שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 102

שאלה אם מותר לאחד היושב בכפר תחת שר אוראנדי ורוצה לפחות השער מי"ש נגד שכניו היושבים בסביבותיו והמה משלמים הרבה בעד האוראנדי שלהם וזה היושב בכפר קטן משלם דמי אורנדי בזול ולכן השכנים המשלמים סך רב דמי אוראנדי מוחים בהיושב בכפר הקטן מלמכור בזול כי פוסק חיותם לגמרי והוא משיב כל אחד עושה בשלו מה שירצה:

תשובה ראיתי מה שהחלטת לאסור למכור בזול ודייקת מדברי הגמ' שלהי הזהב דאי' במשנה ר' יודא אומר לא יפחות השער וחכ"א זכור לטוב ופריך בגמ' מ"ט דרבנן ומתרץ כיון דרווח תרעי ע"כ בגמ' ודקדקת מדפריך הגמ' בפשיטות מ"ט דרבנן משמע דמן הסברא הי' לאסור מפני שמקפח פרנסת החנוונים בהוזיל השער ולכן מתמה הגמ' מ"ט שרו רבנן ומתרץ כיון דרווח תרעי וא"כ לפ"ז בכה"ג דנ"ד דלא שייך רווח תרעי דאין שם ישראל כלל וא"כ בודאי לכ"ע אסור לפחות השער ע"כ דבריך. והנה באמת בפנים מאירות חלק א' רצה לדקדק כן אך מטעמא אחרינא אתי עלה דהוא מפרש דבזמנם הי' השער מחק המלכים ולכן מסברא אסור לשנות יעו"ש בדבריו אך באמת המעיין בדברי רש"י ז"ל יראה להדי' להיפוך דרש"י ז"ל פירש מ"ט דרבנן דנקט לישנא דזכור לטוב עכ"ל והנה מפורש להדיא דאגוף הדין דמתירין חכמים לפחות השער לק"מ ורק הקושי' מאי זל"ט איכא ומאי טוב עשה בעמיו ולזה מתרץ דמגיע תועלת שנפחתו אוצרי פירות את השער אבל באמת אפילו באינו רווח תרעי ליכא איסור רק שאינו שייך בו זכור לטוב דמאי טוב יגיע לנו מזה אבל בודאי שרשאי לפחות דא"א דאינו רשאי לפחות בלא רווח תרעי למה לא מפרש רש"י ז"ל כפשוטו דמתמה הגמ' מ"ט דרבנן דמתירין א"ו דזה לק"מ דמן הסברא מותר לכ"ע ורק הקו' על לשון זל"ט וק"ל. והנה באמת גם מדברי התוס' ב"ב מוכח דמותר לפחות השער דז"ל התוס' ד"ה תנאי הוא (ב"ב כ"א ע"ב) תימא לרשב"א דאמאי לא מייתי הברייתא דלעיל דממ"נ ר"י דאמר לא יחלק חנווני קליות ואגוזים לתינוקות פליג אהך ברייתא עכ"ל אלמא דזה דמחלקין לתינוקות ולא יפחת שער דומה לההוא בר מבואה דאוקי רחיא דא"א דחולקין לתינוקת ופיחתין השער הוי פיסוק חיותא טפי לק"מ קו' התוס' דהא לא מוכח מר"י דינא דר"ה וי"ל דגם ר"י מודה בבר מבואה דמותר ורק דהתם פיסק לחיותא טפי א"ו שס"ל להתוס' ז"ל שפחת השער ולחלק אגוזים ולוקים ריחי' כולו חד גוונא הוא ומאן דפליג בזה פליג בזה וא"כ לדינא דקיי"ל דלא כר"ה ומותר לאוקים ריחייא אצל שכינו א"כ גם שם לא קיי"ל כר"י דאסור ואפי' היכא דלא שייך רווח תרעי וזה פשוט אך לפי מה דמבואר בש"מ ב"ב דמתרץ קו' התוס' הנ"ל וס"ל דבאמת חילוק קליות הנ"ל גרע מבר מבואה ופסוק חיותא טפי וא"כ י"ל דהיכא דליכא רווחא באמת אסור אפי' לרבנן להוזיל השער אך באמת לפי דמבואר בסי' רכ"ח [סעי' כ"ח] סתם דמותר לחנווני להוזיל השער ואין בני השוק יכולין למחות משמע אפילו שלא יגיע מזה הפחת טובה לישראל נמי שרי מדסתם דבריו וגם בהדיא כתב ועיין לעיל סי' קנ"ו ורומז למ"ש בסי' קנ"ו [סס"ה] בהג"ה שם דמותר להוזיל הרבית ולכן גם בסי' קנ"ו מרמז עיין בסי' רכ"ח הרי דשניהם שוים דבכל ענין מותר לפחות השער אפי' שאינו מגיע מזה טובה לישראל וכללו של דבר כיון שבתוס' מבואר בהדי' דדמי להדדי פחת השער וחילוק קליות ובר מבואה ולהלכתא דקיי"ל כר"ה בדר"י דמותר לאוקים רחיים אצל רחיים כמ"כ מותר לפחות השער וגם ברש"י משמע כן כמ"ש וגם מש"מ ב"ב אין ראי' להיפוך דגם הוא י"ל דמודה לדינא דלדידן דקיי"ל כר"ה בדר"י הכל מותר רק שמתרץ קו' התוס' שלא הי' יכול לתרץ הגמ' תנאי היא [ור"ה ס"ל כמו] ר"י דהוי יכול לדחות דגם ר"י מודה שמותר בבר מבואה ורק דהתם גרע טפי מש"ה הביא המתרץ הברייתא דפליגי רשב"ג ורבנן [בהדי' בהכי] וא"כ השתא כיון שמצינו פלוגתא בזה לית לן לעייל בדוחקי ולומר דפחת השער הוי פיסוק חיותא טפי דמה"ת נדחק לומר כן כיון שכבר מצינו בלא"ה פלוגתא גבי רחיים א"כ י"ל דר"י ס"ל כרשב"ג שם אבל לדינא גם הש"מ ז"ל מודה לדברי התוס' ורש"י ז"ל שמותר לפחות שער ולכן אין בידינו לאסור דבר שמבואר ברש"י ותוס' ז"ל להיתר וגם הרמ"א ז"ל פסקו מי יבא להרהר אחריהם וכן בפמ"א אינו אוסר רק אם הוא מחק המלכות השער קבוע אבל אם אינו קבוע השער כמו במדינתינו עתה גם הוא ז"ל מודה שאין מוחין בהבא ליפחת השער ובפרט שמהרשד"מ ז"ל [בח' חו"מ סי' ת"ז] כתב אפי' לענין בני מתא אחריתי דבזה"ז שיש עכו"ם ומוכרין כרצונם גם לישראל מותר וכי בשביל שהוא ישראל יגרע יעו"ש והביאו הב"א ז"ל [בחח"מ סי' כ"ז] א"כ בנ"ד נמי כיון שהוא בא מכח עכו"ם והעכו"ם יכול למזוג לעצמו כפי שירצה וכי בשביל שהוא ישראל יגרע ח"ו ולכן המנהג כן שאין מוחין בהבא לפחות השער וכ"כ הב"א ז"ל להדי' וכן הוא הלכה וקבע בה מסמרות ומינה לא תזוע [א"ה עיין בסי' שאח"ז]: סימן יט

שאלה בעיר א' שהאוראנדי שייך להשר וקמו איזה אנשים ופרקו מעליהם עול האוראנדי ומוזגים משקה בהעלמה בזול הרבה ועי"ז יקצף השר מאוד ורוצה לגרש כל היהודים היושבים בהכפרים תחת ממשלתו אם יש למחות ביד השענקרס מהעיר המעלימים:

תשובה מכתבו הגיעני ואם כי למשא כבד יכבד עלי לעיין בשו"ת בד"מ הצריך עיון רב בימים האלה הקדושים ורעיוני נבוכו בהרבה ענינים בעסק הטחינה לפסח ובדרשה דריש פרקא ובשאלות הנצרכים לימי חג הקדוש הבע"ל ועוד כהנה טרדות רבות עכ"ז שמתי אל לבי להשיב מפני הכבוד ולשוועת העשוקים והנה באתי בקצרה. מעכ"ת הוכיח זה מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל [שלהי הזהב] שהביאו הך דאת פלגת אגוזים כו' וקשה הא אליבא דר"ה בדר"י [בב"ב דף כ"א ע"ב] דקיי"ל כוותי' ל"צ להך תירוצא ולזה הוכיח מעכ"ת לחלק דשם גבי חילוק קליות מיקרי פסקי חיותא טפי ולכן לכ"ע הי' אסור לולא התירוץ דאנא פליגא אגוזים פליג את שיסקי ומש"ה הביא הגמ' תירוצא אליבא דכ"ע והנה לפלא בעיני דא"כ איך יפרנס סוגי' דב"ב [הנ"ל] דקאמר לימא ר"ה כר' יודא והלא אדרבה ה"ל להקשות דר"ה דלא כמאן דגבי חילוק קליות הוי פיסקי חיותא ממש ומש"ה אסר ר"י אבל גבי בר מבואה גם ר"י מודה שמותר כיון שאכתי לא ידעינן הך תירוצא דאת פליג והנה אפשר לומר כוונת מעכ"ת דהגמ' דאמר לימא ר"ה כר"י היינו דכרבנן ודאי לא אתי' דכיון דאפי' בחילוק קליות מתירין מכ"ש גבי בר מבואה אך ר"י יוכל לסבור דגם במבוי אסור כר"ה אך באמת פשטא לישנא דש"ס משמע דדמי לדר"ה ממש אך באמת כבר נאמרו בזה תירוצים הרבה ויעוין בב"א בתשו' דחניות [סי' כ"ז] וגם אני בעניי כבר אמרתי להאריך בזה כאשר אתי בכתובי' בתשו' אחת ואין הפנאי להעתיק וכעת נ"ל פשוט דהנה ידוע דר"ה ס"ל [שם] בר מבואה אבר מבואה מעכב ואותבי' דעושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ואינו יכול למחות מפני שיכול לומר אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי עד (בפלוגתא) [תנאי היא] דרבנן ס"ל דלשכינו אינו כופהו בר מבוי שכינו אינו יכול לעכב ורשב"ג ס"ל דגם לשכינו מעכב ור"ה בדר"י ס"ל דאחברי' לא מצי לעכב יעו"ש והנה לכאורה זה דאתה עושה בתוך שלך ואני בתוך שלי זה סברת ר' יוסי גבי הרחקת נזקי שכנים [בב"ב דף כ"ה ע"ב] אבל חכמים ס"ל דצריך להרחיק אפי' עושה בתוך שלו וא"כ לכאורה תלוי הדבר בפלוגתא דחכמים ור' יוסי ואנן קיי"ל כר' יוסי דכן פסק שמואל [שם] ולמה לא קאמר הש"ס דהתנאים המה ר' יוסי ורבנן וגם וכי יחלוק ר"ה אשמואל דס"ל דהלכתא כר"י וכבר האריך זה בב"א [בסי' כ"ו] אולם לדעתי מבואר הדבר בנ"י בריש לא יחפור ובב"י [סי' קנ"ה] בשם ת' הרשב"א דאין יכול לשעבד קרקעות חבירו ורק היכי שהתחיל בהיתר חבירו הבא להזיקו צריך להרחיק לרבנן אם ההיזק הוא ממילא ולר"י היכי דהיזק הוא מגירי דילי' אך דבר שיש לזה רשות לעשות ולזה רשות לעשות ונהגין לעשות הדבר הזה במבוי לא זכה חבירו העושה בתחלה הדבר ההוא שחבירו יצטרך להרחיק דהוי כחצר השותפים יעו"ש היטב בסמ"ע סי' קנ"ד [ס"ק ל"ח] א"כ אחד שעושה לו חנות במבוי אין בכחו לשעבד קרקע חבירו שלא להיות בו חנות וכ"א עושה בשלו ואי שיגיע היזק שהקונים לא יבואו לחבירו כמו עד עתה זה לא מקרי מזיק ממש ולא יוכל לשעבד קרקע חבירו שלא לעשות בו חנות אפי' אליבא דרבנן דאינו מזיקו ע"י עשייתו הגה שלא יוכל למכרו כמו בראשונה זה בא ממילא ובכה"ג גם רבנן מודו (כמבואר בנ"י) דאינו יכול למחות בו מלעשות בקרקעו מה שירצה וכי מי נתן לו רשות בזה שעשה חנות מקודם לשעבד קרקע של חבירו שגם בו מקום לעשות חנות ולכן לכ"ע מותר ורק ר"ה ס"ל דאסור דפסקי לי' לחיותי' כפירש"י ז"ל כיון שעשה בתחלה והרגיל קונים הוי כמו שזכה בהמסחר הלז וחצרו זכה לו ואפי' לר"י אסור דהוי גירי דילי' ממש שהוא החזיק במסחר או באומנות ההוא והוי חבירו מזיקו ממש והוי כמו דזכה בחלון בר"ה ההפקר דהוא הרגיל האומנות הזה למבוי ואין לחבירו חלק באומנות הזה ולכן הוי מזיקו ממש ואסור לכ"ע ולכן שפיר [דתני הכא בהך ברייתא] דזה עושה בתוך שלו אליבא דכ"ע אפי' לת"ק דר"י בכה"ג דלהך ברייתא לא ס"ל הך סברא דפסקא לחיותי' היינו אומנתו וא"כ אדרבה אין בידו לשעבד קרקעות חבירו שלא יעשה בה מה שירצה והנה בתחלה רצה הגמ' לומר דר"ה דלא כחכמים דחילוק קליות דמה בחילוק קליות שעושה מעשה וגירי דילי' שנותן להתינוקות קליות ואפ"ה מתירין חכמים מכ"ש באינו עושה רק בקרקעו לא להקונים ורק הקונים ממילא יבואו אצלו בכה"ג ודאי מותר לרבנן ומתרץ שאני התם דלא הוי היזק כלל דיוכל לומר פלג אתה שיסקי. והנה זה התירוץ צ"ל גם לדידן דפסקינן דבר מבואה מותר משום דהתם הטעם דעושה בשלו וההיזק מגיעו ממילא אבל ליטול הקונים מחבירו בעד שמרגילן לבא אליו הוי מעשה ולכ"ע אסור ולזה מתרץ דזה אינו היזק כלל דמצי א"ל אנת פליג כו' וא"כ אין מזה ראי' כלל לומר היכי דאינו עושה מעשה רק שממילא נמשך היזק שגם חבירו יצטרך למכור בזול זה הוי רק גרמא בעלמא דלכ"ע מותר ולכן הי' נראה דלמכור בזול מותר אך מי יבוא אחרי המלך מהרמ"א ז"ל אשר כתב בתשו' סי' יו"ד בפירוש דלמכור בזול הרבה כ"ע מודי' דאסור הן אמת דדבריו ז"ל נפלאו מאד והב"א ז"ל מאריך בהבנת דבריו אך גם ברי"ו מביאו בס' ב"י ז"ל [סי' קנ"ו] כתב בהדיא דמותר להלוות ברבית בזול מעט ואין חבירו יכול לעכב משמע הא בהרבה בזול אסור הן אמת דשם ברמ"א ז"ל [בסי' קנ"ו סס"ה] שמעתיק דברי הרי"ו ז"ל בהג"ה חסר שם תיבות מעט בזול ולא כתב שם רק מותר להלוות בזול ואין חבירו יכול לעכב ואולי הוא ט"ס אך דבריו שבתשובה יעידו דט"ס ודילוג יש בהרמ"א ז"ל וצ"ל בזול מעט א"י לעכב אבל בזול הרבה אסור לכן גם בנ"ד אסור למכור כ"כ בזול:

שנית נראה דאסור מטעם גזילה דהנה הא ודאי דהמנהג בין חוכרי האוראנדים דהפריץ המשכיר אין רשאי למכור בזול מכפי אשר ימכור האוראנדאר שלו דעל תנאי זה שכרו ממנו וכמה פעמים הי' טו"ת בין הפאסעסערס ובין האוראנדארס בהיותם שניהם ישראלים ודין פשוט שצריך הפאסעסר להשלים היזקו כי זה שכר ממנו שלא ימכור בפחות והנה לפ"ז אותם שוכרי האוראנדס בכפרים קנו זה מהאדון גם זכות הזה שלא ימכור בעיר בפחות ממה שהמה ימכרו בהכפרים וא"כ הגונב בעיר ומוכר בפחות גוזל ליהודים ושפיר הוי גזילה ממש דאשור ויותר מזה מבואר בש"ע בהג"ה [סי' קנ"ה סעי' כ"ב] שאם השר גזר על יהודים שבמקומו שיעשו עם היהודים שאינם תחת רשותו שיעקרו ממקומם ואם לא יגרשו כל היהודים שבעירו מחויבים היחידים לעקור דירתם ואח"כ ידונו עם הקהל וא"כ בנ"ד שהשר רוצה לגרש מאות נפשות וגם יש תקלה פן ח"ו יהא לפוקה לאנשי העיר כולם לכן בודאי מחוייבים היחידים היינו קצת השענקרס שעושין בהעלמה מחוייבים להניח ולסור מדרך הזה ואם לא ישמעו פן יכוו בגזל ועושק וגדולה צעקת לגימה והעושה שלום במרומיו יעשה שלום ויט לבבינו ליראתו ואהבתו באמת:

וראיתי בפנים מאירות שמיחה מלמכור בפחות מהעיר והספר אינו לפני כעת. [אי"ה עיין בסי' הקדום]: סימן כ

אודות אשר נשאלתי לאשר שבקהלה אחת עד היום הי' האומנים לא מבני ישראל עושים מלאכתם בגד מצמר והמה קנו הצמר מבני ישראל שבתוך העיר ונותנים להם הבגד במחיר הצמר ומזה הי' פרנסת כמה ב"ב בעיר. ועתה קמו שני נגידים מתוך אחיהם ועשו קנוניא וערמה ועשו כתב עם כל האומני' שלא יקחו צמר משום אדם זולתם ובקנס גדול על העובר ועי"ז מטה ידי יתר הסוחרים כי אין קונה מהם דבר וגם חובות שיש להם מכבר המה כמעט נאבדים. והנה לאח"כ באו לערך ט"ו אומנים ועשו דין עם הנגידים הנ"ל ופטרו עצמם מחיוב שטר הנ"ל עפ"י ערכאות ורשות ביד ט"ו אומנים הנ"ל ליקח מכל מי שירצו באין מוחה אולם יתר האומנים מחזיקים כפי הכתב שלא ליקח צמר זולת מהנגידים הנ"ל ולזה צעקו שארי הבע"ב שבעיר כי למה יקפחו הנגידים חיותן אשר להם עד הנה ממו"מ הלזה. ועתה כי יחזיקו הנגידים בשטר הנ"ל וימנעו מחייתם וחובם מכבר נאבד ומהט"ו אומנים הקונים מכל אדם אינו מספיק לכל יושבי העיר לפרנסתם ולכן רוצים הבעה"ב שהשני נגידים הנ"ל יחזרו הדבר ליושנה שיהא מותר להאומן ליקח ממי שירצה והנגידים השיבו שהם עשו בשלהם ויעשו גם המה כרצונם ורשות ביד כל אדם לעשות ולסחור כאשר ימצא ידו ושאלו שני הצדדים עפ"י הדין אם מחוייבים הנגידים הנ"ל להחזיר הדבר ליושנה ושיפטרו העכו"ם מהחיוב ויאמרו להם בפה מלא קחו באשר תמצאו והנגידים אומרים שאדרבה רשות להחזיק הכתב שיהי' כל האומנים תחת ידם כפי הכתב שעשו האומנים עמהם כנ"ל:

תשובה הנה כ"ת רצה לסייע ליושבי העיר נגד הנגידים דבזה קפחו פרנסתם וחיזק נפשו בדברי אבי אסף בפ' לא יחפור הובא בב"י סי' קנ"ו] ואמר שדבריו נראים יותר בש"ס ונפלאתי מאד איך ימלא לבב אנוש בדורינו לפתוח פה נגד גדולי רבותינו הראשונים הרי"ף ורש"י ותוס' ז"ל ואיך נערוב לבבינו להכריע כא' מהם הלא כמונו כאין נגדם והאיך נוכל לומר ששיטת א' מהם נראית יותר בש"ס וכי לא ראו עיניהם הכל אין בידינו רק לפלפל מדבריהם אדבריהם ולילך בתר המרובים אך לא להכריע מסברתינו סברת אחד מהם. והנה בזה הדין נדחית דעת אבי אסף כמעט מכל הראשוני' ומכל האחרונים וגם הב"י ז"ל כתב [שם] דלא קיי"ל כן ועיין בתשו' מ"ב [סי' כ"ז] והרמ"א ז"ל אינו מביא כלל דעתו בש"ע ואדרבה כתב להיפוך מדבריו וז"ל בסי' קנ"ו ס"ה ואפי' ישראל שעושה מלאכה אצל עכו"ם ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה ואם רוצה לעשותו גוערין בו מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו אלמא שרק לדין מערופיא פסק למחות בהחייט שהוזיל מלאכתו אצל מכירו של חבירו משמע בהדי' דלדידן שאין דנין מערופיא כמבואר בתשו' רש"ל ומ"ב בודאי מותר אפי' בכה"ג שמקפח פרנסתו לגמרי ומוזיל גבי' דזה הוי לשיטת הרמ"א ז"ל בתשו' [סי' י'] כברי היזיקא ואפ"ה פסק דלמאן דלא דנין מערופיא אין מוחין ולפ"ד אבי אסף בכה"ג מוחין בהחייט שבא להוזיל א"ו שגם הרמ"א מסכים להב"י בזה דאין הלכה בזה כאבא"ס אך כדי שלא יסתור דבריו שבד"מ [שם] ובתשובותיו שכ' שם בסי' יו"ד וז"ל היסוד הפשוט הראשון הוא בפ' לא יחפור אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים ריחייא ואתא בר מבואה חברי' וקא אוקים בהדי' דינא הוא דמעכב עליו דמשמע מדקאמר ואוקי בהדי' שעשה דבר זה בידיעתו ואפי' הכי יכול לעכב עליו א"כ הרי לפנינו כו' ואע"ג שהרי"ף והרא"ש פסקו דלא כר"ה דקם לי' כיחידאי מ"מ אומר אני שיש להתיישב בדבר שהרי במרדכי מייתי בשם אבי אסף וז"ל מבוי הסתום מכל צדדיו רק מצד אחד הוא פתוח לבנות בו ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח שאין עכו"ם יכול לכנוס למכור אם לא שיעבור על פתח שמעון דינא הוא דמעכב עליו כדר"ה עכ"ל א"כ משמע שהלכ' כוותי' דרב הונא מדמייתי ראי' מיני' אלא ע"כ צריכין אנו לחלק דבדבר דברי היזיקא כגון הכא גבי מבוי שבודאי יזיק לו כ"ע מודי דהלכ' כר"ה וא"כ בנ"ד נמי ברי היזיקא הוא עכ"ל נלע"ד ליישב והוא עפ"י מה שנבאר הסוגיא אשר יש בי' כמה קו' וז"ל הש"ס ב"ב (כ"א ב') אמר ר' הונא האי בר מבואה דאוקי ריחייא ואתא בר מבואה חברי' וקמוקי גבי' דינא הוא דמעכב עלוי' דא"ל קא פסקת לחיותי כו' א"ל רבינא לרבא לימא ר"ה דאמר כר"י דתנן ר"י אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן אצלו וחכמים מתירין. אפילו תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עלי' דר"י התם אלא דא"ל אנא פלגינא אגוזי' את פליג שיסקי אבל הכא אפי' רבנן מודו דא"ל קא פסקת לחיותי ופירש"י וז"ל אבל הכא שזה העמיד תחלה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי עכ"ל מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי תנאי היא דתני' כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמדי תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות ולשכנו אינו כופהו. רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו אמר ר' הונא ברי' דר' יהושיע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב בעי ר"ה בדר"י בר מבואה אב"מ אחרינא מאי תיקו עכ"ל הגמ'. והנה קשה חדא אם לר"ה בדר"י קפוח חיותא לאו מילתא ולא עושה לו דבר בזה כמבואר בשיטה מקובצת ב"ב שם וז"ל י"ל שאין מעכב עליו ואע"ג דהא מפחית לי' לחיותי' מצי א"ל את מטי לך מה דפסקי לך מן שמיא ואנא מטו לי מה דפסקו לי מן שמיא א"כ בר מתא אחריני נמי לא יעכבי עלה דהא לא עביד לי' מידי ותו קשה דאם יהיב בכרגא דמלכא מותר במתא אבל בני אותו מבוי שהאומן בתוכו יכול למחות בו דמ"ש דאין בני העיר יכולין למחות בו ומ"ש בני מבוי דהאומן שרי בי' הא לדברי ר"ה בדר"י לא עביד לי' מידי תו קשה קו' הבית אפרים [סי' כ"ו] שמקשה כיון דטעם דברייתא שאמרו שזה אומר בשלי אני עושה משמע דבלא"ה הי' יכול למונעו דקיפוח מחייתו מילתא א"כ ממילא כ"ז הוא אליבא דר' יוסי [ב"ב דכ"ה ע"ב שם] דס"ל סברא זו אבל רבנן דלא ס"ל בשלי אני עושה ממילא לדידהו אסור ומה שתירץ הבית אפרים ז"ל שקפוח פרנסה אפי' לר"י אסור אליבא דר"ה א"כ קשה למה אמר התנא בברייתא הטעם להתיר חנות בצד חנות משום שאומר בשלי אני עושה הא אם קיפוח פרנסה לאו מילתא וכדר"ה בדר"י א"כ בלא"ה מותר בלאו האי טעמא דבשלו הוא עושה ואי ס"ל להתנא דברייתא כר"ה דקיפוח פרנסה מילתא א"כ גם אם בשלו עושה אסור. ולכן נלע"ד דהענין הוא כך דהנה מבואר בח"מ בש"ע [סי' קנ"ד סל"א ול"ב] ובכ"י [בר"ס קנ"ה בשם תשובת הרשב"א] בארוכה דעת הר"ש שמותר להוציא ולפתוח חלון למקום הפקר וחבירו הבא להזיקו בראי' אסור כיון שזכה כדין מותר שזכה מההפקר. אבל יוכל חבירו לבנות בשלו כנגדו משום דבזכה מהפקר לא זכה בחצרו של חבירו שיהי' משועבד שלא לבנות בו ורק שזכה בראי' ואסור שוב שכינו להזיקו בראי' אבל לבנות לחבירו בשלו רשאי [א"ה עיין בסמ"ע סי' קנ"ד ס"ק ל"ח בארוכה] והנה לפ"ז באחד העומד לו חנות בוודאי שזכה בהסוחרים וסחורות הבאים שמה כמבואר בח"מ [א"ה אולי כוונתו להרמ"א סס"י קנ"ה] דסחורה הבא לבית הוי כזוכה מהפקר ורק באמת עדיין לא זכה בדבר שעתיד להיות אבל עכ"פ לא גרע מעני המנקף בראש הזית בטירחא אעפ"י שלא זכה בו עדיין אסור ליקח ממנו ולכן בודאי בהטריח ועשה חנות והרגיל קונים כדברי רש"י ז"ל לעול ודאי שאסור לאחר להחזיק בה אך לעומת זה י"ל כיון שכן רשות לכל אדם לעשות חנות לא החזיק בקרקע של חבירו שימחה בידו מלעשות גם לו חנות ולכן גם לחבירו מותר לעשות בתוך שלו חנות. והנה בענין חנות או ריחיים נגד ריחיים יש שני עניני הזיקות להראשון א' שלוקח ממנו הרגילים אצלו והב' שגם אם לא יסירו הרגילים מלבוא אליו לא ימנע מהיזק שחבירו אורב עליו בצדו ומסתמא לא יוכל להעלות השער עתה כאשר היותו יחידי. והנה בהיזק הראשון שלוקח ממנו הרגילים אצלו שפיר יוכל למחות בו כיון שכבר זכה בו הראשון מהפקר אסור להשני להזיקו ולהסיר ממנו הרגילים אצלו כמו שאסור לו לראות בחצרו שמזיקו בראייתו. אך ההיזק השני באם לא יסורו ממנו הרגילים אצלו ורק שלא יוכל להעלות שער מסחרו כרצונו זה הוי היזק ממילא ודומה למאפיל עליו דרשאי כיון שלא זכה בשלו מידי ככה נמי רשאי הוא לעשות חנות כיון שאין מזיקו ומסיר ממנו דבר רק שנפחת החנות ממילא מחמת השני זה לא זכה כלל מהפקר להחזיק בקרקע חבירו וכמו שיוכל להאפיל נגד חלונו וזה ברור. וא"כ זה כוונת ר"ה דאסר להעמיד ריחיים נגד ריחיים משום שמקפח חיותו ופירש"י ז"ל שלוקח ממנו הרגילים וזה ודאי אסור להזיקו ואך התנא דברייתא סבר דזה אינו מקרי קפוח חיותו וכדפי' בש"מ דמה דיהיב' לי' משמיא לא יוכלו להשיג גבולו ואינו מסיר כלל ממנו הרגילים ואך עכ"פ ההיזק הוא ממילא מה שלא יוכל להעלות שער מסחרו כראוי וגוף החנות נפסד מכאשר הי' שוה כמפורש בתשו' הרא"ש אך זה אינו יכול לעכב ע"י דכ"א עושה בשלו וקרקע חבירו לא נשתעבד לו בזכותו מההפקר כלל ולזה מפורש בברייתא הטעם דכ"א עושה בשלו להסיר טעם המניעות מצד היזק הברור אבל לקיפוח חייתו לא הוצרך לבאר כי פשוט בעיני התנא דברייתא דזה לא מקרי קפוח חיות ולזה נמי א"ש דבר מתא אב"מ מצי לעכב דנהי דלא מקפח פרנסתו לר"ה בדר"י עכ"פ. לא יוכל להזיק לבני העיר אחרת בחנותם ומו"מ אשר להם שאם יבא עוד אחד יוגרע מחייתם ממילא וכנ"ל ולא שייך לומר כ"א עושה בתוך שלו שהרי אינו שלו כלל כי הוא מעיר אחרת וכן מפורש בהדיא במרדכי שאפילו לאדם בטל יוכל למחות לבר מתא אחריתי שיאמר אולי יבא מציאות לידו הגם שאינו מזיקו כלל ואינו מקפח פרנסתו יוכל למחות שלא יחסר לו מידי כיון שאינו יכול לומר בשלי אני עושה ומש"ה באם יהיב כרגא דמלכא לא יוכלו בני מתא לעכב עליו דגם הוא כמותם בכל דבר שבא ממילא אבל למבוי שבו בן אומנתו יוכל לעכב עליו משום שחבירו זכה כבר ולא יוכל להזיקו ולפחות חנותו ואי דיאמר אני עושה בשלי ולא הי' יכול הראשון לשעבד חלקו הא לא הוי לזה הבא שום חלק בעיר הזאת ובודאי דהשני לא יכול לירד למבואו ולהפחית דמי חיותו ואומנותו אך לאחר שיהי' כבני העיר תורת בני העיר עליו ככל יתר בני עיר הגם שבא לאח"כ דבשלמא כשתחלת ביאתו לאותו מבוי יוכל למחות בו משום שכבר זכה בהחנות שהעמידו וזכה מן ההפקר והאיך יוכל הבא מחדש להשיג גבולו אבל לאחר שכבר הוא מבני העיר שוב מותר לעשות לו חנות במבוי דבני אומנתו ולא יוכל לעכב עליו ולומר שכבר זכה מההפקר דז"א דלא זכה בחלקו שהוא מבני העיר ובני העיר כולם [יש להם] חזקה שיוכלו לעשות חנות בכל מקום כרצונם וכ"א עושה בשלו וזה ברור: