שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 107

ועכ"פ העליתי דבדבר שכבר נתבטל לא שייך מחילה א"כ ה"נ לא שייך מחילה כיון דכבר נתבטל השטר מעיקרו ובודאי לא קנה רק משום שאחר הביטול קנהו בחזקה וכנ"ל א"כ תבנא לדינא דהמקח קיים ומה שרצה כ"ת לומר דהתנאי לא הי' בשעת גמר המקח ורק בעת כתיבת השטר לא הוי תנאי לפע"ד לפי מאי דמבואר בח"מ סי' [ר"ז סעי' א'] דתנאי שמתנה המוכר לטובת הלוקח לאחר גמר המקח קודם השטר הוי פטומי מילי מבואר בהדיא דאלו טובת המוכר הוי תנאי גמור וכן מוכחת כל הסוגי' בב"מ ובפרט שכתבנו דזה אינו תנאי רק שיור בקנין גם מה שרצה לבטל התנאי מחמת שלא הי' כפול בודאי יש מקום לומר דזה הוי כמעכשיו והתנאי הוי... וא"צ לזמנו של שטר ורק כתב מעכשיו בפי' בשטר מפורש ומה שרצה כ"ת לדמותו לדברי התוס' [גיטין דף פ"ג ע"א ד"ה ועמדה] גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני וכו' לא זכיתי להבין דבריו בזה בשלמא התם אם הגט בטל ממילא ליכא נשואין אבל בנ"ד גם אם השטר בטל מ"מ עבר על התנאי במה שהראהו לפני האינטבל' דזה כוונתו להרשים להאינטבל' שלא יוחלט עדיין האינטבלאציע רק רשימה בעלמא ומי יודע מה כוונת המוכר בזה אולי רצה שלא יפרסם הדבר שמכר היער יהי' מאיזה טעם שיהי' אין לנו רק לשון השטר ולשון התנאי מוכח באם שרק ירשום בהאינטבלאציע וזה הוי כנרשם במה שהי' לפני הערכאות בפנקס ששטר זה בא להאינטבלאציע וא"כ ל"ד להתם כלל. אך מה שכ' כ"ת מכח מה ששתק זה אמת וכמש"כ. ומש"כ רשם הנ"מ דבקרקע צריך ת"כ באמת שמביא כן [בסי' ר"ז סק"א] בשם ע"צ שמנהג לכתוב כן בקרקע אבל באמת המעיין בפוסקים יראה דנהפוך הוא ויעויין בשעה"מ ה' קדושין:

היוצא לדינא דאם הלוקח נותן שכר הסופר ודאי קנהו למפרע בכסף ורק אם אפי' המוכר נתן שכר הסופר מ"מ קנהו בחזקה גם כשלא נתכוון הן אמת דבזה יש לשדות בו נרגא מדברי התום ב"מ דף צ"ו ע"ב ד"ה אמר רבא יעו"ש היטב אך באמת דברי התוס' הללו מרפסי' איגרי והרבה הארכתי בחי' ב"מ בזה ויעויין במחנה אפרים בהל' גזילה ואין עת להאריך דלפע"ד דלאחר הביטול של השטר בודאי קנהו בחזקה שעשה אז כיון שידע שהשטר בטל כוונתו הי' שיקנהו במה שיחזיק בו אך עדיין צ"ע ומעכ"ת בדעתו הרחבה יכריע אך באם לא הי' שטר מקנה בודאי המקח קיים: סימן לג [יען יש בו מדיני קנין מטלטלים לכן קנה מקומו כאן בחלק חו"מ]:

הנה במה שכתבת שדי במה שנותן העירוב ביד הזוכה שגבוה טפח ולא בעינן שיגביהנו דוקא ורק במוגבהת לחוד סגי והוכחת זה ממקומות רבות הנה באמת הדבר מבואר ברמ"א בהג"ה בהל' גיטין סי' קל"ט סט"ו וז"ל וע"כ תגבה האשה ידי' בשעה שמקבלת גיטה שלא יפול מידה גם יהי' ידי' גבוהות מן הארץ ג"ט עכ"ל אלמא דא"צ להגביה דוקא רק שבשעת מסירת הבעל לידה יהי' מוגבהות ג"ט ובאמת בסדר הגט כ' שהמנהג שאומרים לה קפוץ ידיך ואח"כ אומרים לה הגבה ג' וכן המנהג באמת שמגבהת הגט לאח"כ ג"ט אך זה רק לזריזות וחומרא אך לדינא א"צ רק שבשעת נתינה תהי' מוגבהת ג' אך באמת י"ל דזה הדבר הוא מחלוקת בין התוס' והאס"ז אליבא דרש"י ז"ל [בכתובות דל"א ע"א] דהתוס' [ד"ה דאי בעי] סברי להו דדעת רש"י דבעינן דוקא הגבהה שיהי' הקונה מגבי' אותו ולפי' מקשי' על רש"י ז"ל מהכתוב ונתן בידה היינו דבודאי ע"כ סגי בנתינת הבעל לחוד ולא שהיא תעשה הקנין והאס"ז ס"ל דבאמת א"צ שהיא תעשה דבר רק שתהי' ביד' שהיא גבוה ג' ושפיר מקרי ינתן והטעם י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דבעי' גבוה ג' הוא משום דאל"ה בטלה לגבי ארעא וכמונח בארעא דמי אבל כשהוא גבוה ג' אפי' ממילא נמי סגי ול"צ למעשה הקונה כלל אולם התוס' ס"ל דתפיסת היד בהחפץ אם נגבה מעט מהקרקע סגי דזה הוי קנין במה שתופס החפץ הנקנה ולא מטעם חצר כאשר עלה ע"ד הגאונים הקצה"ח [סי' רס"ח] ונ"מ [סי' קצ"ו וקצ"ח] וב"א וגם אתה אחי השגת על הנה"מ ואמרת דודאי אינו קונה מטעם חצר דא"כ בפיו נמי יקנה ולכן עלה על דעתך דאינו שייך כלל חצר גבי יד ופיו ובאמת בתוס' ד"ה ואי (כתובות למ"ד ע"ב) כ' וז"ל וריצב"א מפרש כשיטת רש"י ופשיטא לי' לש"ס דאיירי כשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדר' קנאה מיד עכ"ל א"כ הרי דמשנכנס לפיו קנאו לשיטת רש"י וע"כ הך קני' מדין חצר דא"ל מטעם הגבהה דהא בתוחב לתוכו בכוש הרי הוא מוגבה מכח התוחב ולא מן הנתחב ועכ"פ יכול לאוקמי בתוחב לתוך פיו באויר הפה עד בית הבליעה דלא קנאו כלל א"ו סברת התוס' אליבא דרש"י דהפה עכ"פ מקרי חצרו וקנאו תיכף בשנכנס לתוך אוירו ומ"ש רש"י בכתובות בדף ל"א ע"א גבי אי בעי גחין לתוך ג' ולא קנה מטעם חצר הוא משום דס"ל לרש"י דפחות מג' הוי כמונח על הארץ וחצר כה"ג דהיינו כלי שאין לו שוליים לא קנה דזה הוי כמונח אארעא אבל באם פיו או ידו גבוהים ג' לכ"ע קונים מטעם חצר רק באמת הכא התוס' אזלי דתופס דידו קונה בלי שום טעם חצר רק משום דבידו הוי קנין ולא אמרי' בכה"ג דהוי כארעא סמיכתא ובזה פליגי תוס' ורש"י דלרש"י סמוך לג' לארץ ל"מ שום קנין ולתוס' בידו הוי קנין וא"צ שום הגבהה רק אפי' מוגבה קצת וכ"מ בהדי' בתו' ב"ק [דצ"ח ד"ה וה"מ] יעו"ש ומ"ש האחרונים הקצה"ח והנתה"מ מטעם חצר הוא להפליא דהא חצר דאשה נמי מטעם יד אתרבי ותוס' פסקו לדינא כמ"ד דאפי' חצר דגברי מטעם יד אתרבי וא"כ אין שום קנין רק מטעם יד ואפי' בחצר גופא ומ"ש האחרונים הנ"ל דיד ל"מ מטעם יד רק מט"ח הא חצר גופא הוי מט"י ובאמת מהרי"ט [בחח"מ סי' קס"א] שחידש לענין קנין שלא מדעתו (מיד) [דמהני בחצר וא"כ ה"ה ביד] דהוא מטעם חצר י"ל דכוונתו כפי שכ' (הר"ן) [הנ"י בב"מ בסוגי' דראה אותן רצין] ז"ל דחצר הוי כידו ארוכה ולכן קונה אפי' שלא מדעתו וכמ"כ י"ל ביד אך לענין קנין בהגבהת ג' או פחות אינו מישך שייך או מטעם חצר או מטעם יד דחדא הוא יד וחצר לרש"י אינו קונה אפי' חצר רק בלמעלה מג' ולתוס' מה שבידו נתפס קונה אפי' בנמוך ג' וז"ב לפע"ד ומה שרצית לחלק בקנין כסף לא ידעתי הלא בכסף עיקר הקנין הוא במה שזה מקבל הכסף יקנה מחירו החפץ כן הוא בהקדש וכן הוא בהדיוט למ"ד מעות קונות וא"כ עיקר הנתינה היא הכסף ול"ד לגט ומה שהשגת על המקנה בק"א הנה באמת לא נתבאר בש"ע הדין במסירה אם יכול לחזור תכ"ד אך באמת גם לדעת המקנה שיכול לחזור רק הכוונה אם הוא בתורת חזרה או פירוש לדבריו הראשונים ונ"מ יצא לדבריו שכ' לעיל מינה אם צריך לחזור וליקח ממנה והבן: סימן לד

הרמ"א ז"ל פסק בסי' [ר' ס"א בהג"ה] דאם החצר המושכר אינו משתמרת רק ע"י המשכיר אינו קונה דז"ל שם [מיהו אם המוכר השכיר לו חצר עצמו והמטלטלים שמוכר לו] וכו' והקשו עליו כולם דהא הוא פסק כרא"ש ז"ל וסייעתו דשמירת הנותן או המוכר סגי [עיין שם בש"ך ס"ק א' וס"ק ב'] ונ"ל ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל שפסק [בפ"ד מה' זכי' ומתנה והוא דעת המחבר שם] דלא מהני שמירת הנותן הוא לכאורה נגד הש"ס דב"מ דמתרץ ר"פ דדעת אחרת מקנה שאני [עיין שם דף י"א ע"ב] ומש"ה קנה ר"י את המעשר מר"ג אע"ג שלא הי' משתמר חצרו של ר"ג לגבי ר"י וי"ל דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שכירות ה"ה פסק דחצר המושכר קונה להמשכיר והקשו עליו מהא דר"י ור"ג הנ"ל שלא הי' רק מושכר לר"י ואפ"ה נקנה לו גם הקשו הא שכירות ליומא ממכר ויש לתרץ דהנה חצר הוא קונה מטעם יד ומטעם שליחות כמבואר בריש מכילתין [דף יו"ד] והנה מטעם יד שפיר י"ל דנקנה רק להשוכר דהא הוא משתמש בו כעת וכסברת הרמב"ם ז"ל [א"ה אולי צ"ל הרנב"ר הובא בנ"י פ"ק דב"מ בסוגי' דראה אותם רצין] דמה שיש לו נותן בזה החצר והוי כידו אבל המשכיר הא אינו משתמש בו ואינו דומה לידו אך מטעם שליחות דהוא גזה"כ דחצר קונה בשביל בעה"ב כמו שלוחו והנה לזה נהי דשכירות ליומא ממכר אך הוא רק לזמן שהשכירהו אבל גוף הדבר ודאי הוא של המשכיר לענין שיעבוד ולענין דמצי לאוסרו וכמבואר בכמה מקומות בש"ס דאעפ"י שהשכירהו מ"מ גוף החצר הוא שלו וא"כ לענין שליחות של זה החצר למי יעשה שליח מסתבר דנעשה שלוחו של בעה"ב שגופו שלו ויעוין בתוס' פרק הזורק בגיטין [א"ה אולי כוונתו לדף ע"ז ע"ב ד"ה ידה] ולא של השוכר דאין הגוף שלו ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דחצר המושכר קונה למשכיר והיינו מטעם שליחות אך אם בעה"ב גופא ניחא שלא יהא שלוחו ממילא נעשה שלוחו של השוכר כיון שעכ"פ יש לו בו קנין פירות עתה בו ולזמן הוי שכירות כממכר נעשה שלוחו כיון דהמשכיר שהגוף שלו אינו חפץ בשליחותו בשבילו ממילא נעשה שלוחו של השוכר ומש"ה התם שר"ג גופא הקנהו לר"י השוכר בודאי שפיר קנהו ר"י וזה גופא תירץ ר"פ דעת אחרת מקנה אותו ועפי"ז לא קשה קו' התוס' שם [בב"מ דף י"א ע"ב ד"ה וכי בצד] שהקשו במאי דפריך הגמ' על ר"י [א"ש] דבעי עומד בצד שדהו וכי ר"י בצד שדהו של ר"ג הי' עומד והקשו התוס' ז"ל הא הוי חצר המשתמרת ובחצר המשתמרת לא בעי עומד ע"ג ולפי דברינו הנ"ל א"ש דהנה באמת הכא הוי חצר המושכר לא הוי לי' לקנות לר"י משום שליחות קודם שידע הגמ' מתירוץ ר"פ דעת אחרת מקנה וכו' והוי סד"א דקנהו ר"י מטעם יד ויד הוי שפיר להשוכר כנ"ל ולזה הקשה הגמ' אי ס"ד דבעי ידו דסמוכה וכמו שאומר ר"י [א"ש] והוא שעומד בצד שדהו א"כ לא קנהו מטעם יד ומטעם שליחות הא הוי חצר המושכר שאינו קונה להשוכר ולזה מתרץ ר"פ דעת אחרת מקנה אותו היינו כיון שר"ג גופי' הקנהו לו וניחא לי' שיקנה לר"י ולא חפץ ר"ג בשליחות החצר ממילא נקנה לר"י מטעם שליחות ומש"ה לא בעי עומד בצדה ודו"ק [וא"ש נמי פסק הרמב"ם דהכא די"ל דסובר הרמב"ם כה"א של התו' דביתו של ר"ג הי' משומר אף לדעת ר"י שלא הי' הפירות מעורבין ורק קודם שידע מתי' ר"פ ע"כ רק מטעם יד קנה ולא מהני משתמר רק עומד בצדו ולבתר דמשני לי' ר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני היינו דשוב י"ל דקונה מטעם שליחות שפיר קנה מטעם דהוי משתמר לדעת הקונה אבל כשאינו משומר רק לדעת המוכר כשהפירות מעורבין שפיר ל"ק ודו"ק עכ"ה]:

ועפי"ז א"ש דברי הרמ"א ז"ל דהנה נחזי אנן לפי שיטת הרא"ש ז"ל דס"ל דשמירת המוכר סגי וקשה לכאורה הא קנין צריך להיות יוצא מרשות המוכר לרשות הקונה ולא ברצון ומחשבת המוכר תליא מלתא רק במעשה ממש והכא במאי קנהו הלוקח במה שהמוכר רוצה שיקנהו. אך באמת הוא כך כיון דעכ"פ נתנו המוכר המטלטלין מרשותו ורק שהלוקח לא קנהו מחמת שמונחים בחצרו שאינו משתמר מהני שמירת המוכר שיקנהו לו חצרו שלא מדעתו דהוי כחצר המשתמר והנה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל גבי חצר המושכר דאינו קונה להשוכר ורק אם המשכיר מקנהו לו מטלטלין קונה להשוכר החצר כיון דהמשכיר אינו חפץ בשליחותו והנה בוודאי אם הי' החצר אינו משתמר ורק שנשמר בשמירת המוכר המשכיר בודאי לא מהני דמאי קנין הוא כאן הפירות עדיין ברשות המוכר שהוא המשכיר ואי דלא ניחא לי' שיהי' חצירו שלוחו מ"מ במאי קנהו השוכר הא החצר לדידי' אינו משתמר ואי דשמירת המוכר סגי א"כ המוכר עושה כל הקנין במחשבתו לחודא בלא שום מעשה דהפירות שמונחים ברשותו אינו רוצה בשליחתו והחצר שאינו קונה להשוכר מחמת שלא משתמרת לדעתו הוא משמרו וקונה בשבילו ובוודאי בכה"ג אינו בגדר קנין כלל. והנה ע"כ הא דפסק הרא"ש ז"ל והתו' דקנהו ר"י בחצרו של ר"ג אעפ"י שלא הי' משתמר רק לדעת ר"ג [היינו לסברת התו' בד"ה וכי בצד דהפירות הי' מעורבים וממילא דלא הוי משומר רק לדעת הנותן] היינו משום שהרא"ש והתוס' ז"ל ס"ל דחצר המושכר קונה להשוכר דלא כהרמב"ם ז"ל [כמבואר בסמ"ע ובש"ך שם בסי' שי"ג וא"כ שפיר לעיקר הקנין א"צ להמוכר כלל ורק משום שאינו משתמר שפיר ס"ל דשמירת המוכר מהני לחשבו חצר המשתמר ולדידי' ע"כ תי' ר"פ דד"א מקנה אותו שאני היינו דאז סגי שמירת המוכר לחשבו חצר המשתמרת שלא יהי' צריך עע"ג עכ"ה] א"כ הרמ"א ז"ל שפסק בזה [בסי' שי"ג שסתם כדעת המחבר שם] כהרמב"ם דחצר המושכר אינו קונה להשוכר רק במקום שהמשכיר מקנה לו ומטעם דאינו חפץ המשכיר בשליחתו וכנ"ל הנה כל זה היכי דהחצר משומר לדעת השוכר אבל אם החצר נ"כ אינו משומר לדעתו רק לדעת המשכיר בכה"ג ודאי לא קני ודו"ק [וא"כ א"ש פסקי הרמ"א דנהי דבזה פ' כתו' ורא"ש דשמירת הנותן סגי היינו במקום שהוא חצירו של הקונה וא"צ לעיקר קנינו כוונת המוכר משא"כ בחצר המושכר לו מהמוכר דצריך לגוף הקנין רצון המשכיר שיסלק עצמו משליחותו כיון דבזה פסק הרמ"א כהרמב"ם דחצר המושכר אינו קונה להשוכר א"כ ממילא בכה"ג שוב ל"מ לי' שמירת המוכר עכ"ה]:

ועפי"ז עלה בידי לתרץ דברי הצ"ק במה שמתרץ שם על הקו' דשם בזבחים בפ"ב [דף כ"ה ע"ב] פשוט לי' באת"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי והא איבעי' לי' לרבא [בב"מ דף ק"ב ע"א] ולא איפשטא ומתרץ דשם בזבחים אין הכלי ראוי' לנוח בו מעולם כיון שנפתחו שולי הכלי בשעת קבלה אבל הכא בזרק ארנקי בחצר ונפל לחוץ ע"י פתח אחר החצר עכ"פ ראוי לקבל א"כ מש"ה מספקא לי' לרבא ע"כ והנה לכאורה קשה עליו [דא"כ] מאי פריך [שם] הגמ' על רבא הכי והא איבעי' לי' לרבא אויר שאין סופו לנוח ומאי ראי' התם הי' ראוי החצר לקבלה אבל כאן אין ראוי לקבלה כלל דהכלי תחתיו ואין ראוי כלל לנוח בחצר וא"ל דזה גופא תירוץ הגמ' שאני הכא דמפסיק כלי דבאמת משמעות הגמרא משום דהכלי מפסיק ולא מחמת שאין החצר ראוי לקבלה אך באמת לפמ"ש א"ש דהנה הנתיבות [בסי' ר' סק"ח] הקשה דמאי קאמר הגמ' דמפסיק כלי הא הכלי בטל לגבי החצר כדקיי"ל בב"ב [דף פ"ה] גבי [כליו] של מוכר ברשות לוקח יעו"ש ולפע"ד דלק"מ דבשלמא התם בטל שפיר הכלי לגבי הרשות שאינו של בעל הכלי כיון שמחולקים הרשויות של הכלי והחצר אבל הכא דהחצר הוא מושכר להשוכר ורק דכתבנו לעיל דהואיל והוא קנין הגוף של המשכיר נקרא שלוחו לענין קנין וכנ"ל והעליתי דבמקום שאין קונה להמשכיר בודאי שוב קונה בשביל השוכר שעכ"פ מושכר לו וכנ"ל וא"כ לק"מ דיבטל הכלי לגבי הרשות דז"א דאם אויר שאין סופו לנוח היינו דמפסיק כלי [אינו] קונה להמשכיר שוב ממילא גם החצר של השוכר כיון שנשכר לו ובשלמא אם הי' מקני' לי' הי' החצר קונה לו אבל כיון שמפסיק כלי דאינו קונה להמשכיר שוב גם החצר נשאר להשוכר ששכירות ליומא ממכר וכנ"ל והאיך נימא שיבטל הכלי לגבי הרשות כיון שנוכל לומר שגם הרשות אינו של המשכיר ובשלמא התם גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דהרשות בביתו של מוכר שייך לומר דהכלי בטל לגבי הרשות אבל הכא זה בזה תליא דאם אמרינן דמפסיק כלי לא קני להמשכיר ממילא שוב גם הרשות של השוכר וממילא דלא בטל וזה ברור והנה כל זה למאי דמסקינן דבכה"ג דמפסיק כלי לא קני אבל בהה"א דלא ידע מזה שפיר פריך הגמ' והא איבעי' לי' לרבא אי אויר שסופו לנוח כמונח וכו' ולא קשה הא אינו ראוי לנוח כלל כסברת הצ"ק דזה ליתא כיון שמסופקין אם אויר שאין סופו לנוח קנה ואם הוא קונה ממילא בטל הכלי אגב הרשות וא"כ ראוי בעצם להניח בתוך החצר דיבטל הכלי אגבו ושפיר אבעי' לי' לרבא דזה הוי ממש אויר שאין סופו לנוח בחצר רק בכלי ורק אי אמרינן בכה"ג קונה חצר שוב ממילא בטל הכלי אגבי החצר והוי החצר ראוי להניח בו ודו"ק: סימן לה

שאלה באחד שצוה לבנו לבנות לו בית בחצרו לדור והלך ובנה ואח"כ רצה האב לבא ולישב בבית זה שבנה הבן והחזיר להבן הוצאותיו ובעבור שכר טרחו אומר שישב לו בבית קטן העומד בחצרו ולא קצב זמן ואחר שנה אמר האב לבן שדי לו שנה זו ויצא מהבית והבן אמר שמסתמא נתן לו עד עולם או כל ימי חייהם והפשר הזה נעשה עפ"י שני אנשים ונסתפק השואל הדין עם מי:

תשובה הנה ברמ"א ז"ל [סי' רי"ב ס"א] מבואר הדין באמר דור בחצרי אפי' שעה א' משמע והנה זקני הח"צ ז"ל בהגהת הט"ז ז"ל [בח"מ סי' ס' ס"ג] רצונו לחדש דהיכי דתלוי בדעת אחרת אפי' בסתמא לעולם משמע יעו"ש שכ"כ לתרץ דיעה הראשונה דסי' סמ"ך ממה שהקשה הט"ז מפ' הנושא אך אינו מחליט הדבר וגם כי אולי אין זה רק לדיעה הראשונה אבל לדעת הרא"ש ז"ל שם דס"ל דרק שעה משמע אפי' בתלה בדעת אחרת נמי כן הוא וכן משמע מתוך הראי' שהביא הרא"ש ז"ל [שם בתשו'] מיד בעל השטר על התחתונה ושם. אפי' בדעת אחרת נמי יד בעהש"ט עה"ת וגם כי בכאן לא מקרי תלוי' בדעת אחרת והוי רק מתנה גמורה דהא רצה האב לשלם לו שכר טרחתו וא"כ הוי רק מתנה ולכן ברור דבכה"ג אין חילוק להאומר דור בחצרי בחנם וכמו דשם משמע שעה אחת כמו כן נמי הכא אין כוונתו רק על שעה אחת או בעד שכירתו לפי המגיע לו להבונה מדעת חבירו כמבואר בש"ע סי' (ש"ע) [שע"ה] אך באמת רבים תמהו על דברי הרמ"א ז"ל הט"ז והש"ך ז"ל ושארי אחרונים דהלא מקור דין של הרמ"א ז"ל מר' נחשון גאון המובא בהגהת מרדכי בב"ב ר"פ מ"ש וז"ל כתב בעל העיטור ז"ל כתב רב האי גאון דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף כולהו לא מהני בהו קנין ואפי' אגב קרקע וראי' מדאמר ידור פלוני בבית זה כו' ור' נחשון השיב דידור בו שעה אחת משום דלא אמר ידור כך וכך זמן וידור בו שעה א' משמע עכ"ל אלמא דאם אמר בית נתון לך לדירה לעולם משמע אך הבני יעקב כתב דדעת הרמ"א ז"ל לסמוך ע"ד החולקים על הגאון ר"נ והמה ס"ל דטעמא דידור דהוי דבר שאין בו ממש ומש"ה בטל אבל בנותן לו הבית מקנה לו הבית ולא הוי דבר שאין בו ממש אבל הש"ס לעולם איירי בקצב לזמן ודוקא ר"נ גאון ז"ל דס"ל דאויר הוי דבר שיש בו ממש והחילוק בין ידור דשעה אחת משמע אבל בנותן הבית לדירה לעולם משמע אבל החולקים ס"ל דהחילוק דידור בביתו ובין ביתי נתון לך הוא משום דדור בביתי הוא דבר שאין בו ממש אבל ביתי נתון לך מקנה לו הבית לדירה אבל לעולם הש"ס איירי בקצב לזמן דוקא וכן מדויק מדברי הרמב"ם ז"ל [פכ"ג מה' מכירה ה"ב] ותוס' [שם בב"ב דקמ"ח ד"ה ש"מ] דבעינן דוקא קצב ואם לאו אמרי' רק לשעה נתכוין וכן בנותן דבר לפירות הדין כן וכן הרא"ש סבר כן ומביאו רמ"א ז"ל בסי' ס' ולכן סמך הרמ"א ז"ל על דעתם דשעה אחת משמע עת"ד הבני יעקב ז"ל והט"ז ז"ל [שם ובס"ד] דעתו דבנותן בית לדירה וכן בנותן שדה לפירות לעולם משמע ולפי דבריו לא ידעתי למה לא יוכל המקבל (לקנות) [לשנות] כמבואר זה ברמב"ם ובש"ע [סי' רי"ב ס"ד] דהנותן לפירות אין למקבל לשנות כלום בשדה ולפ"ד הט"ז ז"ל למה לא יוכל לשנות הלא לעולם יהי' ברשות הלוקח וא"כ נהי דגוף הקרקע מקרי של הנותן כיון דלא נתן רק לפירות מ"מ בכה"ג כופין על מדת סדום דמאי איכפת לי' להנותן בלא"ה הוא של הלוקח לעולם ואולי גם לדעת הט"ז אין כוונתו לעולם רק כל ימי חיי הנותן או המקבל כמבואר בתשו' אחרונים אך באמת מראיית הט"ז ז"ל מכוורת משמע דלעולם ממש קאמר [כמבואר שם בט"ז] וזה א"א כלל והנ"מ ז"ל מחלק בין נתן לו לדירה וקנה מידו דאז אעפ"י שקיי"ל שיפה כחו והקנה הבית לפירות מ"מ שעה אחת משמע אבל היכי שנותן לו גוף הבית לדירה לעולם משמע ובאמת אשתמיט מיני' דברי מהראנ"ח סי' ק"כ ומהרי"ט ז"ל ושער אפרים ז"ל קס"ג דלא חילקו בזה כלל לדעת הרא"ש ז"ל דלעיל סי' סמ"ך דלדעת הרא"ש ז"ל יד בעהש"ט עה"ת ולא נתן לו רק לשעה אחת אך כולם תמהו אהרא"ש ז"ל מכח הראי' שהביא הרשב"א ז"ל דמש"ס משמע דסתמא לעולם משמע וכדי לבא על המכוון אציע סוגית הפוסקים והפירושים שנאמרו בזה הנה דעת הרשב"א ז"ל מביאו ב"י באה"ע סי' קי"ד שכ' וז"ל כל שמקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו מזונות סתם כל זמן שצריך מזונות משמע וכמו שאסר ע"ע סתם שלא יאכל מן המינים שאסור בה לעולם וכדאמרי' פ"ד דנדרים אמתניתין דנודרין להרגין כיון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי איתסור כל פירי דעלמא עילוי' ופרקי' דאמר היום אלמא כל סתם כלעולם דמי עכ"ל והרא"ש ז"ל בתשו' כלל ששי כתב וז"ל וכבר כתבתי שכיון שהוא מחויב ליתן עמהם והוא בא ליפטר בטענת שפטרוהו ידו על התחתונה דמנה נתנו לו משלהם ומאחר שבסתם פטרוהו יש לדון לשון הפטור לכל הפחות שאנו יכולין לדונו דכל הבא להוציא ידו על התחתונה כדתנן בפ' ג"פ [דקס"ה] כתוב בו זוזי מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרים זוזי מאה דאינון סלעים תלתין אין לו אלא מנה כסף זוזי דאינון ונמחק אין פחות משנים וכו' כל הני משום דיד בעהש"ט על התחתונה כדפירש"י בגמ' ואף כלפי גבוה אמרי' הכי כדתנן בפ' בתרא דמנחות [בר"פ] דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכים אחר הנדבה הקטנה שאדם מביא מאותו המין כו' עד והמקבל עליו לזון חבירו או בסתם או יתן לו מאה זהו' לשנה דין זה כדין הראשון ובשנה אחת יפטרו מנדרו עכ"ל והגהת מרדכי בשבועות פ"ד כתב וז"ל פ"ק דנדרים קאמר תלמודא ואי אשמעי' נדר דלית בי' קיצותא מכאן משמע דהנודר סתם דלא קאמר זמן אסור לעולם וא"ת מ"ש מנזירות דאמרינן סתם נזירות שלשים יום וי"ל דגבי נזיר איתסר מן חפצא הילכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא הפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עלי' הלכך לא גמרינן מנזירות עכ"ל והנה בדברי הגמ"ר הללו ישנן פירושים שונים כמבואר בתשו' מהראנ"ח ומהרי"ט ז"ל וכולם הניחו בצ"ע מ"ש נזירות מנדרים ונלע"ד פשוט דהנה הר"ן בחידושיו לנדרים דף ד' ע"ב כתב וז"ל משום דל"ל קיצותא הלכך דין הוא שפיר שלא תצטער בביתו עולמית וכ"ת כיון דנזירות אית לי' קיצותא נקיש נמי נדרים לנזירות ונימא סתם נדרים שלשים יום ליתא דלשון נדר כולל נדרי הקדש ונדרי איסור וכיון דנדרי הקדש ל"ל קיצותא דהמקדיש בהמה למזבח קדשה עילמית נדרי איסור נמי דכוותייהו דשפיר דמי לאקושי נדרים להדדי עכ"ל וא"כ זה נמי כוונת הגמ"ר דק"ל מ"ש בנזירות שהוא בפחות שבנזירות בסתמא ומ"ש בנדרים דלית לי' קייצא ולזה מתרץ דכיון דנזירות הוא אוסר על נפשו ומחייב נפשו באיסור ע"ז אמרי' דמסתמא אין לחייבו רק בפחות שבלשונות וכמו במנחה שמביא הרא"ש ז"ל בתשובה הנ"ל אבל בנדרים דהוי איסור חפצא א"כ כיון שנאסר הוי כקרבן ואיסור חפצא וכיון שנאסר במה נפקע האיסור ורק אם מתחלה בפירוש לא נדר רק לזמן מהני התנאי אבל אם בתחלה לא פירש דבר ונאסר החפץ לא נפקע האיסור עד שיתנה בתחלה בבירור ולא שייך כאן הסברא יד בעהש"ט עה"ת ואינו מחויב רק בפחות דז"א דהא החיוב אינו כלל עלי' ורק החפץ שנאסר ומה"ת יופקע איסורו ומש"ה גבי נדרים סתמא אסור לעולם ולפע"ד ז"ב בכוונת הגמ"ר ז"ל ומעתה נבוא לדברי הרא"ש ז"ל הנה הוא הביא ראי' דבדבר שאין אדם מחויב ממילא ורק מעצמו מחייב עצמו אינו מחויב רק בפחות שבלשונות ולא מטעם ספק שבודאי אינו חייב רק בפחות שבלשונות דהרי אפי' בהקדש הדין כן ואינו מובן לי דברי האי"ת ז"ל בסי' ס' דרצה לחלק בין הקדש להדיוט ומש"ה כתב דלא פליגי הרשב"א והרא"ש ז"ל יעי"ש וזה ליתא משני צדדים דהרא"ש ז"ל כתב בפירוש דאפי' בהקדש מסתמא אינו מחויב רק בפחות שיוכל להיות והרשב"א ז"ל נמי סבר אפילו בשבועה לקולא אמרי' סתמא לעולם משמע והביא ראי' לדבריו מהא דיאסור כל פירות ובאיסור פירות שבעולם אמרי' בש"ס דלוקה משום ש"ש ואוכל לאלתר וכן בקונם שינה [בנדרים דט"ו וברמב"ם ה"ש פ"ה] וא"א לחומרא אמרי' דלזמן משמע א"כ האיך מתירין לו לישן לאלתר דלמא לזמן משמע וא"כ אינו ש"ש א"ו להרשב"א ז"ל אין חילוק כלל וכן דקדקו בתשובה מהראנ"ח סי' ק"כ הנ"ל בהדיא דלהרשב"א ז"ל אפילו לקולא לעולם משמע ונעלמו אז התשו' ההם מאו"ת ז"ל וגם הנ"מ ז"ל במחכ"ת כתב כעין חילוק של האו"ת וזה ליתא כנ"ל וגם הסוגי' דעייל אינש בספיקא אין שייכות כלל לנ"ד כאשר יראה המעיין: