שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 103

ועפי"ז א"ש דגם ר"י יוכל לסבור דלא כר"ה וקפוח פרנסה גם לר"י י"ל דלאו מילתא הוא וכסברת הש"מ דלכ"א יהבי' לי' מן שמיא ורק במרגיל בהדיא התינוקות אצלו ע"י חילוק קליות זה הוי כמזיק ממש ומש"ה לק"מ קו' התוס' [שם ד"ה תנאי] שהקשו למה לא אמר דס"ל כר' יודא דזה ליתא דר"י אוסר רק להרגיל התינוקות המורגלים אצל שארי החנונים אבל בהעמדת חנות או רחים נגד חנות ורחים אינו מקפח כלל פרנסתו וכנ"ל ומש"ה הצריכו בגמ' ב"מ [ד"ס] לומר טעם זה דאנא פלגינא דאי לא"ה הוי אסור גם לרבנן משום שלוקח בזה הרגילים אצלם [אף דלא קיי"ל כר"ה רק כר"ה ברי' דר"י דקפוח פרנסה לאו מילתא הוא דשאני הכא דמרגיל בהדיא התינוקות כנ"ל עכ"ה] ודו"ק בזה. וכן ראיתי להבית אפרים שכתב לתרץ קו' התוס' כזה. וכתה נבוא לדברי הרמ"א דהנה לפמ"ש במי שהחזיק בחנות וכדומה זכה במו"מ זה ולא יוכל אדם ליקח ממנו דבר ולהסיר הרגילים אצלו זה אליבא דכ"ע ורק ר"ה ס"ל דבחנות נגד חנות מקפח חיותו שמסיר ממנו הרגילים כפירש"י ז"ל (ור"י) [לר"ה] בדר"י ס"ל דליכא בזה קיפוח חיות דכ"א מה דיהיבא לי' משמי'. והנה לפ"ז במעשה דאבי אסף שראובן הי' לו חנות במבוי סתום אצל סתימתו ושמעון רצה לדור אצל הפתוח דאז בודאי מסיר ממנו אפי' הרגילים שבאים המה אליו טרם בוא להשני והוי מזיק ממש בודאי אפילו אליבא דכ"ע אסור ואך שיש מקום לומר כיון דר"ה בדר"י סתמא אמר למילתי' משמע דבכל גווני מותר להעמיד דכללא נתן דבר מבוי דידי' אינו יכול לעכב וה"ה בר מבוי אחרינא לפי דלא נפשט האבעי' מ"מ בזה הלכה כר"ה ומש"ה הביא הרמ"א ז"ל בתשו' [הנ"ל] ראי' לזכות הגאון זקני מהר"מ ז"ל שלא יוכל הא"י להזיקו דהוי מזיק ממש ובזה הלכה כר"ה. אך באמת לפי אותן שאין דנין דין מערופיא וכתב הרמ"א ז"ל [בס"ס קנ"ו הנ"ל] הטעם דנכסי עכו"ם כהפקר לענין לארווחי בהו במסחר וא"כ שרי לשחודי ולאפוקי מהרגיל אצל חבירו בודאי גם במבוי סתום כעובדא דאבא"ס ז"ל נמי מותר שהרי מותר להוציא בידים ומש"ה לא הביא רמ"א ז"ל בש"ע את דברי אבא"ס כיון שלא נפסק הדין בגוף דמערופיא והכל לפי מנהגו לפיכך השמיט דברי האבא"ס דלא תלי' רק במנהג אולם בתשובתו שרצה להציל את הגאון מהר"ם זצ"ל מהיזק ברי שפיר הביא דברי האבא"ס דזה הוי היזק ברור ולפע"ד שזה נכון מאד:

ועפ"י מה שכתבתי סרה תלונת הרב הגאון בבית אפרים שכ' בתשו' סי' כ"ו והביא שם דברי הראב"ן שכ' וז"ל הנה נא הואלתי לדבר אליכם לתת שאלתי שתשיבוני באר היטב על דברי על עסק ראובן ושמעון הדרים בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחר בין העכו"ם ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה ויצא שמעון ממבוי זה שהי' דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער של בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון וטוענו ראובן קא פסקת לחיותי כי כל אותן שהיו רגילים לבא אצלי ע"ע באים אצלך ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרים זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנו וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאים ב"א משני צדדים פעמים עוברים לפני פתח הבית של זה ופעמים לפני פתח זה כו' מהחיצונים הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך ועתה רבותי היכי נדייני להאי דינא אי כר"ה דאמר בר מבואה אב"מ מעכב כו' וכ"ש אבר מבואה אחריתי וסוגי' דשמעתא כוותי' אזלא מדאמרי' א"ל ר"ש לרבא לימא ר"ה דאמר כר' יודא וא"ל רבא אפ"ת כרבנן כו' ומדמהדר רבא לאוקמי לר"ה כרבנן ש"מ דעיקר הוא וברייתא נמי כר"ה דייקא דקתני א' מב"מ שביקש לעשות רופא כו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיות לא כ"ש ואע"ג דתניא תיובתא עושה אדם חנות כו' הא מוקמינן לה כרבנן ור"ה כרשב"ג ועיקר הוא דאמר ר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו כו' וברייתא נמי קרי משנה חיצונה ואמרי' נמי שנו חכמים בלשון משנה ונדון אחר ר"ה או דילמא כיון דר"ה בדר"י פליג עליו ואומר דבר מתא כו' מעכב מלעשותו אומנות בעירו הואיל ואינו שכנו בעירו ואי שייך בכרגא דהכא הוי כשכינו בעירו ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו אבל לא אצלו במבוי וב"מ אב"מ דנפשי' לא מצי מעכב וכל מילתא כת"ק דר"ש אזלא ובעי ר"ה בדר"י אב"מ דעלמא מאי כלומר הא דאמר ת"ק ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ועלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותי' דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון או דילמא כיון דפסיק לחיותא כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא ואת"ל דממונא הוא ולקולא מי אמרי' כיון דר"ה סבר דפלוגתא דרבנן ורשב"ג על ב' שכנים במבוי וקאמר איהו כרשב"ג ולדברי ר"ה בדר"י מספקא לי' או אפילו שכנו שבעיר קאמרי רבנן כר"ה דיינינן דפשיטא לי' דבשכינו שבעיר ל"פ דודאי מעכב ואמרי' הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לי' חנות וימעט חיותו מכלל דאם לא קוראהו לא יסמוך והיינו כר"ה ודיינינן כוותי' עכ"ל הראב"ן וכתב עליו הבית אפרים שם וז"ל ועין רואה תשור כי לא ירד הראב"ן לחילוקם אלו שכ' הרמ"א ואגודת אזוב משום שהמבוי סתום אלא כל עיקר ספק שלו שהי' מסופק אם יש לדון בזה כר"ה עכ"ל. ולפמ"ש דברי אבא"ס והראב"ן אינם בבחי' אחת כי דברי האבא"ס הטעם שכ' שיכול לעכב מחמת שחבירו מקפח פרנסתו בדבר שכבר זכה בו ואסור להבא מחדש ליקח ממנו מחייתו שזכה מההפקר וכמו מי שזכה באויר חלונו שאסור להזיקו אך במעשה דהראב"ן ז"ל לא שייך כלל לומר שזכה בו כבר זה היושב בצד המבוי דז"א כיון שיש לנכרי שם בית וחנות הרי לא זכה בו מעולם כיון שנכרי השני נמי יוכל לעשות מסחרו בביתו אשר לו שם ובשלמא אם לא פתח שום אדם שם חנות ואחר בא מחדש לפתוח אמרי' שכבר זכה ואסור לקפח מחייתו אבל בגווני ששני בתים בנויין ועומדין אין לזה זכות יותר מזה ורק דהראב"ן ז"ל ס"ל דגם ר"ה מודה דלא יסור ממנו הרגיל לבא אליו וכסברת הש"מ הנ"ל דמאי דיהיבא ליה משמיא יהיבא לי' ורק דאעפי"כ מפחית לי' חיותו דעד הנה הי' יחיד בדבר מסחרו [והי' מעלה השער] כנ"ל ואך [לפי מה] שכתבנו [יש חילוק] דבזה לא זכה כלל שלא נשתעבד לו נכסי חבירו דאדם עושה בתוך שלו ורק ר"ה ס"ל דבדבר אומנות אסור אפילו כה"ג ולזה דן הראב"ן בנ"ד נהי דלא זכה הראשון כבר מ"מ בפיסוק חיות באומנות מצי לעכב כר"ה וע"ז באמת השיבו לו גאוני דורו שאין הדין עמו אך בדינא דאבא"ס דמיירי בגווני דמתני' דעושה חנות בצד חנות ולזה השמיענו אבא"ס דבמבוי סתום כה"ג אסור שכבר זכה הראשון והשני הבא להוציא ממנו המורגלים מוחין בידו ודו"ק:

היוצא לנו מכל מה שכתבנו דדברי האבא"ס אינו רק לדנים דיני מערופיא א"כ אסור להזיק בכה"ג שעושה חנות במבוי סתום ומקפח במסחר מחבירו גם המכירים ורגילים אצלו אבל לדידן שאין דנין דין מערופיא מחמת שנכסי העכו"ם כהפקר ושרי להוציא ממנו בידים גם שרגיל אצלו בודאי אפילו חנות במבוי סתום מותר ולכן לכ"ע בנ"ד לדידן דלא דנין דין מערופיא בודאי מותר:

והנה המ"ב סי' כ"ז והש"י כתבו דלבטל לגמרי אפילו ר"ה בדר"י מודה דאסור והבית אפרים ז"ל חלק עליהם יעו"ש והוי עכ"פ ספיקא ואינו יכול למחות בידי הנגידים אך באמת דבנ"ד גם המ"ב והש"י ז"ל מודים דמותר דהנה כל פלפולם שם הוא באחד ששכר האוראנדי והשני משיג גבולו ע"ז דנו המ"ב והש"י ז"ל דמוחין בהשני שבא לבטל כח הראשון לגמרי אבל בנ"ד שהי' שני הנגידים עם יתר בני העיר שוין להסתחר עם האומנין והי' יכול כ"א למכור מה שימצא ובודאי מובן לכל ישר הולך שיוכל למכור עד שגם לא ישאיר מי שיקנה אצל יתר הסוחרים וא"כ למה יוכלו למחות במה שעשה עמהם כתבים שלא יקנו רק אצלם הלא הי' רשות גם להם לעשות כן ואי דהמה השחידו בדברים והוזלו המקח הא לרבנן דר"י מותר לעשות כן וכמו שאמרו בטעמא דמילתא אנא פלגינא אגוזי' פליג את שוסקי כן ה"נ יש מקום לנגידים לומר אנחנו כולנו כאחד בזכות מסחר עם האומנים וכל א' עושה תחבולות למכור ואם אנו עשינו תחבולה זו גם לכם הי' לעשות איזה תחבולה וכ"א עושה בשלו וז"ב לפע"ד:

אך כ"ז הוא לדינא אך בודאי ע"ז נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומוטל על הדיין להוציא האמת לאמתו ולתקן תקנות כראוי ולמגדר מילתא וה' עמכם ואשר תעשו גם אני עמכם ואסור לשום אדם להתריס נגדיכם. ואין לומר דכאן מטעם זה יכולים הרבים לאסור משום שהם רבים דזה ודאי אינו דזה לא הוי פרנסת בני עיר ודמי לרחים דמבואר בתשו' ב"ח [סי' ס'] דיחיד ורבים שוים ביה. וגם לפי מה שאני זוכר את העסק מו"מ הנ"ל בהיותי שכן לאותו העיר וידעתי שאין זה בגדר רוב העיר רק איזה אנשים מעיר עוסקים במו"מ זה ולכן הרבים והיחידים שווים לדינא כי גם הרוב אינם רוב בני העיר: סימן כא שלום רב לידידיי הרבנים דייני צדק ב"ד רבא י"ש חריפים ובקיאים בד"צ הקבועים בק' ווישניצא:

מכתבם הגיעני והנה בעניני האוראנדעס מבואר בשו"ת רש"ל ומ"ב ז"ל שעפ"י הדין אין שום איסור בזה ובפרט להוציא משוכר השני אולם ברור הדבר שחסור להשיג גבול מהאוראנדי ומוציאין מהשוכר השני מחמת התקנה כמו שמבואר בתשו' מהר"ם לובלין סי' ס"ב וז"ל מ"מ מאחר שכבר נתפשט מנהג זה במדינות אלו שכל מי שהוא מוחזק באיזו אוראנדא אסור לשום בר ישראל לשוכרה להשיג בה גבול המחזיק בה א"כ ש"מ דכל חזקת אוראנדי חשבינן להו כממונו גמור של המחזיק ולכך אין אנו צריכין להאריך בזה כו' עד ומצד התקנה דמדינתינו דברתי כו' והשיב דכמדומה לו דלפי התקנה כל מי שישכור אותה יצטרך ליתן במחירי' איזה סך להמחזיק הראשון כו' ובפרט שלפי הנשמע המחזיק הראשון עודנו מהדר לחזור לחזקתו הראשונה והלך בהשתדלות זה ומי יודע איך יפול דבר עכ"ל. אך לפי הנראה שאין כאן תקנה כוללת בשוה לכל ישראל בזה ומנהגים חלוקים כמו שמבואר בכנסת הגדולה הרבה חילוקים בעיירות שונות ממדינת ספרד שחלוקים במנהגם וגם בב"ח ז"ל מבואר התקנה דמדינת ליטא ואולם אנשי מדינתו הי' להם תקנות אחרות עפ"י מנהיגי דארבעה ארצות כידוע לכל ואין אנו גרורים בתר מדינת ליטא בתקנותיהם ובאמת התקנה שתקנו הד' ארצות במדינת פולין לא נודע לנו ולא שמענום וכפי הנראה ממהרש"ל ומ"ב ז"ל גדולי מדינת פולין שלא הי' שום תיקון ע"ז במדינת פולין אך נראה מדברי המהר"מ לובלין שנתפשט איזה מנהג אך לא כתב שנעשה מפי הרבנים ואיפכא נראה מלשונו שלא ניתקן בקביעות על כל המדינה גזירה כוללת ולכן כל מקום וגליל לפי מנהגו ולזה מחמת שראיתי שאין כל המקומות שוים בעניני חזקה לכן מעודי אני נוהג תמיד לחקור בגליל ההוא איך נהגו מקודם ולא ללמוד ממקום למקום ובפרט מבעל כנסת הגדולה או מאיזה תשו' אחרונים כי כ"א דיבר לפי מקומו ובאמת כן ראוי ונכון כי אפי' בספק תקנה אין מוציאין מיד המוחזק כמבואר בכמה מקומות ולכן לא דנתי מעולם רק מה שברור לי שנהגו במקום ההוא מאז ומקדם כי מסתמא כן נתייסד המנהג עפ"י חכמי הגליל ההוא שהי' אז ובבואי להגליל הזה שאלתי להבד"צ ז"ל שהי' אז האיך מנהגם ואמרו לי שמנהגם מאז אם יהי' לאיש שום חזקה על איזה זמן שיהי' אסור להשיג גבולו ומוציאין מהשוכר השני ורק אם הפסיק י"ב חודש שוב אין איסור לשוכרו זולת אם הי' עדיין מרדף אחריו ומצפה לחזור למקומו לפי ראות הבד"צ וכן נהגתי גם אני בגליל שלנו אבל אם נשאלתי בכיוצא בזה מגליל אחר השבתי לעשות כמנהגם מאז:

ובנידון שהי' שענקר אצל הפריץ נלע"ד כיון שלא יצא מהמקום לא אבד חזקתו דמצפה עדיין שיחזור למקומו וכן נראה מדברי מהר"ם ז"ל הנ"ל והנה בגלילותיכם לפי דבריכם נראה דמנהג החזקה הוא בג' שנים ונסתפקתם מחמת שלא הי' שלמים הנה בעיני בודאי בעינן שלמים ממש דלא פליג וכל ספק תקנה להקל כנ"ל. אך באמת לפי מה דמבואר בתשו' ב"ח סי' ס"ב דעיקר הוא השכירות האיך הי' אם הי' לו שטר על ג' שנים או ששכרו בע"פ על ג' שנים גם שלא החזיק בו עדיין הוי חזקה שלו א"כ ה"נ כיון שמסתמא שכרו על ג' שנים שלמים בשביל שיצא בתוך הזמן לא אבד חזקתו כל זמן שלא הפסיק ג' שנים שלמים לפי מנהג מקומכם אשר כתבתם. אך בנידון הפסק דבד"צ שלנו נראה שלא לבטלו בשום ענין כי בדבר שאינו מצד הדין ורק מצד החזקה כנ"ל ולפי ראות הבד"צ מסתמא נעשה הפסק כפי הראוי וכפי הנראה אז לדעתינו מה שאין כעת עתה לחקור כי נשכח הדבר כמעט ממני ובכיוצא בזה אם בא לפני פסק כזה בדבר התלוי בראות [עיני] הדיינים ובהוכחות ובאומדנת הדעת אינני חוקר ומדייק אחריו רק הוא בתוקפו כי מסתמא נעשה כדין ואם כעת נראה שלא כן הוא מ"מ אולי הי' איזה אומדנא או ראיי' או איזה צורך לפסוק כן וב"ד בתר ב"ד לא דייקי בדבר שתלוי רק בתקנה ובראיית עיני הדיין והי' זה שלום כנפש חפץ שלומם וטובתם יום ב' מ"ו למב"י תרי"א לפ"ק צאנז הק' חיים הלברשטאם: סימן כב להדיינים יראי ה' הרבנים מובהקים החריפים ובקיאים ה' עריהם יגן בד"צ דק' גארליץ יע"א:

בנידון אשר נשאלתי ממעלתכם נלפע"ד שהדין עם ר' נחום וטענות ר' נתן הירש אין בו ממש כאשר פסקתם ומחמת טרדותי לא אאריך ובפרט כי הדבר פשוט למאד ראשונה מה שטען ר' נתן הירש ומובא בדבריכם שהפסיד ר' נחום חזקתו מחמת שיצא מהעיר זה אינו כמבואר ברמ"א ז"ל בח"מ סי' קנ"ו דכל שלא גילה דעתו שאין בדעתו לחזור לא איבד חזקתו אפי' בשהה י"ב חודש ומה שטוען ר' נתן הירש שאמר לו ר' נחום שאין לו מעות במה לשוכרו גם בזה לא איבד זכותו חדא כמו שאמרתם דדילמא לא רצה לגלות לו מצפוני לבבו ואדרבה דילמא בכוון העלים ממנו וכמו דקיי"ל סי' קע"ה [סכ"ט] גבי מצרן אפי' אמר לי' זבין צריך ליקני' ופירש"י ז"ל [בב"מ דף ק"ח ע"א] הטעם משום די"ל דמשטה הייתי בי' דאמרתי אם ארצה לקנותו ממנו הי' מעלה עלי בדמים ע"כ ת"ד ה"נ י"ל שמשטה הי' בו שלא ידע מה שבלבו כדי שישהא הדבר וביני ביני ישכרנו הוא ותו דאפי' אם האמת כן שלא הי' לו מעות אז בשביל זה לא איבד הגררי כפי התקנה שלא ישכרנו שום אדם מישראל עד ג' שנים דדילמא בתוך כך יהי' לו מעות וכן מבואר במהרי"ק ז"ל סי' (קצ"ו) [קל"ב] וז"ל נלפע"ד שאף אם איחר ראובן ללכת אל המקום אשר הכין לו משום דדחיק לעלמא והוי עייל ונפיק אזוזי שמשום כן לא איבד זכותו דמאחר שהוחזק בחזקת הישוב להיות שלו פשיטא שאין לנו להוציאו ולומר שמחל או שנתייאש ממנו כ"א בראי' ברורה וכו' וגם כי יוכל למוכרה למי שירצה כמבואר באותה תשובה ולזה נהי דאמר דאין לו מעות מ"מ לא מחל ולא נתייאש מחזקתו רק קיוה אל ה' שיושיע לו או שיזמין לו קונה טוב על החזקה וכמבואר להדי' בתשו' מהרי"ק הנ"ל קרוב לסופו ומה שטען שוב שאמר לו הלוואי שעקר דירתו מכמה שנים שפה אין אדם יודע מעמדו אם טוב ואם הפכי גם זה איני גילוי דעת כלל כי רק כוונתו שעתה אינו רוצה לשוכר' כי אינו במעמד הטוב אבל אולי ירחם ה' עליו וגם פן יזדמן לו קונה על החזקה ומה שטוען עוד שמחל לו בשתיקתו גם זה אינו טענה חדא כי אולי באמת לא מחל לו כלל רק לא הי' יכיל לתובעו ול"ד לבר מצרא דהוי (ממילא כשתק) [מחילה כששתק] דהתם לא נתקן רק משום הטוב והישר ולא כשיש הפסד למוכר ומש"ה צריך להביא תיכף המעות משא"כ הכא כי הי' אמר לו להחזיר לו ממונו שנתן להערל ואז עדיין לא הי' אתו אבל לא מחל לו כלל ורק בצפיתו אל ה' כי יהי' לו מעות או שיזדמן לו קונה על החזקה וכל שיכולין לתלות איזה טעם בהשתיקה לא הוי מחילה כמבואר בח"מ כמה פעמים ומבואר בשו"ת מהרי"ק הנ"ל דבלא ראי' ברורה אין מוציאין מחזקתו הראשונה. וגם בזה שהשיב לו ר' נחום שלא הי' יכול לתובעו בדין כי לא הי' בביתו גם זה אמת כאשר ידוע לנו בעוה"ר בזמן הזה ששומטים עצמן מלילך לדתה"ק ובודאי אין זה מחילה ומה שטען ר' נתן הירש שלא שילם להערל בעד חצי שנה מה לו לזה ולכן הדין עם ר' נחום. אך לכאורה י"ל דאין מחזקת ישוב ראי' לכאן די"ל דהתקנה לא הי' רק אם ירצה הנכרי להוקיר השער אזי אין יכול ישראל אחר לשכור מיני' אבל אם אין ביכולת של ישראל לשוכרו מותר לאחר לשוכרו אולם באמת זה ליתא דא"כ נתת דבריך לשיעורין וכמעט בטל כל התקנה ובודאי דעת המתקנים הי' בסתמא אם לא ימחול או יתייאש ישראל המוחזק אסור לישראל אחר לשוכרו ויהי' מאיזה טעם שיהי' והחזקה הוא ברשותו למוכר' למי שירצה כמו בחזקת הישוב וכאשר נהגו כן בכל מקומות ישראל שמוכרין החזקות אם אין ביכולת המחזיק לדור בו ולכן הדר בו דינא דבוודאי אין זה מחילה ויאוש במה שעקר ר' נחום דירתו וגם בדברים שאמר לר' נתן הירש אין בהם שום מחילה ויאוש וכנ"ל ולכן החזקה בחזקת ר' נחום ואם ר' נתן הירש לא יציית בוודאי יתחרט כי מעל בה' ובתוה"ק. אך דעו לכם ידידיי שכ"ז שכתבתי הוא לפי אשר שאלתם להודיע לכם חוקי תוה"ק אבל הלא ידוע שאין לעבור פי המלך ואין בידינו לכוף נגד נימוסי המדינה וכאשר הזהיר ע"ז כמה פעמים הגאון מהר"י לנדא ז"ל בתשובותיו ולכן אם הדבר נגד נימוסי המדינה אין לכם לעבור פי המלך:

אחר כ"ז עיינתי בספר כנה"ג בדיני חזקות וכתב שם בסי' קנ"ז וז"ל דחכמים לא נתנו כח למחזיק רק בעודו בעיר ועוד מבואר שם סי' קי"א שאם אין בידו פיתקא וכו' אבד החזקה ובסי' פ"א כתב שאין חזקה אם אין לו ראי' שפרע להערל וכו' ומכח זה נראה ברור דאבד החזקה ר"נ ול"ד לחזקת ישוב דתשו' מהרי"ק ז"ל הנ"ל אך באמת זה ליתא דבהדי' מבואר בב"י סי' קנ"ו שהביא השו"ת מהרי"ק ז"ל וכתב נ"מ לדידן לענין שכירות בתים אלמא דחד דינא הוא גם מהר"מ ז"ל בתשו' סי' ס"ד כתב בהדי' לענין חזקת אוראנדא להביא ראי' מתשובת מהרי"ק ז"ל ומסיק דכ"ז שבכחו באפשרי לחזור לא איבד חזקתו גם שיצא מהעיר כמבואר למעיין שם ולכן לבי אומר לי דאין מכנה"ג ראי' כלל דהם לא דיברו רק לפי תיקון מדינתם הגם שכתב כן נוהגין בכל תפוצות ישראל כוונתו רק על אנשי ספרדים לא כן אנחנו דלדידן בכל ענין הוי חזקה וכמבואר בתשו' מהר"מ ז"ל ומסיק מהר"מ ז"ל שם בשם גדול הדור שאמר לו דלפי התקנה גם אם אי אפשר לו כלל לחזור מצד השר שמגרשו מחויב המחזיק בו לתת דמי מחירה איזה סך וע"ש וגם דנראה לי דבנ"ד גם לפי מנהג הספרדים לא איבד חזקתו דבהדי' הביא הכנה"ג ז"ל שם בסי' קי"ב דאם הלך מן העיר יש לו רשות ג' שנים וגם בשארי סימנים מבואר שם דגם שהלך מן העיר לא אבד חזקתו אלא וודאי היכא שירד אדעת' דלדור בעיר אחרת אבד חזקתו אבל היכא שלא יצא מן העיר רק לפי שעה אשר כל בני העיר וגם ר' נתן הירש גופי' ראה שבדעתו לחזור ולכך חקר ממנו אם ישכרנו בוודאי לא אבד חזקתו ובפרט מה שיצא מן העיר הי' מחמת אונס הגם שמבואר בכנה"ג [שם סי' קע"ה] בשם מהרשד"ם ז"ל שב"ח לא מקרי אונס מ"מ נ"ל דכוונתו דבאונס ס"ל למהרשד"ם דלא אבד חזקתו אפי' באין דעתו לחזור כמבואר לעיל בכנה"ג ז"ל [שם סי' קס"ב] בשם מהרשד"ם ז"ל ומש"ה כתב דמחמת ב"ח הבריחה לא חשוב אונם אבל באם דעתו לחזור ויצא רק חוץ לעיר עד יעבור זעם בוודאי לא אבד החזקה ומה שכתב שם הכנה"ג שצריך לברר שפרע שכירות זה וודאי ליתא לדידן דא"כ בטלו ח"ו כל החזקות שבמדינתינו והמעיין יראה להדי' דאין שוות החזקות שלנו לחזקת הספרדים דלפי תקנתן אין שום חזקה במדינתינו כמבואר למעיין בתקנתן המובא בכנה"ג ז"ל ולכן אין לזוז מדברי הנ"ל כי כן האמת והצדק שהחזקה הוא של ר' נחום וק"ל: סימן כג שוי"ר לה"ה ידידי המאה"ג החריף ובקי מ' יוסקי נ"י ולאלופי הקהל נגידים יראי השם אשר בקהלתו שלום: