חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 9

פ"ו הל"ה עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אין יוצאין בה שאין זו משומרת לשם מצה עכ"ל, והוא במשנה חלה פ"א עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עלי' ומזמנין עלי' ונעשית ביו"ט ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עליה ואין מזמנין עליה ואינה נעשית ביו"ט ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, וזהו שפסק כן הרמב"ם הכא לענין מצה, וכן פסק גם בפ"ו מהל' בכורים לענין חלה, וכמתניתין. אלא דצ"ע הא דכתב הרמב"ם הכא לגבי מצה טעמא לפי שאינה משומרת לשם מצה, והרי מהא דפטורה גם מן החלה מבואר דכל לאכילת כלבים אין בה שם לחם כלל, וכן הא דאין מברכין עלי' ואין מזמנין עליה ואין מערבין בה ואין משתתפין בה כולהו משום לתא דלחם נינהו, וא"כ הלא האי טעמא גופי' מועיל גם לענין הא דאינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, דהרי גם מצה יסוד דינה תלוי בלחם, ולמה הוצרך הרמב"ם לטעמא דאינה משומרת, וצ"ע. והנה הר"ש שם הביא דרשת הספרי זוטא עריסותיכם שלכם חייבת ושל כלב אינה חייבת, וא"כ י"ל דגם בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה לא פקע מינה שם לחם, והא דפטורה מן החלה הוא רק משום גזה"כ דעריסותיכם דבעינן שתהא עומדת לאכילת אדם, ומהא דאין מברכין ואין מזמנין ואין מערבין ואין משתתפין אין להוכיח כלל, כיון דהויין מילי דרבנן, וע"כ בעינן בהו דוקא מיוחד למאכל אדם, ואלא"ה לא חשוב אוכל כלל.

והכי מוכרח מהא דאין משתתפין בה, והרי גבי שיתוף לא בעינן כלל לחם, ורק דכל שהוא אוכל משתתפין בו, ובע"כ דהוא זה משום דשיתוף דרבנן וע"כ לא חשיב לענין זה אוכל כלל, ולהכי באמת בעינן גבי חלה טעמא אחרינא מקרא דעריסותיכם פרט לעיסת כלבים, משום דמד"ת לא פקע מינה שם לחם. אשר לפ"ז הרי ניחא הא דהוסיף הרמב"ם גבי מצה טעמא דאינה משומרת לשם מצה, כיון דבאמת הוא חשוב לחם גמור, והגזה"כ דגבי חלה דבעינן שיעשהו לאכילת אדם לא מצינו גבי מצה, ומשו"ה הוא דהוצרך הרמב"ם גבי מצה לטעמא דאינה משומרת לשם מצה. אכן עדיין צ"ע, דמלבד דנראה דהגזה"כ דעריסותיכם דבעינן עומד לאכילת אדם הוא תנאי בדין לחם, דלא מיקרי לחם עד שיחשב עלי' לאכילת אדם, הנה אף אם נימא דאין זה שייך לדין לחם, כי אם דהוי גזה"כ בפ"ע בחלה, דאינה חייבת בחלה עד שיחשב עליה לאכילת אדם, ג"כ קשה דברי הרמב"ם מהא דאיתא בפסחים דף ל"ז עיסה של מע"ש לדברי ר"מ פטורה מן החלה וכו' מצות של מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח, ומפרש שם בסוגיא דהוא משום דאתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והי' באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם, הרי דמצה ילפא מחלה לכל דבר, וא"כ ה"נ נילף מצה מחלה גם לענין הך דינא דבעינן שיהא מוכן לאכילת אדם, ואכתי קשה למה הוצרך הרמב"ם להוסיף טעמא דאינה משומרת, כיון דבלא"ה אין אדם יוצא בה י"ח משום דבעינן עומדת לאכילת אדם כחלה, וצ"ע.

ונראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בעיקר הפירוש דעיסת הכלבים, יעו"ש בירושלמי פ"א דחלה איזהו עיסת הכלבים רשב"ל אמר כל שעירב בה מורסן וכו', ר"י אמר כל שעשה כעבין וכו' ר' בא בשם שמואל ר"א בשם ר"ח רובא אפילו עשאה קלוסקין, והתנינן אם אין הרועים אוכלין ממנה, תיפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ע"כ, והיינו דפליגי בפירושא דמתני' דעיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה, דרשב"ל ור"י סברי דהיינו שעצם העיסה עשוי' באופן שהיא רק לאכילת כלבים, ור' בא סובר דאף עיסה כראוי אם אך עשאה מתחלה על דעת כך שלא יאכלו ממנה רק כלבים הרי היא בכלל עיסת הכלבים המבוארת במשנה, והנה ברמב"ם בפ"ו מה' בכורים ה"ח ז"ל העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה עכ"ל, ועיין בכ"מ שם שדקדק דהרמב"ם פסק כר' בא בשם שמואל דירושלמי, דאף עיסה גמורה כל שעשאה ע"ד שלא יאכלו ממנה רק כלבים פטורה, הרי דכל יסוד הדין של עיסת הכלבים והפקעת דין חיוב חלה שלה הוא רק משום מחשבתו שחשב עליה שלא להאכילה לאדם, ואפילו לאינך אמוראי דאמרי דכל שאין הרועים אוכלין ממנה היינו שעירב בה מורסן או שעשאה כלמודין, הוי ג"כ עיקר ההפקעה משום שחישב עליה שלא להאכיל לאדם, ורק דס"ל דבעינן מעשיה מוכיחין עליה, דהא באמת אף אם עירב בה מורסן ועשאה כלמודים ג"כ חזיא לאכילת אדם, וכדתנן דמטמאה טומאת אוכלין. אשר לפ"ז צ"ע בחזר וחשב עלי' למאכל אדם, אם נימא דבזה נשלם דין לחם שבה וחוזרת להיות חייבת בחלה, ונכלל זאת בהא דתנן בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח, או דכבר היא נפקעת לעולם מדין לחם שבה.

ונראה דדעת הרמב"ם היא, דכל שחזר וחשב עליה אח"כ להאכילה לאדם חוזר להיות בה דין לחם, וגם פקע מינה הגריעותא מה שאינה עומדת לאכילת אדם, כיון דעכשיו מיהא קיימא לאכילת אדם, והויא לחם גמור, וגם מפרש להמשנה דבזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח, דהוא זה לעולם, ולא מהניא מה שחשב אח"כ לאכילת אדם, ובחלה הטעם פשוט, דהכל הולך בתר שעת חיובה וכדתנן הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, וה"נ דכוותה כיון דבשעת גלגול עיסה אינה עומדת לאכילת אדם ולא חייל בה שם לחם, ממילא הרי היא פטורה לעולם, אבל במצה הא קשה למה אין יוצאין בה י"ח מצה בחזר וחשב עליה לאכילת אדם, ולהכי הוא שהוסיף הרמב"ם טעמא דאינה משומרת לשם מצה, ור"ל דכיון דבשעת עשית העיסה אינה משומרת לשם מצה, ע"כ ממילא אין יוצאין בה י"ח מצה לעולם. אכן יש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם, במש"כ הטעם לפי שאינה משומרת לשם מצה, וא"כ הא נמצא דהא דפטורה מן החלה והא דאין אדם יוצא בה י"ח בפסח, שני דינים נפרדים ושני טעמים חלוקים הם, ואילו בפיה"מ כתב דהא דאינו יוצא בה י"ח הוא משום דכל שאינו חייב בחלה אינו יוצא בה י"ח, וצ"ע.

והנראה לומר בזה, דהנה בעיקר הדין דמשומרת לשם מצה תרי דיני יש בזה, חדא עצם מעשה השימור שצריך לשמרה מחימוץ, שזהו עיקר מצות שימור, ועוד יש בה דין בהחפצא שיחול בה שם משומרת לשם מצה, וכדאיתא בפסחים דף ל"ח יכול יצא יד"ח בחלות תודה ורקיקי נזיר ת"ל ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח, הרי דאף דיש כאן מעשה שימור גמור שיוכל להועיל גם לענין מצה, אבל מ"מ כיון דמשתמרת לשם דבר אחר אינה בכלל משומרת לשם מצה, ובע"כ דהוי דין בהחפצא שיחול בה שם משומרת לשם מצה, וע"כ כל שנעשה לשם דבר אחר לא חלה בה שם דמשומרת לשם מצה. ולפ"ז נראה דגם בעיסת הכלבים דכוותה, אם באנו לדון משום עצם מעשה השימור באמת לית בזה שום גריעותא במה שנעשית ע"ד אכילת כלבים, דמ"מ כל שנשמרת כראוי מחימוץ שפיר הי' חשוב זה לשימור גמור והיתה בכלל משומרת, ואך דכיון דהוי דינא דכל לאכילת כלבים לית בה שם מצה, ע"כ משום זה הוא דחזר דינא דכל שנעשית לשם אכילת כלבים לא מועיל בה השימור שהי' בה אז למיחל בה בהחפצא שם משומרת לשם מצה, ומועיל זאת לפסלה לעולם אף כשחל בה אח"כ שם מצה ע"י מחשבתו לאכילה, כיון דשם משומרת לשם מצה שצריך לחול בה בשעת עשי' לית בה. ולפ"ז הא נמצא דהא דעיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלים ממנה הויא אינה משתמרת לשם מצה, יסודה הוא מפני שבשעת עשיתה לא חלה עלי' שם מצה, זהו שגורם לה שלא יחול עלי' גם דין שימור של מצה, וא"כ הא נמצא דשני הטעמים צריכין להדדי, דטעמא דמצה איתקש לחלה הוא לעיקר פסולה הפוסלה בין מדין מצה ובין מדין שימור, וטעמא דאינה משומרת לשם מצה הוא לפסלה לעולם ולא יועיל מה שחזר וחשב אח"כ לאכילת אדם, ומתאימים דבריו בפיה"מ עם דבריו בה' חמץ ומצה, כיון דתרווייהו צריכין להדדי, וכש"נ.

הלכות סוכה פ"ד הי"א נעץ ארבעה קונדיסין על ארבע זויות הגג וסיכך על גבן הואיל והסיכוך על שפת הגג כשר ורואין את המחיצות התחתונות כאלו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך עכ"ל, ובהשגות ז"ל זה אינו מחוור דאפילו לר"נ קאי בתיקו ולחומרא עכ"ל, והוא בסוכה דף ד' ע"ב ת"ר נעץ ארבעה קונדיסין וסיכך ע"ג ר' יעקב מכשיר וחכמים פוסלין, א"ר הונא מחלוקת על שפת הגג דר"י סבר אמרינן גוד אסיק מחיצתא ורבנן סברי לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא וכו' ור"נ אמר באמצע הגג מחלוקת איבעיא להו באמצע הגג מחלוקת אבל על שפת הגג ד"ה כשרה או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת תיקו, וזהו שהשיג הראב"ד דהרי אפילו לר"נ דמפרש פלוגתייהו באמצע הגג אבל אכתי הרי היא איבעיא דלא אפשיטא אם פליגי גם בעל שפת הגג וחכמים דקי"ל כוותייהו פוסלין גם על שפת הגג אם לא, וא"כ הא הו"ל ספיקא דאורייתא דלחומרא, ועיין במ"מ שהביא דיש מן הגאונים שאינם גורסים להך איבעיא, ולדידהו לר"נ דמסקינן כוותי' רק באמצע הגג פליגי, אבל על שפת הגג לכו"ע כשרה משום דאמרינן גוד אסיק, והכי הוא פסק הרמב"ם.

והנה לעיל בסוגיא שם היתה גבוהה למעלה מעשרים ובנה בה עמוד גבוה עשרה ויש בו הכשר סוכה סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא א"ל רבא בעינן מחיצות הניכרות וליכא, ופסק כן הרמב"ם לקמן בהי"ד וז"ל שם, בנה בה עמוד ויש בו הכשר סוכה פסולה שאין אלו מחיצות הניכרות ונמצא ע"ג העמוד סכך כשר בלא דפנות עכ"ל, הרי דגוד אסיק לא מהני בסוכה, משום דבעינן בה מחיצות הניכרות, דהיינו מחיצות ממש, וא"כ הא קשה מ"ש גבי גג דפסק הרמב"ם דמהני גו"א בסוכה, וצ"ל דגג שאני מעמוד, וכאשר כן כתבו התוס' שם, אלא דהתוס' הרי הוכיחו זאת מהא דאיבעיא לן דדילמא על שפת הגג דכו"ע כשרה, וע"ז הוא שהקשו דהא בעינן מחיצות הניכרות, וע"כ תירצו דעמוד שאני מבית, משא"כ לדעת הרמב"ם דלא גרס להאיבעיא כלל, וא"כ הרי לא אשכחן כלל בגמ' דלר"נ אליבא דרבנן מהני גו"א בסוכה, דמזה דקאמר ר"נ דבאמצע הגג מחלוקת הרי אכתי לא מוכחא מילתא איך הדין על שפת הגג, כיון דבאמצע הגג הא הוי זאת פלוגתא בפ"ע בדין אם נידונין משום דיומד ואין זה שייך כלל לדין על שפת הגג, וא"כ הרי אכתי ליכא הוכחה לעיקר דינו של הרמב"ם דעל שפת הגג כשרה, ושוב קשה מהך דעמוד דמבואר דלא מהני כלל גו"א לענין סוכה משום דבעינן מחיצות הניכרות, ומ"ש הכא דמהני גו"א לענין הכשר סוכה, וצ"ע.

והנה בשבת דף צ"ט בעי מיני' רב מרדכי מרבא עמוד בר"ה גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן הרי עקירה באיסור הרי הנחה באיסור או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא לא, ועיין בתוס' שהקשו דתיפשוטו מהא דתניא לעיל בדף ה' דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, הרי דלא איכפת לנו מה דממקום פטור קאתיא, והרשב"א תירץ ע"ז בשם הרמב"ן דכל היכא דנח באויר של מקום חיוב ממש לא מיבעיא לן דחייב כי קמיבעיא לן בשנח בעמוד העומד בר"ה שאוירו הוא אויר של רה"ר והוי מקום פטור דכי אמרינן דרה"י עולה עד לרקיע ה"מ רה"י גמורה במחיצות כגון חצר אבל עמוד לא עכ"ל, וקשה דברי הרמב"ן מהסוגיא דסוכה שהבאנו דסבר אביי למימר גבי עמוד גו"א מחיצתא, הרי להדיא דגם בעמוד אמרינן גו"א, ואיתא לדין מחיצות ע"ג העמוד, וא"כ הרי ממילא דגם דין רה"י דעמוד צריך להיות עולה עד לרקיע, כיון דע"י הדין דגו"א יש לנו מחיצות עד לרקיע, ואפילו רבא לא קאמר רק דלא מהניא זאת גבי סוכה משום דבעינן מחיצות הניכרות, ולא מהניא כלל גו"א בסוכה, אבל הא מיהא הרי מבואר מתוך הסוגיא דאמרינן בעמוד גו"א מחיצתא, וא"כ הרי ודאי דדין רה"י שלו הוא עד לרקיע, ואיך קאמר הרמב"ן דבעמוד לא אמרינן רה"י עולה עד לרקיע, וצ"ע. והנראה מוכרח לדעת הרמב"ן, דמפרש דהא דקאמר רבא בעינן מחיצות הניכרות וליכא, לאו דהוי זאת דין בסוכה שתהא דוקא במחיצות הניכרות, כי אם דהוא דין בההילכתא דגוד אסיק, דלא אמרינן גו"א רק במחיצות הניכרות, ולא בעמוד שאין המחיצות שלו ניכרות במקומם, כיון דהוא אטום כולו, ולא רק בסוכה לבד הוא דנאמר זאת, כי אם בכל מקום דאמרינן גו"א מחיצתא הוי דינא הכי דהוא רק במחיצות הניכרות.

ולפ"ז נמצא דבסוגיא זו מבואר דינו של הרמב"ן דבעמוד לא אמרינן גו"א מחיצתא, כיון דהויין מחיצות שאינן ניכרות, וממילא דלית בי' גם הך דינא דרה"י עולה עד לרקיע, כיון דאין שם מחיצות למעלה. והכי מדוקדק לשון הרמב"ם שכתב בהך דעמוד ז"ל שאין אלו מחיצות הניכרות ונמצא ע"ג העמוד סכך כשר בלא דפנות עכ"ל, והיינו כמש"כ דכיון דהמחיצות עצמן של העמוד לא הויין מחיצות הניכרות ע"כ ממילא דע"ג העמוד חסר מחיצות לגמרי, כיון דלא אמרינן בהו גו"א, וזהו שכתב דנמצא ע"ג העמוד סכך כשר בלא דפנות, ר"ל דשם הוי חסרון דפנות לגמרי ולא דהפסול ע"ג הוא משום דלא הויין מחיצות הניכרות, דבהכשירא דסוכה באמת לא בעינן כלל מחיצות הניכרות, ורק משום דע"ג העמוד הא חסר מחיצות לגמרי. ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם שפסק דבנעץ ארבעה קונדיסין על שפת הגג וסיכך ע"ג כשר, דלפמש"נ הרי מהך דעמוד מוכח דגו"א מועיל גם להכשירא דסוכה, ופסולא דעמוד הוא רק משום דלא אמרינן בי' גו"א כלל, וא"כ בגג דמינכרי מחיצות במקומן ואמרינן בהו גו"א וכמבואר בעירובין דף פ"ט, ממילא דהוי דינו דכשר לסכך ע"ג וכפסק הרמב"ם וכש"נ. אכן באמת קשה לומר כן דהרמב"ם יסבור כדעת הרמב"ן דבתל ליכא הך דינא דרה"י עולה עד לרקיע דהרי הרמב"ם בפי"ד מה' שבת כתב בסתמא דתל הוי רה"י וכללו שם עם כל רה"י, ומשמע דתל שוה בדינו לרה"י לכל מילי אף לענין זה דעולה עד לרקיע, וגם דהרמב"ם סיים שם אח"כ הך דינא דרה"י עולה עד לרקיע, ומשמע דעל כל רה"י קאי אף על דין רה"י דתל, וא"כ הרי לדעת הרמב"ם בע"כ מוכרח דגם בתל אמרינן גו"א, וממילא דלא נוכל לפרש אליבי' הסוגיא דעמוד כמש"כ, והדרא השגת הראב"ד לדוכתה.

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דרה"י עולה עד לרקיע אין זה משום דינא דגו"א, כי אם דהוא דין בפ"ע דהמחיצות התחתונות שיש בהן עשרה גודרות את המקום עד לרקיע ומשוו לי' לכולי' רה"י, וזהו כללא במחיצות דכל שיש בהן שיעורא דעשרה גודרות את המקום עד לרקיע, אשר ע"כ שפיר הוי תל רה"י עד לרקיע ואע"ג דלא אמרינן בי' גו"א מחיצתא, משום דהמחיצות החיצונות של התל הסובבות אותו הם גודרות את המקום עד לרקיע ועושין אותו רה"י. אלא דבזה חלוק סוכה משבת, דבסוכה לא מהניא כלל הא דהמחיצות התחתונות גודרות את המקום עד לרקיע, כי אם דבעינן דפנות ממש במקומה, וצריכינן לזה דוקא לההילכתא דגו"א, דחשבינן להו לעצם המחיצות כאלו הן עולות למעלה, אבל בל"ז דחשבינן לעצם המחיצות כאלו הן עולות למעלה, כי אם דהמחיצות שלמטה גודרות את המקום שלמעלה, זה לא מהניא רק לדין רה"י ולא לדין דפנות דסוכה. והכי מוכרח, דהרי בהלכות שבת לא הוזכר כלל ברמב"ם הך דינא דגו"א מחיצתא, ורק בסוכה הוא שכתב להך טעמא דגו"א מחיצתא, אלא ודאי ש"מ דלענין דין רה"י דשבת לא צריכינן כלל לטעמא דגו"א, ורק בסוכה הוא דצריכינן להך דינא.

וכן נראה מוכרח מהא דקי"ל בשבת דף ק' דתל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב, והרי הכא המחיצה עשרה היא מתלקטת מכל הרוחב ביחד מכל מקום ומקום מקצת גובה שבו, ומשום דכן הוא דינא דרה"י דמצרפינן מחיצה מהרבה מקומות ביחד, וכמו בית שאין תוכו י' וחקק בו להשלימו לעשרה דמצטרפי שני המחיצות לאשוויי' רה"י וכמבואר בשבת דף ז', וה"נ דכוותה מצרפינן גובה המחיצה שבכל הרוחב ד' יחד להשלים לעשרה, אבל הרי כ"ז לא שייך רק לענין עצם המחיצות, אבל לענין הדין דגו"א הרי מאחר דכל מקום בפ"ע לית בי' מחיצת עשרה, ממילא דלית בי' גו"א, ומדהוי רה"י ש"מ דגם בלא גו"א ורק מעצם המחיצות בעצמן ג"כ נעשה ע"ג רה"י, ובע"כ כמש"כ דלענין רה"י דשבת המחיצות שלמטה גודרות גם למעלה לאשוויי רה"י, גם בלא טעמא דגו"א. אשר לפ"ז שפיר נוכל לומר כמש"כ, דהרמב"ם מפרש הך סוגיא דעמוד דבעינן מחיצות הניכרות דקאי לענין גו"א, ומ"מ ניחא הא דס"ל גבי תל רה"י עולה עד לרקיע, דהתם ה"ט משום דהמחיצות עצמן שלמטה גודרות את המקום עד לרקיע, ולא צריכינן כלל הכא לדין גו"א, ורק בסוכה דצריכינן לדין גו"א הוא דפסול גבי עמוד משום דבעינן מחיצות הניכרות, ומיושב היטב דעת הרמב"ם בהך דגג וכש"נ.

פ"ה הי"ט וה"כ סכך שהיו בו חלונות שהאויר נראה מהן וכו' ואם הי' הסכך רב על האויר כשרה וכו' בד"א בשלא הי' במקום אחד אויר שלשה טפחים וכו' הי' רוב הסכוך צלתו מרובה מחמתו ומיעוטו חמתו מרובה מצלתו וכו' כשרה עכ"ל, והוא בסוכה דף י"ט תנא פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, מאי פסל היוצא מן הסוכה וכו' ר' אושעי' אמר לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה קטנה וכו' מתקיף לה ר"ה לא יהא אלא אויר ואויר פחות משלשה טפחים בסוכה קטנה מי פסיל א"ל ר"א זה מצטרף וישנים תחתיו וזה מצטרף ואין ישנים תחתיו, ופירש"י דבאויר אין ישנים תחתיו ובסכך פסול ישנים תחתיו, והתוס' פירשו להיפוך, וכבר נחלקו עוד ראשונים בזה, אמנם הא ודאי דחד מינייהו הוי דינו דאע"ג דמצטרף להכשר סוכה מ"מ אין ישנים תחתיו, ולפ"ז קשה על הרמב"ם שהשמיט זאת, ופסק בסתמא דאויר פחות משלשה וסכך פסול פחות משלשה אין פוסלין בסוכה, דסתמן כפירושן דישנים תחתיו, שהוא זה נגד הסוגיא הזאת, וצ"ע. והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה צ"ע בהא דאויר שלשה פוסל בסוכה ולא פחות, אם הוא זה מדין לבוד, או דהוא דין מסויים בפ"ע מהילכתא גמירא דשלשה חולק מקום בפ"ע ופוסל בסוכה.