חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 85

אבל נראה, דכיון דנשלמה עדות חתימתן לענין זה מיהא דאין יכולין לחזור בהן, ושוב לאו בדידהו תליא מילתא, א"כ שוב לא שייך כלל הך דינא דתכ"ד, כיון דהוא אינו שייך עוד לעדותו שכבר חתם, וא"כ פקע מעדותו זאת כל דין תכ"ד לגמרי, ושוב דינו כלאחר כ"ד, וקשה דאיך אמרינן דעדות כולן בטלה, כיון דהוי כהעידו לאחר כ"ד, דמבואר בהסוגיא שהבאנו דלא בטלה עדות כולן. והניחא לדעת הרמב"ם בפ"כ מהל' עדות הל"ג שפסק דגם בהעידו לאחר כ"ד ג"כ אמרינן דבטלה עדות כולן, א"כ שפיר ניחא גם הכא הא דבטלה עדות כולן, אבל לדעת הראב"ד דס"ל שם דלא בטלה עדות כולן רק כשהעידו בתכ"ד, א"כ הדרא קושיתנו דאיך שייך כלל דין נמצא אחד מהן קאו"פ בשטרות, כיון דלית בהו דין תכ"ד. אלא ודאי כמש"כ למעלה, דהא דאם ישבו כולן לחתום עדות כולן בטלה והשטר בטל, הוא משום דין נמצא אחד מהן קאו"פ של שעת ראי', ולא משום פסול הגדה, וממילא דלא שייך הכא דין תכ"ד כלל, ושפיר נוהג גם בשטרות, וכש"נ. עכ"פ נתבאר, דהא דדיינינן בשטר דין נמצא אחד מהן קא"פ לבטל עדות כולן, הוא רק על העדים עצמן בעת חתימתן, אבל על עצם הגדתן האמורה בשטר זה לא שייך כלל לדון בזה דין נמצא אחד מהם קאו"פ לבטל עדות השאר, ולפי"ז הרי ניחא הא דפסק הרמב"ם דבאין עדות ברורה שכולם ישבו לחתום השטר כשר, משום שאפשר להיות שחתמו זה שלא בפני זה, והקשינו ע"ז דאכתי ספיקא הוי, ומעתה הרי ניחא, דבאמת השטר עצמו כמו שהוא לפנינו הא לית בי' שום פסולא והרי הוא בכשרותו, כיון דעיקרו הוא הגדת העדים וקבלתן, ובזה הא הוי דינן כשתי עדיות שהעידו בשתי בתי דינין דעדות הכשרים קיימת, וזה לא מצינו בשום מקום שנחדש על עדות כשרה הך חששא דילמא הי' בשעת ראי' קאו"פ, ועל כן הרי הוא בכשרותו.

וניחא נמי הא דפסק הרמב"ם דנאמנין לומר שישבו כולן לחתום, ולפסול את השטר בזה, כיון דבאמת ס"ל להרמב"ם דעל הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ לא אמרינן כלל דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ומ"מ בסתמא כשר משום דבלא"ה ליכא חששא כלל, וכמש"כ. והנה בטעמו של הרמב"ם דס"ל דלא אמרינן על הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ הך דינא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, מבואר בב"י סי' מ"ה דהוא משום דהשטר עצמו כמו שהוא לפנינו הרי הוא עם הריעותא מעדות הקאו"פ שבו. וי"ל עוד, דכל עד החתום בשטר אינו כחקור רק על עצמו, ולא על העדים האחרים החתומין עמו, ועל כן אין בעדותן רק שחתימתן כשרה מצד עצמן, ולא מפסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ דהוא פסול הנעשה מחתימת השני. אכן כל זה הרי לא שייך אלא אם נימא דהפסול דנמצא אחד מהן קאו"פ שבשטר הוא פסול הגדה, והפסול נעשה ע"י חתימתן, ועל כן אמרינן דכיון דעל חתימת השני אין זה מעיד כלום. ממילא דאין בעדותו לגבי השני אם הוא קאו"פ, אבל לפמש"כ דהך דנמצא אחד מהם קאו"פ שבשטר הוא פסול בעיקר ראיית עדותם, א"כ הא נמצא דשוב הגדת כל אחד בחתימתו. פסולה היא מעיקרא, כיון דכבר הם פסולים ועומדים. וממילא דבזה דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד דהגדתם כשרה מצד עצמם, איכללא בזה גם הא שלא הי' בהן פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ בראייתם, דאז ג"כ הלא הגדתם פסולה מצד עצמם, ומדפסק הרמב"ם דלא אמרינן בזה הך דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד, ש"מ דפסולו הוא פסול הגדה ולא פסול ראי', ודלא כדברינו.

ולפי טעמו של הב"י ג"כ צ"ע, אם אך נימא דהוא פסול ראי', אם זה חשיב ריעותא בהשטר, כיון דהשטר לא הוי רק גורם לחוש דילמא ישבו כולן כאחת ונפסלו אז בשעת ראי', אבל בעצם חתימת העדים הרי ליכא שום ריעותא, כיון דעדיות מחולקות הן, וא"כ אמאי לא נימא גם בזה עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד. אכן נראה, דבאמת גם זה שהן עצמן הויין עדים בעדות זו שבשטר, הכל בחתימתן הוא דהויא זאת, דבזה הוא דנעשו עדי השטר, וזהו כל יסוד עדותן, ובלעדי חתימתן ודין עדותן שעל השטר לית בהו שום דין עדות כלל, ואך דבחתימתן גופה מחלקינן ואמרינן. דבהלכות עדות במה שהן עצמן נעשין עדים על הך מעשה בזה כולהו כת אחת של עדים הם, וכולהו אחדא מילתא: קמסהדי, דשטר זה שחתומין עליו הוי חד מעשה לגבי דין עדותן, משא"כ לגבי דין הגדת עדות שיש בהשטר, בזה חתימת כל אחד חשובה הגדת עדות מחולקת, וגם דין שטר בפ"ע, כיון דכל אחד בפ"ע הויא עדותו כמו שנחקרה בב"ד גם בלא חברו, וכש"נ. ועכ"פ הא מיהא ודאי, דכל יסוד עדותן וראיית עדותן הכל הוא בחתימתן, ובזה שהן עדי השטר זהו כל דין עדות שלהן, וגם הא דבישבו כולן לחתום כאחת חיילא בהו פסולא דקאו"פ של עדות ראי', ג"כ בחתימתן הוא דנעשה זאת, דהנך כולהו שישבו לחתום אם אחד מהם לא חתם פקע מיני' דין עדות לגמרי, ואינו לא עד ראי' ולא עד הגדה, וכן אם חתמו כל אחד בשטר בפ"ע, לפ"מ דקי"ל הודאה אחר הודאה מצטרפין ועדותן מועלת, מ"מ נראה ודאי דלגבי דין נמצא אחד מהם קאו"פ אינן מצטרפין.

ומשום דכיון דהשטרות חלוקין על כן הויין עדות מחולקת גם בעצם דין עדות שלהן, ואך בזה שהן חתומין כולן ביחד על שטר אחד בזה הוא דנעשו כת אחת, ומשום דלגבי עצם דין עדותן וראיית עדותן הוי הך שטרא חד מעשה, כיון דחד שטר הוא, ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דלא אמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד להפקיע מיני' הך פסולא דנמצא אחד מהם קאו"פ, דכיון דחתימת האחד אינה מעידה על חתימת השני, וכל עד עדותו חקורה רק על חתימתו לבד, א"כ הרי ממילא דכל הריעותות הבאין ע"י חתימות השני אין בזה דין עדות שנחקרה בב"ד מאחד על חבירו, וממילא דלא שייך הך דינא דנעשה כמו שנחקרה עדותן לדין נמצא אחד מהן קאו"פ, כיון דהפסול של קאו"פ הוא בא מעצם מעשה חתימת השני. וגם טעמו של הב"י ג"כ מיושב היטב, דכיון דהא מיהא דבחתימתן הוא דנעשה בהן פסולא דקאו"פ, א"כ מיחשבא זאת ריעותא בשטר עצמו, ועל כן אע"ג דבסתמא לא חיישינן דילמא ישבו כולן כאחת לחתום, מ"מ היכא דעדים מעידין ע"ז שפיר נאמנים, ואינן מוכחשים מחמת עדי השטר, כיון דהריעותא היא מעצם חתימתן. וכבר הבאנו דבדברי הרמב"ם מבואר להדיא דפסול נמצא אחד מהן קא"פ שבשטר הוא פסול ראי' ולא פסול הגדה, מדתלאו בדין נתכוונו להעיד, וא"כ בע"כ מוכרחים הדברים כמש"כ. והנה כבר הבאנו מהתוס'. שכתבו בגיטין דף י"ח וז"ל אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי לישיילינהו כי היכי דשיילינן התם למחזי אתיתו כו' ואר"ת דשאני שטר דעדים החתומין נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל, הרי להדיא דאי לא הוה חשיב כנחקרה עדותן בב"ד לא הוה מכשרינן שטרא, מספיקא דהך חששא דנמצא אחד מהם קאו"פ, וזהו להדיא דלא כמש"כ בדעת הרמב"ם.

ולכאורה נראה מוכרח מזה, דהתוס' ס"ל דבשטר שחתמו בו קא"פ אית בי' גם הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ של שעת הגדה, וא"כ הא נמצא דהשטר כמו שהוא לפנינו הרי הוא בפסולו, ולהכי הוא דלא מכשרינן לי' מספיקא, אם לא משום טעמא דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד שנעשה בכשרות. וי"ל דהתוס' והרמב"ם בזה לטעמייהו אזלי, דהנה דעת התוס' בב"ב דף קס"ה דשטר הבא בע"א לא הוי שטר כלל, ושני שטרות הבאין לפנינו ובכל אחד חתום בו ע"א לא מצטרפי, משום דלא אשכחן בשום מקום שטר בע"א שיועיל, עיי"ש בדבריהם, הרי דס"ל להתוס' דע"א בשטר לאו כלום הוא, ואף תורת ע"א אין בו להצטרף עם עוד ע"א. ולפ"ז הא נמצא, דהא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, דוקא בשני העדים ביחד הוא דחייל בהו הך דינא. ולפ"ז שפיר ס"ל להתוס' דאית בשטר גם הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ של הגדה, ואין זה דומה כלל להעידו בשתי ב"ד, דכיון דרק משניהן ביחד הוא דנעשה עדותן חקורה, א"כ הרי הוא כב"ד אחד, דמצטרפי גם לענין הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ, משא"כ לדעת הרמב"ם שפסק בפי"ד מהל' מלוה ולוה ובפ"ד מהל' טוען ונטען דע"א בשטר מועיל לחיוב שבועה ולדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם, הרי דס"ל דשטר הבא בע"א הוי שטר, ונמצא דכל עד שבשטר הויא עדותו כנחקרה בב"ד גם בלא חברו, וממילא דהויין כהעידו בשתי ב"ד, דלא מצטרפי לענין פסול דקאו"פ של הגדה, ורק פסולא דקאו"פ של שעת ראי' הוא דאית בהו, ומיושב היטב דעת הרמב"ם כמש"כ.

אכן נראה, דאפילו אם נימא דע"א בשטר אינו מועיל כלל אף לחיוב שבועה, מ"מ אין זה משום דלא חייל על עדותו כל הך דינא דנעשה כמו שנחקרה בב"ד, אלא דעיקר הדין הוא, דאף דהויא עדותו כמו שנחקרה בב"ד, מ"מ עדותו לא מועלת משום דהוי רק ע"א, דכך היא ההלכה של שטרות שהם דוקא בשנים עדים, והוי ככל הדברים הצריכין שני עדים, ודין עדותו בזה כדין ע"א בע"פ במקום שצריך שני עדים, דעדותו חקורה וקיימת, ורק דאינה מועלת. וכן הוא מוכרח מהא דאיתא בב"ב דף קס"ה שם דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין, דזהו להדיא דגם שטר בע"א הוי שטר, ולהנך דס"ל דשטר הבא בע"א לאו כלום הוא, הרי פירשו התוס' שם דהא דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין היינו עד חתימה ועד מסירה, דתרווייהו אשטרא קמסהדי, אבל מ"מ הרי אם נימא דעיקר הדין דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד לא חייל רק בעדות של שנים דוקא, וע"א בשטר לא הויא עדותו כנחקרה בב"ד כלל, א"כ מאי מהניא לי' מה דאיכא גם עד מסירה, והלא העד מסירה מועיל רק לעיקר דין השטר וקיומו, אבל לחלות דין שיש בשטר של עדי חתימה, שהוא דין הגדת עדות מדין דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, הלא אין ע"מ שייכים כלל לזה, וכל עיקר דין ע"מ שהשטר מתקיים על ידם הוא דין ראיית עדות, וא"כ איך שייך לומר שישלים העד מסירה דין שנים עדים דצריכינן לענין דינא דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, כיון דאינו מענינה של הגדת עדות הכלולה בע"ח.

וגם דבעיקר דין השטר חלוקין הן בדינן ע"ח וע"מ זמ"ז, דע"ח הן הן עצמו של שטר, משא"כ ע"מ דינן רק שמועילין לקיום דין שטר, אבל לא דהן בכלל עצמו של שטר, וא"כ הלא בודאי קשה דאיך מועיל צירופו של העד מסירה להעד החתום בשטר שיהא בו דין ע"ח של שטר, אלא ודאי דגם ע"א בשטר חייל בי' דין שטר דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ודין ע"א בי', ורק דע"א אינו מועיל לעדות זו, ועל כן שפיר מצטרף הוא לעד מסירה להדין שנים עדים דבעינן לקיום דין שטר. ולפ"ז הרי שוב נמצא, דבכל עדים החתומין בשטר, כל עד בפ"ע הויא עדותו כמו שנחקרה בב"ד אף בלעדי חבירו, ושוב חזר דינם כמו שנחקר כל אחד בב"ד מיוחד, דלא שייך בהו הדין דנמצא אחד מהן קאו"פ עדות כולן בטלה. ועל כן נראה, דגם לדעת התוס' הא דנוהג פסול דנמצא אחד מהן קאו"פ בשטרות הוא רק משום פסול ראיית עדות, ולא משום פסול הגדה, ורק דהתוס' ס"ל דבכ"ז מ"מ כיון דחתום בהשטר גם קאו"פ לא מקיימינן שטרא מספיקא, וחיישינן דלמא הי' הקאו"פ עם הכשרים במעמד אחד בשעת החתימה, שאז היא ראיית העדות, אם לא משום טעמא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד שנעשה בהכשר גם מפסולא דקאו"פ, ולהכי הוא דמקיימינן שטרא.

וביסוד הך מילתא שכתבנו דעדים החתומין על השטר כל אחד הוי כחקור רק על עצמו ולא על העדים האחרים החתומים עמו, הנה זה נסתר מהסוגיא דכתובות דף י"ט דשנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל אנוסין היו קטנים היו פסולי עדות היו דאם כתב ידם יוצא ממקום אחר חשיבי תרי ותרי לגבי עדי השטר, ומשום דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ואם נימא דכל אחד אינו מעיד רק על עצמו לבד, א"כ הא אין כאן תרי ותרי, כי אם דהוי תרי בחד, דהרי כל עד החתום בשטר הא רק חד סהדא שמעיד על כשרותו, והוא מה שמעיד על עצמו שאינו קאו"פ, ועל פסולו הא איכא עדות של שנים משני אלה המעידין עליו שהוא קאו"פ, וקשה היאך חשבינן להו לתרי ותרי, כיון דבעיקר הכחשתן שעל כל עד בפ"ע הויין תרי לגבי חד, דעדות השנים קיימת ועדות האחד בטלה, וכמבואר בב"ק דף ע"ג יעו"ש. אלא ודאי דכל עדים החתומין על השטר נכלל בעדותן שהשטר כשר גם מצד יתר העדים החתומין בו, וגם ע"ז הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ועל כן שפיר הוי דינא דבבאו שנים אחרים לפוסלו הוו תרי ותרי, כיון דגם בשטר יש כאן עדות של שנים המעידין יחד על כשרותו והכשר העדות שבו.

ולפ"ז הרי שוב הדר דינא, דכל עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד דהרי הוא בכשרותו גם בפני הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ, ונסתר זה הטעם שכתבנו דכיון דהפסול בא מחבירו ולא מחמת עצמו ע"כ אין בזה דין חזקת שטר דעדותו נחקרה שהוא בכשרותו, ולפי המבואר הרי א"א לומר כן, דהרי חזינן דעל כל מעשה השטר וגם על הכשרו שבא מחמת חבירו העד שני ג"כ אמרינן דהרי הוא כמו שנחקרה עדותו בב"ד, והרי הוא בכשרותו, ונחקרה זאת מכל העדים יחדיו, וממילא הרי נכלל בזה דלית בי' גם הך פסולא דנמצא מהן קאו"פ, וצ"ע דברי הרמב"ם שפסק דאם יש עדות ברורה שכולן ישבו לחתום השטר בטל בודאי, ואמאי לא חשבינן להו כתרי ותרי. אלא ודאי דהכא שאני משום דכיון דהא ודאי דחתומין בו גם פסולין, והרי הוא לפנינו בפסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ, ורק דאנו באין להכשירו ע"י שנחלק העדות ולעשותן עדות מיוחדת לומר שחתמו זה שלא בפני זה על כן לית בהו הך דינא דנחקרה עדותן בב"ד, וזהו להדיא כמש"כ הב"י. והנה לפי המבואר הרי יש מקום לומר, דשפיר שייך בשטר גם דין נמצא אחד מהן קאו"פ של הגדה, דנראה דהא דכל אחד בעדותו מעיד גם על חברו שהוא כשר, הוא משום דכל העדים החתומים חד סהדותא נינהו בהגדתן, אשר על כן נהי דבעצם ההילכתא דשטרות דעדותן כמו שנחקרה בב"ד אין אחד שייך לחבירו כלל, אבל מ"מ מאחר דגם זה נכלל בהגדתן דכולהו אתו להיות חדא עדות וחדא הגדה, א"כ ממילא מועיל זאת למיחל עלייהו דין נמצא אחד מהם קאו"פ לבטל העדות כולה.

אכן מלבד דאין זה מוכרע, י"ל עוד, דנהי דהא ודאי דכל אחד מעיד גם על חבירו, ומשום דכמו שמעיד על כל מעשה השטר כמו כן הוא מעיד על חתימת השני, דהוא זה ג"כ מעצם השטר, ועל כן לענין הכחשה שפיר הויין תרי ותרי, אבל לענין דין נמצא אחד מהם קאו"פ הכל תלוי בדין צירוף עדותן, וזה לא מצינו דהגדתן מצטרפת למהוי חדא הגדה. ובדעת הרמב"ם הרי כבר הבאנו דהפסול של נמצא אחד מהן קאו"פ שבשטר הוא משום פסול ראי', וכדתלי לה בדין נתכוונו להעיד, ומיושבים היטב דברינו למעלה כמש"כ. ובעיקר הסוגיא דכתובות שהבאנו, דשנים החתומין על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו אנוסין היו קטנים היו פסולי עדות היו דאם כתב ידם יוצא ממקום אחר חשיבי תרי ותרי עדים המעידין ועדי השטר, צ"ע לפ"מ דקי"ל דעדי השטר חותמין זה שלא בפני זה, וא"כ הא יכול להיות שחתמו זה שלא בפני זה, דאז הלא ודאי דאין בעדותו של האחד כלל לגבי השני אם הוא קאו"פ אם לא, כיון שאינו יודע מהשני כלל, ואז ודאי דהוי כמו דאסהידו בי' תרי בחד ותרי בחד, דמבואר בב"ק דף ע"ג דהשנים האחרונים נאמנים לפוסלם, ואיך אמרינן דחשיבי תרי ותרי, וצ"ע, ואמנם כן דבאנוסים היו ניחא, דהרי הא דבטלה העדות אם היו אנוסים, הלא זהו רק משום דעצם המעשה לא היתה כמו שאמרו, אבל אם אך המעשה אמת הלא עדותן כשרה ומתקיימת גם בעדים אנוסים, וא"כ הרי עיקר ההכחשה היא בעצם המעשה אם הוא כמו שאמרו אם לא, וע"ז הא הויין באמת תרי ותרי. אמנם ברמב"ם פ"ז מהל' עדות מבואר להדיא דגם בקטנים היו פסולי עדות היו הויין תרי ותרי, וכפשטא דברייתא דאם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים, דקאי אכולהו בבי, ובזה שוב קשה דהא הויין תרי בחד ותרי בחד, וצ"ע.

פי"ד הל"ז הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת, אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון שדה פלוני נמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו שתי עדויות אע"פ שהם בשטר אחד עכ"ל, דין זה איתא בירושלמי פ"ק דגטין דר"י אומר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה, ור"ל אמר כשרים לזה ופסולין לזה, ומפרש שם טעמא דר"י משום דהויא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וטעמא דר"ל משום דנעשה כשתי כתי עדים, ופסק הרמב"ם כר"י, אכן היכא דהויין שתי עדיות מודה ר"י לר"ל, דהרי טעמא דר"י מפרש שם בירושלמי משום דנעשית עדות אחת וכאיש אחד, משא"כ היכא דהויין שתי עדיות. וכבר הקשו הראשונים מהא דאיתא בסנהדרין דף ט' גבי פלוני רבעני לרצוני דאמרינן פלגינן דיבורא ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וה"נ נפליג דיבורם ועדות הקרובים תבטל ועדות הרחוקים תתקיים, והרא"ש פ"ק דמכות הוכיח מזה כדעת הראב"ד דלא אמרינן פלגינן דיבורא אלא בבעל דין, משא"כ בעדות קרובים אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא. והרבה מהראשונים ס"ל מכח הך סוגיא דסנהדרין דפלגינן דיבורא דעל כן בהך פלוגתא דבירושלמי הלכה כר"ל, משום דרבא ס"ל כוותי' דפלגינן דיבורא וסמך לזה דהירושלמי מדמה לה להך דעבד שהביא שטר שכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך דלגבי הנכסים לא מהימן אי מהימן לגבי עצמו, והרי בגיטין דף ח' ע"ב קאמר רבא ע"ז דפלגינן דיבורא, הרי להדיא דרבא כר"ל ס"ל, ועל כן הילכתא כרבא וכר"ל, וכסוגיא דתלמודין דפלגינן דיבורא.

ועיין בסוגיא דסנהדרין דף י' שם דבאשתו פלגינן דיבורא, וכתב הראב"ד משום דאשתו כגופו והויא כבע"ד, ולא מדין קרוב אתינן עלה, והרמב"ם כתב בפי"ג מהל' עדות הי"ג ז"ל האיש עם אשתו ראשון בראשון לפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו', הרי דמדין קרוב דן לה, ובע"כ דס"ל דגם בקרובים פלגינן דיבורא, וכן עיי"ש בפי"ב הל"ב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בביאור הסוגיא דפלוני רבע שורי, ויסוד דברי הראב"ד שם לפי שיטתו דחוץ מבע"ד לא פלגינן דיבורא, ומשמע מזה דהרמב"ם לא ס"ל לחלק בזה בין בע"ד לשאר פסולים, ואם כי כל זה אינו מוכרח למעיין שם, אכן מזה שלא הזכיר הרמב"ם כל הך כללא של הראב"ד, משמע דלא ס"ל לחלק בזה, דכל כה"ג הו"ל לפרושי דלאו בכל גווני פלגינן דיבורא, ומדסתם לה ש"מ דס"ל כדעת הסוברים דבכל גווני פלגינן דיבורא, וקשה על הרמב"ם איך פסק הכא דאמרינן דבטלה כל העדות אף לגבי הרחוקים, ואמאי לא נימא פלגינן דיבורא.. והנה בכותב נכסיו לשני בני אדם הרי קונה כל אחד גם בלא חבירו, וראיה לזה מהא דצריכינן הכא לטעמא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, הרי דבלא"ה הוה דינא דהרחוק קונה והקרוב אינו קונה, הרי להדיא דאחד קונה בלא חבירו. ולפ"ז הא נמצא דכל כותב נכסיו לשני בני אדם הויין באמת שתי מתנות לכל אחד החצי ורק דערבינהו יחד. ולפ"ז צ"ע בהא דאמרינן הכא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומפרש טעמא משום דהויא עדות אחת, וקשה דהא כיון דלכל אחד הויא מתנה בפ"ע א"כ הא הויין שתי עדיות. והנראה מוכרח מזה, דכל נותן מתנה לשנים דינם נחלק, דבעת שקנו שניהם אז הויא חדא מתנה לשניהם, ואין אחד קונה בלא חבירו, כי אם דהויא הקנאה אחת וזכיה אחת לשניהם ביחד, ואך אם מתבטלת מתנת אחד מהם אז הוא דנשתנה סדר המתנה וקונה אחד בלא חבירו.