתקנות הקהל כי דין תורה היא והביא ראי' כמו שכתבנו עכ"ל ובאמת פשט דברי הרא"ש ז"ל מורין דבאמת גרמא לחוד לא הי' [מהני] דהוא בעצמו הכניסו לזה מדעתו ולכן כל החיוב רק מטעם דהוי כאילו התנה עמו וטעם התנה לחוד לא הוי מהני דמאן לימא לן אומד הזה ולהכי הביא הרא"ש ז"ל ראי' מהא דמצרן דהוי כמרביץ ארי בזה דמכניס את ישראל ליד עכו"ם וא"כ שוב ממילא הוי אומדנא דאדעתא דהכי נכנס ערב וא"כ במילתא דל"ש דלא שייך אומדנא פטור וכדברי מהרי"ק ז"נ [מובא ברמ"א שם סי' קל"א] אמנם מדברי מהרש"ל ז"ל ביש"ש מבואר דמחייב אפי' במילתא דלא שכיחא ונראה מדבריו שם דמחייב מדין מזיק ממש ולכן נ"ל די"ל דבאמת הוא מזיק ממש שלוה מעותיו מעכו"ם ע"י ישראל זה דברי היזקא להישראל הערב כמבואר בר"מ במרדכי ז"ל [הנ"ל] ובתשו' הרא"ש ז"ל ורק עיקר הפיטור הוי במה שהוא ברשותו ודומה לאומר לו קרע כסותו אך הכא דאומדין דעתו של הערב לא הי' ע"י שהוא יפסיד מכיסו כי רק לטובתו של הלוה נתכוון הערב אבל לא לגרוע זכותו שיפטר הלוה הנקרא מזיק מלשלם לו אם יפסיד עי"ז וכן מוכח לשון הר"מ ז"ל שהבאתי לעיל שכתב וז"ל דאטו משום דמצוה עשה ונתכוון להציל מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי לא נתרצה הערב לסלק הארי משלו עכ"ל ומש"ה אם באמת מדעתו נכנס הערב בלא ידיעת הלוה פטור הלוה דמזיק לא מקרי דהוא עצמו גרם היזקו ואי דעשה אדעתו להשתלם מן הלוה מי נימא דמרוצה הלוה לזה ובזה יתורץ מה שהקשה הסמ"ע [שם בסי' קל"א] אהדדי דברי הש"ע דסי' קל"א הנ"ל לסי' צ"ג [סט"ו] ומה שמחלק בתומים [שם בסי' קל"א] דבסי' צ"ג השותף נתכוון גם לטובתו זה ליתא כלל כיון דמקרי הלוה מזיק במה שנוטל המעות מעכו"ם ע"י ערבותו של זה בודאי חייב לשלם מטעם דד"ג ממש ואין לפוטרו רק משום שהערב מדעתו נכנס ולזה שוב שייך האומדנא דלא עשה בשביל השותפות שיהי' ההפסד לו לבדו הן אמת דזה האומדנא אינה ברורה כ"כ די"ל דשותף רצה לקבל זה הפסד פ"מ כיון שמגיע עכ"פ גם לעצמו טובה ובאמת כן מבואר בנ"מ סי' קע"ו אבל חילוקו של האו"ת ז"ל אינו ברור לפענ"ד עכ"פ בודאי שאינו מתחייב רק משום דהוי גורם ממש א"כ בנ"ד שאינו גרמי דאינו ברי היזקו דהא אדרבה לקח הקוויט להציל עצמו בודאי פטור משום מזיק וא"כ שוב לא אמרינן אומדנא דהוי כאלו התנה דאומדנא לא אמרינן רק אם חייב מטעם מזיק ורק שרוצין אנו לפוטרו מחמת שמעצמו הכניס לזה ע"ז שפיר שייך לומר דלא עשאה ע"מ להפסיד ממונו והוי כאילו הותנה להשתלם ממנו ניזקו אבל במקום שפטור מצד גרמי מחמת שלא ברי היזקא כנ"ד בודאי לא אמרינן אומדנא ובהדיא מבואר כדברי בתשו' מהריב"ל ז"ל ח"ג סי' קי"ח וז"ל וכוונת מהר"מ והרא"ש במה שכתבו הוי הכי דבישראל הנכנס לעכו"ם ערב בעד חבירו דזה הלוה גרם לו הנזק דינא דגרמי הוא וכי היכי דהתם משמתינן לי' הכא מחייבינן לי' דהאי כדיני' והאי כדיני' דהתם הוא מוכר בשלו ואינו אלא קנסא בעלמא ומש"ה משמתינן לי' ולא מחייבינן לי' משא"כ הכא שהכניס לחבירו ערב לעכו"ם דדינא דגרמי הוא עכ"ל הרי דצריך שיהא ברי היזקי דגרמי וכן כיוצא בזה מחלק בתשו' הריק"ש וז"ל וא"כ ע"כ הכי קאמר דדמי דין מעמיד חבירו בלא קבלה באומד הדעת דאדעתא דהכי אתני תרווייהו להך דזבין לעכו"ם אחר קבלה כמו שפסקו דינו בתלמוד דמהני קבלה ולא אמרינן דגזים ואף ה"נ מהני אומד זה כמו קבלה והטעם דלא מצרכי הכא קבלה בפועל משום דהכא מסור הוא ביד העכו"ם לנוגשו על מעותיו וברי היזקא ובבן המצר לא ברי היזקא כי שמא לא יזיקנו העכו"ם עכ"ל הרי דהיכי דלא ברי היזקא פטור בלא קיבל עליו בפירוש לשלם כל היזקו ותשובות אלו (אשמעין) [אשתמיט] מיני' דהאו"ת ז"ל וגם בשער המשפט מחלק חילוקים אשר (כ"ע) [צ"ע] עדיין לפי דברי מהריב"ל והריק"ש הנ"ל היוצא לנו מזה בנ"ד שלא קיבל עליו בפירוש פטור ובפרט שלפי הנראה הוא עצמו הגורם על חיוב הקנס במה שאמר לפני הערכי שנגנב או שנאבד ממנו הקוויט ולכן בוודאי פטור ודו"ק: סימן מד בפ' השוכר את הפועל

א [דף פ"ח ע"א] תוס' ד"ה מאי לאו בשדה וקשה דא"כ וכו'] מאי פריך הגמ' א"ה בעה"ב נמי הא בעה"ב מותר לאכול אפי' בבית שלא נגמרה מלאכתו וכו' ונ"ל לתרץ דהנה מבואר שם במעשרות [פ"ב משנה ה'] דלוקח אוכל אחת אחת ושתים חייב דהוי בזה גמר מלאכה וא"כ שפיר כתב רש"י ולא קשה ממסכת ביצה [דל"ה] דהכא התלישה הוי הגמר מלאכה ממש אך דע"ז פריך הגמ' א"כ דאיירי בנוטה לחצר הוי לבעה"ב נמי גמר מלאכה כמו שמבואר שם במשנה פ"ג דמעשרות אילן העומד לחצר שמביאו התוס' ז"ל גופא בדיבור שאח"ז ודברי רש"י ז"ל מדוקדקין היטב:

ב [בב"מ דף צ'] אבעיא להו מהו שיאמר אדם [לנכרי] חסום פרתי ודש בה וכו' והנה לכאורה קשה לשיטת הפוסקים דס"ל דלחומרא יש שליחות לעכו"ם א"כ מאי קמבעי' להו הא לחומרא יש שליחות לעכו"ם בכל מילי וכבר האריך בזה זקני בעל מג"ש ז"ל בספרו פ"י [בתשו' ח"א חי"ד סי' ג'] ונ"ל לתרץ דהנה הר"ן ז"ל [פ' מי שהחשיך] מקשה מ"ש דבדליקה לא התירו [לכבות ע"י נכרי] ובנותן כיסו לנכרי התירו משום הפסד מטון לתתו לנכרי ונ"ל לתרץ כ"ז דהנה קשה על גוף הסברא דנימא גבי שבת יש שליחות לנכרי ויהא הישראל חייב כמו שמעצמו עשה המלאכה האיך נוכל לומר כן כלל הלא ידוע דנכרי ששבת חייב מיתה והתורה ציותה עליו לעשות מלאכה ולמה יגרע הישראל לומר לו לעשות המלאכה ואי משום שיאמר לו לעשות בשלו הא לא נאסר חפציו של ישראל להעשות בהם מלאכה דשביתת כלים לאו דאורייתא ושאר חפצים וודאי מותרים להעשות בהם מלאכה כמבואר במס' שבת ולמה יתחייב הישראל באמירה זו אך באמת גם בספר בית מאיר [א"ע סי' ד' ס"ה] ראיתי שכתב בזה דלא שייך בשבת שליחות יעו"ש אמנם מצינו כיוצא בזה גבי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאשה לאו בת תיובא וקטן ג"כ אינו ב"ח ולמה יתחייב המשלח לחוד מ"ד [בב"מ דף י' ע"ב] ומאי איסורא עביד בשליחות זה ולמה יאסור לו אמירה דבר שהתורה התירתו. אך באמת יש לחלק ולומר דהא וודאי כל דבר שאסרה התורה במעשה גרמא נמי אסור לגרום אותו המעשה הגם דאינו חייב אם גרם להאיסור כל שלא עשה מעשה אבל איסורא וודאי איכא וא"כ גבי מקיף דאסרה תורה לגדול להקיף את הקטן וודאי שאסור לגרום לו הקפה ע"י וכיון שיש איסור שוב ממילא הוי כעשה מעשה אם נעשה ע"י שליחתו דגם זולת טעם ששלוחו כמותו אסור לו לומר להקיף משום גרמא עכ"פ וכיון שהוא דבר האוסר שוב אם אמר חייב משום שש"א כמותו אך כל זה שייך במקיף אבל בשבת דקי"ל גרם מלאכה כל שאינה מלאכת מחשבת מותר וא"כ היאך שייך כלל ענין שליחות בדבר שמותר גמור (דהגם דמלאכה לאחר יד אסור מדרבנן מ"מ בכה"ג גרע מלאחר יד דלית בי' מעשה ופטור ומותר) ומש"ה באמת הוצרכו לאסור משום שבות וכיון שאסרוהו עכ"פ שוב הוי כמו שלוחו והוי כמו שעשהו בעצמו וזה חמור משבות בעלמא דהוי לחומרא שלוחו כמותו והוי כאילו עשה בידים והנה לפ"ז במקום הפסד דלא גזרו על שבות ממילא לא שייך טעמא דשליחות מש"ה מותר לתת כיסו לנכרי דבמקום הפסד לא שייך שבות א"כ ממילא לא שייך שליחות אך בכיבוי דגרם כיבוי אסור בלא שום שבות [א"ה ע' בא"ח סי' רס"ה במ"א שם סק"ח] א"כ ממילא איכא שוב [איסור] באמירה לנכרי א"כ איכא שוב שליחות לחומרא ומש"ה לא התירו בדליקה דלא התירו רק שבות דהוי ממילא אבל שליחות דהוי כעושה בעצמו המלאכה לא התירו משום פסידא ורק גבי העברה ד"א כמו גבי כיסו כיון דהתירו שבות שוב לא שייך שליחות וכו' משא"כ בדליקה דגרם כיבוי אסור אפילו במקום פסידא א"כ ממילא הגם דזה הגרם הוא שלא ע"י מעשה מ"מ שליחו כמותו והוי כעושה מעשה שלא התירו ודו"ק [א"ה צ"ל וא"כ גבי חסימה נמי אם אין איסור כלל במה שהנכרי דש בה א"כ ממילא לא שייך שליחות לחומרא ודו"ק]:

ג בסוף השוכר [דף צ"ד ע"א] בתוס' ד"ה אימא סיפא (יקשה) [הקשו] לרש"י דפירש בגיטין [דף ע"ה] דבזה דתנאי קודם למעשה כ"ע מודו וכו' [ונראה] דלק"מ דהנה לפי מה דאוקימנ' כאן כר"י דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים וקשה לפי שיטת הרשב"א ז"ל [הובא בשטה מקובצת כתובות דף נ"ו] שמפרש הטעם דר"י דהוי כמו שמפרש ע"מ שתמחול אבל לעולם גם ר"י ס"ל דתנאו בטל יעויין בדבריהם ולכאורה לדבריו קשה דמאי מהני הכא זה גבי שומרין בשלמא גבי שאר כסות דהוי כמתנה ע"מ שתמחל ל ואם לא תרצה למחול לו אינה מקודשת וממילא פטור מכסות וכו' אבל הכא בשומרים דגם אם אינו מחייב עצמו נתחייב ממילא אם נהנה משל חבירו דכל הנאה שלו וכמבואר בסנהדרין [דף ע"ב ע"א] דגמרינן גזלן דחייב באונסין מה"ט דכל הנאה שלו גם שלא חייב עצמו כלום ובספר מחנה אפרים נסתפק בזה אם שואל נתחייב בלא נתחייב עצמו ולפע"ד נראה כמ"ש וא"כ אם אינו רוצה אח"כ למחול לו למה לא יתחייב ונהי דבטל השאלה מ"מ ממילא נתחייב דכל הנאה שלו ואך י"ל דלק"מ דהנה כבר נתבאר דמשיכה בשומרין קונה לענין שלא יכול לחזור וא"כ כיון דשאל לו ע"מ שתמחל לו קנהו לענין זה שמחויב למחול לו אך ע"ז קשה כיון דהתנאי באמת לא חל דגם אם לא ירצה למחול לו מחויב מ"מ מטעם שואל והתנאי הוא רק שמחויב לקיימו מכח המעשה דמשיכה לשאלה וא"כ הוי המעשה קודם לתנאי א"ו שלס"ד דהשתא פליג ר"י ע"ז ג"כ ולא בעי תנאי קודם למעשה וא"כ שפיר פריך מני וכו' אבל למאי דאסיקנא דשאני הכא וכו' אזי נוכל לומר דגם כ"ע מודו בתנאי דבעי קודם למעשה וק"ל:

ד המפרשים הקשו לשיטת הר"נ [הובא בשטה מקובצת ב"מ דף צ"ח ע"ב] דמש"ה חייב (בהכישה במקל) משום דהוי כאומר השלך לאיבוד והשליך ע"י דמש"ה חייב והקשה בנתיבות [סי' ש"מ סעי' ה' ס"ק י"א] דהא לא נאבדה וי"ל דהנה באמת חייב מתורת שומר דהנח לפני [כמבואר בסי' רצ"א] רק דקיי"ל לשמור ולא לאבד [בסי' ש"פ] והתו' כתבו בב"ק וז"ל א"ה אולי כוון לדברי התו' בדף צ"ג ע"א ד"ה ורמינהו במה שמפרשי שם בשם ר"י ודו"ק] וא"כ אם חייב מטעם ערבות ממילא חייב מטעם שומר ודו"ק. ועפי"ז יש לתרץ קו' הש"ך ז"ל [בסי' ש"מ סק"י] על הרמ"א ז"ל דמחייב בהנח לפני ופוטר בהכישה במקל דהא הכישה במקל עדיף טפי ולפמ"ש א"ש דהנה בהכישה מיירי בהילוך למקום איבוד וכתבנו בשם הר"נ ז"ל דחיוב הוא מטעם ערב וקשה הא הרא"ש ז"ל פסק בקידושין [דף ח' ע"ב סי' י"ג] דלא חייב בערב כזה דהולך לאיבוד וצ"ל דסברת הרא"ש ז"ל הוא דהוי כאומר לו הנח לפני דיתחייב מטעם שומר וס"ל ז"ל דבכה"ג לא הוי לשמור ולא לאבד כיון דכוונתו שיהנה ממנו ומתחיל השמירה תיכף ומיד וכמו שכחב כן במל"מ דשומר חייב בכזה גם שערב אחר הי' פטור בהולך לאיבוד יעו"ש אך להרמ"א ז"ל שהביא דיעה זו בסי' (ע"א) [ש"פ] דחייב ערב בהולך לאיבוד א"כ לא אמר לו זה הכישה במקל שיתחייב מטעם שומר רק מטעם ערב וכדברי הר"ן ז"ל [וכיון] שבאמת לא נאבדה דפטור מטעם ערב פטור גם מטעם הנח לפני דהחיוב לא [בא] כלל מטעם שומר רק מטעם ערב ודו"ק:

ה הרמב"ם ז"ל פסק [בפ"ב מה' שאלה ופקדון הל' י"א] דאם יודע הבעל שהוא שאול נכנס במקומה של האשה והקשו עליו דאמאי ביורשים שהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאילתה ופטורים מאונסין [כמבואר בב"ק דף קי"ב ע"א וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' שאלה ופקדון] ונ"ל לתרץ דהנה מבואר בכתובות [בדף ע"ט ע"ב] פלוגתא (אם זה מקרי פירות נכסי מלוג כיון דגוף הפרה אין שלה ופסקינן הלכתא כיון דיש לגוף הפרה מקרי השימוש פירות אך לכאורה קשה הא הגוף אין שלה) דאוכל והולך ומשתמש בנכסי מלוג עד שכלו ומפרשים שם הר"נ והתוס' פירושים שונים דלמה עז לחלבה מקרי פירות וכן בגדים דמשתמש בהם והיוצא מדברי כולם דאם (נמכרה) [נכלה] כולו ולא נשתייר לה בגופו קנין לא מקרי פרי ויעוין בהפלאה דכתב שם באמת דצריך לבסוף לשייר לה מהפירות ובב"י להגאון בעל הנתיבות כתב דטעמא משום דיש לה קנין בגוף הבהמה ועכ"פ לכולם קשה מדוע בשאלה פרה דלית לה קנין גוף כלל (והם לא ניכר) דלמה ישמש בה כל ימי שאילתה הלא אין זה פירות אך באמת לפי הה"א דבעל בנכסי אשתו אינו רק כשוכר או כשואל א"כ מש"ה משתמש בהו כמו שואל או שוכר והא דאמרינן דבמקום דכלי' קרנא אינו משתמש בהו הוא רק למאי דקיי"ל באמת דבעל בנכסי אשתו הוי לוקח ולא הוי רק לוקח לפירות ולא לגוף אך דעדיין קשה למה נפסק כן הדין לפי מאי דקיי"ל בעל בנ"א לוקח הוא ולמה פסקו כל המחברים דמשתמש בהו כל ימי שאילתה ולכן צ"ל דהסברא היא כיון דבאמת לאחר (אין רשאי לשכרו) [אינה רשאי' להשאילה] ולהשכירו דאין השואל רשאי להשאיל [וא"כ לא תוכל להשכירה לאחר ולעשות מהשכר קרן] מש"ה זכה הבעל בגוף השאילה ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דחייב באחריותו ול"ד ליורשים שהתם זכו מכח אביהם ואחריות לא קיבלו עליהם אבל הכא מכח האשה לא זכו דהא הוי כלי' קרנא ולא זכה רק דהוי כמו ששאלו הוא גם של שאלה בפירוש מ"מ הוי כל הנאה שלו וחייב באונסים וא"כ שפיר חייב באחריות ועפ"ז א"ש מאי שהקשה הלח"מ והאחרונים על הרמב"ם ז"ל דלדבריו דמיירי בלא ידע א"כ מאי מבעי' לי' לרמב"ח [בב"מ דף צ"ו] הא הוא חושב שהוא של (הבעל) [האשה[ (ופטורה) [ופטור] משום שאלה בבעלים ונהי שבאמת הוא של (השואל) [המשאיל] מ"מ הוא לא קיבל שמירה ודמיא לנתן לו דבר של זהב וסובר שהוא של כסף דאמר לי' נטורתא דדהבא לא קבלתי עלי ע"ש [בפ"ג הי"א ובפ"ד ה"ו] ולפמש"כ א"ש דהנה באמת מבואר (דהמקנה) [דהמתכוין ליהנות ולקנות] של אחרים חייב באחריות גם אם לא התחייב עצמו רק משום דכל הנאה שלו וכמבואר בסנהדרין פ' ב"ס גבי (ס"ד אשואל) [א"ה אולי צ"ל מידי דהוי אשואל והוא בדף ע"ב ע"א] וע"ש וא"כ נהי דלא ידע כיון דנהנה משל חבירו וכל הנאה שלו חייב ולא מהני זה [מה] שסבר שהוא שמירה בבעלים אך כל זה להס"ד אבל לפי מאי דמסקינן [דבעל] בנ"א לוקח הוי א"כ לא נתכוון מעולם לקנות דהוי סבר שהוא שלו לא נתחייב כלל וכמבואר לקמן בתוס' [שם בב"מ צ"ו ע"ב ד"ה אמר רבא] וכן כתב בהדי' במחנה אפרים ודו"ק: