חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 8

ואפילו אם נימא דגם לדידי' נכלל בהך דתשביתו איסורא שלא יהא להם חמץ, אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי מצות עשה כשארי דברים הטעונין שריפה, וכיון דגם זה נכלל בהקרא א"כ פשיטא דמיחשב עי"ז ניתק לעשה. ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דסוגית הגמ' בפסחים דף צ"ה שהבאנו הא קיימא אליבא דר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר"י דס"ל דמצותו בשריפה פשיטא דהוי ניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה דהשבתתו בכ"ד, וא"כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ, ע"כ שפיר פסק דלא הוי ניתק לעשה ולוקין עלי' וכש"נ.

פ"ו הל"ה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו עכ"ל, ובהשגות ז"ל נ"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו עכ"ל, וכן בפ"ו מהל' בכורים הי"א כתב הרמב"ם ז"ל המערב קמח חטים וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל א"א נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסיק הלכה כוותי' מיהו לא בעינן רוב דגן עכ"ל, ביאור הדברים, דהנה בפ"ג דחלה תנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ובירושלמי שם מתניתא דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור, ריב"א בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג, וזהו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שפסק בסתמא דאם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכן לענין מצה דאדם יוצא בה ידי חובתו ולא הזכיר דבעינן דגן כשיעור כפסק הירושלמי, ועיין במ"מ בה' חמץ ומצה שם שהוכיח מהא דנקט הרמב"ם דוקא הנך תרי מיני חטים ואורז ש"מ דטעמא הוא משום דהאורז נגרר אחר החטים וכמבואר הך טעמא להדיא בירושלמי פ"ק דחלה, ומועיל הך דינא דגרירה גם לענין השלמת שיעורא, ומשו"ה הוא דסובר הרמב"ם דלא בעינן דגן כשיעור לא לענין חלה ולא לענין מצה. והנה ביסוד הך דינא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דתנן דאם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, דמבואר בזבחים דע"ח דהוא משום דטעם כעיקר דאורייתא, ובירושלמי פ"ק דחלה מבואר דהוא משום דין גרירה דהאורז נגרר אחר החטים, וכבר עמד בזה בהלכות חלה להרמב"ן דלמה לנו לתרתי טעמי.

ואשר יראה לומר בזה, דהנה בהא דבעינן במצה וחלה דוקא שיהא מחמשת המינים הבאין לידי חימוץ, וכמבואר הך טעמא בפסחים דל"ה ובמנחות ד"ע, הרי אין זה דין מינים לחוד דבעינן דוקא מאותן המינים ולא ממין אחר, כי אם דנכלל בזה גם הך דינא דכל שהוא מחמשת המינין אית בי' דין לחם ושם לחם בהחפצא, וכל שאינו מחמשת המינים אין בהחפצא דין ושם לחם האמור בחלה ומצה. ולפ"ז נראה דלהכי הוא דצריכינן לשני הטעמים, דנראה דהגזה"כ דטעם כעיקר נהי דדיני' הוא דחשוב כעיקר לכל מילי, ומועיל גם לזה שהוא בדיני' שהוא מחמשת המינים וממין הבא לידי חימוץ ושיוצאין בו י"ח מצה ושהוא ממין הטובל לחלה, אבל כ"ז הוא רק בעיקר דיני', אבל בזה דחשוב לחם בזה לא מצאנו מאין למילפי' שיועיל הדין של טעם כעיקר בחלות שם לחם, דהוא זה דין בפ"ע התלוי רק בעיקרו ולא בטעמו, ואע"ג דדין חמשת המינים ודין לחם, תרווייהו חד דינא הויין, דכל שהוא מחמשת המינים ממילא אית בי' דין לחם, אבל מ"מ שני שמות הם, ודין לחם הוא חלות שם בפ"ע, וכל שהוא בתערובות מין אחר דאתינן עלי' מגזה"כ דטעם כעיקר לא חייל בו שם לחם, כיון דהגזה"כ של טכע"ק אינו מועיל לזה השם, אשר לזה הוא דבאה ההלכה דגרירה, דהויא דין מסויים בדין לאם, שהאורז נגרר אחר החטים לדין לחם, וממילא חל בהטכע"ק שבו דין לחם, ונמצא דתרווייהו צריכן, יסוד הדין שהוא מחמשת המינים ע"י הגזה"כ של טעם כעיקר, וההלכה דגרירה למיחל עלי' שם לחם דצריכינן בחלה ומצה.

ונראה דהכי מתבאר מהסוגיא דמנחות דכ"ג ע"ב דאיתא שם ת"ש תבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה, מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת, קס"ד דאפיש לה תבלין טפי ממצה בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטל הוי כמבטל דלכי מיעפשא הו"ל כתבלין אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן תבלין מי קא הוו מצה, הב"ע דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא ולא בטלה, ועיין בתוס' שם שהקשו דהרי גם אם חשוב מין בשאינו מינו מ"מ הרי אינו מתבטל משום דינא דטכע"ק וכדתנן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דאם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה ידי חובת מצה, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דנראה דלא דמי דין מין במינו לא בטל מהך דינא דטעם כעיקר, דהך דמין במינו לא בטל יסוד הדין הוא דלא חל על עצם החפצא עיקר דין בטול כלל, וע"כ ממילא דהדבר חשוב איתי' בעיני' כמו שהוא בכל דיניו כיון דפקע מעיקרו דין ביטול, וע"כ ממילא דמהניא זאת גם לענין שיהא חשוב לחם, דאותו המקצת דגן שבתוכו חשוב גם לחם, כיון דלא מתבטל כלל ובדיני' קאי, משא"כ הך דינא דטעם כעיקר, עיקרו לא נאמר על הפקעת דין בטול מגוף הדבר שנתערב, ואך דהוי זאת גזה"כ בפ"ע של חלות דין ואיסור דטעם כעיקר, והוא המחדש שעצם הדבר ג"כ אינו מתבטל ע"י חלות הדין של טעם כעיקר, וא"כ ממילא דדין בטולו מתחלק, דלמאי דלא מהניא הדין של טכע"ק הדר דינא דהרי הוא בבטולו, וע"כ שפיר אמרינן דמאחר דלענין למיחל עלי' שם לחם לא מהניא הדין דטכע"ק א"כ ממילא דהרי הוא לענין זה בביטולו ואין בו דין לחם, והא דתנן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דחייבת בחלה ויוצא בה י"ח מצה ביש בה טעם דגן, היינו רק משום דהתם הא איירינן בחטים ואורז דיש בהן דין גרירה, וע"כ מועיל זאת לאחולי בי' דין לחם, אבל הכא דאיירינן בתבלה בתבלין דלית בזה דין גרירה משו"ה הוא דאצטריך הגמ' דוקא לטעמא דמב"מ לא בטיל או לרובה דגן כיון דמשום טעמא דטכע"ק אין בה דין לחם וכש"נ.

והנה בהך דתבלה בתבלין כשרה נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד דדעת הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ ומצה ובפי"ב מה' מעשה הקרבנות כדעת רש"י במנחות שם דקיימא דתבל התבלין בעיקר מעשה העיסה ומ"מ תניא דכשרה, והראב"ד בה' מעשה הקרבנות שם השיג ע"ז וז"ל א"א נראה לי במצה האפויה נשנית שמותר לאכול שירי' בתבלין ואין חוששין לבטול טעם מצה אבל למנחת הסלת ללוש את שיריה בתבלין אסור משום חימוץ עכ"ל, וכן כתב בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ו בהשגתו שם, ולפ"ז לפ"ד הראב"ד שמפרש דחבלה לאחר אפיה, א"כ לא שייך כלל מש"כ דלהכי צריכינן לטעמא דמין במינו לא בטל משום דאכתי חסר בה דין לחם, כיון דכבר היא לחם א"כ הא הוי טכע"ק של לחם, ופשיטא דדין לחם בה גם בתערובתה בשאר מינים.

אלא דלדעת הראב"ד הלא בלא"ה ניחא קושית התוס', דהא עיקר הדין ששנוי כאן לדעת הראב"ד הוא, דאע"ג דהתבלין מבטלין את הטעם מצה ואין בה עוד טעם דגן מ"מ כשרה משום דמצה היא וכדקי"ל דבלע מצה יצא ולא בעינן טעם מצה, וכמבואר כן להדיא בדברי הראב"ד שהבאנו, ולפ"ז הא ליכא הכא טעם כעיקר, ובע"כ צריכינן הכא לטעמא דבתר בטל אזלינן כי היכי דליחשב כמין במינו ולא ליחול בי' דין ביטול, וכל קושית התוס' היא רק לשיטת רש"י והרמב"ם דאיירי בתבלה בעודה עיסה, וקמ"ל דמותר לתבלה בתבלין, אבל אה"נ דיש בה טעם מצה, וע"ז הוא שהקשו התוס' דא"כ הא שפיר מצה היא משום דינא דטכע"ק דאורייתא, ובזה מיושב שפיר כמש"כ, דכיון דבעינן למיחל עלה שם לחם, ע"כ אין מועיל בזה דינא דטכע"ק, אם לא משום דינא דמב"מ לא בטל, וכמש"נ ואין לומר דלדעת רש"י והרמב"ם דמפרשי להך דתבלה בקצח ותבלין דהוא בעודה עיסה קודם אפיה א"כ נימא ג"כ דאיירי בשאין בה טעם דגן, דז"א, מהא דאיתא בירושלמי דחלה שם א"ר הילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן רב הונא אמר טעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן, מתניתא פליגא על רב הונא עירב בה שאר המינים עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן, פתר לה במינים אחרים, וקשה מהא דאיתא בירושלמי פ"ב ופ"ג דפסחים יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן, הרי להדיא דברובה דגן לא בעינן כלל טעמה דגן, ואיך אמרינן הכא דבמינים אחרים בעינן רובה דגן וטעמה דגן.

אכן נראה דבזה חלוק בין היכא דכבר חייל עלה דין לחם ובין היכא דלא נעשית עדיין לחם, ומשום דהנה עיקר הדין מה דמבואר בירושלמי דבמינים אחרים בעינן גם טעמה דגן ולא סגי ברובה דגן לחוד, הא נראה דהוא משום דלמיחל עלה דין לחם בעינן דוקא טעם לחם ובלא"ה אינה נעשית לחם, וא"כ ממילא הרי לא שייך זאת רק היכא דלא נעשית עדיין לחם, וצריכינן דוקא שיחול עליה עתה דין לחם, ובזה הוא דהוי דינא דבאין בה טעם לחם לא חייל עלה דין לחם, משא"כ היכא דכבר חל עלה דין לחם, א"כ לא איכפת לנו מה דהתבלין גורמין שלא יהא בה טעם לחם, כיון דכבר היא לחם, ובעיקר דין מצה הרי קי"ל דבלע מצה יצא ולא בעינן כלל טעם מצה, וע"כ כל דיש כאן רובה דגן דלא נתבטל שפיר יוצאין בו י"ח מצה, וניחא דברי הירושלמי, דהך דבעי טעמה דגן איירי דתבלה קודם שנעשית לחם, וע"כ בעינן גם טעמה דגן, והך דלא בעי טעמה דגן איירי לאחר אפיה וכש"נ. ולפ"ז דוקא לדעת הראב"ד דמוקי להך דתבלה בתבלין לאחר אפיה שפיר מצי איירי גם באין בה טעם דגן, אבל לפ"ד הרמב"ם ורש"י דאיירי קודם שנעשית לחם א"כ אם אין בה טעם לחם לא חייל עלה שם לחם כלל, ובע"כ דאיירי ביש בה כדי נו"ט, ומדמבואר בסוגיא דאינה חשובה מצה כי אם משום דינא דמב"מ לא בטיל ש"מ דטכע"ק לא מהניא לאשוויי לחם כ"א בצירוף ההלכה דגרירה וכמש"כ.

ובירושלמי פ"ג דחלה שם ז"ל א"ר הילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן, רב הונא אמר טעמה דגן אעפ"י שאין רובה דגן מתניתא פליגא על רב הונא עירב בה שאר המינים עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן, פתר לה במינים אחרים, הרי להדיא דלרב הונא דאמר טעמה דגן אעפ"י שאין רובה דגן דודאי ס"ל טכע"ק ד"ת, ומ"מ ס"ל דבשארי מינים אינו יוצא י"ח מצה ואינה חייבת בחלה כי אם ברובה דגן, וזה להדיא דאף אם טכע"ק דאורייתא מ"מ לא מהניא זאת לחלה ומצה, ובע"כ כמש"כ משום דלא חשוב לחם, ודוקא באורז הוא דמהניא משום טעמא דגרירה, וכן לקמן שם פליגי אמוראי אליבא דר' יוחנן אם בעינן רובה דגן אם לא, וקשה דר"י הא ס"ל בע"ז דף ס"ז ובירושלמי ערלה פ"ב הל"ה ובירושלמי נזיר פ"ו הל"א דטעמו וממשו לוקין עליו בכזית בכדי אכילת פרס הרי דטכע"ק דאורייתא, וא"כ ל"ל לרובה דגן, אלא ודאי כמש"כ דטכע"ק לא מהני לאשוויי לחם, אם לא משום גרירה, וזהו דפליגי אמוראי אליבא דר"י אם אית לי' גרירה אם לא, דלמ"ד דבעי רובה דגן היינו משום דלית לי' גרירה. ולפי מש"נ הרי הך טעמא דגרירה קאי גם לרשב"ג ומשום דבלא"ה פקע דין לחם גם מהדגן עצמו שבתערובות, וכדמוכח כן מהסוגיא דמנחות והירושלמי שהבאנו דבתבלה במינים אחרים צריכינן דוקא לטעמא דמין במינו לא בטל או דבעינן דוקא לרובה דגן, והרי התם פשיטא דאין התבלין מצטרפין להשלמת שיעורא ואיירינן רק לענין הדגן שבו, ומ"מ לא מהניא טכע"ק לענין להחשב מצה משום דחסר טעמא דגרירה לאשוויי לחם. ולפ"ז הרי צ"ע דברי המ"מ במה דתלי לה לפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בהך דינא דגרירה, והא כבר הבאנו דטעמא דגרירה הוא לכו"ע גם לרשב"ג, ופלוגתת רשב"ג ורבנן הוא ענין בפ"ע אם הך דגרירה מועיל גם לענין שיצטרף האורז לשיעורא אם לא.

וע"כ נראה דגם דעת המ"מ כמש"כ דעיקר הדין דגרירה הוא לכו"ע, ופלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא אם הלכה כחכמים או כרשב"ג, אלא דהרי עיקר טעמא דחכמים דהאורזו מצטרף לשיעורא בע"כ הוא משום דינא דגרירה, דהרי בכל טכע"ק דעלמא הרי פסק הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות דאין מין השני מצטרף לו, וכדפסק שם דבאיסורין אינו לוקה אא"כ אכל כזית מהאיסור עצמו לבד, ובע"כ דהא דהכא מצטרף האורז להשלמת שיעורא הוא רק משום דינא דגרירה, וע"כ זהו שהביא זאת המ"מ כיון דזהו יסוד הטעם מה דהאורז מצטרף. ולפי המבואר י"ל, דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הראב"ד דבעינן דוקא דגן כשיעור, והא דכתב בסתמא דאם יש בה טעם דגן יוצאין בה י"ח מצה, היינו משום דהכא איירי הרמב"ם רק בעיקר הדין לחם דלא בטיל ע"י תערובתו עם האורז, וזה באמת תלוי רק ביש בה טעם דגן לחוד, דבהכי חייל בה שם לחם, וממילא דנכלל אח"כ בדין כל טכע"ק דעלמא דפסק הרמב"ם דבעינן שיעורא מגוף הדבר שנתערב בעצמו ואין מין השני מצטרף לו, וה"נ הכא דכוותה.

ובאמת דלחכמים דפליגי על רשב"ג וס"ל דלא בעינן דגן כשיעור, ומשום דגם האורז מצטרף להשלמת השיעור, צ"ע אם הוא זה רק בחלה, אבל במצה מודים לרשב"ג דאין האורז משלים לשיעור, או דפליגי גם במצה, והחילוק ביניהם פשוט, די"ל דגם בחלה דהאורז משלים לשיעור, מ"מ אינו מועיל השלמת שיעורו רק שהדגן שבו יהא בו שם עיסה ויתחייב בחלה ויהיה בו דין טבל של חלה, אבל האורז עצמו י"ל דהוא בפטורו ואין בו דין טבל ואינו חייב בחלה, [ולא תקשי דאיך מצטרף האורז להשלים לשיעור כיון דהוא בעצמו פטור, דה"נ אשכחן בירושלמי פ"ד דחלה חצי קב חטים וחצי קב שעורים וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין לפי מה שהן, ומצטרפין החטים והשעורים לחייב את הכוסמין אף שהן בעצמן פטורין], ולפ"ז הרי לא שייך זאת רק בחלה, דיש דין שיעור עיסה בהחפצא, וביש בו השיעור מתחייב כל מקצת בפ"ע בחלה, ע"כ שפיר שייך בו הך דינא דהאורז משלים לשיעורא אע"ג דהוא בעצמו אינו מתחייב בזה, משא"כ לגבי מצה אם אך האורז עצמו לא חייל בי' דין חמשת המינים ממילא אינו יוצא בו י"ח מצה, וכמו דאין האורז עצמו נעשה טבול לחלה כמו"כ אינו יוצא בו י"ח מצה ג"כ, ודין גרירה שבו אינו מועיל רק שיחול דין לחם על הדגן בעצמו, אבל לא שיצטרף האורז להשלים שיעורא שיהיו יוצאין בו י"ח מצה.

ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מה' חמץ ומצה דאין לוקין על תערובות חמץ אא"כ יש בהחמץ שבתערובות כזית בכא"פ, ולא חלק בין תערובות של חטים ואורז לשארי תערובות, ואם נימא דגרירה דאורז מועיל לענין כל דין חמשת המינים ולענין בא לידי חימוץ, א"כ הו"ל לחלק דבתערובות חטים ואורז לא בעינן כזית בכדי אכילת פרס וחייב על כזית מהתערובות לבד, וכדין מצה כן הי' צריך להיות גם לענין חיובא דחמץ כיון דתרווייהו חד דינא להו, אלא ודאי דאף ע"י גרירה אינו בא לידי חימוץ ואינו מחמשת המינים, וההילכתא דגרירה הוא רק לענין הדין לחם, ולהכי גבי חמץ דתלוי רק בחימוץ ובחמשת המינים לא שייך כלל הך דגרירה, ואורז ושארי מינים שוין גבי'. ולפ"ז הרי ממילא מבואר, דהא דס"ל לרבנן דהאורז מצטרף להשלים שיעורא, הוא דוקא רק לחייב הדגן שבו בחלה, אבל לא שיתחייב האורז עצמו בחלה, ולא שישלים השיעור כזית במצה, דכיון דלא מהניא הגרירה לענין דין חמשת המינים ובא לידי חימוץ, א"כ הרי ממילא דאין בגוף האורז דין לחם, דאין לחם כי אם מחמשת המינים, ובע"כ דהא דמצטרף להשלים שיעורא הוא רק לענין שהדגן יחשב עיסה ולא לגבי האורז עצמו. ונראה דהכי משמע לשון הראב"ד שכתב בה' חמץ ומצה ז"ל והוא שיהא בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו, ולא הזכיר מפלוגתא דרשב"ג ורבנן כמו שהזכיר גבי חלה, משום דס"ל דלגבי מצה לא פליגי רבנן כלל על רשב"ג, ולכו"ע אין האורז מצטרף להשלים שיעורא דמצה. ולפמש"נ י"ל דגם דעת הרמב"ם כן, ולא בא הכא בהל' חו"מ רק להורות עיקר הדין דיש בהדגן דין לחם, שזה תלוי בחטים ואורז וטעם דגן, אבל לענין שיעורא דכזית סמך על מה שפסק בה' מאכלות אסורות בכל טכע"ק דבעינן כזית מהאיסור עצמו, וה"ה הכא גבי מצה בעינן כזית בכא"פ מהדגן עצמו, וכש"נ.

והנה מדברי התוס' במנחות שהבאנו, שכתבו דלפי"מ דתנן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דאם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, א"כ ה"ה בתבלין ג"כ מהני טעם דגן לצאת בה י"ח מצה, ואע"ג דבתבלין ליכא גרירה, א"כ הא ש"מ דכל טעמא דגרירה הוא רק לענין צירוף האורז, אבל לענין לצאת בהדגן בעצמו שבהתערובות י"ח מצה סגי בדינא דטכע"ק לחוד, וזהו להדיא היפוך מש"כ דטעמא דגרירה הוא גם לענין הדגן בעצמו. אכן י"ל דהתוס' אזלי הכא בשיטת הר"ת בפסחים דף ל"ו בהא דאמרינן שם לחם עוני פרט לחלוט, ועיין בתוס' שם שהקשו מהא דאמרינן ביבמות דף מ' דאע"ג דחלטי' מעיקרא כיון דהדר אפיי' בתנור לחם עוני קרינא בי', ותירצו ע"ז וז"ל ואומר ר"ת דהתם נמי מיירי בבלילתו רכה דקודם אפי' לאו לחם הוא כלל ואחר אפייתו הוא דחשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון שבלילתו רכה עכ"ל, הרי דשיטת הר"ת דבבלילתו עבה משעת עיסה הוא דאית בי' דין לחם, וכן עיין ברא"ש שם דלשיטת ר"ת גם לענין חלה וברכת המוציא דין לחם בי' משעה שנעשה עיסה.

ולפ"ז גם לענין עירוב שארי מינים הכל תלוי בתר גמר עיסה, דאע"ג דהך דינא דטעם כעיקר לחוד לא מהניא למיחל עלי' שם לחם, מ"מ כ"ז הוא אם נתערב קודם שנגמר מעשה העיסה, דעדיין אין בו דין לחם, וצריכינן שיחול עליו עוד דין לחם בתערובתו, ובזה שפיר אמרינן דלא מהניא לזה הך דטכע"ק, משא"כ היכא שנתערב לאחר שנגמר מעשה העיסה דכבר הוא לחם לשיטת הר"ת, א"כ הרי יש כאן טעם כעיקר של לחם, וע"כ לא פקע מיני' דין לחם גם בתערובתו בשארי מינים, וכמש"כ למעלה בשיטת הראב"ד, וזהו שכתבו התוס' דא"כ גם בהך דתבלה בתבלין דאיירי בתבלה לאחר שנעשית עיסה ג"כ מועיל להחשב מצה ע"י הך דינא דטכע"ק כיון דכבר היא לחם, משא"כ בהעושה עיסה מן החטים ומן האורז, דאיירי בשהיה התערובות עוד מתחלה קודם שנעשית עיסה, בזה צריכינן דוקא לטעמא דגרירה גם לענין הדגן בעצמו, ומשום דבלא"ה לא הוי לחם, ודוקא שם הוא דבעינן אורז דוקא. והנה שיטת הר"ת דטכע"ק ד"ת ולוקין עליו על כל כזית, והוכיח כן מהא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח בפסח, אלמא דכיון דיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא, ואם אכל כזית מן העיסה יוצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חטים, הובא ברא"ש פ' גה"נ, ולפ"ז הא מבואר בדעת ר"ת דהך דגרירה לאו לענין צירוף נאמרה, דהרי הר"ת הוכיח מזה דבכל טכע"ק ההיתר מצטרף ואף דלא שייך שם גרירה, וא"כ ממילא מסתבר לפרושי דברי התוס' כמש"כ כי היכי דתיקום בשיטת ר"ת וכש"נ.