חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 84

ועיין ברמב"ם פ"ח מה' עדות שפסק דהעדים ששכחו עדותן נתבטל השטר, הרי דס"ל דגם לבתר התקנה מ"מ כל שטרי ראי' דין עדות עליהם בכל הנוגע לעצם העדות, ואפילו לדעת הראב"ד שחולק שם, הוא רק היכא דהשטר כבר נעשה בהכשר, אבל לענין אשוויי שטרא מתחלה, י"ל דגם לדעת הראב"ד בעינן שתהא עדותן כשרה בכל הנוגע לעצם העדות, וכפי המבואר בסוגיא דסנהדרין שהבאנו. והנה ביבמות דף ל"א ומפני מה לא תקנו זמן בקידושין וכו' אבע"א משום דלא אפשר היכא ליעביד וכו' לינחה גבי עדים אי דזכירי ליתו ליסהוד, ואי לא זימנין דחזו מכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפ"כ, וכבר הקשו הראשונים דבשטרות הא ליכא להך פסולא דמפיהם ולא מפ"כ. ונראה לומר, דהנה בפ"ח מה' עדות הל"ה כתב הרמב"ם ז"ל אחד הכותב עדותו על השטר או שנמצא כתוב בפנקסו בכתב ידו פלוני העיד אותי עליו ביום פלוני בכך וכך אם זכר מעצמו או הזכירוהו אחרים ונזכר מעיד ואם לאו אסור להעיד שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן פלוני יש לו אצל פלוני כך וכך והעיד הוא שיש לזה אצל זה והוא אינו יודע מן הדבר כלום אלא מפי האחר שמע והעיד עכ"ל, וקשה למה נקט הרמב"ם טעמא דביטול עדות זו משום דהוי עד מפי עד, והרי בסוגיא דיבמות מבואר דעדותן בטלה משום דהויא מפ"כ. אכן נראה דשני הטעמים אמת, דאם באנו לדון שעדותו הראשונה שבכת"י הוא מביא לב"ד, בזה הוי הפסול משום דהוי מפ"כ, ואין זה עד מפ"ע, כיון דעדות של עצמו הוא שמביא לב"ד, אבל אם נימא דעתה הוא מעיד עדות כשרה על פי מה שנודע לו מהשטר שנחקר בב"ד, זה הוי עד מפ"ע, דזה שנעשה שטר ונחקרה עדותן לא חשיבא עדות עצמו, ועל כן הוי עד מפ"ע.

ומעתה הרי ניחא הסוגיא דיבמות דקאמרה דהוי מפ"כ, ואע"ג דכל שטרות דעלמא לא הויין מפ"כ, דבאמת בשטר איכא תרי דיני, דין תורת עדות שבו, וגם זה דהוי שטר ונחקרה העדות שבו, והעדות ממ"נ בטילה, דמדין תורת שטר שבו הוי עמפ"ע, ובלאו האי טעמא דשטר דהוי כמו שנחקרה עדותן הא הוי מפ"כ, ועדותן ממ"נ בטלה. ואשר על כן זהו שהביא הרמב"ם גם הך טעמא דעמפ"ע, משום דקשה בהסוגיא דיבמות דבשטרות הא ליכא להך פסולא דמפ"כ, ועל כן מיישב הרמב"ם דכל עיקר דין שטר דכשר בי' מפ"כ, הלא זהו רק במה שנחקרה עדותן בב"ד, ולענין לסמוך ע"ז הוי עמפ"ע. והמבואר מזה, דדעת הרמב"ם דבשטרות ליכא לפסולא דמפ"כ ומשום טעמא דעדותן כמו שנחקרה בב"ד, והיינו כמש"כ דלהכי לא בעינן בשטרות כל דיני קבלת והגדת עדות, וכמש"נ. וצ"ל דהטעם דעמפ"ע שהזכיר הרמב"ם הוא רק משום שטר, אבל לענין כתב ידו בחדא מתרי טעמי סגי, או דהוי עמפ"ע, או דהוי מפ"כ. ובאמת קשה מאד לפי"ד הרמב"ן דגם שטרי ראי' דין שטר עליהן, ואית בהו הך דינא דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ואפ"ה אמרינן בסנהדרין דמד"ת בעינן דו"ח, א"כ קשה משטרי גו"ק ושיחרור דכשרים ד"ת אף שאין בהם זמן, והא חסר דו"ח. ונראה לומר, דהנה בהא דאמרה תורה דבעינן בעדים דו"ח, חדשה התורה בזה שני דברים, אחד דהעדים צריכין להיות דרושים וחקורים, והב' דהחקירות הן מגופה של עדות, דאי לאו קרא הוה אמינא דהחקירות אינם שייכים לגופה של עדות, ודבר אחר הוא, והשתא מקרא ידעינן דהחקירות הן כגופה של עדות.

והשתא בשטרות דגזה"כ דלא בעינן בהו דו"ח, היינו רק דגילתה התורה דבשטרות לא בעינן דו"ח, וכשר בל"ז, אבל מ"מ אם כתבו בשטר הדו"ח, הא מיהא דגם זה הוא בכלל גוף העדות שבשטר, וממילא בהוכחשו בחקירות הויא עדות שבטלה מקצתה דבטלה כולה, וגם דנהי דלא בעינן דו"ח, אבל מ"מ דין הכחשה בדו"ח לא פקע מינייהו, ובטלה עדותן, כיון דהדו"ח הויין מגופה של עדות גם בשטרות. ולפי"ז הרי נוכל לפרש קושיית הגמ' משט"ח המאוחרין, משום דמאוחרין הוי הכחשה בדו"ח דפסול גם בשטרות, וממילא לא קשה מגו"ק ושיחרורין שהבאנו דלא בעינן בהו זמן, דזה הא הוי רק חסרון דו"ח דכשר בשטרות. והנה לפי"ז נמצא דלפי תירוץ הגמ' דתק"ח כדי שלא תנעול דלת וכו', כשר בד"מ גם בהוכחשו בדו"ח, ובאמת בזה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן, דהרמב"ן סובר דלאחר תקנה גם בהוכחשו בדו"ח עדותן קיימת, הובאה דעתו בבעה"ת שער כ"ט ח"ד, ועל כן שפיר נוכל לפרש קושיית הגמ' בסנהדרין משטר מאוחר, דהוי הכחשה בחקירות, וע"ז מתרץ הגמ' דתק"ח היא דגם בהוכחשו עדותן קיימת, אבל לשיטת הרמב"ם שפסק בפ"ג מה' עדות הל"ג דגם לאחר התקנה אם הוכחשו העדים בחקירות עדותן בטילה, א"כ בע"כ מוכרח לפי"ז דמאוחרין לא הויא הכחשה כלל, וקושיית הגמ' הויא רק משום דנהי דמאוחר לא הויא הכחשה, אבל מ"מ לא עדיף מאין בו זמן דחסר דו"ח, וא"כ קשה משטרי גו"ק ושיחרורים כדלעיל, ובע"כ מוכרח לדעת הרמב"ם דשטרי ראי' לחוד ושטרי קנין לחוד, וקושיית הגמ' היא רק משטרי ראי', ועולים יפה דברי הרמב"ם בפ"ג מה' עדות, וכמש"נ למעלה, ודוק.

פ"ה הל"ו שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד מהם קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותן אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר, ולמה מקיימין העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם עכ"ל. והנה קשה, מה מועיל לנו זה שאפשר להיות שחתמו זה שלא בפני זה, אבל הרי אפשר להיות ג"כ שחתמו זה בפני זה, דאז הוי נמצא אחד מהן קאו"פ דבטלה עדות השאר והשטר בטל, ואיך מקיימינן השטר מספיקא. וצ"ל דאמרינן ע"ז עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וחזקה דאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בכשרות, והוי ככל פסולין דעלמא דאנוסין ופסולי עדות וקטנים דמבואר בכתובות דף י"ח דדינו של שטר הוא דהעדים החתומין בו נכלל בעדותן שנעשה בכשרות, וה"נ העדים מעידים דליכא בהאי שטרא הפסול של נמצא אחד מהם קא"פ. וכן מבואר להדיא בתוס' גיטין דף י"ח ובתוס' ב"ב דף קס"ב שכתבו דתלינן דלמילוי חתמו, ושוב הקשו על זה דאיך תלינן דלמילוי חתמו נישיילינהו וכמבואר במכות דף ו' דשיילינן להו אי למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, ותירץ ר"ת דשאני שטר דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, והיינו כמש"כ.

אלא דלפ"ז הרי קשה דברי הרמב"ם שפסק דאם עדי השטר בעצמן אומרים או שיש שם עדות ברורה שכולן ישבו לחתום ה"ז בטל, והלא מבואר בכתובות דף י"ח דאין נאמנים לפוסלו, ומשום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וכן איתא בדף י"ט שם דגם שנים אחרים הבאין לפסול את השטר חשיבי תרי ותרי לגבי עדי השטר, וא"כ הכא אם אך נימא דנחקרה עדותן בב"ד דלית בהו פסולא דנמצא אחד מהן קא"פ, א"כ אמאי מהימני הם בעצמם או סהדי אחריני לומר שישבו כולן כאחת לחתום, אלא ודאי דהרמב"ם סובר דעל זה דאין בהן קאו"פ לא אמרינן הך דינא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ולפ"ז הדרא הקושיא לדוכתה הא דבסתמא מכשרינן השטר משום שיכול להיות שחתמו זה שלא בפני זה, והרי אכתי ספיקא הוי ואיך מקיימינן השטר מספיקא, וצ"ע. ובעיקר דברי הרמב"ם, דגם בשטר איתא להך דינא דנמצא אחד מהם קאו"פ עדות כולם בטלה, צ"ע, דהלא הך דינא הוא רק כשנצטרפו יחד הכשרים והפסול בחדא הגדה ובחדא קבלת עדות, דהיינו בב"ד אחד, וא"כ הרי לא שייך זאת אלא בעדות בע"פ, דאית בה דין קבלת עדות בב"ד, ושייך בהו צירופא דחדא הגדה וחדא קבלת עדות, משא"כ בשטר דלית בי' דין קבלת עדות בב"ד, וכל יסוד דינו הוא מה דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וא"כ הא נמצא דכל עד בפ"ע בחתימתו נעשית עדותו כמו שנחקרה בב"ד, אבל צירופא דחדא הגדה הרי לית בהו, כיון דאין כאן דין ב"ד המצרפן, והרי זה כמו שהעידו בשתי בתי דינין, דלית בהו צירופא, והרי הן נחשבין כשתי הגדות נפרדות, וא"כ איך שייך בשטר הך דינא דנמצא אחד מהן קאו"פ עדות כולן בטלה, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה יסוד ההילכתא של שטרות, שהשטר מועיל ושהוא כעדות, הא עיקרה הוא דין הגדת עדות, וזהו עצמו של שטר מה שהוא לפנינו עדות חקורה, דהלא ההילכתא של שטרות היא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, דכ"ז לא שייך אלא לענין דין הגדת עדות וקבלת עדות בב"ד, והיינו דזהו כל דינו של שטר מה שהוא לפנינו עדות שנחקרה ונתקבלה כבר, אכן לענין עצם דין עדות, דהיינו גוף העדים של ראיית המעשה, לזה לא שייך כלל ההילכתא של שטרות, ודין עדותם בזה כדין כל עדיות שבתורה, ופשוט דעצם העדות נעשית בשעת ראיית המעשה האמורה בשטר זה. אלא דנראה דגם עשיית השטר עצמו ג"כ חשיבא מעשה, ובשעה שהעדים חותמין הויין אינהו גופייהו עדי ראי' של מעשה זה של עשיית השטר, והשטר הוא הגדת העדים של מעשה זה. ויסוד לזה, מהא דפריך הגמ' בסנהדרין דף ל"ב על שט"ח המאוחרין אמאי כשרים והא בעינן דרישה וחקירה, הרי דזמנו של שטר הנכתב כראוי חשוב דרישה וחקירה לענין קיום העדות שבשטר, וקשה דהרי כל דרישה וחקירה פירושה זמן המעשה ולא זמן העדות, וא"כ מאי מהניא הא דנכתב בו זמן כתיבת השטר, והא אכתי זמן העדות הוא דהוי ולא זמן המעשה, והיה צריך להיות בדין דרישה וחקירה שיהא נכתב זמן המעשה, כגון בשטרי הלואה יהא נכתב זמן ההלואה וכדומה, אלא ודאי דעיקר המעשה שעליו תסוב ותתקיים העדות שבשטר זה הוא עשיית השטר, ולהכי הוא דהוי זמן עשיית השטר במקום דרישה וחקירה של עשיית המעשה, וכל שטר הבא לפנינו הוא עצמו במקום קבלת העדות בב"ד, וראיית המעשה ועיקר העדות הויא בעת חתימתן, שאז הם דנעשים עדי ראיית מעשה שטר זה.

אשר לפ"ז נראה, דאם באנו לדון בדין צירוף עדי שטר דינם חלוק, דאם נדון על עצם הגדת העדות האמורה בשטר זה, דהוא זה מההילכתא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, בזה אמרינן, כיון דכל עד בפ"ע הגדתו הויא כמו שנחקרה בב"ד, על כן הוי דינם כמו שהעידו בשתי בתי דינין, ואין אחד שייך לחברו בדין הגדתו, משא"כ אם באנו לדון על העדים עצמן בעיקר עדותן, בזה שהן עצמן עדי שטר זה, עדי מעשה השטר ועדי ראיית מעשה זה, בזה שפיר מצטרפין יחד כדין כל עדיות דעלמא, דכולהו כת אחת של עדות הם לעשיית השטר ולראיית מעשה זה. אשר לפ"ז ניחא הא דפסק הרמב"ם דאם ישבו כולן כאחת לחתום על השטר והיה אחד מהם קאו"פ בטלה עדות כולן, וכבר הקשינו ע"ז דהא הויין שתי עדיות בשתי ב"ד דלא מצטרפי יחד ולית בהו דין נמצא אחד מהם קאו"פ, אכן מעתה הרי ניחא, דהרי הך דינא דנמצא אחד מהם קאו"פ שייך בין בהגדה בין בראי', וכדתנן במכות דף ו' דאם נתכוונו להעיד בטלה עדות כולן, ופסק כן הרמב"ם בפ"ה שם, וכיון שישבו כולן כאחת והוו כת אחת בעצם העדות ובראיית המעשה, שפיר בטלה עדות כולן מדין נמצא אחד מהם קאו"פ בשעת ראי', ובאמת שכן הוא מבואר מתוך דברי הרמב"ם עצמן שכתב ז"ל אם יש שם עדות ברורה שכולן ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל, וצ"ע דלמה לנו להך טעמא דנתכוונו להעיד, והרי חתימתן היא עדות והגדת עדות, א"כ למה לנו שם כוונה להעיד, אלא ודאי דעיקר הפסול של נמצא אחד מהם קאו"פ שבשטר הוא רק משום עצם עדותן וראיית המעשה, ולא משום הגדתן שבשטר, ועל כן צריכינן בהו לטעמא דנתכוונו להעיד, כדין נמצא אחד מהן קא"פ בשעת ראי', והיינו כמש"ה.

אכן אכתי צ"ע על דברינו, דנראה דכל עדים החתומין על השטר, מכיון דחלות הדין שטר הוא ע"י כל חתימה בפ"ע, א"כ ממילא דכל אחד עיקר מה שנעשה עד הוא על חלות הדין שטר דאתי מכח חתימתו עצמו, אבל על חלות דין שטר שמכח יתר עדים החתומין בו ע"ז לא הוי עד כלל, ונמצא דכל עדי שטר עדות המעשה וראיית המעשה שלהן מיוחדות וחלוקות הן, דכל עד הוי דין ראיית עדותו רק על זה הדין שטר שנעשה בחתימתו, ולפ"ז הלא נסתר מש"כ דדיינינן בשטר הך דינא דנמצא אחד מהן קא"פ עדות כולן בטלה על עצם העדים בעת חתימתם, משום דחשיבא אז ראיית עדות של כולם יחד, ומעתה הרי נסתר זאת, כיון דראיית כל אחד מהעדים הויא על מעשה בפ"ע, ולית כאן כלל הך פסולא דקאו"פ של שעת ראי', ודלא כמש"כ. אכן נראה, דאם באנו לדון בעיקר דין עדותן, שהן עדים שיהא נעשה על ידם שטר שיהא בו דין קנין ושעבוד וכדומה, בזה הרי הן עדות אחת על מעשה אחת, וכולהו כת אחת של עדות הם, ורק דאח"כ בעשיית השטר בחתימתן הוא דנחלקין ממילא לשתי מעשיות ע"י ההילכתא דשטרות הנאמר בדין חתימת עדים. ואשר על כן, נהי דעיקרו של שטר ועשייתו הוא חתימת העדים. אבל מ"מ דין עדות שבשטר זה הרי לאו בחתימה תליא מילתא, כ"א בהעדים גופייהו, במה שהן עצמן דין עדים בהן, בזה הוא שהשטר נעשה ומתקיים על ידם, וזהו עיקר המעשה שמעידין עליו, ועשיית השטר ממילא הוא דקאתי, דבזה שהן הן העדים ממילא שחתימתן מועלת לאשוויי' שטרא, וא"כ כיון דבעצמן של עדים ועיקר עדותן הן כת אחת על מעשה אחד, על כן שפיר חייל עלייהו דין נמצא אחד מהם קא"פ של שעת ראי'.

ונראה דגם בחתימתן ג"כ דינן מתחלק, דבדין שטר חשוב מעשה בפ"ע בחתימתו, אבל לענין דין עדות ודין ראיית העדות שיש בשעת חתימתן חשיבא ראי' אחת של עדות, דהואיל ועיקר העדים כת אחת הן, א"כ ממילא דגם החתימות שיש בהן דין חלוקת שטר מ"מ ראי' אחת של עדות היא. ויסוד לכל זה, מהא דאיתא בסנהדרין דף ל' דתניא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ריב"ק אומר אפילו בזה אחר זה, ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחד ר"נ אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו, וקשה לפי זה מכל שטרות דעלמא, דכל עד בפ"ע הוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד, והוי כמו שהעידו בשתי בתי דינין, והויא עדות מיוחדת בהגדה, דאין עדותן מתקיימת לרבנן דר"נ, וכדאיתא בב"ב דף קס"ה דשני עדים שהעידו בשתי ב"ד בפ"ע תליא בפלוגתא דר"נ ורבנן, וכן לענין דין ראיית חתימתן דהיא בכלל ראיית המעשה הא הויא ג"כ עדותן חלוקה ומיוחדת, כיון דכל אחד ראייתו מיוחדת על חתימתו לבד, דלא מצטרפי לרבנן דריב"ק דס"ל דאין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, וא"כ איך מצינו שטרות לרבנן. ובע"כ צ"ל דשטרות שאני, דכך היא ההלכתא של שטרות שתתקיים ותצטרף עדותן. או דנימא כמו שהערני אחד קצת, לפמש"כ למעלה בדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות עיי"ש דבשטרות ליתנייהו לכולהו דיני דהגדת עדות וקבלת עדות, ממילא לית בהו גם הך דינא דמיוחדת.

אבל הרי כל זה לא שייך רק לענין דין מיוחדת של הגדת עדות, דבזה שפיר מועיל השטר, וזהו עיקר ההילכתא שהשטר הוא במקום הגדת עדים וקבלתם, ועדים החתומין בו נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד כהלכתה, משא"כ לענין דין עצם העדים וראיית המעשה והעדות, דזה לא שייך כלל לההילכתא דשטרות, ועדי שטר שוין בזה בדינם לשאר עדיות, וא"כ אם נימא דגם לענין ראיית המעשה הויין עדות מיוחדת, הא אכתי קשה לרבנן דריב"ק דאיך מצינו שטרות בעולם, והלא אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. אלא ודאי כמש"כ, דרק בהלכות שטרות הוא דהויא ראיית חתימתן ראי' מיוחדת, אבל לענין דין עדות שבה, וכן לענין דין עצם העדים וראייתן אין בהן דין מיוחדת כלל, כי אם דהויין כת אחת ועדות אחת, ושפיר מצטרפי עדי שטר גם לרבנן דריב"ק. וכ"ה להדיא בב"ב דף קס"ה שם דלרבנן דריב"ק אין עדי השטר מצטרפין כשחתמו זה שלא בפני זה, וזהו להדיא כמש"כ, דבישבו כולן לחתום כאחת הויא עדות אחת, בין לענין עצם העדים ובין לענין ראיית עדותם. אשר לפ"ז מתבארים היטב דברי הרמב"ם כמש"כ, דזה שכתב דדין נמצא אחד מהם קאו"פ עדות כולם בטלה נוהג גם בשטר, הוא משום דין קאו"פ של שעת ראי', ולא משום פסול הגדה, ולהכי הוא דתלאה בטעמא דנתכוונו להעיד, דהוא מדיני ראיית העדות, וכש"נ. ונראה להוכיח עוד כדברינו, דהנה קשה עוד על הא דנוהג דין נמצא אחד מהן קאו"פ בשטרות, לפ"מ דאיתא במכות דף ו' אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור, ר"ל דאז נחשבין כולן עדות אחת, ומשום דכל בתכ"ד הרי יכול העד הראשון לחזור בו ולומר שקר העדתי, ועל כן עדיין לא נשלמה עדותו לגמרי, והויין כולהו כחדא עדות.

והרי נראה, דחלוק בזה עדות בע"פ מעדות שבשטר, דבעדות בע"פ אם אמרו העדים תכ"ד מעדותן עדות שקר העדנו, אף אם יתברר אח"כ שהעדות הראשונה היתה אמת וחזרתן היתה שקר, מ"מ עדותן הראשונה מיהא בטלה, ואע"ג דחזרתן אין בה ממש כיון דהיתה בשקר, אבל מ"מ מאחר דבעינן שיעידו עדותן לפני ב"ד ושב"ד יקבלו עדותן, ועל כן כיון דתכ"ד חזרו לפני ב"ד וקי"ל דתכ"ד כדיבור דמי, א"כ נהי דחזרתן היתה בשקר, אבל לפני ב"ד מיהא לא העידו עדות זו האמתית, כיון דחזרו ובטלו דבריהם לפני ב"ד בתכ"ד, ונמצא דלא היתה כאן הגדה לפני ב"ד כלל, והויא עדות שלא נתקבלה בב"ד עדיין, משא"כ בשטר, אם העד שחתם חזר בו בתכ"ד ואמר עדות שקר העדתי, אם יתברר אח"כ שעדות חתימתו היתה אמת וחזרתו היתה שקר, השטר קיים למפרע, ולא שייך לומר דהא מיהא חזר בו מהגדתו, כיון דעדות שבשטר הרי אין בה דין הגדה לאחרים, ואין בה דין קבלת עדות בב"ד, ורק דעדותו מתקיימת ונחקרה מעצמה, ועל כן כיון דעדות חתימתו היא האמתית הרי היא חקורה וקיימת, וחזרתו כיון שהיא דברים של שקר אינה מועלת לבטל העדות, ומה שחוזר בו בתכ"ד לא איכפת לן כיון דהיא חזרה של שקר.

ולפ"ז צ"ע, איך שייך בשטר הך דינא דנמצא אחד מהם קאו"פ עדות כולן בטלה, והרי בדין עדות כולן בטלה הא בעינן שיעידו כל העדים כל אחד מהן בתכ"ד של חברו, וא"כ הרי לא שייך זאת אלא בעדות בע"פ, דיכול לחזור ולבטל עדותו בתכ"ד, ועל כן מועיל התכ"ד לצרפן לעדות אחת, משא"כ בשטר, דאף בתכ"ד ג"כ אינו יכול לבטל עדותו, וא"כ הא כבר נגמרה עדותו אף קודם כ"ד, וא"כ לעולם דינו כלאחר כ"ד, דקי"ל דעדות השאר קיימת, וה"נ בשטרות לעולם דכוותה, וצ"ע ואפילו אם נימא, דגם בשטר מועלת חזרתו תכ"ד שאמר עדות שקר העדתי לענין זה שלא נאמין לעדותו שבשטר כל זמן שלא יתברר שעדותו שבשטר היא האמתית, אבל הרי זה לא יועיל רק לענין שיוכלו העדים להטעותנו שלא יתברר לפנינו שחתימתן קיימת, אבל באמת הרי עדותן שבכתב קיימת ולא חזרתן, ולענין הך דינא שתכ"ד עושה עדות כולן עדות אחת ומצרפן, הלא בעינן שיוכלו לחזור ולבטל עדותן באמת, אבל מה שיכולין לחזור ולהטעותנו, זה אינו מועיל כלל לצרפן לעדות אחת, וכיון דבאמת אין יכולין לחזור מעדותן, שוב הדר דינם כלאחר כ"ד, דלא בטלה עדות כולן. והאומנם דיש לדון ולומר, דהא דתכ"ד משוי לכולהו עדות אחת, לא הוי טעמא משום דהראשונים יכולין עוד לחזור בהן, אלא דזה הוי דין בפ"ע דכל תכ"ד כדיבור דמי ומקרי שהעידו כולן כאחת, וזהו דמשוי לכולהו חדא עדות, משא"כ לאחר כ"ד נחלקה העדתן והוויין הגדות מיוחדות, ועל כן לא בטלה עדות כולן, וכדאשכחן בנפשות דבעינן שיגידו כאחת, ומשום דבלא"ה הויא הגדה מיוחדת, וכמבואר הך טעמא אליבא דת"ק דר"נ יעו"ש, וה"נ לענין נמצא אחד מהן קאו"פ, עיקר הדין של תכ"ד הוא ג"כ משום מיוחדת, אבל לא משום חזרה כלל.