שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 104

מכתבם הגיעני והנה דבר זה אין צריך לחכם גדול רק כל איש אשר בו ריח תורה יבין הדבר דהנה איתא בגמ' ב"ב דף ט' ע"א ולהסיע על קיצתן ושם הנהו בי תרי טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי ופרש"י ענינא תנאי דכל מאן דעביד ביומא דחברי' נקרעוה למשכי' אזל חד מינייהו עבד ביומא דחברי' וקרעו למשכי' אתא לקמי' דרבא חייבינהו רבא לשלומי כו' עכל"ה ופירש"י והרמב"ן וראבי' ורוב גדולי הראשונים דקיצתן היינו שהרוב יוכלו לתקן קיצות ושארי ענינים הנראה להם אפילו שיהי' בזה הפסד לאחרים ומחויבים המועטים לקבל גזירתם ואפי' בדבר הרשות והר"י ט"ע ור"ת והרמב"ם וקצת מהראשונים אשר פירשו קיצתן היינו בדבר שהסכימו כולם ואח"כ עבר זה שהסכים עמהם זה יכולין לעשות אבל אם לא הסכים בתחילה עמהם אין יכולין לכוף להיחיד בדבר הרשות בדבר שאיכא פסידא להאי ורווחא להאי. והנה המנהג בישראל כדברי הראבי' ורש"י והרמב"ן ז"ל שיכולין לכוף ליחיד אפי' במידי דאיכא רווחא להאי וכן העיד מהרי' ן' לב ז"ל בס' ב' סי' ע"ב והב"ח ז"ל בח"מ סי' ב' וז"ל ולענין הלכה נהגו ברוב מקומות שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול ומה שעשו עשו בתקנת הקהל דוקא וכראבי' עכ"ל. והרמ"א ז"ל קבע מנהג זה בשולחנו הטהור בח"מ סי' ב' וז"ל וכן נוהגין בכ"מ שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול ומכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג עכ"ל. אך כ"ז באם לא הסכימו כולם אבל אם כולם הסכימו בודאי שיכולין לתקן אפילו בדבר (שאינו) [שלא] בא לעולם כמבואר בהדי' בגמ' גבי הני תרי טבחי שהוא דשלב"ל כלל וקנס דלא מהני שום קנין ולא מהני רק משום שהם בני אומניות אחת וכמו בני העיר דמי וא"כ מזה מבואר שאלתכם יפה באר היטב דלכל הדיעות באם הסכימו כולם לתקנה זו לתת המסחר לרב עפ"י תנאים המבוארים שמה דאין יכולים לחזור והעובר ע"ז עובר על התקנה ועל החרם ותשובת הרב שכתבתם לי לא ידעתי מה הוא שח תורה חדשה או ישינה ח"ו וכי יש תורה חדשה הלא כולנו מאמינים במסירת נפש על דברי התלמוד וראשונים ובעלי הש"ע ורק במח"כ הרב הנ"ל שלא ידע כלל והביא רק דברי קצת הראשונים הוא ר"ת וסייעתו ומהרי"ק ז"ל שס"ל שאין רשות לרבים להפקיע מיחיד בדבר שלאו מגדר מילתא. והנה אם תעיינו היטב תראו שאין המנהג כמותם רק המנהג כדעת רש"י וראבי' שיכולין הרבים לכוף היחיד וגם זאת נעלם מהרב הנ"ל היכי שכולם הסכימו כ"ע מודים שיכולין לתקן אפילו בדשלב"ל כמו שמפורש בגמ' שהבאתי והמעיין במרדכי ב"ב יראה בהדי' כן ולהעתיק דבריהם הוא לטורח ידעתי שיש בקהלתכם כמה לומדים שיוכלו לראות דבר זה במרדכי ב"ב ולכן העובר על התקנה הנ"ל הוא מוחרם ומובדל מעדת ישראל ושלום לכל ישראל:

ומ"ש הרב הנ"ל דאין חילוק בין יחיד לצבור מחמת שבא לכלל כעס בא לטעות גדול שתינוקות של בי רב לא יטעו בזה דהיכא דהסכימו כולם ומדעת חבר עיר אם הוא במתא או בלא חבר עיר היכי דאינו במתא דתנאן קיימין ואפילו בני אומנות אחת ומטעם דצייתי אהדדי משא"כ יחיד ולית מאן דפליג על דבר מפורש בש"ס בלא חולק והרב הנ"ל רצונו לתת תורה חדשה מה שלא ידעם אדם וחולק על האמת התורה שניתנה מפי הגבורה כאשר קבלנו איש מפי איש עד מרע"ה וכן אני אם כי אני זעירא דחבריי' קבלתי ממו"ח זלה"ה שהי' גאון עולם ומהגאון בעמ"ח ים התלמוד והם סמכוני להורות ולדון כאשר הי' אתי בכתובים אשר ידוע שהם קבלו איש מפי איש עד רש"י ז"ל כידוע לכל ורש"י ידוע שקיבל איש מפ"א עד מרע"ה כמבואר ביוחסין ושארי ספרי היחוס משא"כ הרב הנ"ל שלא למד ולא שימש לשום גאון או גדול מפורסם ולזה נפל בשיבושא ודמיונות כוזבות ר"ל ולכן אל תשמעו ולא תאבו לו ועלינו השלום: סימן כד להרב המאה"ג האבד"ק קלאסני יע"א:

מכתבך הגיעני ומחמת גודל טרדותי לא יכולתי להשיב לך עד כי פניתי מעט ראיתי להשיבך ראשון מ"ש כ"ת בענין אם יוכלו הרוב לתקן תקנות אפי' אם היחידים מוחים הנה ידוע שזה תלוי בפירוש רשאין בני העיר להסיע על קיצותן [בב"ב דף ט'] שר"ת פי' דוקא על מה שקבלו עליהם כולם יכולי' אח"כ לקנוס העובר אבל בתחלה אין להם כח על היחיד לכופו במידי דלאו למגדר מילתא והראבי' וסייעתו פירשו דאפי' לכתחלה כח על היחידים אפי' בדבר דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ואפי' בלאו מיגדר מילתא [א"ה יעיין במרדכי פ"ק דב"ב] ושני הדיעות הובאו בש"ע סי' ב' ומנהגנו דיוכלו הרבים לכוף היחיד לקבל תקנתן אפי' במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וכן העיד הב"ח ז"ל [בתשו' סי' ס'] על מנהג זה וכ"מ במהר"י ן' לב ז"ל בכמה תשובות אך באמת נמצא שם נגד זה. אך במדינתינו המנהג כן וכ"כ לי מו"ח זלה"ה שכן המנהג דיכולין הרוב לכוף היחידים. אך כ"ז בבני עיר אבל בבני אומנות אחת הגם שהם נקראי' בני עיר לענין שיכולין לתקן אבל ודאי שאין רוב בני אומנות יכולין לכוף להיחידים וכ"מ בהדי' בהנמ"י ז"ל ובשיטה מקובצת ב"ב בשם ראשונים וכן הסברא מחייבת דאין מיעוט בני אומנות נגררו אחר הרבים מהם שאינם רוב העיר וא"כ בודאי רוב ב"א אינם יכולין לכוף למועטים לקבל גזירתן ותקנתן. אך באמת בגוף הדבר דנ"ד לא ידענא משום תקנה חדשה דאיזה תקנה רוצים לעשות הא אינם רוצים רק שישכרו מהשר את האוראנדי אבל לא שום תקנה חדשה ואולי כוונתך שהם מתירים ליחיד לשכור ועד הנה הי' אסור לשכור ליחיד רק שיהיו כולם שוים לטובה ועתה רוצים רוב השענקרס להתיר ליחיד לשוכרו שעי"ז יבא להם טובה הנה אם זה כוונתך לא נכנס בגדר והכלל דרשאין בני עיר ורק איפכא היא החקירה בזה אם יש יכולת ביד הרוב לבטל תקנה קדומה אשר היתה מקדם. והנה דבר זה מבואר ביו"ד [סי' רכ"ח סל"א] שיכולין רוב הצבור לבטל התקנה שלא ברצון המועטים המוחים ואם באנו לומר שב"א שאני ואין יכולים הרוב לבטל התקנה שלא ברצון היחידים זה אינו כלל דלענין זה ודאי יכולין הרוב לבטל התקנה שכל התקנות נעשו על אופן זה שבאם יראו הרוב יכולין לבטלו וז"ב ולכן בנ"ד יכולין רוב השענקרס לצוות ליחיד שישכיר עבורם:

וע"ד השאלה השני' אם יכולין לתקן תקנות למייקרי השער כמבואר במ"א [בסי' רמ"ב ס"א] בשם הצ"צ הנה ידידי הגם שדברי הצ"צ יש לו פירכא וכבר העיר הפ"מ שם עליו אך מ"מ בדרבנן פשיטא שכ"ע מודים שיכולים לתקן וכן פסק א"ר והפ"מ ומי יבוא אחריהם:

ומה שהבאת ראי' מבכורים מדבר ממון אין ראי' כלל שיכולין חז"ל לפקוע כרצונם עפ"י התורה. ובגוף הענין הרבה יש לפלפל ואין הפנאי מספיק ולדינא אין לזוז מדברי הצ"צ והא"ר ופ"מ הנ"ל. ד' חיי תרי"ח לפ"ק צאנז: סימן כה שוי"ר רבני ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי כקשית מו"ה יחזקאל נ"י האבד"ק שינאווא יצ"ו.

אודות הפראפינאציע שמחזיקין שני יחידים ועתה רוצים בני הקהל לשוכרה לצורך הרבים כל בני העיר ידע ידידי בני שדבר זה מנהג בכל מדינתנו ושגור בפ"כ גדול וקטן ת"ח וע"ה שרבים יכולים למחות בהיחיד שאל ישכור עסק פרנסתם ואפילו כבר שכרו נוהגין להוציאו מידו להבא וזה ידוע מתשובת הרשב"א ז"ל והרא"ש גבי שטר הנוהג בארץ הזאת דמנהג קבוע הולכין אחריו ולפי הרבה פוסקים אפילו אם המנהג נגד הד"ת כמבואר בתשו' מהרי"ק ובמרדכי באריכות הדברים אבל באם אינו נגד הד"ת כ"ע מודים שאין לבטל המנהג וכופין לקיים המנהג כידוע לכל מעיין בתשו' הנ"ל ובמרדכי וכן נוהגין בכל תפוצות ישראל ובפרט בעניני מסים לכ"ע הולכין בתר המנהג. והנה בנ"ד אין לך מנהג יפה וכשר כזה שרבים עדיפי מיחיד שבא ליקח חלקם מפיהם הגם שלא הי' להקהל העסק הזה עד עתה הוא מטעם קדירא דבי שותפי כידוע אצל רבים ואם מעתה רוב הקהל רוצים בהעסק מוציאין אותו מהיחיד ובלבד שישלמו לו כל אשר הוציא על העסק עפ"י ב"ד שבעיר וכן באמת מבואר דבר זה בב"ח ז"ל שכן המנהג וכן ראוי לנהוג וז"ל הב"ח ז"ל בתשו' סי' ס' כבר נהגו בכל מקום שיש כח להראשים שהמחום רבים עליהם מדעת כולן לתקן תקנות בכל דבר אף במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שיש לו בעלים ודלא כר"ת שבמרדכי פ"ק בבתרא מיהו נראה דלא נהגו אלא במה שהוא לתקנת הקהל דוקא כסברת ראבי' שבמרדכי וכ"כ מהרי"ק בשורש י"ד ומעתה נמשך דהתקנה שתיקן שלא ישיג אדם גבול חבירו וכו' אין לה מקום אלא ליחיד כנגד יחיד כמבואר בטעם שנתנו להסכמתו לפי שראו היזיקות שגרם א' לחבירו וכו' אבל על רבים כנגד יחיד דליכא למימר שרבים יגרמו היזק וכו' ודאי דלא תקנו כלום במה שנוגע לרבים ותו דהלא הדבר פשוט דאין להם כח אלא במה שהוא לתקנת הקהל דוקא כדפירשתי וא"כ האיך יעלה על הדעת שיסכימו על מה שהוא תקלת הקהל לקפח מחית כל הקהל ולתת מחי' לג' אנשים בלבד כו' עד הנה אין ספק דכיון שצריכין לשכור אוראנדי מחדש דראוי ונכון הוא עפ"י הדין והסברא לפסוק שיחזיקו בה רבים דזכות רבים עדיף והם קודמין לשוכרה מטעם דועשית הישר והטוב דלא גרע מדינא דבר מצרא דקאמר בפ' המקבל ארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף ולית בה משום דינא דבר מצרא והסכימו רוב הפוסקים דהכי קאמר אעפ"י דהרוצה אותה לזריעה הוא בן המיצר אפ"ה הלוקח הוא קודם כ"ש בנ"ד דהקהל קודמין לשוכרה לכתחלה דפרנסה דרבים קודמין ליחיד. ועוד האלו הג' אנשים הם עשירים ורוב הקהל הם עניים א"כ פרנסת עניים קודמין וגדולה מזה כתב הרא"ש בתשו' הביאו בי"ד ס"ס רנ"א דלשכור ש"ץ להוציא רבים י"ח קודם לשכור רב ויכולים לשנות מת"ת לצורך שלשים פשוטים להגמון להציל נפשות עניים יעיי"ש מיהו כ"ז איננו שייך אלא בענין דאורנדי די"ש שיש בה פרנסת רבים שכאשר ישכרו הקהל הי"ש מהשר אזי תהי' מחיה להרבה בע"ב למכור י"ש כל אחד בביתו משא"כ בחכירות הרחיים דפשיטא דאין להקהל בזה שום זכות ויתנהגו בזה עפ"י תקנותם בכל תוקף ועוז המבואר בתקנה שלא יחכירו אותה מהשר לא יחיד ולא רבים כי אין בחקירות זו פרנסת רבים הנלע"ד דין אמת וצדק עכ"ל ולכן גם אם השענקרס הי' ע"ט ג"כ מוכרים י"ש מ"מ אם נראה טובת העיר שיצמיח טובתם בעסק פרנסתם אם יקחו הי"ש במקום שירצו לא אצל הפראפינציע בודאי כופין היחיד להחזיר הפראפינציע להקהל ואין לספק מידי. אולם אהובי בני כלל אחד אומר לך בזה ומיני' לא תזוע כי אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן וימים ידברו וגם אני מעול הייתי מוסר נפשי ליקח לטובת בני העיר כידוע לך אך באתי על הנסיון כי רוב פעמים בא הדבר מרמאות שכאשר יש איזה יחידים מחזיקים האוראנדי כמה שנים ונתעשרו והמה מתנהגים עם השענקרס ברחמים ולא מטילים עול עליהם ולפעמים מתקנאים בהם בע"ב אחרים והמה בוש יבושו ליקח האוראנדי מהם בחזקה ולכן מערימים לומר שכוונתם לטובת הכלל ואם כי השענקרס רובם עניים המה מלוים להם מעות ואח"כ כששוכרים לטובת הכלל מי הוא הנושא ונותן בעסק הזה מסתמא הנגידים הנכנסים בעובי הקורה לטובת הכלל ואח"כ מרבים בהוצאות אין מספר ועושים חשבון צדק גם אוספי אסיפות האיך יתנהגו האוראנדי לטובת הרבים ועושים תקנות הכל לש"ש עד אשר יעשקו ויגזלו את העניים ופושטים עורם מבשרם ואין מכלים כי אומרים הכל לש"ש ולטובת הכלל ובעיני ראיתי גודל העושק הנעשה בעיר והכל לש"ש וגם אם נמנה איזה נאמן מסתמא נוטה אחר הנגידים כידוע וגם אם לפעמים נושאים ונותנים שני אנשים או ג' משני הצדדים דרך שכמה יבואו לרצח אביונים ומי שיתמנה לעסק זה מקוים בו דברי בעל הטורים ז"ל אין אדם נעשה שוטר מלמטה אא"כ נעשה רשע מלמעלה ולכן אהובי בני צריך להתיישב היטב אם הוא לטובת השענקרס שרובם עניים כידוע ולא לטובת הנגידים המכוונים לש"ש. ואין בזה לבא על המחקר ע"י אסיפה ברבים כי ידוע פחד העשיר על העני ולכן נכון שב"ד של שלשה יעמדו היטב על המחקר ואם באמת יהי' לטובת השענקרס בודאי כופין להיחיד לקיים המנהג אבל אם יש מקום לספק מעושק ורמאות וקנאת איש מרעהו לא יוציאו האוראנדי מהמחזיקים עד הנה וזה אמת לאמתו ואל תשגיח ברבני העירות המצפצפים והמהגים רק לגלות גדלם שיודעים מסברת הב"ח ז"ל ויתר החיבורים אבל אין מבין תוך הדבר ואפילו גדולי דורנו ראיתי מכשול תח"י שכותבין בחפזון ואת אשר כתבתי כן הוא האמת לאמתו ואם כי אינו בפלפול של הבל ה' הטוב יצילנו מגבהות בתוה"ק ויעמידנו על האמת ואין להביא ראיה מדורות הראשונים שרוב נגידי הקהל היו צדיקים כאשר אבותינו ספרו לנו וגם הי' הבושה גדולה לפני ת"ח מנהיגי העיר אבל עתה בעוה"ר המנהיגים המה לא בגדר צדיקים וחוצפא יסגא בעקבות משיחא ובפרט בעוסקי באמונה לטובת הכלל הוא גדול בצדקתו מחבר העיר וגם כי חבר העיר אינו בקי בטוב מו"מ אבל הנגיד יודע בטוב טובת בני העיר ועושים תקנות סדום הכל לש"ש ולכן ראוי לחקור הרבה בזה וה' הטוב ישים שלום וינהלנו לארצנו במהרה דברי אביך דו"ש: שאלה

בשני אחין שהי' ביניהם דו"ד וסמכו על הבוררים בק"ג א"ס ובחיוב לקיים דברי הבוררים ונעשה פשר שכל מה שיקנו או ישכרו או יעשו איזה עסק במקום הידוע הוא לשניהם אפי' שיעשה אחד מהם לבדו רק אם יהי' לו בירור בעדים שחבירו לא רצה להיות שותף בזה העסק. ועל שארי עסקים במקומות אחרים יהי' ג"כ שותפות בכל מה שיבא לידם רק בזה יהי' להם נאמנות שחבירו לא רצה להשתתף עמו וגם מחויב זה שיעשה העסק על שמו לבד אצל השרים שיכתוב גם לחבירו כפי הנימוסים וימסור לו כ"ז כתב חתום המועיל לפי מנהג המדינה והנה א' מהאחים עשה עסקים על שמו לבד במקום הידוע ולא נתן עדיין כתב לחבירו שהוא שותף בו ולאחר זמן תבע זה האח בעל העסק את אחיו איזה תביעה ולא רצה להשיב לו עדי ישליש שטר על חלקו בעסקים כאשר נעשה ביניהם בפשר והשלישו השטרות שלאחר שיתבע את אחיו וישיבנו ויופסק הדין כן יקיים השליש ועתה רוצה זה התובע לחזור ואינו תובע שוב את אחיו ורוצה שהשליש יחזור לו שטרו כי לא הושלש רק כדי שאחיו ירד עמו לדין ועכשיו אינו חפץ בטובה זו שיעמוד עמו לדין ואינו תובע אותו כלל לזה יוחזר לו שטרו ואחיו טוען כיון שכבר נפסק בהפשר שמחויב ליתן לו כתבים ועתה שהכתבים מזומנים מחויב השליש למסור לו שיקויים כפי הדת והפשר שנעשה מאז ביניהם את"ד:

תשובה הנה אען ואומר בראשונה אם יש להשותפות הזה ממש מאחר שהוי בדשלב"ל והנה באמת מבואר בש"ע סי' קע"ו דלרוב הפוסקים אינם יכולים לחזור על למפרע ואינו נאמן לומר שחזר רק בעדים כמבואר בב"י בטור ובראשונים בב"ב ורק הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דס"ל דיכולים לחזור מחמת דהוי דשלב"ל. והנה הנ"מ [שם סי' קע"ו ס"ק א'] רוצה לומר דגם להרמב"ם ז"ל במה שקנה כבר נעשה שלוחו ונתלבט שם בדברי הדרישה ובאמת במחכ"ת דאישתמיט מני' דברי הרמב"ן מובא בשיטה מקובצת ב"ב דף ח' ע"ב ד"ה ולשנותן [שהביא דברי דברי הרשב"א] שכ' וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמלתא משום דאיכא פסידא בלקוחות דמייקרי תרעא עוד כתב דמשמע דהיכא דליכא אדם חשוב וא"נ במלתא דליכא פסידא דהוי תנאייהו תנאה דוקא כדאתנו כל טבחי מתא א"נ כל בני אותה אומנות שבעיר דהוו להו באומנותן דבני העיר לגמרי הוא הא תרי ותלת דמתני במאי קנו ושותפים שאמרו כל מקח שיבא לידינו יהי' הריוח בינינו במאי קנו שאלו במתנין באומנותן לאמצע י"ל נעשו שכורין זל"ז כדאמרי' בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה ויכולין לחזור בהם אלא מקח שלקח במעותיו במאי קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחבירו במה קנה שלא יחזור בו ויקח לעצמו ומה ששנינו בתוספתא רשאים הצמרים והצבעים לומר כל מקח שיבא בעיר נהי' כולנו שותפים בו וכן הנחתומים כ"ז בתנאי כל האומנים הוא כו' ואני אומר דדין פועל ודין השותפים אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה כגון שנשתתפו בין מה שיקנו או מה שירויחו או במציאותיהן דהיינו ודאי מגבי' מציאה לחבירו ונעשו שלוחים זל"ז או שכורין דבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשבילו והילוכן ודיבורן היינו שכרן [וכו' הרשב"א ז"ל] עכ"ל (וגם הט"ז נעלם ממנו שכ' בסי' קע"ו בח"מ סעיף א' וז"ל אין השיתוף נגמר כו' דס"ד דהוי כשלוחים זה לזה דנגמר באמירה כמ"ש סי' קפ"ה עכ"ל) אלמא דלהרמב"ן שותפים לא נעשו שלוחים דרק דעת החולקים הוא דשותף הוא כשליח אבל הרמב"ן ס"ל דשותף אין דינו כשליח וסברתו נ"ל דהנה בשליח אמר צא והבא לי או הגבה המציאה עבורי אבל כאן לא נשתתפו שיוכרח ליקח בשותפות ורק שנשתתפו בכל מה שיהי' ריוח מה שילקחו יהי' שותפים והאחד קנה במעותיו במה קנהו חבירו הא לא נעשה שלוחו לקנות וגם לא על גוף הדבר נעשו שותפים רק על הריוח שיעלה מהמקח וזה ודאי יוכל לחזור ליקחנו לעצמו כיון שלא נשתלח (ממון) [ממנו על זה] ורק בעצמו זכה בשבילו בודאי יוכל לחזור והמעיין שם בהרמב"ן ז"ל יראה להדי' דס"ל דשותף אינו שליח דאומנים הוו כשכורין זל"ז אם נתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה אבל זה שנעשה שותף להרויח במה שיקחו לא נעשה שלוחו במה שקנאה במעותיו ולא נעשה שכיר שלו כי לא הי' כלל שותפות ביניהם רק שאם יהי' ריוח יתן לו בזה ודאי יוכל לחזור וזה ברור דעת הרמב"ן ז"ל וא"כ מאן נימא לן טעם הרמב"ן ז"ל דלא ס"ל כן בשותפים וגם באומנים דעת הרמב"ם ז"ל עדיפא מדהרמב"ן וס"ל דלאו כשכורין הם אבל באמת רוב הפוסקי' חלקו ע"ז וכמ"ש הש"ך ז"ל [שם בסי' קע"ו] דכל הפוסקים חלקו על הרמב"ן ז"ל בזה וגם על א שכתב בשבועה ובאופן היו"מ וגם שהי' דרך חיוב ובפרט שנראה שהי' בשביל פשר שהי' סכסוכים אז בין האחים ונעשה פשר בזה שיהי' הכל בשותפות ופשר הוי כמכירה כמבואר שזה נותן לו דבר זה בעד טענתו ונמצא כיון שנתחייב לתת לו בעד תביעתו דשלב"ל מחויב לקיים עכ"פ חיובו וליתן לו הריוח ובהדי' מבואר בט"ז סי' קע"ו דחיוב מהני גם לדעת הרמב"ם ז"ל וא"כ כיון שהע"ש והסמ"ע והט"ז ז"ל הסכימו שבחיוב ובקבלת שבועה כנ"ד לא מהני לכ"ע חזרה בודאי לא יוכל לחזור מלשעבר אך גם בלהבא אינו יכול לחזור דלרוב הפוסקים בקנין אלהבא ג"כ לא יכול לחזור בדשלב"ל ואף גם זאת לפי שהעלינו דבנ"ד גם הרמב"ם והרמב"ן מודו דמהני אפי' בדשלב"ל משום השבועה והחיוב וא"כ בודאי דלא יוכל לחזור לפי מאי דקיי"ל דשותפין אינם יכולים לחזור בתוך הזמן ול"ד לפועל דכ"א נשתעבד לחבירו והוא הלכה פסוקה לדינא ובש"ע לא נמצא ע"ז חולק בודאי לא יוכלו לחזור אפי' להבא ולפע"ד בזה אפי' הרשב"א ז"ל שס"ל דהשותפים יכולי' לחזור בלהבא בכה"ג לא שייך חזרה ודמי למשך כלי אומנות והרבה יש לפלפל בזה אך בלא"ה דעת הרשב"א יחידאה ולא קיי"ל כוותי' בשותפים וכן נהוג עלמא וכל בתי דינין בישראל שלא לחזור אפי' בלהבא וא"כ בודאי שמחויב בעל העסק לקיים פשר הראשון ולא יוכל לחזור בו ויש לאחיו חלק בכל מה שקנה ולא מהני חזרתו על משך זמן שעשו השותפות שמבואר בהפשר. ואמנם לענין חזרת השטר מהשליש הדין עם המשליש שטרו לפי מאי דמבואר בסי' רמ"ג ס"ז וז"ל המחבר אמר להם זכו לו בשדה זו ע"מ שתכתבו לו את השטר או ע"מ שתתנו לו ק"ק זוז אעפ"י שהחזיקו בשדה יכול לחזור בו שלא יכתבו לו שטר או שלא יתנו לו ק"ק זוז ותתבטל גם המתנה ואפי' כתבו לו השטר כ"ז שלא מסרוהו בידו אם מיחה בהם מלמסרו לו בטלה המתנה עכ"ל ונמצא כמו כן בנ"ד שהשליש ע"ת שיתבע לאחיו ויקוב הדין ביניהם הרשות בידו לחזור ולא לתבוע כלל וליקח שטרותיו בחזרה הן מטעם שמבואר [שם] בסמ"ע וגם טעם הט"ז דכולהו מודו בתנאי שתלוי בדעתו שאין מי שיכול להכריחו שיקיים התנאי ולית מאן דפליג בזה וא"כ מחויב השליש להחזיר השטר למי שהשלישו אך באמת כיון שעפ"י הדין מחויב האח בעל העסק ליתן שטר כמו שנתחייב בפשר הראשון הגם שדעת י"א [בסי' ל"ט סעי' ד'] דאפי' בקנין יוכל למחות מלתת שטר וכן בהלואה ואפי' קנין ל"מ מ"מ הא מבואר שם בסי' ל"ט בח"מ דעכ"פ צריך לחזור לו דמי הלוואתו או מקחו ואם אינו רוצה להחזיר כותבים העדים בע"כ ויעו"ש בתומי' שכ"כ בפי' וכבר ידוע דפשר הוי דין מקח וא"כ אם אינו רוצה לקיים וליתן שטר חזר הדין למקומו ולפ"ד שזה הוא (א') [אי אפשר] לחזור עתה לאחר ששה שנים וא"כ בודאי כותבין השטר ע"כ וא"כ נהי דהשליש מחויב להחזירו למי שנתנו לו וכנ"ל מ"מ הב"ד יכריחו שיקיים כפי פשר הראשון ואין לנו דבר [כפי'] יותר מזה שיומסר השטרות ליד ב"ד והמה יראו עפ"י הדין מה לעשות לאחר שיציעו טענותיהם ואם כי באמת אין מכריחין להשליש כמבואר בש"ך ז"ל מ"מ עתה בעוה"ר אשר נתקלקל העולם בודאי כן ראוי ונכון שהשטרות ישלשו ביד ב"ד או ביד השליש אם שניהם מרוצים עד אחר שיקוב הדין ביניהם וזה אמת ברור לכל מי שרוצה האמת: סימן כז