שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 110

ועכ"פ יוצא לנו דלדעת הרמב"ן וסייעתו וגם להרא"ש וסייעתו אינו חייב רק בההיזק שעשה מיד. והנה בנ"ד שידוע שגם שכתב קוויט על הקבלה עדיין אינו כלום וזה בעל העסק אם יקדים עצמו להקאסי לא יתנו מאומה להמביא הקוויט כידוע זה עפ"י דינא דמלכות' וכן באמת מבואר כן במכתבך שהי' פנאי להודיע להקאסי וא"כ לא עשה ההיזק מיד ודאי לא הוי גרמי ופטור לכ"ע ואי משום דהניזק הי' מתיירא לפני הקומיסאר ומש"ה לא הי' יכול לילך לקבול עליו בהקאסי זה ליתא דנהי דכן הוא מ"מ לא נעשה ההיזק ממילא ע"י המזיק ולא נקרא מזיק ודו"ק כי כן האמת:

ולכן פטור לכל הני תרי שיטות ואך לשיטת הריצב"א מובא ברמ"א ז"ל [סי' שפ"ו] דבכל מידי דשכיח קנסו וא"כ י"ל דכה"ג נמי קנסו. אך זה ליתא דל"מ להש"ך ז"ל [שם סקכ"ד] לא דיבר הריצב"א לקנוס רק בדברי' המבוארים בש"ס בהדי' שקנסו ולא שאנחנו נקנוס לפי אומד דעתינו וא"כ לדבריו ודאי פטור הכא ורק אפי' לדברי הסמ"ע שכ' דבכל מידי דשכיח קנסו מ"מ מבואר בכל הפוסקים דלשיטה זו בשוגג וכל היכי שלא נתכוין להזיק פטור וא"כ הכא ודאי דלא נתכוין להזיק ושגג בדבר שאין לקונסו כלל ולכן לכ"ע פטור וכן באמת מבואר בנוב"י דרק מטעם מסור קנסו ומשמע שם דאל"ה פטור שלא נעשה היזק מיד. אך מה לנו לפלפל בדברי האחרונים הלא הדבר פשוט למעיין בש"ס וראשונים ומזה אל תזוז אך מחמת שקשה להוציא מעות מהמוחזק לכן תעיין היטב עם עוד משכילים אם כנים דברי אזי טוב ואם לא תודיעני ואודה על האמת: סימן מא עוד בענין הנ"ל

תשובה על אודות הקוויט שחתם שמעון את שם ראובן איך שקיבל ראובן מהקאסי סך פ' ועי"ז בא ראובן לידי הפסד כי הקומיסעהר לא שילם לו וברח משם וכתבתי לך זה כמה אשר עפ"י הדין פטור שמעון כי לא נעשה ההפסד מיד כי בהקוויט עדיין אינו נפטר הקאסי ואם המגיע לו מעות הולך להאמט שלא יתנו להמוביל הקוויט רק אליו לידו ממש שומעין דבריו ונותני' המעות לידו ולא להמביא הקוויט וא"כ תיכף כשנתוודע הדבר לראובן ששמעון חתמו הי' בידו לתקן לילך להקאסי שיתנו המעות דוקא לידו כן כתבתי לך אז. והנה עתה נתוודע לי שבמדינתכם אין המנהג כן ורק הקאסי נותנין סך המעות להקומיסער שהוא ישלם לכ"א מהליפעראנטין והוא מקבל הקוויטעס ומשלם לכ"א וא"כ תיכף כשנתן שמעון הקוויט להקומיסעהר נאבד חובו ולא הי' אפשר לתקן וא"כ הוא פשיטא שחייב שמעון לשלם וכמבואר בשו"ת מ"ב מביאו הש"ך ז"ל סי' נ"ה דאם מסר השטר ללוה שחייב השליש יעו"ש אולם עכ"ז עדיין צ"ע בזה דהנה בנ"ד ודאי שלא זייף שמעון חת"י של ראובן שידמה לכת"י רק חתמו כפשוטו והאמט אין מכירין חת"י של ראובן וסברו שראובן חתם בעצמו וא"כ לכאורה לזה לא הי' צריך הקומיסעהר לצוות את שמעון שיחתום שם ראובן כי בקל הי' יכול לשנות כת"י ולחתום שם ראובן ואין שום סרך גדר הפסד בזה כי אם לא חתם שמעון את שם ראובן הי' הקומיסר בעצמו חותם שמו אך י"ל דזאת לא הי' עושה הקומיסר פן יוודע הדבר ויהי' קרימינאליש לזאת בחר ששמעון יעשה זאת ויאמר אח"כ לראובן ששמעון חתמו כמו שכן הגיד הקומיסער לראובן ואז אין אחריות על הקומיסער וידע הקומיסער שראובן יבוש מלמחות ובע"כ יודה למעשה שמעון ואז הוא נקי מאחריות קרימינאהל משא"כ אם הקומיסר הי' חותם שמו לא הי' מקום להתנצל כידוע וא"כ עכ"פ גרם שמעון היזק שמבלתי חתימתו לא הי' הקומיסער חותם שמו ואין להתנצל לשמעון שבאמת הוי לי' לראובן למחות בהקומיסער דז"א שהרי הי' אנוס מלומר דבר נגד הקומיסער כי הוא תחת רשותו ועכ"פ הוא ניהו שמעון הביא עליו ארי רובץ עליו דאי לאו שחתמו לא הי' להקומיסעהר פתחון פה עליו ודמי' הא מילתא לבר ישראל דזבין לעכו"ם אמצרי דחברי' דמשמתינן לי' עד] דמקבל עליו כל אונסא [בב"מ דף ק"ח ע"ב] והנה באמת בהך דזבין אמיצרי לעכו"ם מבואר בהראשונים דאינו חייב דלא הוי רק גרמא ורק משום קנס הוא והי' מקום לומר דבנ"ד דלא נתכוין כלל להזיק דלא ידע שיש חשש. בזה י"ל דלא קנסהו אולם שיש מקום לומר איפכא דהנה הר"מ ז"ל כתב ומביאו המרדכי פ' הגוזל [בתרא מחו' ק"ס] וז"ל נשאל רבינו מאיר מי שמעמיד חברו ערב לנכרי מה הדין והשיב נ"ל דודאי עלי' דידי' רמי' לסלוקי ואפי' אם הנכרי מעליל עליו שלא כדין אחרי שמחמתו שהעמיד לו ערב בא עליו הצרה הזאת וכן דנין בכל מלכותינו ושמעתי תולין טעם בתקנות הקהלות לומר שעל כך תקנו כו' שאל"כ אין אדם מציל את חבירו ומתערב לו מן הנכרי ואני אומר שדין גמור הוא מדינא דגמ' פ' הגוזל בתרא ההוא בר ישראל דזבין ארעא לע"א אמיצרי דישראל חבירו משמתינן לי' עד דמקבל עלי' כל אונסא דמתיליד מחמתי' משום. דא"ל ארי ארבעת עלי על מצרא ה"נ כיון שהעמידו ערב נגד הנכרי ארי ארב לי' עלי' ועלי' רמי לסלוקי ואין לחלק בין הכא להתם דלא נתרצה שכנגדו שהרביץ לו הארי אמיצרא להיכא שמתרצה לו מרצונו דאטו משום דמצוה עשה ונתכוין להציל מיגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי לא נתרצה הערב לסלק הארי משלו כיון שיש לשכנגדו ממון שיוכל לסלקו עכ"ל והרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"ח סי' וא"ו כ' וז"ל כ' רבינו מאיר בר' ברוך ז"ל נהגו לדין בכל ארץ אשכנז אם ישראל שם את חבירו ערב לעכו"ם שחייב לפצותו ולסלקו מכל הפסד שיבא לו מן העכו"ם בין שיוצא ממנו בדיני א"ה בין באלמות ואנסות ומכל מיני הפסד שיבא לו מאותו ערבות ותולין הדבר בתקנות הקהלות ואני אומר דדינא דגמ' הוא כההוא דהמקבל זבין לעכו"ם לאו בר ועשית הישר והטוב הוא אלא שמותי משמתינן לי' עד דמקבל עלי' כל אונסא דאתא לי' מחמתי' משום דא"ל אריא ארבעת אמצראי וכן נמי בישראל ששם את חברו ערב לעכו"ם הרביע עליו אריא וצריך לסלקו מכל אונסא דאתי לי' מחמתי' כו' ושם בסי' ז' כ' וז"ל תשובה כיון שמודה ראובן שהכניסו ערב לעכו"ם חייב לפרוע לשמעון כל מה שיתברר שמעון שהוצרך ליתן לע"א ואפי' אם העכו"ם תבע ממנו הממון שצא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקפה עלינו וצריך ליתן לו כל מה שיתבע ממנו וזה ידע ראובן כששם אותו ערב לעכו"ם וקיבל עליו שעבוד זה לפצותו ולסלקו מכל מיני היזק שיבא לשמעון מחמת ערבות זה אעפ"י שלא פירש זה בפירוש דודאי אמדינן דעת שמעון שלא הי' מכניס עצמו לידי סכנה להתערב נגד העכו"ם אם לא לדעת כן וגם ראובן ידע זה והוי כאלו פירשו והתנו בו ודמי האי מילתא להאי דאמרי' בפ' המקבל זבין ארעא לעכו"ם אמצרא דחברי' משמתינן לי' עד דמקבל עליו כל אונסא דמתיליד לי' מחמתי' דא"ל אריא ארבעת אמצראי וכן נמי בנדון זה צריך לסלקו מכל אונס שיבא לו מערבות זה וכן הי' דן רבינו מאיר ז"ל כי באשכנז נהגו לדון כן ומקובלין שתקנת הקהל הוא והי' מורי אומר אין אנו צריכין לתקנת הקהל כי דין תורה הוא והביא ראי' כמ"ש עכ"ל. והנה בתשו' הרא"ש הזו נבוכו גדולי האחרונים מהריב"ל ז"ל ח"ג ס"ו כתב להקשות חדא דהתם במצרין בעי קיבל אבל אם לא קיבל עליו המוכר כל אונם לא מחייבי' לי' ותו כיון דהוי כאלו התנה א"כ למ"ל כלל הטעם דהוי גרמי ותירץ דשם במוכר על המצר לעכו"ם עושה בשלו ומש"ה לא מחייבי' ממון רק משמתי' לי' עד דמקבל אבל במכניס חבירו ערב לעכו"ם הוי גורם ממש וחייב מדינא ומ"ש הרא"ש ז"ל דהוי כהתנו הוא עוד טעם אחר לחייבו זולת הגרמי רק משום דהוי כהתנו את"ד שם נמצא לדידי' המכניס עכו"ם על ישראל באיזה עסק הוי גרמי ממש וה"נ בנ"ד הוי גורם ממש שרבץ עכו"ם עליו בחנם ורק במצר שאני שמוכר ועושה בשלו ולפ"ד מהריב"ל ז"ל הוי בנ"ד גרמי ממש וחייב לשלם אולם הריק"ש ז"ל בתשו' כ' וז"ל ובודאי שכל רואה תשובה זו יקשה היכי קאמר הרא"ש ז"ל דדמי מעמיד חבירו ערב לעכו"ם להך דזבין ארעא והתם בעי קבלה והכא לא וא"כ ע"כ ה"ק דדמי דין מעמיד חברו בלא קבלה באומד הדעת דאדעתא דהכי אתנו תרווייהו להך דזבין לעכו"ם אחר קבלה כמו שפסקנו דינו בתלמוד דמהני קבלה ולא אמרינן דגזים ואף ה"נ מהני אומד זה כמו קבלה והטעם דלא מצרכי הכא קבלה בפועל משום דהכא מסור הוא ביד העכו"ם לנוגשו על מעותיו וברי' היזיקא ובבן המיצר לא ברי' היזיקא כי שמא לא יזיקנו העכו"ם וכמ"ש למעלה דברי הנ"י בשם הרא"ש ולהכי בעי קבלה עכ"ל משמע דבאמת אינו חייב רק משום קבלה ורק דשם במכר על המצר לא ברי' היזיקא ולכך צריך דוקא קבלה בפירוש אבל היכי דברי היזיקא הוי מסתמא כמו שקיבל את"ד אך לכאורה קשה מאד דבריו דאם הויא ברי היזיקא למ"ל כלל הטעם אומדנא לחייב מטעם מזיק ואשר נלע"ד פשוט דכוונת הרא"ש והר"מ ז"ל הוא כך דבאמת הרובץ עכו"ם על של ישראל לא הוי רק גרמא ורק בקיבל עלי' חייב בקבלה לחוד בלא שום קנין דמשום דכן הוא בכל הגרמות נהי שגרמא בנזקין פטור אם קבל ע"ע לחייב חייב בהם מן הדין וכן מבואר במרדכי פ' הגוזל קמא [מחו' קט"ו] וז"ל ומכאן אתה למד לכל הגרמות אם מקבל עליו בפי' לשלם אם יגרם לו הפסד שהוא חייב כו' והיינו טעמא דאמר האי מאן דזבין ארעא לעכו"ם אמצרי דישראל משמתי' לי' עד דקבל עליו כל אונס דאתיליד משמע שאם לא הי' מקבל לא הי' חייב משום דגרמא בנזקין הוה ולאו בר היזיקא ממש אלא קנסא קנסו לי' עכ"ל וא"כ שפיר כ' הר"מ ז"ל דבאמת הא דמחייבין לשלם ותלו הדבר בתקון הקהלות ואמר הר"מ ז"ל דכן הוא מהדין וחייב לסלק ההפסד כמו במצרן ולא צריך זה לתיקון הקהלות והרא"ש תלמידו ז"ל ביאר הדבר ביותר דנהי דמדינא משמתי' לי' עד דמסלק מ"מ לא מחייבין ממון וזה הוסיף נופך משלו דהוי כקיבל מטעם אומדנא אבל לעולם דהמרביץ עכו"ם על של ישראל הוי רק גרמא וזה לפענ"ד ברור ואמת בפי' דברי תשו' הרא"ש ז"ל וא"כ לפ"ז בנ"ד י"ל דנמי לא ברי היזיקא דהי' יכול למחות ביד הקומיסער ולומר לו מה הי' לו לחתום שמי דאז הי' הקומיסער ירא לנפשו לגבות בהקוויט ואי דראובן הי' ירא מהקומיסער פן יפגע בו בממון ובגוף זה לא הוי רק גרמא אבל לא גרמי ובגרמא כ"ז שלא קיבל עליו פטור ורק משמתי' ובנ"ד שהוא שוגג כידוע פטור כן הי' נראה אך הואיל מדברי מהריב"ל ז"ל מוכח דס"ל דזה הוי (גרמא) [גרמי] ממש כנ"ל וראובן מוחזק במעות שמעון קשה להוציאו ולענ"ד נכון הדבר שיתפשרו כי לא נפק הדבר מידי פלוגתא דרבוותא והאו"ת בהל' ערב [סי' קל"א סק"ו] ר"ל שתלוי הדבר בפלוגתת הרא"ש והרמב"ן ז"ל ואשתמיט לי' ז"ל דברי הנ"י פ' הגוזל שכ' בשם הרא"ש ז"ל כסברת הרמב"ן ז"ל דפטור במיצר אם לא קבל עליו ורק בערב שאני עפ"י החילוקים שנתבארו: סימן מב

א' מסוגיא דר"פ האומנין גבי אין להם זע"ז אלא תרעומת וכו' כתבו התוס' [דף ע"ו ע"ב] הטעם [דחייב בהלכו או בשלא מצאו עוד להשתכר] משום גרמי והקצה"ח [בסי' של"ג ס"ב סק"ב] כתב דלא שייך גרמי גבי שבת והוכיח כן מדברי הרמ"ה בטור ז"ל [סי' ש"ח ועיין בקצות סי' ש"ח] וכתב [שם בס"ק ג'] דגבי בעה"ב בדבר האבד שייך גרמי אבל לא גבי פועלים דהוי רק שבת והנה במחכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ן ז"ל בדיני דגרמי שכ' להדיא איפכא דכל דיני דגרמי יליף משבת דחייבה תורה ואדרבה כתב שם דלענין הפסד של בעה"ב לא הוי גרמי כלל והוי כמו ההולך להציל שלו ובא חבירו ומנעו מלילך דפטור דלא עשה מעשה ורק שממילא הפסיד ע"י משא"כ גבי פועלים שמנעם מלהשתכר אצל אחרים הוי היזק בגופן דגופן ראוי להשתכר בכך יעו"ש וגם מדברי רש"י ז"ל בשמעתין י"ל דס"ל כסברת התו' הנ"ל משום דד"ג ורק שס"ל נמי כסברת הנימוק"י משום שהלך הוי כמו קנין לענין שכירות וזה שכ' בד"ה הא דסיירי' וכו' וז"ל והוליך פועלים שם וראו ולא הבינו שהיא לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל דהא חזי אינהו גופייהו וע"מ כן נשתכרו לו ולא הי' להן לילך בבוקר ואח"כ בד"ה לא סיירי' וכו' עליו הי' לתת לב לדבר ולהודיעם אם תמצאו לחה לא אתן לכם ויהיב להו כפועל בטל ע"כ ואח"כ במה דאמר רבא האי מאן דאגר אגורי לדפיקא ואתי מיטרא וכו' אי סיירי' לארע' פסידא דפועלים פירש"י ז"ל וז"ל גשמים שירדו הפסד פועלים הוא דלא יהיב להו מידי דאמר להו מזלייכו גרם ואח"כ בד"ה לא סיירי' פסידא דבעה"ב וז"ל דאמרי לי' מי יימר דאדעתא דהאי ארעא אגרתן. וזה סתירה תוך כ"ד כמבואר למעיין אולם לפ"ד א"ש דבברייתא דאיירי בהלכו ועלה אמר רב בשם דודו דלא הוי יהיב להו כלל הוצרך רש"י לשני טעמים בסיירי' דהנה בהלכו יש שני טעמים לחייב בעה"ב משום גרמי שהי' להם להשכיר אצל אחר אמש ומשום ההליכה דהוי כתחלת מלאכה דהוי קנין לענין השכירות כדברי הנימוק"י ז"ל ועל שני טעמים האלו יש מקום בסיירי' לפטור הבעה"ב משום גרמי לא שייך דהא מזלייהו גרם ואי דהוי לי' לבעה"ב להודיעם בשביל זה אינו חייב מדינא דגרמי דהא אינו ברי היזיקא דלא ידע שתהי' לחה ומשום התחלה במלאכה פטור דזה לא הוי התחלה כלל דהם נמי סיירוהו ולמה להם לילך והוי כלא התחילו כלל ומש"ה פירש"י ז"ל שם בסיירהו דפטור משום שלא הי' להם לילך ובלא סיירהו חייב משום שהי' להם להודיעם אבל גרמי לא שייך דאינו ברי היזיקא דהי' סבר שלא תהי' לחה ורק משום ההליכה דהוי כהתחלת מלאכה אבל בהאי דאגר אגורי ואתי מיטרא ולא הוזכר כלל שהלכו הפועלים ומש"ה בסיירהו פטור משום שמזלם גרם ולא חייב היא כלל מדד"ג ול"צ לשום טעם אחר דאיירי בלא הלכו וגם אם לא סיירוהו צריך לפרש הטעם דלאו אדעתא דהך שדה אגרתן דאל"כ פטור בעה"ב דמשום דד"ג לא שייך דמזלם גרם ולא ברי היזיקא דהא דהי' להם להודיעם עכ"פ אינו ברי היזיקא להתחייב מדד"ג רק משום התחלה במלאכה וכאן איירי בלא הלכו ומש"ה הוצרך לפרש דלאו אדעתא דהאי ארעא אגרתן אבל לעיל בהלכו דהוי התחלה חייב מטעם דהוי לי' להודיעם וכ"ז שלא הודיעם הוי ההליכה התחלה וקנין השכירות כדברי הנימוק"י ז"ל ודו"ק:

והנה הריטב"א ז"ל פירש טעם אחר לחייב הבעה"ב משום ערב דהוי כמו שערב להו והם הוציאו על ידם שהתחילו במלאכה אך לפי"ז קשה אמאי אינו מחייב [הפועל] להשלים להם [המלאכה] כיון שכבר נתחייבו גם הם במלאכה וכמו שנתחייב הוא להם כן הם נמי לבעה"ב ואמאי יכולין לחזור בהם בקבלן וכן כתב הריטב"א גופא לקמן גבי השוכר את החמור סברא זו דהואיל ונתחייב לו בעה"ב שכרו נתחייב הוא לו חמור יעו"ש. אך באמת יש לחלק לפי דמבואר בריטב"א בקידושין [דף ח' ע"ב] גבי אמר לאשה [התקדשי לי במנה] תנהו ע"ג הסלע [דאם האשה התחילה תן מנה ע"ג סלע שאינו משתמר ואקדש אני לך להסוברים] דמקודשת מטעם ערב דאם בעצמו לקחו דאינה מקודשת דנסתלק הערבות דלא ערב לו רק אם יתנם ע"ג סלע שאינו משומר והוציא ע"י אבל אם חזר ולקחה נסתלק הערבות א"כ כן ה"נ איהו לא נשתעבד רק מטעם ערבות כיון שהם אינם רוצים לעבוד דבטל הערבות וממילא נסתלק [החיוב שלו] אינו מחייב גם הוא לבעה"ב אך לפי"ז באם בעה"ב תפס משלו בשעת השכירות ומתחייב לו אז לשלמו לאחר המלאכה נתחייב גם השכיר להשלים המלאכה כיון שזכה הוא בשעבוד הבעה"ב דאינו מטעם ערבות גם בעה"ב זוכה בשעבודו למלאכה כמו בשוכר חמור לקמן ומש"ה א"ש מה שכתב הסמ"ע ז"ל [בסי' של"ג ס"ק ט"ז] דאם תפס בעה"ב שלהם מחוייבים להשלים המלאכה ודלא כש"ך ז"ל [שם ס"ק כ"א] שהשיג עליו יעו"ש:

עוד יש טעם ב' לחייב פועל בדבר האבד משום דהתחייב עצמו וכמבואר במרדכי בהגוזל [קמא מחו' קט"ו] ומביאו במחנה אפרים וגם בחידושי מהרי"ט בקידושין דזה טעם שחייב פועל בדבר האבד משום שחייב עצמו והמחייב עצמו בדבר שהוא גרמא חייב ועפי"ז יש לתרץ דברי [רמב"ם ז"ל] התמוהים בפ"ה מה"ש שפסק גבי השוכר את החמור ומתה דבחמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר ומוכר את הנבילה עד כדי להשכיר חמור למקום ששכר ובחמור זה חילק בין אם שכרה לרכיבה דאז מוכר הנבילה ואם אין בדמי' נותן לו שכר חצי הדרך ואם שכרה למשא נותן לו שכר חצי הדרך ע"כ וזה תמוה דחילוק זה לא נזכר בגמרא בין רכיבה למשא ומאי טעם לחילוק זה ב' קשה קו' הלח"מ ז"ל [שם] דלמה צריכא הגמרא [בב"מ דף ע"ט] לתרץ דאיירי בחמור זו לימא בחמור סתמא ומתה ואין בדמי הנבילה כדי לשכור ועפ"י הנ"ל א"ש דהנה כבר הקשו המפרשים במאי נתחייב זה למכור הנבילה ולשכור לו חמור אחר דמשיכת החמור בוודאי לא קנה חמור אחר וגם כי הוי דשלב"ל יעויין ברשב"א ז"ל אך באמת י"ל לפי מאי דמבואר בקידושין [דף ח'] האומר הא לך משכון על מנה פטור דמנה אין כאן משכון אין כאן ופירשו המפרשים לחד פירושא דכיון דלא נתחייב מעולם במנה המשכון אינו כלום אבל אם חייב עצמו זולת המשכון ושוב נתן המשכון שפיר נתחייב יעוין במהרי"ט ור"מ ז"ל [באה"ע סי' כ"ט] וא"כ י"ל דזה הטעם שנתחייב עצמו לתת לו חמור להשוכר עד אותו המקום וע"ז נתן לו משכון גוף החמור שיהי' המשכון בידו עד שיתן לו החמור שנתחייב ומש"ה זכה בזה למכור גוף הנבילה עד שישכיר לו חמור לאותו מקום ששכר אך כ"ז שייך בהשכיר לו חמור סתם דאז נתחייב לו בשכירות לתת לו חמור לאותו מקום ואח"כ נתן לו חמור אחד לחיובו שיהי' למשכון בידו הגוף עדי יתן לו מה שנתחייב אבל באמר לו חמור זה דלא נתחייב לו מעולם וכמבואר בקצה"ח סי' (ל"ט בסופו) [ר"ג] דבדבר מיוחד לא שייך חיוב וא"כ נהי דהוי כנתן לו גוף החמור למשכון מנה אין כאן משכון אין כאן ומש"ה פטור המשכיר מלמכור הנבילה אך כ"ז בשכרו למשא אבל אם שכרו לרכיבה דהוי כמו דבר האבד כמבואר בדבר שצריך לו כמו משרת דהוי דבר אבד וא"כ נהי שלא קנהו למשכון ממילא נתחייב דבדבר דהוי מטעם גרמא חייב בדיבור בעלמא וכדלעיל בשם המרדכי ומש"ה בשכרו לרכיבה חייב וא"ש חילוק הרמב"ם ז"ל אמנם אם אין בחמור כדי לשכור בדמי נבלתו חמור אחר גם כששכרו לרכיבה צריך ליתן לו השוכר דמי חצי הדרך שהלך דאין לומר ששיעבד עצמו המשכיר לתת לו חמור זה היינו לענין דאם לא קיים תנאו לא ישלם לו שכרו כלל דחייב גבי דבר האבד לקיים שעבודו בלא שום קנין וכנ"ל ז"א דהא אם נאנס קי"ל דיכול לחזור ואין לך אונס גדול מזה שמת חמורו ואין בדמיו כדי לשכור אחר (בשלמא ביש בדמיו כדי לשוכרו לא מקרי המיתה אונס דזה גופו הוי בתוך השכירות שאם ימות ימכור הנבילה וכמו שכתבו המפרשים ורק דהקשו במה קנה לחייב זה וע"ז תירצו דהוי דבר האבד ואנוס לא שייך דזה גופא הוא החיוב שנתחייב משא"כ באין בדמיו לשכור חייב לתת לו שכר של מה שהלך דהפועל יכול לחזור גם שהוי דבר האבד הא נאנס) אך בחמור סתם נהי שאין בדמיו כדי למכור מ"מ כיון שנתחייב לתת לו חמור וע"ז לא נאנס דנהי דחמור זה מת הא לא שכר לו דווקא זה ויוכל לתת לו אחר ולכן נהי שיוכל לחזור אבל ידו עה"ת וא"צ ליתן לו רק לנכות מה שיצטרך ליתן מכאן עד אותו מקום ששכר ומש"ה לא מחלק הגמ' רק בחמור זה דאז הוי אנוס ודו"ק: